נאמנותו של שומר הראש

שלבי גריר התהלכה בכעס על השטיח. היא נראתה דרמתית בחליפתה הכחולה הבוהקת, כששערה הערמוני באורך הכתף מקפץ עם כל פסיעה ארוכת-רגליים. היא התברכה בפנים אובליות קלסיות ובתווי פנים עדינים שהיו נחשבים יפים לפי כל קנה מידה, אבל בזה הרגע עיניה הירוקות הקפואות, עם הריסים הארוכים הסמיכים שלהן, התיזו ניצוצות. היא רתחה מזעם. הר געש הפכפך שרק מחכה להתפרץ. היא הסתובבה פתאום אל הגבר שעמד לפני אח אלגנטית בסגנון האחים אדם. "לא! חד-משמעית לא! אין מצב שאני אסכים שהעולם שלי יתהפך שוב – בחלומות הלילה. אני לא מוותרת על העצמאות שלי על בסיס איום שאולי אין בו ממש," הכריזה בלהט בתגובה להצעתו. "באמת, שלבי, תנהגי בהיגיון," הפציר בה אביה. "אם את לא מוכנה לעבור לכאן כדי שאני אוכל לפקוח עלייך עין, את מוכרחה לקחת לך שומר ראש." "לא, ממש לא!" חלקה עליו שלבי מיד. "אני מסוגלת לחלוטין לדאוג לעצמי. אם אתה חושב לרגע אחד שאני אניח לזר מוחלט להיכנס לבית שלי ולפלוש לפרטיות שלי, אתה מטורף." עצם המחשבה גרמה לה להצטמרר מסלידה. "אם זה טירוף שאכפת לי ממה שקורה לך, אז אני מודה באשמה," הטיח בה אביה בתגובה. "שלבי, הושמעו איומים נגדך. אני מוכרח להתייחס אליהם ברצינות. למה את מסרבת לעשות את זה?" "כי זה ממש מגוחך! מדובר באיזה תימהוני שמנסה את מזלו. למה שאני אניח לו להפוך את החיים שלי? לא, אני מצטערת, אבא, אבל זה בזבוז זמן מוחלט להמשיך לנסות לשנות את דעתי," הכריזה בתקיפות, אף שבסתר לבה הודתה שהיו לה מעט פרפרים בבטן כשהוא סיפר לה לראשונה על האיום. "תסמוך עלי בעניין הזה. שום דבר לא יקרה." "כך את חוזרת וטוענת," השיב אוסקר גריר בשלווה להתפרצותה של בתו היחידה. אחרי-ככלות-הכול, הוא ידע למה לצפות. היא היתה עקשנית ועצמאית ובמקרים כמו עכשיו, בטוחה מדי שהיא יודעת טוב מכולם. שלבי הניפה את ידיה מעלה בייאוש. "אז למה אתה לא מקשיב לי?" היא אהבה מאוד את אביה וידעה שהוא רוצה רק בטובתה, אבל הפעם הוא הרחיק לכת. "אני לא זקוקה למישהו שיטפל בי, אבא!" "אני שמח לשמוע את זה," הגיב אביה ביובש. "בגיל עשרים ושמונה את אמורה להיות מסוגלת להתקלח, להתלבש ולאכול לבד." ההתלוצצות הזאת זיכתה אותו במבט נרגז נוסף. "אתה יודע למה אני מתכוונת. זה מיותר לגמרי." "באמת? לא ידעתי שאת מסוגלת לחזות את העתיד." שלבי סבה מעליו בתסכול. היא לא הצליחה לחדור אליו. הוא לא התכוון לזוז מעמדתו. היו פעמים שהיא יכלה לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה, אבל זו לא היתה אחת מהן. הוא אהב אותה, אבל הוא היה מוכן להתגמש רק כשרצה בכך. הפעם הוא התכוון להשיג את שלו. אבל היא היתה עקשנית לא פחות ממנו. היא לא התכוונה להיכנע הפעם. היא נאנחה בכבדות כשפסעה