תחרה וצבע 3: פנינה ומשי

1

15:27

בבקשה תתקשר אליי. בבקשה תחזור הביתה.

אני מצטערת.

הוא לא מתקשר, והוא לא חוזר הביתה. אני יושבת על הספה מול האח בסלון, ממררת בבכי. עברו שעות מאז יצא בזעם מהבית. הוא צודק. לא הייתי בסדר. מטומטמת. איזו מין אישה את?! הוא לקח אותך עד לברצלונה כדי לתת לך טבעת שעוברת במשפחה, ואת הורדת אותה בלי לחשוב פעמיים?! מגיע לך שיעזוב אותך. מזל שאת בהיריון. אילולא התינוקת הוא היה אורז לך את הבגדים ומעיף אותך לכל הרוחות. מה הפלא שהוא לא חוזר הביתה? מי ירצה לחזור אלייך? אני לא רוצה לדמיין מה הוא חושב עליי עכשיו.

חמש פעמים ניסיתי להתקשר אליו, הוא לא ענה, ובפעם השישית הגעתי ישר למשיבון. אני מרימה עיניים לצלחת התאורה עם קרני השמש הנזרקות לכל כיוון. לבי מתכווץ. מה לכל הרוחות עשיתי?!

תשע וחצי בערב, לא שמעתי ממנו מילה. אלוהים שיעזור לי, הוא כועס על נעמי כבר חודשים, יש לו נטייה לכעוס הרבה זמן. מה אם יכעס הרבה זמן גם עליי? אני לא יכולה לנשום. גופי רועד באפיסת כוחות. עברתי למיטה בקומה השנייה. פחד אוחז בי. תחושה מוכרת מדיי, מזכירה לי דברים שרציתי לשכוח, גברים שרציתי לשכוח. מזכירה לי את כל הפעמים שבהן התחננתי על נפשי ונשארתי נעזבת.

22:07

בבקשה תחזור הביתה. אני לבד ואני מפוחדת.

לא יודעת מה לחשוב.

אני זקוקה לך. אני אוהבת אותך.

בוא הביתה.

בוקר. אני מתעוררת במיטה ושוב פורצת בבכי. מחליטה להיכנס למקלחת. מניחה למים החמים לזרום על עורי, וממשיכה לבכות. כאב חד מציף אותי כמו אז, במקלחת בבית של דני, כשחזרתי מברצלונה שבורה ומתגעגעת. ועכשיו אני שוב אותה אישה, שכמהה לריחו ולמגעו. והוא איננו פה.

אני מתנגבת, מתלבשת ויורדת למטה יחפה. מעיפה מבט לשיש השחור, ומחסירה פעימה. הטבעת איננה.

הוא חזר הביתה כדי לקחת את מה שזרקתי. הוא לא עלה לקומה העליונה לחבק אותי. אלוהים, אילו היה עולה, ולו רק לצעוק ולכעוס, הייתי יודעת שאכפת לו. אבל הוא רק לקח את הטבעת והשאיר אותי לבד במיטה הגדולה בבארנסלי. הוא יודע שאין לי כאן אף אחד. אין לי מה לחפש כאן. אני עולה חזרה, אורזת את בגדיי ונועלת מגפיים. כל מה שאני יודעת לעשות זה להרוס. אני מנגבת את הדמעות, יוצאת לגשם ועוצרת מונית לתחנת הרכבת.

הרכבת ללונדון מטלטלת אותי מצד לצד, אני מתכווצת במושב ומודה לאלוהים שהיא ריקה. שלא נעוצים בי מבטים זרים, הבוהים בייצור הבוכה. אני רוצה להיעלם או להחזיר את הגלגל אחורה. לא יכולה. הכול קרה כל כך מהר. החודשים האחרונים שוב הוציאו את השדים שלי החוצה. המזימות והפיתויים, החזרה של ג'ני, ברצלונה, המילים של בן, שהצילו אותי מהתהום, הטבעות שענד על אצבעי. בפעם הראשונה התחייב אליי ובפעם השנייה ביקש שאתחייב אליו. והיצירה המושלמת, שהרעידה את עולמי. אני העזתי, בשבילו, בשביל האהבה שלנו, בשביל לא להיות בלעדיו. הוא לא חזר בשבילי, הוא חזר רק בשביל הטבעת. ואני רק שונאת את עצמי יותר .

הטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו וידי רועדת. סוף סוף הוא מתקשר.

אני לא מצליחה להחניק את הדמעות.

"הלו," אני עונה בקול בוכה.

"טליה, איפה את?!" הדאגה בקולו מפתיעה אותי, ציפיתי להיתקל בכעסו.

"ברכבת."

"מה?! למה את ברכבת?"

"איפה חשבת שאהיה?"

"בבית. אני לא מבין..."

"לא ראיתי טעם להישאר. לא התקשרת ולא ענית לי. הבנתי בעצמי." אני בוכה בשקט.

"הבנת בעצמך? טליה, מה-" הוא נשמע מבולבל. "על מה את מדברת? כיביתי את הטלפון שלי. לא רציתי לריב יותר."

"קמתי בבוקר וראיתי שלקחת את הטבעת. חזרת בשבילה, אבל לא בשבילי."

