גלוי ונעלם

4 ביולי 1976

כשהחלו הדמדומים הם יצאו לדרך, כשעה לפני המועד הצפוי של מופע הזיקוקים, ועד שהגיעו לגשר האגרה הישן שמעל לנהר ססקואנה, פליקס כבר הבחין בהבזקי אור מבעד לחלון הזעיר, חגיגות קטנות בכל מקום. הוא אמר לג'ולי שתיסע לפילדלפיה בדרך הישנה, לאורך כביש 40. משיקולי זהירות, אבל גם בשל נוסטלגיה. כאן הוא התחיל, אוסף הימורים מבאי הברים.

הוא התעטש. היו קש על הרצפה ושמיכת סוסים. אם שוטר יבקש מהם לעצור בשולי הדרך, הוא יתכסה בשמיכה ויקווה לטוב. הוא החל להתעטף כשהמשאית האטה כשעה לאחר תחילת הנסיעה, אבל אז הבין שזה בסך הכול מחסום האגרה של הגשר החוצה את נהר ססקואנה. ברט וטאבי אמרו שכדאי שיכניסו סוס לקרון הנגרר כי זה יבטיח שאיש לא יטרח להציץ פנימה, אבל לא היתה לו שום כוונה להתכווץ בפינה מאה וחמישים קילומטרים בניסיון לחמוק מפרסות ומחרא.

הוא נפרד לשלום מבמבי קודם לכן באותו היום, לפני שהיא והבנות יצאו למועדון, שבו יישארו הרבה אחרי רדת החשכה. הוא לא סיפר לה מה קורה, אבל היה ברור שהיא חושדת במשהו. במבי היתה חכמה, חכמה מספיק לא לשאול שאלות. כשהסוכנים הפדרלים יבואו לחטט, הבורות שלה תהיה משכנעת.

החלק הקשה ביותר היה להיפרד לשלום מבנותיו, שאינן חושדות בדבר, ולהתנהג בצורה אגבית לגמרי. הן התרגלו לעשות דברים בלעדיו; בגלל העבודה הוא נעדר הרבה ובשעות לא שגרתיות, ואז הגיע מעצר הבית, שהחזיק אותו קצר בזמן הערעור. איש לא יתפלא כשפיליקס ברוּאר לא יגיע למועדון בארבעה ביולי, לא השנה. הבנות נישקו אותו קצרות, בטוחות כל כך בנוכחותו, והוא לא העז לחבק אותן בכוח כפי שרצה. את הקטנטונת, מישל בת השלוש, הוא דווקא חיבק חיבוק ארוך. "תביא לי מתנה?" היא שאלה, והוא הופתע לרגע. אבל מישל נהגה להתבלבל, חשבה שהיא אמורה לקבל מתנה בכל פעם שמישהו יוצא מהבית, גם אם היא זאת שיוצאת. הוא העמיד פנים שהוא גונב לה את האף, הראה לה את אגודלו בין שתי אצבעות, סירב להחזיר אותו עד שתנשק אותו שוב. היא נהגה להטות את ראשה ולהסתכל עליו מבעד לריסים. בדיוק כמו אמא שלה. זה הרס אותו.

באשר לבמבי, הוא נישק אותה כמו בפעם הראשונה, שהיתה ב־15 בפברואר 1959, מול הבית של ההורים שלה, במכונית שנתנו לה ההורים, שוחד נואש אחרון בניסיון לשכנע אותה לחזור לאוניברסיטה. הנשיקה הראשונה היתה לוהטת וחסודה כאחד, נשיקה שהכילה את כל המאפיינים של עתידם המשותף — הצורך הדואב שלו בה, תחושת האיפוק הקלה מצדה, כאילו תמיד תשמור לעצמה חתיכה קטנה ממנה. הנשיקה האחרונה שלהם הכילה את כל ההיסטוריה שלהם. קטע משיר ישן עבר לו בראש, משהו על צלחות שנשברות ופגישות שהוחמצו, איך זה חלק מלהיות מאוהב. במבי לעולם לא היתה משליכה צלחת. הוא לא היה מתנגד שהיא תעשה זאת פעם־פעמיים.