אל החלון והשקיפה על הגינה שטופת הגשם של בית אביה בהמפסטד. היא גדלה כאן, כבת יחידה אך לעולם לא בודדה. אביה היה איש התקשורת המצליח ביותר בלונדון, אבל הוא תמיד מצא זמן עבור בתו. הקשר ביניהם היה קרוב. הוא היה זקוק לשיתוף הפעולה שלה בשביל שלוותו הנפשית. לרוב היא היתה שמחה להיענות לו, אבל המצב הפעם היה שונה. היא לא יכלה לשנות את חייה רק בגלל איום שנראה לה מופרך, למרות כל אהבתה לאביה. כל מה שהיא יכלה לעשות היה לגרום לו לראות את הדברים מנקודת המבט שלה. "בוא נחזור על זה שוב. מה בדיוק אמרה ההודעה?" שאלה בטון הגיוני יותר כשפנתה אל אביה. ארשת פניו של אוסקר גריר התקדרה. "התמצית שלה היתה שבאחד העיתונים שלנו הודפס משהו שלא מצא חן בעיני האדם הזה, והוא מתכוון לנקום. הוא השתמש בביטוי, 'אבות אכלו בוסר ושיני הבת תקהינה.' והמשטרה רואה בזה איום ישיר כלפייך. וזו הסיבה שאת תיקחי לך שומר ראש, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך. את כל מה שיש לי, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון שאאבד אותך." משפט זה פרט כמובן על מיתרי לבה, ובגניחה קלה היא נחפזה אליו כדי לחבק אותו. "אתה לא תאבד אותי," הבטיחה לו בעוז. "אבל אני עדיין מסרבת לקחת שומר ראש!" הוסיפה במהירות, כדי שהוא לא יחשוב שהיא נכנעה. אביה העווה פניו כשחיבק אותה. "אלוהים, איזו עקשנית את. המשטרה רצתה להחזיק אותך סגורה במקום מבטחים עד שהאיום יחלוף, אבל אני ידעתי שלא אצליח לגרום לך להסכים לזה!" אמר לה כששחרר אותה. שפתיה של שלבי התעקמו בחיוך בלתי נראה של הקלה כשניגשה אל מגש המשקאות שעל השידה העתיקה והתכבדה במנת ברנדי קטנה. היא היתה זקוקה למשקה, כי מעולם לא נדרשה להיאבק באביה בתקיפות כזו. זה לא היה נעים. עתה משניצחה, היא החלה להירגע. "בזה צדקת. יש לי מחויבויות. אני לא יכולה סתם לקום ולהיעלם." היא היתה מעצבת פנים. אמה היתה אמנית, וממנה שלבי ירשה את העין שלה לצבע ולמרקם. אחרי התחלה כושלת, היא למדה אמנות ועיצוב בקולג' ולאחר מכן פתחה עסק משלה. בהתחלה קיבלה עבודות קטנות, אבל עד מהרה התפשטה השמועה באשר לאיכות עבודתה. דבר גרר דבר, וכעת היא היתה כה עסוקה עד ששכרה צוות עובדים קטן. היא ידעה היטב שהיו אנשים שחשבו שבתור היורשת של אביה היא חייתה חיי תפנוקים ושעבודתה היא רק שעשוע בשבילה. הם טעו. העסק שלה היה בבת עינה, והיא התייחסה אליו ברצינות רבה. ספרי ההזמנות שלה היו מלאים, ואפילו היתה לה רשימת המתנה. בניד ראש אירוני היא התכרבלה בפינת הספה. "אלוהים, אני לא מאמינה שציפית ממני להסכים לקחת לעצמי שומר!" הדבר המצחיק היה שפעם נאמר לה שהיא זקוקה לשומר, אבל היא הדחיקה את הזיכרון. זה היה מביך לחלוטין בשבילה. הוא כמובן סבר שזה משעשע