"טליה, רבנו, כעסנו, העדפתי לישון אצל אמא שלי, למה את ברכבת?" הוא שואל.

"כתבתי לך בלילה, שאני לבד ושאני פוחדת, ולא היה לך אכפת." יללות יוצאות מפי.

"אמרתי לך, כיביתי את הטלפון. פתחתי אותו הבוקר, באתי בשנייה שקראתי את ההודעות שלך, ולא היית פה."

"לא חשבתי שתחזור," אני מתוודה.

"מה?!" הוא מזועזע.

"מה הייתי אמורה לחשוב?"

"שרציתי שנירגע קצת. טליה, חשבת שעזבתי אותך?!"

אני לוקחת נשימה עמוקה וכואבת.

"כן."

"אלוהים אדירים, טליה, את עד כדי כך מפוחדת?"

"לא באת כשהייתי צריכה אותך..." אני הרבה יותר מפוחדת מזה. אבל לעולם לא אגלה לך.

"אוי, יפיפייה, מה יהיה איתך?" הוא עונה בשקט ונאנח.

"החזרתי לך את הטבעת. חשבתי שלא תסלח לי. אני לא הייתי סולחת לעצמי." אני שוב מתכווצת במושב שלי .

"זה היה רק ריב, טליה."

"אני לא יודעת מה זה רק ריב. מהניסיון שלי..." אני לא צריכה להגיד יותר, הוא מבין לבד.

"תרדי מהרכבת בתחנה הקרובה. אני בא לקחת אותך." קולו הופך החלטי.

"אני לא רוצה לראות אף אחד, אני לא רוצה להתמודד עם המבטים שלהם. אני אלך לדני ולג'ון." הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה להתמודד עם המשפחה של בן.

"טליה, אני אוהב אותך, את בהיריון עם הנסיכה שלי, אני לא עוזב אותך."

"בגללה?" אני מגמגמת את השאלה שמנקרת בראשי כבר שעות.

"את יודעת שרציתי להתחתן איתך הרבה לפני שגילינו עליה." קולו שקט.

"אני אוהבת אותך. כשלא חזרת אתמול..." אני מתאמצת לא לתת לבכי הגדול לחזור.

"בבקשה אל תבכי. תיסעי לדני, אני לא רוצה שתהיי לבד."

"טוב. אני מצטערת כל כך. לא הייתי צריכה להוריד את הטבעת."

"לא יפיפייה, לא היית צריכה להוריד אותה. אנחנו נדבר על זה בבית. בבקשה תפסיקי לבכות."

אני מנתקת את השיחה ועוצמת את עיניי. הוא לא עזב, עדיין.

בתקווה שדני וג'ון בבית לסוף השבוע, אני דופקת על דלת ביתם. ברחתי אליהם. שוב.

המבט על פני ג'ון רגוע באופן לא צפוי.

"טליה, מתוקה, בן אמר שאת בדרך." הוא מושך אותי אליו, מציף את הבכי שהצלחתי להרגיע בקושי בשעה האחרונה.

"אני כזאת דפוקה..." אני מתייפחת לתוך החזה שלו. "אני כזאת דפוקה."

"בואי נכין לך משהו לשתות ונחמם אותך. כולך רועדת."

אני שותקת, יודעת ששום דבר שלא ירגיע את הרעידות. אני עומדת במקום, נועצת בג'ון מבט.

"מה קורה, מתוקה?"

אני לוקחת נשימה עמוקה.

"אני רוצה סיגריה."

"טליה..." אני יודעת שהוא לא יסרב לי אלא רק יראה לי שאינו מרוצה.

"ג'ון, בבקשה, לא יקרה כלום אם אעשן סיגריה אחת. לא עישנתי כבר שבועות." אני כבר שעות נאבקת בצורך.

"אחת, לא יותר." המבט על פניו רציני.

"אחת. ובבקשה אל תגיד כלום לבן. אנחנו רבים מספיק." אני יוצאת החוצה, לבושה עדיין במעיל, מתיישבת על הספה.

"איפה דני?"

"ישן. את רוצה שאעיר אותו?" ג'ון מדליק לי סיגריה, מושיט לי אותה ומדליק אחת לעצמו.

"לא, תן לו לישון. הוא לא יכול לעזור לי. אף אחד לא יכול לעזור לי." אני ממלמלת ולוקחת שאיפה גדולה, שמסחררת אותי מיד כמו שקיוויתי.

"מה קרה?" הוא מסתובב אליי, משעין את ידו על משענת הספה שמאחוריו.

"רבנו. אני לא יודעת מה קרה לי, לא עצרתי את עצמי והורדתי את הטבעת." אני לא מסוגלת להסתכל על ג'ון.

"למה?" הוא נשמע מופתע.

"כי הוא התעקש שאזמין את אמא שלי לחתונה, אחרת לא יתחתן איתי, וכעסתי עליו. לא חשבתי..."

"אז החזרת לו את הטבעת?"

"כן. ואמרתי לו שכנראה שאנחנו לא מתחתנים. הוא עזב בכעס ולא חזר כל הלילה." המילים האחרונות מפרקות אותי לחלוטין. "הוא השאיר אותי לבד. חשבתי שהוא עוזב אותי."

"את רוצה להישאר כאן הלילה?"

"כן."

