הנסיך הקפוא

הוא הבחין בה לראשונה במתחם האח"מים של אייר איטליה, בשדה התעופה. הבחין בה? בהמשך זה ייראה לו כמו איזו בדיחה גרועה. איך הוא היה יכול בכלל שלא להבחין בה? העובדה היא שהיא נכנסה אל תוך חייו בעדינות של שרשרת זיקוקים שפתילהּ הוצת. ההבדל היחידי? זיקוקים עשויים להיות קצת פחות מסוכנים. דרקו ישב בכורסת העור שליד החלון, כשהוא עושה את כל המאמצים להיראות כמו מי שמעיין במסמך כלשהו על מחשבו הנייד, בזמן שלמען האמת הוא כל כך סבל מחוסר שינה, מג'טלג, והיה כל כך מתוח שלא היה מסוגל למקד את עיניו בכלל על המסך. ואם כל זה עוד לא הספיק, הוא גם סבל מהאמא של כל כאבי הראש. שש שעות ממאווי ללוס אנג'לס. שעתיים המתנה שם, ואחריהן עוד שש שעות טיסה עד לניו-יורק. ועכשיו עוד שעתיים המתנה שהתארכה לה והחלה להתקרב כבר לשלוש שעות. קשה היה לו לדמיין לעצמו מישהו שהיה יכול ליהנות ממסע כזה, אבל בתור מי שהיה רגיל לטוס בבואינג 737 המפואר והפרטי שלו, הנסיעה הזאת הלכה ונהפכה במהירות לחוויה ממש בלתי נסבלת. הנסיבות לא הותירו לו שום ברירה. מטוסו היה מקורקע לשם טיפול תקופתי שנקבע לו מראש, ובהתראה כל כך קצרה על נחיצותה של חזרתו המידית לרומא, לא היה לו די זמן לארגן חלופה אחרת. אפילו דרקו ואלנטי – הנסיך דרקו מרסלוס ואלנטי, מאחר שהוא היה בטוח למדי שהעוזרת האישית היעילה שלו דאגה להשתמש בשמו המלא ובתואר שלו, במאמץ לארגן לו סידורי טיסה נוחים יותר – לא הצליח לחכור מטוס פרטי, מתאים לטיסות בינלאומיות, ברגע האחרון. הוא נאלץ לטוס במחלקת התיירים ממאווי ללוס אנג'לס, תקוע במושב האמצעי בין גבר שממש נשפך מעבר למשענת היד שלא כל כך הצליחה לחצוץ ביניהם, לבין אישה בגיל העמידה, עולצת במידה בלתי נסבלת, שלא הפסיקה לדבר במשך כל חצייתו של האוקיינוס השקט. דרקו עבר מהנהונים והמהומים של אישור לשתיקה רועמת, אבל זה לא עצר את האישה מלחלוק עמו את כל סיפור חייה. תנאיו השתפרו בטיסה הפנימית אל שדה התעופה קנדי, מאחר שעלה בידו להשיג מקום שהתפנה לפתע במחלקה הראשונה, אבל שוב, הנוסע שלידו רצה לדבר, ואפילו שתיקתו הקפואה של דרקו לא הצליחה להשתיקו. לחלק האחרון של מסעו, לששת אלפי הקילומטרים שיביאו אותו סוף-סוף הביתה. הוא ניגש אל הדלפק ברגע האחרון, ובדרך נס ממש, הצליח לרכוש שני כרטיסים למחלקה הראשונה – האחד לעצמו, והשני כדי לוודא שאיש לא יישב לידו כדי להציק לו. ואז הוא שם את פעמיו לכאן, למתחם האח"מים, כשהוא מתנחם במחשבה על כך שיתאפשר לו אולי לישון, להירגע קצת לפחות, לפני שיהיה עליו להתמודד עם מה שמצפה לו. קל זה לא עמד להיות, אך לא היה לו מה להרוויח מאבדן שליטה עצמית. אם היה דבר חשוב אחד שהחיים לימדו אותו, זה היה הלקח. ובעוד הוא שב ומשנן לעצמו את המנטרה