טוסקנה של הבינוניים

בית הנתיבות היה גדוש באדם, העוני והאבטלה לא נראים פה כמו שהבטיחו בחדשות. המקום הזה מדגיש עד גיחוך את העודף והשפע שיש במדינה, עובדה שגרמה לה לחוסר נוחות מסוים. היא לא זוכרת איפה קראה את זה, אבל ידעה שהטבע אינו סובלני לעודף, היקום אוהב איזון והרמוניה וההתערבות הגסה של האדם בחוקי הטבע והפיזיקה נראו לה כהתגרות מיותרת שתאלץ את המין האנושי לשלם יום אחד את המחיר. עם זאת, ההמולה סביבה והסרבול שבנשיאת פקלאותיה, ההרשמה בדלפקים והבידוק הביטחוני, גרמו לה לערנות שלא חשה מזמן. בתוך כל ההתרחשות העוטפת אותה, היא הרגישה חיה מתמיד. העייפות אמנם היתה שם, ממתינה להזדמנות הראשונה להרים ראשה ולהשתלט עליה, אבל הרגע עוד רחוק. האדרנלין זורם בה והיא מסוגלת עכשיו לעוף. זה זמן טוב לדבר עם נאור, לפני שייעלם האומץ. היא חייגה והמתינה כמה צלצולים בטרם ניתקה בהקלה. במיומנות הקלידה הודעה קצרה: "אני בנתב"ג" ושלחה. הטלפון צלצל בידה מיד. הוא בטח לא הספיק לקרוא. "איפה את?" היא זוכרת ימים שבהם הטון הדורש בקולו, כזה של ילד תובעני שזקוק לה, הצליח לנגן על מיתרי לבה ולמשוך אותה אליו. לפעמים אפילו הרגישה שהיא לא בסדר שהיא לא זמינה לו, הוא הרי צריך אותה, וכשמישהו באמת צריך אותה, היא תמיד שם בשבילו. "אני בנתב"ג, כתבתי לך". "בנתב"ג?? מה את עושה שם?" "אני נוסעת לאיטליה". "יפה לך, למה לא באמת, ולמה לא סיפרת לי?" "זה לא היה ממש מתוכנן", היא העדיפה לשקר לו מאשר למשוך את השיחה יותר מהנדרש. "טוב. עם מי את נוסעת?" "לבד". "מה יש לך לעשות שם לבד?" "כל מיני, לטייל, לכתוב..." השאלות שלו העיקו, הוא לא יבין את הצורך שלה לכתוב, והוא בוודאי לא יקבל את הרצון שלה להיעלם לו. "מתי את חוזרת? אולי אני אוכל לאסוף אותך בדרך חזרה". "אני לא יודעת מתי אני חוזרת..." היא כמעט לחשה את התשובה, קיוותה להימנע מהשאלה הזו וידעה שעכשיו הכל יתהפך". "מה זאת אומרת לא יודעת מתי את חוזרת?" "זה לא סגור... כמה חודשים לפחות..." "מה כמה חודשים, את מסתלבטת עלי? שני, מה קורה? מה יש לך לחפש באיטליה כמה חודשים?" "נאור, די עם כל השאלות האלה, אין לי כוח לזה עכשיו, אני נוסעת לאיטליה לכמה חודשים וזהו". "את באמת נוסעת? את בורחת ממני, זה העניין?" "אל תחמיא לעצמך, יש לי הזדמנות לנסוע וזה מה שאני עושה, לא קשור אליך". "אני גם מאמין לך. סעי לך ותיהני, אל תפריעי לעצמך. תענוג". "תודה". היא לא בטוחה שהוא שמע אותה, הקו השתתק ונדם והיא קיוותה שגם לבה ישתתק אליו. כך יתחיל הסיפור שלה, היא חשבה לעצמה והחלה לדמיין את הסצנה הראשונה בספרה שטרם נכתב, שדה תעופה הוא מקום טוב להתחיל בו. לו היה בה האומץ, היתה עוברת כעת את הגדר ונעמדת מתחת למפלי המים הנשפכים במעגל מהתקרה - שוטפת מעליה את הארץ, ואת נאור ואת המדבר הצחיח שבתוכה. למה לא בעצם? מה עוצר בעדה מלהשתטות מעט? זה לא שמישהו ייפגע ממעשה משעשע שכזה, אז יהיה לה קצת רטוב ולא נעים במשך כל הטיסה, היא תתמודד, אבל איך בדיוק תסביר את זה לשי שאמור לאסוף אותה?