"בדיוק התכוונתי להכין אוכל. את רוצה משהו?" הוא מביט בי בחום.

"כן, אני צריכה לאכול." לא אכלתי שום דבר מאז אתמול, וזה לא אחראי מצידי. ג'ון קם באיטיות מהספה, מכבה את הסיגריה ונכנס למטבח. אני לוקחת שאיפה, עוצמת עיניים ומניחה לשדים שלי לחגוג.

דני התעורר והופתע לראות אותי בסלון, אם כי לא התרגש ממה שקרה. אכלתי ארוחת ערב בשקט וניסיתי לגרש את הפחד הנוראי שמתעקש לחזור.

נרדמתי בבכי במיטה. הדלת נפתחת מעירה אותי, ואני מרגישה את המזרן שוקע. ידיים חזקות מקיפות אותי, מציפות את הבכי מחדש. הוא נושם את שיערי ומנענע אותי בשקט.

"ששש... אל תבכי. אני כאן."

"אני מצטערת. אני כל כך מצטערת."

"לא ידעתי כמה את פוחדת, טליה, בחיים לא הייתי הולך אילו..." הוא לוחש.

"לא ידעתי מתי תחזור. לא ידעתי אם תחזור בכלל." המילים גורמות לי להתייפח בקול.

"אני לא הולך לשום מקום. טליה, אני לעולם לא אעזוב אותך."

אני רוצה להאמין לו. כל כך רוצה להאמין לו. אבל השדים שלי חוגגים והפיות שלי מתחבאות כבר שעות.

"תחזרי לישון. אהובה שלי, אני כאן. אני לא הולך לשום מקום."

"טוב, היא נכנסה להיריון, מה יכולתי לעשות?" בן נאנח בשקט בעודו עומד במטבח ולוגם בירה צוננת.

"זה היה הדבר הנכון לעשות, אתה יודע, לא יכולת לעזוב אותה, עם התינוקת." קולה של גברת סטורם רגוע.

אני עומדת ליד דלת המרפסת ומקשיבה לשיחה. לבי דופק בקצב מסחרר. לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, כשקול חלש של בכי הופך לי את הבטן, אבל אני לא זזה.

"מזל שאת כאן אמא, כדי להשגיח על הקטנטונת."

על מה הוא מדבר? אני כאן, במרפסת, עשרה צעדים ממנו.

"מזל שהתקשרת. אני לא מבינה, הייתי בטוחה שהיא תהיה אמא נפלאה." גברת סטורם נאנחת באכזבה ברורה.

"גם אני. חשבתי שהאהבה שלי תספיק, חשבתי שכשהתינוקת תבוא..." קולו רועד. "נראה שטעיתי."

"מתוקה, תתעוררי, זה רק חלום."

בן מלטף ברכות את ראשי, ואני פוקחת עיניים לראות את מבטו האוהב. זה רק עוד חלום. הוא לא חושב עדיין שהוא טעה, אבל הפחד מהרגע הזה חי וקיים בקרבי.

"אתה לבוש..." אני ממלמלת בשקט.

"כן, רק רציתי לחבק אותך, את יודעת, זה לא הבית שלנו." חיוכו מובך.

"מתי הגעת?"

"מאוחר, לא היה טעם להישאר בצפון. ממילא לא הייתי נרדם . טליה," הוא עוצר את עצמו וממשיך ללטף אותי, "זה היה רק ריב, טליה. רק ריב." קולו עדיין שקט.

"נראית כל כך..." אני מתאמצת לא לרעוד. "כל כך זועם. ונבהלתי."

"נפגעתי, מאוד. הורדת את הטבעת." הוא אינו מצליח להסתיר את הכאב, שאני כל הזמן גורמת לו .

"למה חזרת בשביל הטבעת? למה לא עלית למעלה?"

הוא שותק לרגע, בורר מילותיו.

"כל כך כעסתי, פחדתי להחמיר את המצב. לא ידעתי מה אני עלול להגיד."

"אני מצטערת." אני שוב ממלמלת .

"אני יודע." עיניו פוגשות את עיניי, פיו מוצא את פי, הוא מנשק אותי נשיקה רכה ואני נושמת אותו.

"אל תעזוב אותי שוב," אני לוחשת בתחינה.

"אף פעם לא עזבתי, טליה. ואני אף פעם לא אעזוב." הוא מביט בי ומרגיע. "עכשיו אני יכול לקחת אותך הביתה, בבקשה?"

"כן. אתה יכול."

אנחנו קמים בשקט וחומקים מהבית של דני ושל ג'ון בלי להעיר אף אחד.

בן מרתיח מים בקומקום, מכין לשנינו תה. אני מתיישבת על כיסא הבר ומסתכלת על הגבר עם הכתפיים הרחבות, שלא בורח ממני. אני מתקשה להאמין שהוא עדיין פה, שהוא עדיין רוצה אותי. הוא לא מחייך. המתח בינינו עדיין לא נעלם.

"בן?" אני שואלת בקול שקט. הוא מרים את המבט, לוקח נשימה עמוקה.

"אמרת שאת לא רוצה להתחתן איתי."