הזאת שוב ושוב, בנסותו להתמקד בצורך להתגבר על הכעס הזה שבער בקרבו, דלת מתחם האח"מים, שהיה ריק כמעט לחלוטין, נפתחה בעוצמה כזאת שהיא נחבטה בקיר. ישו! בדיוק מה שהיה חסר לו, הוא חשב בקדרות כשהכאב ברקותיו התגבר אפילו עוד יותר. בעיניים מתיזות ניצוצות של כעס, הוא הרים את מבטו. וראה את האישה. היא לא מצאה חן בעיניו כבר מההתחלה. ממבט ראשון היא נראתה נאה. גבוהה. דקיקה. שיער בלונדיני. אבל היה משהו נוסף – מעבר למה שנגלה במבט הראשון. היא לבשה חליפה אפורה כהה, ארמני או פירמה אחרת באותו סגנון. שערה היה אסוף בקוקו מעשי לחלוטין. תיק יד בגודל של מזוודה קטנה היה תלוי על אחת מכתפיה ותיק מסמכים מלא עד להתפקע היה תלוי על השנייה. והיו גם הנעלים שלה. נעלים שחורות פשוטות, יומיומיות למדי, מלבד העקבים הדקיקים בעלי הגובה הבלתי נתפס ממש. דרקו הצר את עיניו. הוא כבר ראה את השילוב הזה לא פעם. התסרוקת חמורת הסבר. חליפת העסקים. ואז, נעלי הסטילטו. זה היה המראה המועדף על נשים שרוצות ליהנות מכל ההטבות שאפשר להפיק מהיותן נשים, ובה בעת, לתבוע שיתייחסו אליהן כמו אל גברים. אופייני. ואם זו גישה סקסיסטית, אז זו גישה סקסיסטית. הוא ראה איך מבטה סוקר את המתחם. רק שלושה אנשים שהו בו בשעה המאוחרת הזאת. זוג מבוגר שישב ביחד על ספה קטנה, כשראשיהם שמוטים, והוא. עיניה חלפו על פני הזוג הישן, ואז הגיעו אליו. ונשארו נעוצות בו. הבעה סתומה לחלוטין חלפה על פניה. אלו היו פנים יפות מאוד, הוא נאלץ להודות. עיניים מרוחקות מעט אחת מהשנייה. עצמות לחיים גבוהות. שפתיים מלאות וסנטר נחוש. הוא חיכה. היתה לו הרגשה שהיא עומדת להגיד לו משהו... ואז היא הפנתה את מבטה והוא חשב לעצמו, בּנֶה. ממילא לא היה לו מצב רוח לשיחות חולין. לא היה לו מצב רוח לניסיון של מישהי להתחיל אתו. לא היה לו מצב רוח לשום דבר – רק שיניחו אותו לנפשו, כדי שיוכל לשוב לרומא ולהתמודד עם האסון הפוטנציאלי שהמתין לו שם. הוא השיב את תשומת לבו אל המחשב שלו, לקול עקביה שנקשו על רצפת השיש בעשותה את דרכה אל דלפק הקבלה הנטוש באופן רגעי. "הלו?" קוצר רוח ניכר בקולה. "הלו?" היא שבה ואמרה. "מישהו נמצא פה?" דרקו הרים את ראשו. יופי. לא רק שהיא קצרת רוח, היא גם עצבנית. היא הציצה מעבר לדלפק, כאילו ציפתה למצוא מישהו משתופף מאחוריו ומתחבא. "לעזאזל," היא אמרה ושפתיו של דרקו נמתחו במיאוס. קצרת רוח. עצבנית. ואמריקאית. ההתנהגות. הקול. היחס של אני ואפסי עוד – זה היה כאילו שדרכונה היה מודבק לה על המצח. הוא בא במגע עם אמריקאים כל הזמן – משרדו הראשי היה בסן פרנסיסקו – ובעוד שהוא העריך מאוד את ישירותם של הגברים האמריקאים, הוא שנא את חוסר הנשיות שהפגינו חלק מהנשים האמריקאיות. הן נוטות להיות נאות למראה