דברים שרואים מכאן

הקדמה

בשנת 1979 כבש את גלי האתר השיר "לקחת את ידי בידך" (מילים: יעקב רוטבליט; לחן: מתי כספי) בביצוע יהודית רביץ; והשורה החותמת כל בית, "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", נעשתה מטבע לשון.

שנים אחר כך, וביתר שאת לאחר שהגיע אל כס ראש הממשלה ב־2001, היה זה אריאל שרון שהשתמש במשפט הזה, ובעיקר בפרפרזה עליו. הוא נהג לומר, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", בעיקר כשרצה להסביר מדוע שינה את עמדותיו המוכרות. יועציו הקרובים ותומכיו החדשים מהשמאל הישראלי טוענים כי זהו ההסבר האמיתי למהפך האידיאולוגי שחל בו, עת יזם וביצע את תוכנית ההתנתקות — פינוי התושבים היהודים של חבל עזה וצפון השומרון, הרס עשרים וחמישה יישוביהם ונסיגת צה"ל מהאזור. פשוטם של דברים: המציאות המורכבת המתגלה לעיניו של ראש ממשלה שונה מהמציאות שרואה איש אופוזיציה, ואפילו מזו שרואה שר בממשלה, ומאלצת אותו לעתים ליישם מדיניות הסותרת את האידיאולוגיה שלו.

בשנת 2000 השתחררתי מצה"ל אחרי עשרים וחמש שנות שירות. בתפקידי האחרון הייתי קצין הרפואה הראשי. חזרתי אל בית החולים, והתמניתי למנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הדסה עין כרם ולמנהל יחידת הכוויות במקום.

ואז פרצה האינתיפאדה השנייה ובית החולים טיפל ביותר משלושת אלפים נפגעים בתוך כשנתיים. רבים מהם סבלו גם מכוויות. עם כל פיגוע התאבדות במרחב ירושלים הגיעו אלינו עוד נפגעים. גל אחר גל של נפגעים. ידעתי כיצד לטפל בכוויות, ובה בעת ידעתי שגם הצלת חייהם של נפגעי כוויות חמורות לא תמנע את גל הנפגעים הבא, ושהמדיניות שממשלת אהוד ברק נוקטת אין בה כדי לעצור את גל הדמים ששטף את הארץ.

בבחירות 2001 ניצח אריאל שרון. הרכבת הממשלה בראשותו הפיחה תקווה כי מי שידע להקים ולפקד על יחידה 101 בפעולות הגמול של שנות החמישים, מי שהצליח כאלוף פיקוד הדרום להדביר את הטרור ברצועת עזה, יידע לנצח את הטרור גם הפעם. אבל החודשים נקפו, פיגוע המשיך לרדוף פיגוע, מאות יהודים נרצחו ואלפים נפצעו והציפו את בתי החולים, והתסכול האישי שלי גבר. ידעתי מהי המדיניות הנכונה למלחמה בטרור הערבי, אך ידעתי גם שהדרך ליישום אותה מדיניות אינה עוברת בחדר המיון או בחדר הניתוח, אלא בזירה הציבורית והפוליטית. כתבתי מאמרים, התראיינתי, והצטרפתי למפלגת מולדת מיסודו של רחבעם זאבי (גנדי), שהיה אף הוא לאחד מחללי האינתיפאדה השנייה. בבחירות 2003 נבחרתי לכהן כחבר כנסת מטעם סיעת האיחוד הלאומי. עשר שנים פעלתי בכנסת, ולמעט פרק זמן קצר (מפברואר 2003 עד יוני 2004) — באופוזיציה. בשנים האלה הייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ויכולתי לעקוב מקרוב אחר שלושה ראשי ממשלות ישראל — שרון, אולמרט ונתניהו — גם במליאת הכנסת, גם בוועדת החוץ והביטחון וגם בפגישות לא פורמליות.

בשנים הללו, ובאלה שאחריהן, השתתפתי במאות ויכוחים פומביים, אם מול קהל ואם באמצעי התקשורת. הסכסוך היהודי־ערבי, התוכניות השונות לפתרונו, זכותנו על הארץ, ההתנחלויות, ערביי ישראל, ערביי יהודה שומרון ועזה — כל אלה היו נושאי הוויכוחים. ואחרי שכל צד הציג את עמדותיו וניסה לשכנע בצדקת טיעוניו, היתה עולה משמאל גם הטענה "המנצחת": ההוכחה המובהקת לכך שהאידיאולוגיה הלאומית הגורסת את שלמות הארץ ואת שלילת הקמתה של מדינה פלשתינאית אינה מעשית היא העובדה שכל מנהיגי הימין שהחזיקו בה, ויתרו עליה לאחר שהגיעו לשלטון. כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". אדם יכול להחזיק באידיאולוגיה הזאת כל זמן שהוא יושב באופוזיציה. כל זמן שאין הוא ער לעוצמת הלחץ הבינלאומי ואין הוא אחראי לגורל מדינת ישראל. אבל...