"זה לא מה שאמרתי," אני ממהרת לענות. "בשום שלב לא אמרתי את זה. בן, אני רוצה להתחתן איתך. אני אוהבת אותך כל כך, אני לא צריכה חתונה גדולה ופרחים, אני רק רוצה להיות אשתך. קח אותי לבניין העירייה ותגיד לי איפה לחתום. באמת, תקבע תאריך ואני אהיה שם. אני רק רוצה להיות אשתך."

"בעירייה?!" הוא נשמע מופתע.

"כן. זה לא חשוב לי. אני לא רוצה לריב על רשימת המוזמנים."

"את בטוחה?" הוא עדיין מתקשה להאמין.

"כן. רק להיות שלך." אני לוחשת בלהט. הוא בוחן אותי. לוקח נשימה עמוקה.

"אם זה מה שאת רוצה." אני יכולה לנחש בעצמי שלא ככה הוא דמיין את החתונה שלנו.

"אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה. בבקשה." אני מרימה אליו את עיניי. הוא מסתכל אליי בפנים חתומות.

"לא." קולו חד וברור.

"אתה לא מחזיר לי אותה?" אני נבהלת.

"לא. היא לא אצלי."

"איפה היא?" אני מבולבלת. מה זאת אומרת היא לא אצלך?

"אצל אמא שלי. לא רצית אותה, אז נתתי לה אותה בחזרה." הוא אינו מוריד ממני את עיניו.

"אז אני לא יכולה לקבל אותה?" אני מאוכזבת, רציתי את הטבעת שלי.

"את תצטרכי להילחם בשבילה."

"אני לא מבינה."

"את תצטרכי להתחיל להילחם בשביל הדברים שאת רוצה, טליה; בשבילי ובשביל הטבעת שלך ועוד מעט גם בשביל הנסיכה שלנו." הוא עונה בשקט.

"אתה מלמד אותי לקח?" אני ממלמלת בתסכול.

"שיעור, יפיפייה. לחיים."

"אני לא יודעת מה זה אומר, להילחם בשביל הטבעת שלי," אני רוטנת.

"אז תצטרכי להבין לבד," הוא מחייך.

יום שני

28 בינואר 2013

מלחמה.

אני שוב יוצאת לקרב. חמושה באהבה שלי, בפחדים שלי, בשדים ובפיות. לא בטוחה כלל שיש יריב. לרגע נדמה כי בתוך שאון הקרב, בין התותחים, אני האויב.

טבעת זהב שנטשתי מחכה כפרס למנצח, ואני למודת התבוסות, רוצה לנצח. את עצמי.

הגבר עם העיניים הירוקות בא ללמד אותי שיעור. לעשות תיקון ועוד תיקון. לאחות את השברים של מה שנסדק מחדש. הוא לא מוותר עליי ולא ברור לי למה. אולי בגלל 'היצירה המושלמת'? שוב אני תוהה מתי הוא ייכנע.

אני אוספת את החיילים שלי, לבושים בקלשונים ובשריון כבד מנשוא, ויוצאת לקרב על החיים שלי.

יום חמישי בצהריים. הודעה בטלפון שלי מצפצפת, כשאני יושבת על הספה בסלון ומנסה לכתוב משהו שאקרא הערב בגלריה. אני פותחת אותה בזריזות ולבי מתחיל להלום.

בן סטורם: בניין העירייה. 22.2.13. את ואני, בעל ואישה. צירפתי ניירות שצריך למלא. זה באמת מה שאת רוצה?

הוא לא מבזבז אף רגע. אני מקלידה במהירות.

טליה בלום: זה מה שאני רוצה. אני אהיה שם. תודה שאתה עושה את זה בשבילי.

בן סטורם: אני אעשה הכול בשבילך. את כבר יודעת את זה. נתראה בערב?

טליה בלום: מאוחר. בריק ליין.

בן סטורם: אני מתגעגע אליכן. תיהני מהשיר

אני לוחצת על הקישור וחיוך מטופש נמרח על פניי. הדיקסי קפאס. Chapple of Love. הוא לא מפספס אף פעם.

כבר שבועות שאני ממששת אותה, מתחננת שלא תיעלם. מתחת לבגדי החורף אני עוד יכולה לנסות להעמיד פנים, אבל במקלחת, כשהמים זורמים על גופי העירום, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעצם האהובה עליי, זאת שהבגדים היו נתלים עליה, הולכת ונעלמת. מה חשבתי שיקרה? שלא יראו עליי את ההיריון? אני משמינה. מתפללת שהזמן יעצור ושהימים לא יחלפו, כמו שעון חול שמזכיר לי כמה הזמן שלי קצוב. הלילות שלי מתקצרים והמחשבות שלי נודדות, ואני יודעת מה זה אומר. השדים שלי מתעוררים, ואין להם קשר להורמונים.

אני יושבת על הספה במרפסת ומדליקה סיגריה. רק אחת של בוקר. הרבה לפני שבן חוזר מעבודה ומריח את הריח. אני מחביאה את החבילה בין הכריות בספה, יודעת שהוא לא יחפש שם. הוא כמעט לא יוצא לסככה שלו במזג האוויר הזה. אני מושכת את הנייד שלי ומחייגת בלב כבד. דחיתי ודחיתי את שיחת הטלפון לאמא שלי, ואני יודעת היטב שאני לא יכולה עוד להתחמק ממנה.