אמנם, אך הוא אהב את הנשים שלו חמימות, רכות. לגמרי נשיות. כמו המאהבת הנוכחית שלו. "דרקו," היא התנשמה כשהוא הצטרף אליה במקלחת בבית הגדול שהוא שכר על שפת הים במאווי. הוא הרים אותה בזרועותיו וכבש אותה בעוד המים ממשיכים לשטוף את גופות שניהם. "הו, דרקו, אני כל כך אוהבת גבר שתופס את הפיקוד." אף אחד לא יקח לעולם פיקוד על האישה שעמדה עכשיו לפני דלפק הקבלה, נוקשת בכעס בעקב הדק של נעלה, אבל בעצם, איזה גבר יהיה שוטה מספיק כדי לנסות בכלל? כאילו הצליחה לקרוא את מחשבותיו, היא הסתובבה בבת-אחת וסקרה שוב את המתחם. זה ארך רק שתי שניות, לא כמו הפעם הראשונה בה מבטיהם הצטלבו, אך המבט שהיא נעצה בו הפעם היה מלא עוצמה. עד כדי כך מלא עוצמה, שבניגוד לרצונו, הוא הרגיש שניעור בו שמץ של עניין. "אני כל כך מצטערת שהנחתי לך להמתין," נשמע לפתע קול קצר נשימה. היתה זאת הדיילת של מתחם האח"מים, שמיהרה לעבר דלפק הקבלה. "איך אני יכולה לסייע לך, גברתי?" האמריקאית פנתה לעבר הדיילת. "יש לי בעיה רצינית," דרקו שמע אותה אומרת, ואז היא הנמיכה את קולה, גחנה לעבר האישה שמעבר לדלפק ופתחה במה שהיה כנראה שטף של דברים. דרקו פלט אוויר והשפיל את עיניו בחזרה אל מסך המחשב שלו. זה שהוא הגיב, אפילו לחלקיק שנייה, לאישה הזאת, רק מעיד עד כמה הוא מותש מהטיסות הללו. והוא יהיה חייב להיות ממש בשיאו כשיגיע לרומא, להתמודד עם מה שמצפה לו שם. הוא היה רגיל לטפל במצבים קשים. למען האמת, הוא די נהנה לפתור בעיות ומצבים מסובכים. אלא שהמצב הנוכחי איים להפוך לסקנדל ציבורי, ולו לא היתה סבלנות לשום דבר ציבורי, לצערם הרב של אמצעי התקשורת. הוא לא אהב פרסום ומעולם לא חיפש אותו לעצמו. הוא בנה אימפריה כלכלית מהחורבות שהותירו לו אביו וסבו וכל אבותיהם לפניהם שבזבזו כמעט בשיטתיות את כל ההון המשפחתי שלהם לאורך חמש המאות האחרונות. והוא בנה אותה לבדו. בלי בעלי מניות. בלי שותפים. לא רק בעסקיו הפיננסיים. בכלל בעולמו. עולמו המאוד פרטי. הלקח נומרו דוּאו של החיים. רק שוטים בוטחים באנשים אחרים. זאת הסיבה שבגללה הוא עזב את מאווי מיד לאחר ששיחת הטלפון מהעוזרת האישית שלו הוציאה אותו מתוך המיטה החמימה שנעשתה אפילו חמימה יותר בזכות גופה העירום והשופע של פילגשו. דרקו הקשיב והקשיב, ואז קילל, קם מהמיטה, צעד לעבר דלת חדר השינה ומשם יצא אל החול שטוף אור הירח של חוף הים. "תעבירי לי את המכתב בפקס," הוא ציווה, "ואת כל מה שיש לנו בתיק הארור הזה." העוזרת האישית שלו עשתה כפי שהצטוותה. לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, דרקו קרא את כל החומר שהגיע, עד שקרני השמש החלו להאדים את השמים שמעל לים. בשלב הזה היה לו כבר ברור מה יהיה עליו לעשות. לוותר על הבריזות המרעננות