בבוא השעה

 1

המושבעים פרשו לדיוניהם.

השופטת ביקשה משבעת הגברים ומחמש הנשים לעשות מאמץ אחרון להגיע לפסק דין. כבוד השופטת ליין הנחתה אותם לשוב למחרת בבוקר. היא החלה לחשוב שחבר מושבעים תלוי ועומד הוא התוצאה הסבירה ביותר. ברגע שהיא קמה, כל הנוכחים באולם נעמדו על רגליהם וקדו בנימוס. השופטת השיבה בקידה, ורק לאחר שיצאה אל לשכתה פרץ באולם רחש מלמולים סוער.

"הואילי לבוא איתי ללשכתי, גברת קליפטון," אמר דונלד טרלפורד, "כדי שנוכל לדון בתוכן מכתבו של מייג'ור פישר, ואם כדאי לפרסמו או לא."

אמה הינהנה. "אני רוצה שבעלי ואחי יצטרפו אלינו, אם אפשר, כי אני יודעת שסבסטיאן צריך לחזור לעבודה."

"בוודאי," אמר טרלפורד. הוא אסף את הניירות שלו ובלי מילה נוספת הוביל את כולם אל מחוץ לאולם ובמדרגות השיש הרחבות אל קומת הקרקע. כאשר יצאו אל הסְטראנד הקיפה אותם מייד עדת עיתונאים, בליווי הבזקי מצלמות, והם פסעו לאט ובזהירות בדרכם למשרדו הסמוך של עורך הדין.

העיתונאים עזבו אותם סוף־סוף כשהם הגיעו לאכסניית המשפט לינקולן־אִין, כיכר עתיקה שכולה בתי מידות יפים שהיו למעשה משרדים בשירותם של פרקליטים ועוזריהם. מר טרלפורד עלה במדרגות עץ חורקות אל הקומה העליונה של בית מספר 11. בדרכם הם חלפו על פני שורות רבות של שמות מודפסים בקפידה בשחור על קירות לבנים כשלג.

כשאמה נכנסה למשרדו של מר טרלפורד היא הופתעה לגלות שהוא קטן כל כך, אבל בלינקולן־אין אין בכלל משרדים גדולים, גם לא משרדו של ראש לשכת עורכי הדין.

אחרי שכולם התיישבו הביט מר טרלפורד באישה שישבה מולו. גברת קליפטון נראתה רגועה ושלווה, אדישה מעט אפילו, חזות נדירה למישהי שאולי עומדת לספוג תבוסה והשפלה, אלא אם כן... הוא פתח את המגירה הנעולה בשולחנו, הוציא ממנה תיקייה וחילק למר וגברת קליפטון ולסר ג'יילס ברינגטון העתקים ממכתבו של מייג'ור פישר. המכתב המקורי היה נעול בכספת שלו, אבל לא היה לו ספק שליידי וירג'יניה הצליחה איכשהו להניח את ידיה על העותק שהביא עימו לבית־המשפט.

אחרי שכולם קראו את המכתב, בכתב יד על נייר רשמי של בית הנבחרים, אמר טרלפורד בהחלטיות, "אם תרשי לי להציג את תוכן המכתב בבית־המשפט, גברת קליפטון, אני בטוח שנוכל לזכות בתביעה."

"לא בא בחשבון," אמרה אמה, והחזירה את העותק שלה לטרלפורד. "לעולם לא אוכל לאפשר את זה," היא הוסיפה ביושרה של אישה שיודעת שההחלטה עלולה לא רק לחסל אותה, אלא גם להנחיל ניצחון ליריבתה.

"תסכימי לפחות לשמוע את דעתם של בעלך ושל סר ג'יילס?"

ג'יילס לא חיכה לרשות מאמה. "ברור שחייבים להראות אותו למושבעים, כי ברגע שהם יראו אותו הם יפסקו חד משמעית לטובתך, ומה שחשוב יותר, וירג'יניה תהיה מושפלת לנצח."

"אולי," אמרה אמה בשלווה, "אבל במקביל, אתה תצטרך להסיר את המועמדות שלך לבחירות המשנה, והפעם ראש הממשלה לא יציע לך מושב בבית הלורדים כפיצוי. ובדבר אחד אתה יכול להיות בטוח," היא המשיכה. "בעיניה של וירג'יניה, הרס הקריירה הפוליטית שלך הוא פרס הרבה יותר גדול מהתבוסה שלי. לא, מר טרלפורד," היא המשיכה, בלי להסתכל על אחיה, "המכתב הזה יישאר בגדר סוד משפחתי, וכולנו פשוט נצטרך לחיות עם ההשלכות."