"הלו?" אני שומעת את קול האישה, שיודעת יותר מכול להכאיב לי.

"שלום, אמא." הקול שלי לא יכול היה להישמע יותר רשמי מזה.

"טליה." היא אינה מאושרת לשמוע אותי. לא אחרי שגילתה מדני הכול.

"מה שלומך?" אני מעמידה פנים שאכפת לי.

"הכול כרגיל. את יודעת, אין חדש. אני לא מתחתנת או בהיריון או משהו כזה." היא היתה חייבת לעקוץ אותי.

"אני מצטערת שלא התקשרתי." אני משקרת בלי להתבלבל.

"אז מה שלומך? איך ההיריון עובר עלייך?" אם היא תתחיל שוב עם הסיפור המוכר שלה כמה ההיריון איתי היה נוראי, אני אשתגע יותר ממה שאני כבר.

"בסדר, נראה לי. אני לא סובלת יותר מדיי." רק מבוהלת נורא.

"שמנת?" היא לא מבזבזת רגע, האישה הזאת. אולי תרצי את המלחייה כדי לנער אותה טוב טוב מעל הפצע המדמם בלב שלי?

"לא כל כך. בקושי רואים עליי." אני עונה בשקט.

"באיזה שבוע את?"

"שש עשרה."

"טוב, עוד לא עולים במשקל בשבוע הזה. לא נורא, לא יזיק לך."

לכי לעזאזל.

"התקשרתי רק כדי להגיד לך שאני לא עושה חתונה גדולה, רק הולכת בסוף החודש לחתום בעירייה."

"באמת?!" היא נשמעת מופתעת, ומאוכזבת קשות.

"כן. אני לא רוצה את כל הבלגן. זה מה שהחלטנו."

"טליה, איזו מין חתונה זאת?" אני יכולה לראות אותה בעיני רוחי מגלגלת עיניים.

"החתונה שאני רוצה," אני עונה בחוסר סבלנות.

"מי לא רוצה חתונה גדולה? לא חבל? אחר כך תתחרטי ויהיה מאוחר מדיי."

"אמא, זה מה שאני רוצה. אנחנו מתחתנים ב-22 בחודש. אני אשלח לך תמונות."

"תמונות? של היד שלך חותמת על נייר? באמת טליה, את מפתיעה אותי. אז לא תלבשי שמלה לבנה?" היא נאנחת.

"לא, בלי שמלה לבנה, בלי פרחים ובלי כל החרא הזה."

"היי! תשמרי על הפה שלך!" היא מתרגזת לרגע. עם נירה בלום צריך להישאר כל הזמן ייצוגית .

"בכל אופן, רק התקשרתי להגיד."

"אני ממש מקווה שתשני את דעתך. מה בן חושב על זה?" היא מנסה לגייס בני ברית.

"בן חושב שכל מה שאני רוצה זה נפלא. היית מאמינה, אמא? מישהו חושב שאני נפלאה." אני לא עומדת בפיתוי.

"אני אשמח לפגוש אותו. זה כל כך מוזר, את מתחתנת ואני מעולם לא פגשתי את הבחור."

"הוא לא בחור, הוא גבר. מדהים. והוא אוהב אותי."

"את נשמעת מאושרת."

"את נשמעת מופתעת." המילים יוצאות בלי שאעצור את עצמי.

"את יכולה להאשים אותי, טליה? אני יושבת בעבודה ומקבלת מדני טלפון שברחת, לברצלונה, אם אני לא טועה. וכמו שחששתי, הוא היה מבוהל ומודאג ולא ידע מה לעשות. אני עדיין מופתעת שהוא החזיר אותך ללונדון."

"נראה שדני סומך על עצמו, עליי ועל הבוס שלו, שעומד להיות בעלי."

"לפחות תפסת בחור מסודר. אלוהים יודע על מי היית נופלת במצבך." אלוהים יודע שאם השיחה הזאת לא תסתיים בקרוב, אנתק לה בפנים.

"כבר חתמתם על הסכם ממון?" הלב שלי מחסיר פעימה. הסכם ממון? אפילו לא דיברנו על אחד כזה.

"לא. הוא לא ביקש. נראה שעם התינוקת הוא לא ראה צורך בכך." קולי רועד.

"אז זאת בת?!" היא נשמעת מופתעת. הייתי בטוחה שדני סיפר לה.

"כן, זאת בת."

"איזה יופי." קולה לא נשמע נלהב.

"טוב, אני חייבת לרוץ. אתקשר אחרי החתונה." אני מחליטה שמיציתי את השיחה איתה.

"תרגישי טוב. ובהצלחה." היא עונה בטון יבש.

אני מנתקת. תרגישי טוב? ובהצלחה? מה עם איזה מזל טוב קטן?!

טליה בלום: נירה בלום נשמעה נפלא כהרגלה. מאוכזבת וארסית. לזכותה ייאמר, שהיא העלתה סוגיה מעניינת. נדבר על זה הערב. אוהבת אותך תמיד, תמיד, תמיד.

בן סטורם: היכולת שלך לסקרן אותי מרשימה. רמז בבקשה.

טליה בלום: הסכם ממון.

הלב שלי משתולל בפראות בחזה . שום רמז. זרקתי את זה לאוויר.

בן סטורם: אני לא יודע מה להגיד על זה.