של הוואי לטובת החום המהביל והמדכא של הקיץ ברומא, והתעמתות עם הנציגים של איש ושל סגנון חיים שהוא ממש מתעב. מה שהיה הכי גרוע זה שהוא היה בטוח שהוא גמר את כל הסיפור הזה כבר לפני כמה שבועות. אותו מכתב ראשון, מגוחך לגמרי, ממישהו בשם צ'זרה אורסיני. ועוד מכתב, אחרי שהוא התעלם מהראשון, ועוד אחד אחריו, עד שבשלב ההוא הוא נכנס למשרדו של אחד מהעוזרים שלו. "אני רוצה כל מה שתוכל לגלות על אמריקאי אחד בשם צ'זרה אורסיני," הוא ציווה עליו. המידע הגיע מהר מאוד אל שולחנו. צ'זרה אורסיני נולד בסיציליה. הוא היגר לארצות הברית לפני יותר מחצי מאה, עם אשתו, וקיבל אזרחות אמריקאית. והוא גמל לארץ שפתחה את שעריה בפניו בכך שהפך לבריון, פושע, גנגסטר ששום דבר אינו מעניין אותו מלבד כסף, כוח, ולאחרונה גם רצון נחוש לרכוש את מה שהיה ברשותה של משפחת ואלנטי במשך מאות שנים – והיה שייך כעת לנסיך דרקו מרסלוס ואלנטי, מסיציליה ורומא. איזה תואר מגוחך. דרקו לא הרבה להשתמש בתואר הזה, או אפילו לחשוב עליו. זה נראה לו יומרני, טיפשי אפילו, בימינו. אבל בדיוק כמו שהעוזרת האישית שלו השתמשה בו בוודאי בניסיון להסדיר את יציאתו הנוחה מהוואי, הוא הקפיד להשתמש בתואר בתשובתו לדון של משפחת המפיה האמריקאית, בנסחו את מכתבו בשפה רשמית צוננת, אם כי לא הסתיר את יחסו האמיתי לכל העסק: האם ידוע לך אם מי יש לך כאן עסק, זקן מגוחך שכמותך? רד לי מהגב. וזה סוף הסיפור, חשב אז דרקו לעצמו. טעות. הדון פשוט השיב לו באיום. לא איום מהסוג הרגיל. כמה חבל. דרקו, ששנות חייו הראשונות לא עברו עליו בנוחות של בני מלכים, היה שמח להתמודד עם איום רגיל. האיום של אורסיני היה ערמומי הרבה יותר. אני שולח מישהו מטעמי כדי לפגוש אותך, הוד מעלתך, הוא כתב. אם לא תצליח להגיע לפשרה עם הנציג המשפטי שלי, לא תהיה לי שום ברירה אלא להביא את המחלוקת בינינו להכרעתו של בית משפט. תביעה משפטית? הוצאה לרשות הרבים של התביעה המגוחכת הזאת? בתיאוריה, זה לא יכול לקרות בכלל. לאורסיני אין ממש עילה להגיש את התביעה שלו. אבל בסיציליה הפרימיטיבית, טינות עתיקות מימי קדם לא מסתיימות אף פעם. והתקשורת תהפוך את זה לקרקס בינלאומי אחד גדול – "סלח לי." דרקו מצמץ. הרים את מבטו. האמריקאית ודיילת מתחם האח"מים ניצבו ליד הכורסא שלו. בעיניה של האמריקאית עמד ניצוץ נחוש. את הבעת פניה של הדיילת היה ניתן לתאר רק כנואשת. "אדוני," היא אמרה, "אדוני, אני מאוד מצטערת, אבל הגברת – " "יש ברשותך משהו שאני צריכה," אמרה האמריקאית. קולה היה בהול, צרוד מעט. דרקו הרים גבה אחת כהה. "מה את אומרת?" סומק וורדרד עלה על פניה, ולא בכדי. ההבעה של דבריו היתה מכוונת לגמרי. הוא לא ידע לבטח מה גרם לו להכניס את הנימה הזאת למילותיו. אולי