ביותר. "כבר הושמעו כלפיך איומים בעבר. למה הפעם אתה מתייחס לזה ברצינות רבה כל-כך?" "אני מעדיף לא לקחת צ'נסים כשמדובר בחיים שלך, ילדתי," הודיע אוסקר בעודו מעיף מבט בשעונו, ואחר משווה את השעה עם השעון שעל לזבז האח. הוא נשען על עקביו, הכניס את ידו לכיס הז'קט שלו ובחן את נעליו המבריקות. "אתה מצפה למישהו?" שאלה שלבי בפליאה לנוכח סימני אי-השקט הלא צפויים שלו. הוא כחכח בגרונו. "אם כבר שאלת, הבחור ששכרתי כדי לשמור עלייך אמור להגיע הלילה." עיניה של שלבי התרחבו בזעזוע. "אתה כבר ארגנת את זה? לפני ששאלת אותי?" והיא עוד חשבה שניצחה בוויכוח! היא היתה צריכה לנחש שהוא יעשה לה תרגיל כזה. "ידעתי שלא תסכימי, לכן החלטתי בשבילך," אישר אביה בניד ראש. "החלטתי שהדרך הכי טובה היא להציג בפנייך עובדה מוגמרת." היא זינקה בן רגע על רגליה. "לא היתה לך שום זכות לעשות את זה, אבא. אני יודעת שאתה דואג, אבל מדובר פה בחיים שלי. טוב, אני מקווה שיעבור על שניכם ערב מהנה, כי אתם תבלו אותו בלעדי. אני הולכת!" היא החלה לממש את האיום שלה, אבל אחרי פסיעה קצרה אחת אל התיק שלה, פצה אביה פה. "תישארי במקומך, שלבי. את לא הולכת לשום מקום," הורה בקול שהיא לא שמעה ממנו זה שנים. הקול גרם לה לעצור ולמצמץ בהפתעה. "אתה לא יכול להכריח אותי להסתובב עם שומר ראש!" מחתה באי-אמון, והדבר גרם לאוסקר גריר לחייך בקדרות. "אני יכול, וזה מה שאני עושה." "זה מגוחך!" קראה שלבי, אך היא חזרה לשבת בדיוק כשפעמון הדלת צלצל בקול. היא הסתובבה כדי שתוכל לצפות בדלת הסלון ממקום מושבה. "זה הוא? טוב, לא אכפת לי כמה הוא נחמד; אני לא מוכנה שהוא יתקרב אלי," הוסיפה ליתר ביטחון. היא שמעה את סוכנת הבית פותחת את דלת הכניסה וקולות משתלבים בשיחה ידידותית. אחר-כך נשמעו פסיעות שהתקרבו אל הדלת הסגורה והיא עצרה את נשימתה. האיש שנכנס לחדר היה באמצע שנות השלושים לחייו, שחור-שיער, כחול-עיניים וחתיך הורס. לבוש בז'קט עור חום מעל חולצה כחולה ומכנסי ג'ינס, הוא היה היצור ההולך-על-שתיים הסקסי ביותר שראתה זה עידן ועידנים. בנוסף לכך היו לו כתפיים רחבות. הוא היה גבוה ובעל רגליים ארוכות וירכיים צרות שהיו בעיניה מושכות במיוחד. כמו כן היה לו חזה שעליו בחורה יכולה להתרפק ולשקוע בחלומות שהיו גורמים למלאך להסמיק. היא לא היתה צריכה לשאול אם הוא גם מקסים ושנון. היא ידעה. אחרי-ככלות-הכול, הוא היה גריי קומפטון, פותר הבעיות של אביה והאיש שבו היתה מאוהבת תקופה ארוכה. לרגע עז אחד עמד עולמה של שלבי מלכת. אלוהים, כמה לבה שמח לראותו. החיים היו כמו מדבר מאז הפעם האחרונה שנפגשו. לא שהוא יידע על זה, הזכירה לעצמה כשהזמן חזר לתקתק. הרי היתה לה גאווה. הם היו ידידים פעם, כשהיא היתה צעירה יותר. הוא