במבי לא שמחה שג'ולי היא זאת שמסיעה אותו — אילו במבי היתה שוברת אי־פעם כלים, זה היה עשוי להיות הרגע — אבל ג'ולי היתה האדם המתאים ביותר למשימה. לאחותה באמת היו סוסים, או לפחות גישה לסוסים, כך שהיה סביר ששתיהן יסיעו קרון צפונה. ומלבד זה, יהיה קשה לג'ולי אחרי שהוא יסתלק. לבמבי היו הבנות, חברים, משפחה. לג'ולי לא היה איש מלבד אחותה, אישה שניתן לתאר כמשונה, וגם זה בנדיבות. הפרצוף שזאת עשתה כשהתיישבה מאחורי ההגה. "כדאי מאוד שזה יהיה לתמיד," היא רטנה. "את מקבלת את שלך," הוא הזכיר לה. כולם יקבלו את שלהם, כך או אחרת.

"לתמיד." זאת המילה שג'ולי חזרה עליה שוב ושוב בזמן שהסביר לה את המצב בשבוע שעבר. זאת לא היתה בדיוק שאלה, יותר כמו מושג שאינו מוכר לה. הם ישבו בבית הקפה הקטן, העסק החוקי היחיד שלו. ההכנסות השבועיות לא היו מספיקות כדי לקנות לבנות שלו סרטי שיער. והבנות שלו באמת ענדו סרטי שיער. במבי הלבישה אותן כמו סטודנטיות מלוקקות מ"טאוסון", בוורודים ובירוקים, לימדה אותן איך להחליק את השיער הפרוע שלהן בפן ולאסוף אותו בזנבות סוס. טוב, לא את התינוקת, אבל התינוקת נראתה בדיוק כמו במבי — שיער חלק וכהה כמו פרווה של כלב ים, עיניים כחולות, ריסים שלא ייאמנו. לינדה היתה המאורגנת מביניהן, רייצ'ל החכמה, ואף ששתיהן היו יפות, מישל היא זאת שתהיה יפהפייה. הבנות האלה יותירו חותם בעולם, כל אחת בדרכה. והוא יחמיץ את הכול, את הכול.

"לתמיד," אמרה ג'ולי שוב, מושכת את ההברות, ואצבעה שיחקה בטבעת המים שהשאירה הקולה שלה. היא כמעט לא שתתה אלכוהול, הבחורה הזאת, אף שנהגה להעמיד פנים בלילות, שתתה לגימות קטנות של ויסקי כדי לארח לו לחברה.

"ככה נראה. אלא אם יצוץ משהו לא צפוי."

עוד שתיקה ממושכת. ג'ולי היתה מהנשים יוצאות הדופן האלה שיפות יותר כשהן לא מחייכות. בפנים קפואות, היא היתה תעלומה חושנית. כשחייכה, היא עדיין נראתה כמו הנערה הכפרית שטאבי מצא בבית המרקחת "רקסול" לפני ארבע שנים.

"7.5 אחוזים," היא אמרה בסופו של דבר.

"מה?"

"המדינה הזאת בת מאתיים השנה. הם מבקשים ממך לתרום 7.5 אחוזים מכל ההיסטוריה של המדינה. זה הרבה."

"ואת יודעת שאני לא נותן אחוזים בקלות."

חיוך זריז בתגובה. השיניים שלה היו במצב גרוע לפני שהוא דאג לתקן אותן, עוד סיבה לכך שהיא לא הרבתה לחייך. ממילא חוש ההומור של ג'ולי לא היה מפותח. היא נטתה לתפוס דברים בצורה מילולית משהו, בחורה שחושבת בדולרים, מאוד מעשית. פילגש מעשית היא דבר טוב. היא מעולם לא חשבה שהוא יתחתן איתה, לדוגמה, אם נתעלם לרגע מהמוזרות הקטנה ההיא בשנה שעברה. היא הבינה שבמבי היא אהבת חייו. היתה זאת ג'ולי, לאחר שיעור כלשהו בקולג' הקהילתי, שאמרה לו שפ' סקוט פיצג'רלד אמר שהמבחן לאינטליגנציה מהמעלה הראשונה הוא להחזיק בו־זמנית בשני רעיונות סותרים ולהצליח לתפקד בלי להשתגע. פיליקס היה מומחה בזה. הוא אהב את במבי, ונזקק לנשים אחרות. ג'ולי כבר היתה איתו שנה כשמישל נולדה, אבל היא לא הגיבה כאילו מדובר בבגידה, כפי שחברות אחרות היו עושות אולי. מובן שהוא עדיין שכב עם אשתו. היא היתה אשתו ומושכת מאוד, והוא היה מאוהב בה מעל לראש. הקשר שלו עם ג'ולי לא היה ביטוי לחוסר שביעות רצון מבמבי. פשוט החיים טובים יותר כשאתה מזמין מכל התפריט. והיו גם בחורות נוספות מלבד ג'ולי, סטוץ חד־פעמי פה ושם. כי הוא יכול. כי הוא צריך. אילו רק היתה במבי מרפה מהחתיכה הזאת מעצמה שהשאירה חבויה, אילו רק לא היתה כזאת עצמאית. מצד שני, היא תצטרך להסתדר בעצמה עכשיו. הוא לא היה מסוגל לעזוב אלמלא הביטחון המוחלט שלו שבמבי תסתדר. מה, היא תמיד ניהלה הכול. הכול מלבד אותו ואת ענייני הכספים. עד כמה שפיליקס היה אדם רהוט ומרשים, הוא לא היה רחוק כל כך מהבדיחה הישנה, על הילד שחוזר הביתה מבית הספר היהודי ומספר לאמא שלו שליהקו אותו לתפקיד הבעל במחזה בית הספר. "תחזור אליהם ותבקש תפקיד שמדברים בו," הורתה לו האמא. כן, פיליקס זכה לדבר. הוא זכה לדבר ולדבר ולדבר. אבל בסופו של דבר, היתה זאת האישה במשקל חמישים קילו עם עיני התכלת ששלטה בבית ביד רמה אפילו בלי להרים את הקול.