זה בגלל שהוא היה עייף ומשועמם, והבלונדינית הזאת, עם הגישה התוקפנית הזאת שלה, ממש עלתה לו על העצבים. "כן. יש לך שני כרטיסים לטיסה מספר 630 לרומא. שני כרטיסים למחלקה הראשונה." עיניו של דרקו הוצרו. הוא סגר את המחשב הנייד שלו וקם על רגליו באיטיות. האישה היתה גבוהה, בעיקר בעקבים המטורפים הללו, אבל בגובה של מטר ותשעים, הוא היה בכל זאת גבוה ממנה. העובדה שהיא נאלצה להטות את ראשה כדי להביט אליו הצליחה לשמח אותו קצת. "ו – ?" "ואני ממש חייבת אחד מהם!" היא אמרה. דרקו נתן לשניות מספר לעבור, ואז הוא הביט לעבר הדיילת של מתחם האח"מים. "האם זהו המנהג של חברת התעופה שלכם," הוא אמר לה בקרירות, "לדון בסידורי הטיסה של הנוסעים שלכם עם כל מי ששואל?" הנערה הסמיקה. "לא, אדוני. כלל וכלל לא. אני לא – אני בכלל לא יודעת מאיפה נודע לגברת שאתה – " "אני עשיתי צ'ק אין," אמרה האישה. "ביקשתי לשדרג למחלקה הראשונה. הפקידה אמרה שאין מקומות. והמשכנו לדבר, ואז היא הצביעה לעברך – אתה בדיוק התחלת להתרחק משם בשלב ההוא – ואמרה 'הג'נטלמן קנה בדיוק את שני הכרטיסים האחרונים למחלקה הראשונה.' לא ראיתי אף אחד בחברתך, והפקידה אישרה לי שאתה אכן נוסע לבדך, כך שבאתי הנה בעקבותיך. אבל חשבתי שמוטב שאוודא שאתה אכן האיש אליו היא התכוונה, לפני ש – " דרקו הרים את ידו לעצור את שטף המילים שלה. "אני רוצה להיות בטוח שהבנתי את זה כמו שצריך," הוא אמר בקול רגוע. "את הטרדת את הפקידה בדלפק הצ'ק אין." "לא הטרדתי אותה. פשוט שאלתי – " "את הטרדת את הדיילת כאן, במתחם האח"מים." עיניה של האישה נעצמו בכעס. "לא הטרדתי אף אחד! פשוט הבהרתי להן שאני זקוקה לאחד משני המושבים הללו." "בעצם הבהרת להן שאת רוצה אחד משני המושבים הללו." "רוצה, צריכה, מה ההבדל? לך יש את שני המושבים. אתה לא יכול לשבת בשניהם בבת-אחת." היא היתה כה בטוחה בעצמה, הרגישה שכל כך מגיע לה לקבל כל מה שהיא רוצה. האם היא לא למדה מעולם שבחיים הללו, לאף אחד לא מגיע שום דבר בעצם?" "ואת זקוקה למושב הזה בגלל ש...?" הוא אמר, כמעט בחביבות. "רק למושבי המחלקה הראשונה יש אפשרות חיבור למחשב." "אה." עוד חיוך קטן. "ולך יש מחשב שאת רוצה לחבר." עיניה הבזיקו. הוא כמעט הבחין בשפתיה המתעקלות. "כמובן." הוא הינהן. "ו... מה? את מכורה לסוליטר?" "מכורה ל...?" "סוליטר," הוא אמר בנחת. "את יודעת, משחק הקלפים." היא הביטה בו כאילו הוא טיפש, או אף גרוע מכך. זה גרם לו לרצות לפרוץ בצחוק. לא רע, בהתחשב בכך שבכלל לא התחשק לו לצחוק מאז אותה שיחת טלפון ארורה של אמצע הלילה. "לא," היא אמרה בקרירות. "אני לא מכורה לסוליטר." "אז שולה מוקשים?" הדיילת, בחורה נבונה שכמותה, עשתה צעד אחד לאחור. האישה עשתה צעד אחד קדימה. עכשיו