וכך היו מונים: מנחם בגין מסר את חצי האי סיני למצרים והרס את היישובים היהודיים בסיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים; יצחק שמיר הלך לוועידת מדריד והסכים לנהל משא ומתן עם נציגים פלשתינאים; אריאל שרון עקר את יישובי חבל עזה וצפון השומרון ב"התנתקות"; אהוד אולמרט יזם את ה"התכנסות", ובמהלך המשא ומתן שקיים עם אבו מאזן היה מוכן למסור לידיו 97 אחוז משטחי יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים; בנימין נתניהו הסכים למסור את הגולן לאסד (האב) והסכים להקמת מדינה פלשתינאית.

"דברים שרואים מכאן" נעשה הסבר כוללני, גֶנֶרי, לדפוס ההתנהגות של מנהיגי הימין לאחר שהם מגיעים לשלטון; ודפוס התנהגות זה הוכיח לכאורה את הטענה שהאידיאולוגיה של המחנה הלאומי בישראל טובה רק כתיאוריה, ואינה ניתנת למימוש במציאות הפוליטית המקומית, האזורית והבינלאומית. אם מנהיגים שהאמינו בכל לבם בשלמות המולדת, ובזכותם של יהודים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, מוותרים על עקרונותיהם, אות וסימן הוא שלעקרונות הללו אין יסוד.

בספר זה אני בוחן את ההשערה הזאת. האם ההסבר הגנרי הזה נכון? האם כל מנהיגי הימין אכן שינו את דעתם ואת תפיסת עולמם לאחר שהגיעו לשלטון? ואם שינו, האם הם עשו זאת משום שהעולם שנגלה לעיניהם מכס ראש הממשלה היה שונה מהותית ממה שראו קודם? ואם כך, האם נגזר על האידיאולוגיה להיות מובסת בקרב עם הפרגמטיות המציאותית?

וכפי שהיו מונים באוזנַי אחד לאחד את מנהיגי הימין שנטשו לכאורה את האידיאולוגיה שלהם כשהגיעו לשלטון — כך אעשה גם אני בספר זה. פרקי הספר יעסקו במנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. מטבע הדברים, ככל שעובר זמן רב יותר, אנו יודעים יותר על מדיניותם של מנהיגים, על עמדותיהם ועל הכוחות החיצוניים והפנימיים שפעלו עליהם. אחרי הכול, עוברות שנים עד שארכיונים נפתחים (חומר מארכיונים שנפתחו קיים בעיקר מימי כהונתם של בגין ושמיר), והשנים מספקות גם פרספקטיבה המסייעת להעריך טוב יותר החלטות שהתקבלו. אבל גם בלי חומר ארכיוני אפשר לאסוף מידע רב מהחומר הגלוי בעיתונות ובספרים, וכן בראיונות אישיים עם מקורבים שהיו במעגלי ההחלטה הפנימיים. ובאשר לפרספקטיבה, ראוי להזכיר בהקשר זה את דבריו של מנהיג סין מאו דזה דונג, שהתבקש להעריך את השפעת המהפכה הצרפתית על ההיסטוריה האנושית, ואמר "מוקדם מדי לדעת".

אני מקווה כי פרספקטיבה היסטורית קצרה מדי תהיה החיסרון היחיד של ספר זה. סכנה חמורה יותר האורבת למחקר זה, שנעשה בידי מי שהאידיאולוגיה שלו גלויה ואינה נסתרת מאחורי "אובייקטיביות מדעית", היא "הנחת המבוקש". אבי ע"ה, פרופ' ישראל אלדד, תיאר אותה בספרו "פולמוס: החורבן ולקחיו — כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר כוכבא". אבי כתב את הספר בעקבות ויכוח שניהל עם פרופ' יהושפט הרכבי, וכך הוא כתב בו על הרכבי: "אילו עשה את כל אלה, והוציא מסקנות לימינו מניתוח העבר על־פי מסקנותיו מבלי שיודה במפורש שדאגתו היא 'להווה ולעתיד' ודעותיו לגבי המדיניות של ישראל היום הן המנחות אותו במחקר זה כולו — דיינו. אלא שהעיון בניתוח ובמסקנותיו מוכיח, לדעתי, שהם בעצם גם הנחותיו. Petitio Principi בלשון הקלאסיקה: 'הנחת המבוקש'״.1

הסכנה כי עמדותי האידיאולוגיות והפוליטיות יביאו אותי להסקת מסקנות על העבר כדי לשרת מטרה פוליטית בהווה ובעתיד — קיימת כמובן. בכתיבת הספר הזה אני מודע להטיה אפשרית כזאת, ואני מקווה כי עצם המודעות לה תמנע אותה.

כפר אדומים

יוני -2013פברואר 2015