טליה בלום: אתה לא צריך להגיד כלום.

בן סטורם: טוב. מה שלום הבנות שלי הבוקר?

עכשיו, אחרי הסיגריה שלנו, אנחנו מרגישות מצוין.

טליה בלום: בסדר. מתגעגעות אליך. נתראה בערב.

בן סטורם: אני לא יכול לחכות. אני אוהב אותך.

אני נכנסת הישר לחדר האורחים, מדליקה את המוסיקה שלי ומניחה לבד לספוג את הפחדים שאני מסתירה.

הוא אינו מאחר לארוחות ערב, מאז שחזרתי לבד ברכבת. שיחות הטלפון שלו מסגירות כמה הוא מודאג. הבהלה שלי הפתיעה אותו. והוא לא אומר כלום, אבל כבר לא מאחר .

"אז, הסכם ממון, מה?" בן אוכל בתיאבון את הפסטה שהכנתי. אני משחקת עם האוכל שלי בצלחת. הלחץ מתגבר. לא רבנו מאז שהחזרתי לו את הטבעת, ואני עדיין לא יודעת למה התכוון כשאמר לי להילחם.

"כן, אמא שלי שאלה."

"טליה." הוא מחייך. לא נראה שהעניין מלחיץ אותו.

"לא נראה לך מוזר שלא דיברנו על זה?" אני שואלת בחשש.

"לא." הוא מושך בכתפו.

"אף פעם לא עניין אותי כמה כסף יש לך."

"את רוצה לדעת?" הוא מרים גבה בשובבות.

"לא." באמת לא אכפת לי כמה כסף יש לו.

"אני לא מתחתנת איתך השביל הכסף."

"אם נחתום על הסכם ממון, יהיה לך מושג די טוב."

"אתה יודע, אצלנו הגבר מצהיר ביום החתונה כמה כסף הוא מתכוון לתת לאשתו. אם..." אני עוצרת את עצמי. עוד לא התחתנו וכבר אנחנו מדברים על מה- יקרה- אם?

"טליה, אני אשמח לחתום על התחייבות לדאוג לך ולנסיכה שלנו. אם." הוא נועץ בי מבט רציני.

"אני לא יודעת..." אני ממלמלת.

"מה דעתך שנבקש מעורך הדין שלי לנסח משהו? את צריכה להיות בטוחה שתמיד אדאג לך."

"אתה רוצה שנחתום על הסכם ממון?"

"אני רוצה שלא תדאגי."

"אני לא דואגת. יש לי כסף. ואם הספר שלי אי פעם יתפרסם, יהיה לי יותר."

"את עומדת להיות אמא, טליה. את לא יכולה לסמוך על הבלוג שלך ועל הקריאות בגלריה," הוא אומר ומבטו רציני.

"אני לא אחיה על חשבונך. חשבתי למכור את הדירה בתל אביב."

"למה?" הוא שואל בטון מופתע.

"החוזה של הדייר שלי מסתיים, והוא לא מעוניין לחדש אותו. אני לא חוזרת לתל אביב. חשבתי למכור."

"את לא מוכרת את הדירה." הוא נשמע כמו כריש נדל"ן משופשף.

"אני לא יכולה למצוא דייר חדש מכאן."

"מתי החוזה מסתיים?"

"בסוף החודש." לא תכננתי להתעסק עם הדירה הזאת עכשיו.

"בואי ניסע." אני קולטת את החיוך על פניו מתרחב שוב.

"לאן?"

"לישראל. אחרי החתונה. ירח דבש. תקבעי פגישות עם כמה דיירים פוטנציאליים ותוכלי להראות לי איפה גדלת."

"אתה לא רציני!" הפה שלי נפער.

"רציני לגמרי. יפיפייה, אני רוצה לראות. נגור בדירה שלך בתל אביב, היא בטח צריכה שיפוץ. אני מכיר בחור שיעשה את זה בשבילך בחינם." הוא מרים את הגבה שלו.

"אני לא יודעת..."

"מצוין. אז ירח דבש בישראל והסכם ממון. עכשיו תפסיקי לשחק עם האוכל ותאכלי. הבת שלי רעבה."

ירח דבש בישראל. איזה כיף.

***

לא אכפת לי. שיתעצבן. שיכעס, שיגיד מה שבא לו. אני יושבת על המיטה ומסתכלת על בן מתלבש. שייצא כבר מהבית. זאת הפעם הראשונה שאני לא יכולה לחכות. בכל בוקר אחר אני מנסה לפתות אותו להישאר עוד כמה דקות. רק עוד כוס קפה. רק עוד נשיקה. אבל לא הבוקר. הבוקר אני מחכה שיילך. אני לא יודעת מה הוא יחשוב, אבל הוא לא מוכן לתת רמז ונמאס לי לחכות. בעוד שבוע וחצי אהיה אשתו. יש לי סיגריה לעשן ורכבת לתפוס.

הקור המקפיא של אמצע פברואר בצפון גורם לכל נשימה שלי לכאוב. אני עומדת מול הדלת, דופקת בחשש. לא יודעת מה אעשה אם אין איש בבית. בטח לא אשאר לקפוא כאן בחוץ. אבל אני רוצה את הטבעת שלי בחזרה. הדלת נפתחת.