היא היתה כבר במרחק של סנטימטרים אחדים ממנו, קרובה מספיק כדי שהוא יבחין שעיניה היו בגוון כחול כהה. "אני בנסיעת עסקים של הרגע האחרון," היא אמרה ביהירות. "כל המושבים במחלקה הראשונה נמכרו, ואני צריכה להגיע לפגישה חשובה מאוד." הפעם היתה זאת הנימה בה היא אמרה את דבריה, שעוררה את עניינו. הוא לא טרח להתגלח; הוא בקושי התקלח ולבש זוג מכנסי ג'ינס דהויים וכותנת תכולה ששרווליה קופלו עד מעל למרפקיו והכפתור העליון שלה נותר פתוח. הוא נעל זוג מוקסינים ישנים ומאוד נוחים, ועל פרק ידו הוא ענד את הדבר הראשון שקנה לעצמו אחרי שעשה את מיליון היורו הראשונים שלו – שעון של פאטק פיליפ, אותו קנה רק מפני שאת השעון הראשון שהיה לו הוא גנב, ובהתקף של חרטה של נער מתבגר, השליך למי נהר הטיבר מיד ביום הבא. במילים אחרות, הוא היה לבוש בפשטות יקרה מאוד. אישה שלבושה בחליפת ארמני אמורה להבחין בכך. הוא קנה לעצמו שני מקומות ישיבה יקרים במחלקה הראשונה, לא אחד. אם מחברים את כל זה יחד, היא היתה אמורה להסיק שהוא אדם עשיר, עם הרבה זמן פנוי ובלי שום עניין חשוב בחייו, בעוד שהיא אשת עסקים בכירה, או המקבילה הנשית של זה – מה שזה לא יהיה. "האם אתה מבין למה המושב הזה חשוב לי?" דרקו הינהן. "בהחלט," הוא אמר בחיוך מהודק. "הוא חשוב לך בגלל שאת רוצה אותו." היא גלגלה עיניים. "אלוהים אדירים. מה זה משנה? המושב הזה ריק." "הוא לא ריק." "לכל הרוחות. מישהו אמור לשבת בו או לא?" "או לא," הוא אמר, והמתין. היא היססה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא עשתה זאת מהרגע שניגשה אליו. זה גרם לה להיראות קצת פגיעה לרגע, קצת כמו אישה ולא כמו רובוט. דרקו הרגיש שגם הוא מהסס לרגע. הוא לקח את שני המקומות הללו כדי להבטיח לעצמו קצת פרטיות, כדי לוודא שאף אחד לא יפריע את מחשבותיו בזמן שינסה להחליט איך להתמודד עם מה שמצפה לו. שלא ישב לידו אף אחד עמו יהיה עליו להחליף את דברי הנימוסים הרגילים, שלום, נעים מאוד, נכון שאתה שונא לטוס בטיסות כאלה? הוא לא היה במצב הרוח המתאים לכל זה; למען האמת, הוא מעולם לא אהב במיוחד לחלוק את זמנו עם אנשים זרים. ובכל זאת, הוא היה יכול להסתדר עם זה. הוא לא חיבב במיוחד את האישה הזאת, אך מה בכך? לה יש בעיה. לו יש את הפתרון לבעיה שלה. הוא היה יכול לומר, וה בנה, סיניורינה, את יכולה לקבל את המושב שליד המושב שלי. "אתה יודע," היא אמרה בקול נמוך ומלא זעם, "יש משהו ממש מגעיל בבן-אדם שחושב שהוא טוב יותר מכל שאר האנשים." הדיילת, שבשלב הזה ניצבה כבר במרחק של כחצי מטר ממנה, השמיעה צליל שהיה קרוב לקול אנקה. דרקו הרגיש איך כל שריר שבגופו נדרך. אילו רק היית גבר, הוא חשב, ולרגע אחד ממש דמיין לעצמו את ההנאה שהיה שואב מנעיצת