היה הדבר הקרוב ביותר לאח שיכול היה להיות לה. הם התגרו זה בזה והקניטו זה את זה, כמו כל האחים והאחיות, וזה יכול היה להישאר כך אלמלא הגורל התערב. לפתע פתאום, ברגע הכי פחות צפוי, היא התאהבה בו. כמובן, מפני שידעה שזו פזיזות מצדה ושהוא רואה בה אך ורק אחות, היא נאלצה להסתיר את רגשותיה לטובתה שלה. היא נהגה להקניט את גריי לגבי הנשים בחייו, אבל היא מצאה את עצמה במצב ביש מפני שפתאום רצתה להיות אחת מהן. האחת והיחידה. למרבה הייאוש, הוא מעולם לא הסתכל עליה בצורה כזאת. הקנאה הרימה את ראשה המכוער. כדי להילחם בכך, שלבי החלה לצאת לדייטים בקצב מסחרר, אף שלעתים נדירות יצאה עם גבר אחד לתקופה ארוכה, כדי להסוות את העובדה שהיה רק גבר אחד שהיא באמת רצתה. גריי מצדו הבחין בהתנהגותה בשעשוע בלתי מוסווה. יחסיהם נשארו פחות או יותר באותו המצב, אף שכעת גם הוא החל להקניט אותה לגבי הגברים בחייה. היא היטיבה להסתיר את אומללותה, ומלבד נפילה קטנה אחת כשנכנעה לרגע של פזיזות, היא חייתה עם המצב. והכול יכול היה להימשך כך, אלמלא קרה משהו שגרם לה לשנוא אותו. היא לא יכלה לשכוח את זה ולא לסלוח על זה, למרות כל אהבתה אליו. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, היא עדיין אהבה אותו. כך שעתה, כל אימת שנפגשו, הם ניהלו מלחמת מילים בלתי פוסקת. זו היתה הסוואה מושלמת, ושלבי הטילה ספק בכך שמישהו מלבדה יודע מה היא באמת מרגישה. עם זאת, בזה הרגע היא הצטערה שלא ידעה מראש שהוא מגיע לארוחת ערב, כדי שתוכל להציב את חומות ההגנה שלה במקום. גריי קומפטון הניח למבטו לפגוש במבטה של שלבי המבולבלת. "היי, ג'ינג'ית. המון זמן לא התראינו." שלבי העוותה פניה לשמע שם החיבה שהוענק לה בילדותה בגלל שערה. כמובן, גריי התעקש להמשיך להשתמש בו, רק כדי לעצבן אותה. היא חייכה חיוך דק. "תראו, תראו, הנה הילד כחול-העיניים של אבא. מה אתה עושה כאן, גריי? באת לבדוק איזה צרות אתה יכול לעשות?" לשם שינוי, הוא לא ענה לה בלעג. "באתי לעשות את העבודה שלי, מותק. רק את העבודה שלי," אמר לה בקצרה, ובכך גרם לה לקמט את מצחה. אוסקר גריר, שהתרגל להתנצחויות שלהם בשנים האחרונות, התעלם מחילופי הדברים וחצה את החדר ביד מושטת. "גריי, נערי. תודה שבאת." האיש הצעיר יותר חייך בחמימות ולחץ את ידו. "ידעת שאני אבוא, אוסקר." הוא היה עסוק בטיפול בבעיה ביפן כשאוסקר התקשר אליו בבקשת עזרה. "עליתי על המטוס הראשון שהמריא משם." "איך היתה הדרך?" "מעייפת, אבל אני רגיל לזה." האסימון של שלבי נפל, ולבה צנח. עיניה חיפשו בחיפזון את עיני אביה, בתקווה שהוא ישקיט את פחדיה. "אבא, בבקשה תגיד לי שזה לא האיש שגייסת כדי לשמור עלי!" הפצירה בו באימה, נחרדת מכפי שיכלה לחשוף. אם היה אדם אחד שהיא