הפנים של גברת סטורם מופתעים.

"אלוהים אדירים, טליה, עוד שנייה את קופאת למוות!" היא נראית מבוהלת ופותחת את הדלת לרווחה.

"הכול בסדר? בן לא אמר שאת באה."

"הוא לא יודע שאני כאן." אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר החמים שבבית.

"מתוקה, מה קרה?!" היא מודאגת, היא לא חשבה שאדפוק לה בדלת פתאום.

"לא קרה כלום. באמת שהכול בסדר." אני מסתכלת עליה בחשש. "גברת סטורם, אני רוצה את הטבעת בחזרה." היא אינה אומרת כלום. פעם ראשונה שלאישה אין מילים. "גברת סטורם?"

"איך באת?" היא שואלת.

"ברכבת," אני עונה בשקט. אני לא יודעת מה היא תחשוב על זה.

"באת מלונדון? ברכבת?" היא עדיין המומה.

"כן."

"בשביל לבקש את הטבעת שלך?" היא בשוק.

"בן אמר לי להילחם עליה..." אני מגמגמת. "אני לא רוצה להילחם. אני רק רוצה את הטבעת שלי."

"טליה, ילדה מתוקה שלי." היא עוטפת אותי אליה בחיבוק חם.

"אז זה אומר שאני יכולה לקבל אותה?" אני לוחשת.

"כן מתוקה, את יכולה לקבל אותה. אבל קודם נדבר."

הלב שלי מחסיר פעימה. אני מורידה את המעיל, את הצעיף ואת הכפפות, דוריס מכינה לי כוס תה לוהט כמו שאני צריכה, ואנחנו מתיישבות על הספה בסלון.

"את צריכה להגיד לבן שאת כאן, מתוקה." היא מחייכת אליי בחום.

"אחרי שאני..." אני מנסה לרמוז.

"טליה, מה קרה?"

"נבהלתי." אני מנסה לקצר.

"מה חשבת?" היא לא מוותרת לי.

"הורדתי את הטבעת. ובן לא ענה לי ולא חזר הביתה."

"חשבת שהוא עוזב אותך." היא לא שואלת. היא קובעת.

"כן. "

"למה הורדת את הטבעת, מתוקה?" היא לעולם אינה כועסת עליי .

"התווכחנו. בן רצה להזמין את אמא שלי לחתונה. הוא אמר שלא יתחתן איתי בלעדיה."

"ואת לא רוצה את אמא שלך בחתונה?"

"אנחנו לא עורכים חתונה."

"טליה, בית העירייה? זה מה שאת רוצה?" היא שואלת בטון נעים, נטול ביקורת.

"אני לא רוצה יותר לריב עם בן. אני רק רוצה להיות אשתו."

"ואת לא רוצה את השמלה הלבנה, את המוסיקה, את הריקודים ואת כל האנשים שאוהבים אותך?"

"יש לי רק את דני, את ג'ון ואת נינה." אני מנסה לעצור את המחנק, המפלס את דרכו בכוח.

"על מה את מדברת, טליה, יש לך אותנו. ואמא שלך אולי לא יודעת להראות את זה, אבל היא אוהבת אותך."

"אני מצטערת שאת לא זוכה לערוך לו חתונה כמו שאת רוצה." אני מתאמצת לא לבכות.

"זה לא קשור אליי, טליה, אבל מגיע לך להתחתן כמו שאת רוצה. עם המשפחה שלך. בשמלה לבנה."

דמעות קטנות של תסכול זולגות על לחיי. השמלה הלבנה שתמיד רציתי. הבטן שלקחה את החלום הזה ממני.

"מתוקה, למה את בוכה?" היא לא נבהלת מהדמעות.

"זאת השמלה הארורה..." אני מושכת באף.

"בגלל הבטן?"

"כן. אני לא מסוגלת לחשוב על זה." אני נדה בראשי. "איזו שמלה אני כבר יכולה ללבוש?" הבטן אמנם קטנטונת, אבל העצם שלי איננה. החזה מתחיל לגדול, הגוף משתנה ואני אומללה.

"אז בגלל השמלה ויתרת על החלום שלך." היא מלטפת את ראשי באהבה אימהית, שתמיד חלמתי עליה.

"אני פשוט לא רוצה שנריב. אני לא יכולה להתעסק בזה. סידורי פרחים, מנות ראשונות ואיזו מוסיקה לבחור. אני רק רוצה להיות אשתו." אני מצליחה להירגע מעט.

"אז אתם מתחתנים בעירייה. בסוף החודש." היא עדיין מלטפת לי את השיער.

"כן. עוד עשרה ימים." אני קולטת כמה זה קרוב. עוד עשרה ימים.

"אז אני מניחה שאת צריכה את הטבעת שלך בחזרה." היא מחייכת בחום.

"כן. בבקשה. אני באמת רוצה אותה." אני נושמת לרווחה.

"באת כל הדרך ברכבת בשבילה, את יודעת להילחם כשאת רוצה." היא קמה באיטיות מהספה וחוזרת אחרי דקה, מושיטה לי חישוק מוזהב עם יהלום בודד שנלחמתי בשבילו. אני מחליקה את הטבעת במהירות על האצבע. והיא כבר לא ערומה. היא כבר לא תרד לעולם.