אגרוף ישר בסנטר הזקור הזה... אבל היא לא היתה גבר, כך שהוא עשה את הדבר היחידי שהיה יכול לעשות, כלומר להתרחק משם מהר, לפני שיעשה משהו עליו הוא היה מתחרט אחר כך באמת. באיטיות, הוא התכופף אל השולחן עליו הונח המחשב הנייד שלו, כיבה אותו, הכניס אותו לתיק שלו, סגר את הרוכסן ותלה על כתפו את רצועת התיק. ואז הוא עשה צעד אחד קדימה; האישה עשתה צעד לאחור. פניה החווירו לגמרי. עכשיו היא כבר פחדה ממנו. היא הבינה שהרחיקה לכת יותר מדי. טוב מאוד, הוא חשב לעצמו בכעס, למרות שחלק ממנו הבין שהוא מגזים בתגובתו. "יכולת לפנות אלי בשקט," הוא אמר בנימת קול שהביאה לא מעט יריבים עסקיים אל ברכיהם. "יכולת להגיד לי, 'יש לי בעיה, ואני אודה לך מאוד על עזרתך.'" הצבע שב אל פניה, סומק צבע את עצמות לחייה הגבוהות בארגמן. "זה בדיוק מה שעשיתי." "לא נכון. את אמרת לי מה את רוצה. ואז אמרת לי מה אני עומד לעשות בנידון." פיו התהדק לפס צר. "לרוע מזלך, סיניורינה, זאת היתה הגישה הלא נכונה. ממש לא מעניין אותי מה את רוצה, ואת לא תשבי במושב שלי." פיה נפער בתדהמה. איך היא יכלה שלא להיות נדהמת, לעזאזל? האם הוא באמת אמר משהו כה קטנוני ומטופש? האם עד כדי כך היא הצליחה להרגיז אותו? תתחיל ללכת כבר, ואלנטי, הוא אמר לעצמו. והוא היה הולך... אך היא צחקה. צחקה! הפחד שלה התחלף בצחוק. פניו בערו מעוצמת ההשפלה. היתה רק דרך אחת להגיב על כך, והוא בחר בה. הוא סגר את הסנטימטרים האחרונים שעוד הפרידו ביניהם. היא בוודאי הבחינה במשהו בוהק בצינה יוקדת בעיניו, מפני שהיא חדלה לצחוק ומיהרה לעשות עוד צעד לאחור. מאוחר מדי. דרקו שלח את ידו, העביר את קצה אצבעו על שפתיה. "אולי," הוא אמר חרש. "אולי אם היית מציעה לי משהו מעניין בתמורה..." הוא כרך את זרועו סביבה, הרים אותה להצמידה אל מלוא אורכו השרירי של גופו, ותבע את פיה כאילו זאת היתה זכותו המלאה, כאילו הוא איזה נסיך רומאי מהימים בהם רומא שלטה בעולם. הוא שמע את זעקתה החנוקה של האישה. שמע את אנקת ההשתאות של הדיילת. ואז הוא לא שמע דבר מלבד הרעם של דמו הגועש בעורקיו, לא טעם דבר מלבד הפה שלה, הפה שלה, הפה החמים והמתוק שלה... היא חבטה בו. בכוח. חבטה חזקה במידה מפתיעה, ישר אל הצלעות. עוצמת החבטה של אגרופה הקטן היתה בהתאם לזעם שהוא ראה בעיניה כשהרים את ראשו. "שתהיה לך טיסה נעימה, סיניורינה," הוא אמר, וחלף על פניה, בהותירו את אנה אורסיני עומדת שם, מביטה בדלת מתחם האח"מים הנסגרת מאחורי גבו ומצטערת בלבה שחבטה במנוול הסקסיסטי הזה בצלעותיו ולא ישר במקום הכי חשוב לו. המקום הכי חשוב לכל הגברים, היא חשבה לעצמה בכעס, בהרימה במהירות את תיק הנסיעות ואת תיק המסמכים שלה, אשר הצליחו איכשהו למצוא את דרכם אל הרצפה. ישר במבושים.