לא רצתה לבלות לבד בחברתו, זה היה גריי. בעיקר מפני שהוא גם היה האדם היחידי שהיא רצתה! גריי צעד אל מרכז החדר, ופניו הביעו בדיחות קודרת לנוכח תגובתה. "לא חשבתי שתתלהבי, אבל תחשבי על זה, ג'ינג'ית. מי עוד יכול היה לפתור בעיות בשביל הבוס?" עיניהם נפגשו. האתגר נזרק והתקבל. שניהם הבינו את המסר. בין אם העבודה היתה נקייה או מלוכלכת, גריי היה האיש המתאים לביצוע המשימה. במיוחד כשהיה מדובר בה. "כשמדובר בפתרון בעיות, אתה הכי טוב שיש, גריי," החמיא לו אביה, שלא נראה מודע לזרמים התחתיים שהסתחררו בחדר. "אני מוכן בשמחה להכפיל את שכרך בשביל העבודה שתעשה עבורנו." האיש הצעיר יותר נענע בראשו. "אתה יודע שזה לא נחוץ, אוסקר. אני שמח לעזור לך ולשותפתי להתנצחויות, ג'ינג'ית שלנו. למעשה, לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת." אוה, היא בהחלט ידעה שהוא השקיע את כל כולו בעבודה שלו, הודתה שלבי במרירות. היא הניפה את רגליה אל הרצפה ונעמדה בשנית. "או-קיי, זהו זה. אני לא מוכנה שהוא ישמור עלי. אם הייתי רוצה שומר ראש, ואני לא רוצה, בטח שלא הייתי בוחרת בו. הוא יאמלל אותי." היא סירבה מפורשות להתפשר וזכתה במבט לעגני מגריי תמורת מאמציה. "אז פשוט תצטרכי להיות אומללה," הכריז אביה ברצינות. "אני בחרתי בגריי כשומר הראש שלך, וזה סוף פסוק. עכשיו, אפשר להגיש לך משקה, גריי? ויסקי תמיד היה המשקה המועדף עליך." "רק כוסית קטנה, עם הרבה מים. אני נוהג." "אבל, אבא!" ניסתה שלבי למחות כשהוא חצה את החדר, אך גילתה שהוא לא מקשיב. "למה זה מגיע לי?" מלמלה ואז הבחינה במבטו של גריי ובלגלוג שבו. "אל תגיד מילה!" "ואת נראית לי קודם כל-כך בוגרת," לעג בהינד ראש. "עכשיו כשאני מתקרב, אני רואה שאת עדיין אותה שלבי ישנה, שתמיד חושבת על עצמה יותר מאשר על אחרים." היא הזדעמה לשמע הטענה. "איך אתה יכול להגיד את זה?" "בקלות. אני גדלתי איתך, זוכרת? את תמיד פנית עם הצרות והבעיות שלך לאבא שלך. הפסקתי לספור כמה פעמים הייתי שם כשאת באת וקוננת על הגורל של הרומן האחרון שלך," הגיב בעוקצנות והזכיר לה את ימי הקיץ המטושטשים שבהם החיים היו פשוטים יותר, לפני שהתאהבה בו וגילתה שלמען גאוותה ולבה, יהיה עליה להסתיר זאת מכולם. "למי עוד הייתי אמורה לפנות? לא היתה לי אמא שיכולתי להיוועץ בה," הזכירה לו שלבי. אמה מתה כשהיא היתה תינוקת והשאירה את אביה למלא את שני התפקידים, דבר שהוא עשה באופן מרשים ביותר מבחינתה. "המממ, אמא שלך אולי היתה משפיעה על הרגלי הבילוי שלך. אמרו לך פעם שאת מחליפה גברים כמו גרביים?" שאל אותה, והיא העיפה בו מבט קטלני. "תראו מי שמדבר. אם אני מסתכלת על התחלופה של הנשים בחיים שלך, אני חוטפת סחרחורת!" הגיבה במהירות, אף שידעה שההבדל