"בבקשה תגידי לבן שאת כאן. את יודעת שהוא נוטה לדאוג." היא מחייכת. אני לא מורידה את עיניי מהאצבע שלי.

שולפת את הטלפון הנייד, מצלמת את הטבעת ושולחת את התמונה לבן:

15:02

אמא שלך אומרת, שאני יודעת להילחם כשאני רוצה.

צלצול הטלפון אינו מאחר להגיע.

"היי..." החיוך המטופש מרוח על פניי.

"איפה את?" הוא אינו מאמין למשמע אזניו.

"אצל אמא שלך. היא מוסרת דרישת שלום." אני לא מצליחה להפסיק לחייך.

"אלוהים אדירים..." הוא לוחש. אבל הוא לא נשמע כועס. "איך נסעת?"

"קוראים לזה רכבת. מסתבר שהן נוסעות בשני הכיוונים."

"טליה..." קולו מבלבל אותי. אני מפסיקה לחייך.

"אמרת לי להילחם. ואנחנו מתחתנים עוד עשרה ימים. ורציתי את הטבעת שלי. אתה כועס?"

"לא, רק מופתע. את בהיריון, נגררת ברכבת כל הדרך בשביל הטבעת שלך?" קולו עדיין שקט.

"בשביל הלב שלי. בבקשה אל תדאג. זאת רק נסיעה ברכבת. ומחכה לי עוד אחת בעוד שעה."

"את חוזרת היום?" הוא שוב מופתע.

"השגתי את מה שבאתי בשבילו. עכשיו אני יכולה לחזור הביתה."

"אני אבוא לקחת אותך. חכי אצל אמא שלי." הדאגה שלו מתוקה. מצחיקה אותי.

"אל תהיה כזה. אני חוזרת ברכבת. אהיה בבית בשמונה וחצי." אני מנסה לא לצחוק בקול.

"משוגעת אחת. אני אחכה לך בתחנה."

"אתקשר מהדרך. אני אוהבת אותך. ואני אוהבת את הטבעת שלי."

"ואני אוהב אותך. שמרי על הנסיכה שלנו."

אני מנתקת את השיחה ומחייכת לעצמי.

"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר, מתוקה? אני יכולה להכין לך את חדר האורחים." קולה של דוריס נשמע מהמטבח.

"תודה על ההזמנה דוריס, אבל אני באמת רוצה לחזור הביתה." אני מחייכת אליה.

בן פותח את דלת הבית, אחרי שאסף אותי מתחנת הרכבת, עטף אותי בזרועותיו ונישק את שיערי.

"לוחמת שלי," קרא לי. אני נכנסת פנימה, שמחה לברוח מהקור של הרחוב. "עורך הדין שלי שלח את הסכם הממון, את רוצה לעבור עליו?" בן מדליק את האור בבית.

"כן. תשתה איתי קפה?" אני רוצה לגמור עם זה. לשים את הסיפור הזה מאחוריי ולא לחשוב עליו יותר.

"אני ארתיח מים. המעטפה על השולחן." בן נכנס למטבח, אני מתיישבת על כיסא הבר, פותחת את המעטפה החומה, קוראת ומנסה להבין את כל המונחים.

מניות, נכסים, שווי חברה.

"פאק, אתה עשיר." אני ממלמלת המומה. ידעתי שיש לו כסף, אבל אף פעם לא שאלתי כמה. אנחנו עדיין מתנהלים בחשבונות נפרדים, ושנינו מרוצים מן המצב.

"טליה?" הוא קולט את המבט המבולבל על פניי.

"לא היה לי מושג." אני מנסה להתגבר על ההלם. אני מתחתנת עם מיליונר.

"טליה, את יודעת שזה לא חשוב לי. את רואה איך אני חי את חיי. הכסף, זה רק בשביל לדעת."

"בשביל לדעת?" אני מגמגמת.

"שאני אוכל לדאוג לך ולתינוקת. שאני אדע שלא יחסר לכן כלום. אני לא צריך חופשות מטורפות וטיולים מסביב לעולם. זה לא אני. אני עדיין הבחור, שיעדיף קרוואן באמצע שום מקום. איתך."

אני נמסה מהמילים שלו. מזל שלא ידעתי כמה כסף יש לו. בחיים לא הייתי חושבת לקחת אותו לקנת.

"אתה רוצה שאני אחתום על זה?" אני מרימה את ההסכם.

"את יודעת שאני לא צריך הסכם ממון, טליה."

"אני בחיים לא אקח חצי ממה שיש לך. זאת לא אני." אני מרגישה צורך להבהיר.

"אני יודע."

"אני רוצה לחתום. אני רוצה שתדע שזה לא קשור לכסף."

"ואת מרוצה ממה שכתוב שם? כי אפשר לשנות את זה." הוא רוצה להיות בטוח.

"בן, זה יותר ממה שאי פעם אצטרך."

"אני אוהב אותך, ואני רוצה לדעת שאת תהיי בסדר בכל מצב."

"תראה לי איפה לחתום." אני מרימה את העט, בן מניח מולי כוס קפה לוהט, מתיישב לידי ומנשק אותי נשיקה קטנה על השפתיים.

"אני תמיד אדאג לכן," הוא לוחש. "את חותמת פה. ופה..."