הוא יטוס למונטריאול משדה תעופה קטן ליד פילדלפיה. האולימפיאדה עמדה להתחיל בתוך פחות משבועיים, אז נראה לו שזה הימור בטוח כנקודת יציאה. הרבה אנשים הגיעו למונטריאול בתקופה הזאת. משם הוא יעשה את דרכו לטורונטו, ומשם ליעדו הסופי. סביר להניח שהשקיע בזה יותר מדי מחשבה, שלא כהרגלו. אבל היתה לו רק הזדמנות אחת לעשות את זה. הדבר החשוב היה להתייחס לכולם בצורה הוגנת. זה הדבר המעשי לעשות. אנשים לא מרוצים עלולים להלשין.

הוא עשה את החשבון. הוא תמיד אהב מספרים, עובדה ששירתה אותו היטב שנים רבות כל כך. חמש־עשרה שנה. מישל תהיה בת שמונה־עשרה; רייצ'ל בת עשרים ותשע; לינדה כמעט שלושים ואחת. במבי תהיה בתחילת שנות החמישים שלה. וסביר להניח שעדיין תיראה טוב. היא תתבגר היטב. ג'ולי — קשה יותר לומר. אבל הוא לא היה נשאר חמש־עשרה שנה עם ג'ולי. נשארו להם שנה־שנתיים לכל היותר. היא התחילה להרגיש חסרת מנוחה. היא היתה שאפתנית, רצתה להתקדם בחיים. אחרת למה הלימודים בקולג' הקהילתי? הוא קיווה שבמבי לא תתעצבן יותר מדי מכך שג'ולי תקבל את בית הקפה, אבל במבי הרי לא היתה יכולה לנהל אותו וזה היה הנכס שהכי קל להעביר. הוא היה נותן לג'ולי גם את המועדון, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה אותו. אמרה שזאת ההזדמנות שלה להפוך למכובדת. הוא אמר לה שאנשים מגזימים בערך המכובדות. וחוץ מזה, אם יש לך מספיק כסף, כל דבר שאת עושה נחשב מכובד.

7.5 אחוזים מההיסטוריה של האומה. אומה צעירה, נכון, ועדיין — זאת היתה דרך מוצלחת להסתכל על זה. 15 אחוז מהחיים שלו, אם הוא יחיה עד גיל מאה. יותר סביר ש־20 אחוז מהחיים שלו, ולא סתם 20 אחוז אלא האמצע של החיים, השיא שלהם. למרות קיומם של הימורים חוקיים, הוא עדיין הרוויח כסף טוב. יותר מאשר סתם טוב, האמת. נראה שההימורים החוקיים מדרבנים את האנשים בדרכים שלא בדיוק הבין. הלקוחות הוותיקים שלו הימרו בשני סוגי ההימורים כיום, באלה של הרחוב ובחוקיים. העסק עבד כל כך טוב, שהוא עמד לקנות ללינדה ולרייצ'ל סוסים, עוד רעיון של במבי. טוב שלא עשה את זה, כי הם היו הראשונים לעוף. הן יצטרכו לעשות שינויים משמעותיים בחייהן. הוא קיווה שבמבי תבין את זה.