"את סתם עקשנית, אחות," אמר ג'יילס והסתובב אליה. "אולי אני לא רוצה להרגיש כל חיי שאני אחראי להפסד שלך במשפט ולהתפטרות שלך מתפקיד יושבת הראש של ברינגטון ספנות. ואל תשכחי שאת גם תצטרכי לשלם לווירג'יניה הוצאות משפט, שלא לדבר על הפיצויים שהמושבעים יחליטו שאת צריכה לשלם לה."

"זה שווה את המחיר," אמרה אמה.

"עקשנית," חזר ג'יילס ואמר, קצת יותר חזק הפעם. "ואני בטוח שהארי מסכים איתי."

כולם הפנו את מבטם אל הארי, שלא היה צריך לקרוא את המכתב פעמיים, ועדיין היה יכול לדקלם אותו בעל־פה מילה במילה. אבל הוא נקרע בין רצונו לתמוך בחברו הטוב לבין אי רצונו לראות את אשתו מפסידה בתביעת הדיבה נגדה. ג'ון בּאקן תיאר פעם את המצב הזה כמו להיות "בין הפטיש לסדן".

"זו לא החלטה שלי," אמר הארי. "אבל אם העתיד שלי היה תלוי על חוט השערה, הייתי רוצה שבית־המשפט ישמע את המכתב של פישר."

"שניים נגד אחת," אמר ג'יילס.

"העתיד שלי לא תלוי על חוט השערה," אמרה אמה. "ואתה צודק, יקירי, ההחלטה הסופית היא שלי." בלי מילה נוספת היא קמה מהכיסא, לחצה את ידו של עורך דינה ואמרה, "תודה, מר טרלפורד. נתראה בבית־המשפט מחר בבוקר, לשמוע איזה גורל המושבעים קבעו לנו."

טרלפורד קד בראשו וחיכה שהדלת תיסגר לפני שמילמל לעצמו, "היו צריכים לקרוא לה פורשיה."

"איך השגת את זה?" שאל סר אדוארד.

וירג'יניה חייכה. סר אדוארד לימד אותה שבעת חקירה נגדית, אם התשובה לשאלה מסוימת אינה משרתת את מטרתך, מוטב לא לענות בכלל.

סר אדוארד לא חייך. "אם השופטת תאשר למר טרלפורד להציג את המכתב כראיה," הוא אמר תוך שהוא מנופף במכתב המדובר, "אני כבר לא בטוח שנוכל לזכות בתביעה. למעשה, אני בטוח שנפסיד."

"גברת קליפטון לעולם לא תסכים להציג אותו כראיה במשפט," אמרה וירג'יניה בביטחון רב.

"למה את כל כך בטוחה?"

"אחיה מתכוון להתמודד בבחירות המשנה שיתקיימו בעקבות מותו של מייג'ור פישר. המכתב יהיה סוף הקריירה הפוליטית שלו."

עורכי דין אמורים להחזיק בדעות על כל דבר, חוץ מאשר על הלקוחות שלהם. אך לא במקרה הזה. סר אדוארד ידע בדיוק מה הוא מרגיש כלפי ליידי וירג'יניה, וזו לא היתה דעה שהוא יכול להביע בקול, לא בבית־המשפט ולא בשום מקום אחר.

"אם את צודקת, ליידי וירג'יניה," אמר עורך הדין הבכיר והוותיק, "והם לא יגישו את המכתב כראיה, המושבעים יניחו שזה משום שהתוכן שלו אינו משרת את מטרתה של גברת קליפטון. זה יטה את הכף לטובתך, ללא ספק."

וירג'יניה קרעה את המכתב לחתיכות קטנות והשליכה אותן לסל האשפה. "אני מסכימה איתך, סר אדוארד."

דזמונד מֶלור הזמין שוב חדר ישיבות קטן במלון לא אופנתי, שבו אף אחד לא יכיר אותם.

"ליידי וירג'יניה היא המועמדת לניצחון במירוץ," אמר מלור ממקומו בראש השולחן. "נראה שמייג'ור פישר עשה משהו מועיל לשם שינוי."