בשדה התעופה הוא רכן אל תוך המכונית מצד הנוסע, מותיר את הדלת סגורה במשקלו כמחיצה בינו לבין ג'ולי. הוא ינשק אותה, בטח, אבל לא יהיה כאן איזה חיבוק דרמטי כמו ב"קזבלנקה". דבר כזה יהיה בגידה בבמבי.

אבל אפילו הנשיקה החסודה יחסית דירבנה את ההבעה החמוצה על פניה של האחות. "אני שותפה לדבר עברה," היא אמרה בזמן שהתארגנו. הוא רצה לומר, אל תדאגי, את כל כך מכוערת שאפילו הרשויות לא ירצו להסתכל kבכיוונך. הוא לא אהב נשים מכוערות. איזו הקלה היתה כשפניה של לינדה התבגרו סוף־סוף ותאמו את האף שקיבלה ממנו. וגם זה נזקק לקצת שיפורים ניתוחיים. הוא הכריח את במבי לעשות את זה מיד אחרי שניתן גזר הדין במשפטו, ולינדה היתה עכשיו הנערה היפה שהגיע לה להיות.

הוא נתן לג'ולי את תיק המסמכים שישב עליו כל הנסיעה, והיא נתנה לו את המזוודה שלו שנמצאה מקדימה איתה. הוא לא רצה שהדברים שלו יסריחו מזבל סוסים.

"אל תעצרי בדרך," הוא הזכיר לה. "תיקחי אותו ישר למקום, ואז תפתחי אותו."

"אני אהיה בסדר," היא אמרה. וכוונתה, כך ידע, שהיא לא ציפתה לדבר ממנו ולא היתה זקוקה לדבר. זה היה חלק מהסיבה שנתן לה כל כך הרבה.

"את תהיי בלבי," הוא אמר. "בכל מקום."

"לתמיד," היא אמרה, ושמץ של סימן שאלה נאחז במילה.

במטוס הקטן הוא הכניס את ידו לכיס לשלוף את הדרכון החדש שלו ומצא לצדו את המכתבים שהתכוון להכניס לתיק המסמכים. לעזאזל. אבל מה כבר היה יכול לעשות? ג'ולי כבר יצאה לדרך ותימצא בדרכים לפחות שעתיים. גם אילו היה יכול להתקשר אליה, האם היה מעז? נו טוב, כולם ידעו מה הם צריכים לעשות. פשוט חבל שלא תהיה לו הזדמנות להסביר את עצמו בפני במבי.

הוא היה הנוסע היחיד במטוס עם שמונת המושבים. הטייס היה גבר כהה עיניים שלא רצה לדעת מיהו הנוסע שלו או מה הסיפור שלו. בחור חכם. פיליקס, שחדל להיות פיליקס ברגע שעלה על המטוס, השקיף מטה אל אורות העיר, עירו האמיתית, שעזב לפני שנים. ההורים שלו נמצאו במקום כלשהו שם למטה, וכך גם אחותו. הוא לא דיבר איתם כמעט עשרים שנה. אבל הוא לא רצה לדבר איתם. הוא רצה לדבר עם במבי. היא תחזור מהמועדון בערך עכשיו, והיא תדע. היא תדע.

בתוך עשר שנים אדם בעל אמצעים יוכל לעשות שיחת טלפון בזמן טיסה. בתוך עשרים שנה כמעט לכל אדם יהיה טלפון סלולרי והוא יוכל להתקשר לכל אדם, בכל שעה. בתוך עשרים וחמש שנה מגדלי התאומים ייפלו והכללים ישתנו, כך שלהיעלם דרך קנדה, אפילו למי שיכול לסדר לעצמו מטוס פרטי, יהיה קשה בהרבה.

אבל פיליקס ברואר לא היה אדם בעל דמיון מפותח, מלבד בכל הנוגע לשכנוע אנשים להיפרד מכספם מרצון, בפעילות שטכנית היתה פלילית אבל לא הצריכה שימוש בכלי נשק או בכוח, רק הבנה בסיסית של החולשה האנושית לתקווה ולאפשרויות.

7.5 אחוזים. חתיכת עמלה. המשחק היה מכור, ולהסתלק היתה האפשרות היחידה שנותרה בידיו. המטוס התרומם אל השמים ואורות העיר פינו את מקומם למרחבים שחורים וריקים. הוא נעלם.