"העיתוי של פישר היה מושלם," אמר אדריאן סלואן. "אבל עדיין נצטרך להכין הכול מראש כדי שההשתלטות על ברינגטון ספנות תהיה מהירה וחלקה."

"אני מסכים עם כל מילה," אמר מלור, "ולכן כבר ניסחתי הודעה לעיתונות שאני רוצה שתשחרר ברגע שיוכרז פסק הדין."

"אבל כל זה עלול להשתנות אם גברת קליפטון תחליט להציג את המכתב של פישר במשפט."

"אני מבטיח לך," אמר מלור, "שהמכתב הזה לעולם לא יראה אור יום."

"אתה יודע מה כתוב בו, נכון?" אמר ג'ים נואֶלס.

"בוא נגיד רק שאני בטוח שגברת קליפטון לא תרצה שהמושבעים יראו אותו. מה שרק ישכנע אותם שיושבת הראש האהובה שלנו מסתירה משהו. לכן הם יחליטו לטובת ליידי וירג'יניה, וזה יהיה סוף הסיפור."

"הם אמורים להגיע להחלטה מחר," אמר נואלס, "ולכן קבעתי ישיבת חירום של מועצת המנהלים ליום שני בעשר בבוקר. על סדר היום יהיו שני נושאים בלבד. הראשון יהיה קבלה רשמית של התפטרותה של גברת קליפטון, והשני מינויו של דזמונד ליושב הראש החדש של החברה."

"וההחלטה הראשונה שלי כיושב הראש תהיה למנות את ג'ים לסגן שלי." סלואן הזעיף את פניו. "אחר כך אבקש מאדריאן להצטרף למועצת המנהלים, ואז כבר לא יהיה ספק בסיטי ובקרב בעלי המניות שחברת ברינגטון פועלת תחת הנהלה חדשה."

"כששאר חברי ההנהלה יקראו את זה," אמר נואלס, ונופף בהצהרת התקשורת שבידו כאילו היא סדר היום הרשמי של ישיבת פרלמנט, "לא יעבור זמן רב עד שהאדמירל וחבורתו יחליטו שאין להם ברירה אלא להגיש את התפטרותם."

"שאני אקבל באי רצון," אמר מלור והוסיף, "ובלב כבד."

"אני לא בטוח שסבסטיאן קליפטון ישתף פעולה עם התוכנית שלנו בקלות כזו," אמר סלואן. "אם הוא יחליט להישאר בהנהלה, אולי המעבר לא יהיה כל כך חלק כמו שאתה מקווה, דזמונד."

"אני לא מאמין שקליפטון ירצה להיות מנהל בחברת מלור ספנות אחרי שאמא שלו תספוג השפלה פומבית מידי ליידי וירג'יניה, לא רק בבית־המשפט, אלא בכל עיתון במדינה."

"אתה כנראה יודע מה כתוב במכתב," אמר נואלס שוב.

***

ג'יילס לא טרח לנסות לשנות את דעתה של אחותו, כי הוא ידע שאין טעם.

בין מעלותיה הרבות של אמה נמנתה גם נאמנות עזה למשפחתה ולחבריה, ולכל מטרה שהיא האמינה בה. אבל הצד השני של המטבע היה עקשנות, שאיפשרה לפעמים לרגשותיה הפרטיים לגבור על השכל הישר, גם במחיר הפסד שלה במשפט הדיבה והתפטרותה הבלתי נמנעת מברינגטון ספנות. ג'יילס ידע את זה, כי הוא היה קשה עורף לא פחות ממנה לפעמים. תכונה משפחתית, כנראה, הוא החליט. הארי, לעומת זאת, היה הרבה יותר מעשי. הוא היה שוקל את כל האפשרויות, מקדיש זמן רב לחשיבה ורק אז מחליט. אבל ג'יילס שיער שהארי קרוע בין תמיכה באשתו לבין נאמנות לחברו הטוב.

כשהשלושה יצאו שוב לכיכר, מדליק הפנסים הדליק את פנסי הגז הראשונים.

"נתראה בבית לארוחת ערב," אמר ג'יילס להארי ולאמה. "יש לי כמה סידורים לעשות. ודרך אגב, אחות, תודה."

הארי עצר מונית ונכנס למושב האחורי עם אשתו. ג'יילס לא זז עד שהמונית נעלמה מעבר לפינה. ואז פתח בהליכה מהירה לכיוון רחוב פְליט, רחוב העיתונות.