ביניהם היה שהיא יצאה לדייטים כדי להסתיר את העובדה שלבה כבר היה תפוס. בהשוואה למסכי עשן אחרים, המסך שלה היה מוצלח למדי. הוא לא הצליח לראות דרכו, וזו היתה כל מטרת התרגיל. "לא יכול להיות שדעתך עלי גרועה כל-כך כשאת בעצמך נמשכת אלי. בואי לא נשכח שאפילו ניסית להתחיל איתי פעם." לבה התכווץ מהתזכורת המכאיבה, אך היא הצליחה להסתתר מאחורי עיקום שפתיה. "כן, טוב, כשהייתי צעירה הייתי פחות בררנית." היא היתה בת עשרים ומדוכאת, ואחרי שהאלכוהול הפיח בה אומץ, היא ביצעה את הניסיון היחידי שלה לפתות אותו. הכישלון פגע בגאוותה, אבל רגשותיה לא השתנו. ואז, כמובן, היתה אותה פעם נוספת... "בפעולות שלך אחר-כך לא היה שום דבר ראוי לשבח. רק מסירות צייתנית לחובותיך," השיבה בבוז. עצב קפץ בלסתו של גריי כשנענע בראשו באירוניה. "את בהחלט יודעת לנטור טינה, נכון, ג'ינג'ית?" שלבי חייכה אליו חיוך קפוא. "חשבת שאני לא? אתה היית מנוול רציני, וככה אני תמיד אראה אותך," סיננה לעברו. אוה, איזה שקר ענקי זה היה. "רק בגלל שלא עשיתי כלום?" "לא מדובר במה שעשית או לא עשית, אלא בסיבה שעשית את זה. אלוהים, אתה גרמת לי לחשוב שאתה רוצה בי, כשבסך הכול מילאת הוראות. זה היה מעליב ולא מוסרי מצדך, גריי. איך יכולת לרדת נמוך כל-כך, אפילו בשביל אבא שלי? אל תצפה ממני לסלוח לך אי פעם," הכריזה שלבי בחדות, ועיניה הירוקות היו קפואות מבוז. עיניו של גריי נצצו. "את יודעת, ג'ינג'ית, את אחת מהג'ינג'יות המעטות שאני מכיר שבאמת מצדיקות את השם שיצא לכן. זה מעורר תהיות." זו היתה הערה מנחה, והיא ידעה שלא כדאי לה לבלוע את הפיתיון, אבל היא פשוט לא היתה מסוגלת להתאפק. כך תמיד קרה לה עם גריי. "מעורר איזה תהיות?" שאלה, וחיוכו השובב הזהיר אותה שתשובתו לא תמצא חן בעיניה. "אם את לוהטת במיטה כמו שאת לוהטת מחוץ לה," השיב גריי עם זיק בעיניו, זיק שהמס את לבה. היא הביטה בו ביהירות. "מאוחר מדי. קיבלת את ההזדמנות שלך והחמצת אותה. תאמין לי, גריי, זה משהו שאתה כבר לעולם לא תגלה." והיא לעולם לא תגלה מה תהיה ההרגשה להתעלס איתו. אך זה היה כיוון חשיבה שמוטב לא לפנות אליו. הוא צקצק בלשונו. "את סתם מבואסת בגלל שגיליתי שאת נמשכת אלי," ענה לה תשובה מוחצת, ונשימתה נעתקה לשמע חוצפתו. למרבה הצער, היא לא יכלה להכחיש זאת. היא הסגירה את סודה עם האושר הבלתי צפוי שחשפה כשחשבה שהוא באמת חושק בה. "זה בסך הכול הופך אותי לאנושית, גם אם הטעם שלי מפוקפק. מה זה אומר עליך, כשרק העמדת פנים שאתה רוצה אותי?" הגיבה בקול עבה. "מי אמר שהכול היה העמדת פנים? את אישה מושכת, למרות המגרעות שלך," טען גריי, ובכך ערער רגע את שיווי משקלה של שלבי, אך היא מיהרה ללעוג לו. "אני אומרת. אני הייתי שם, זוכר? אתה נדלקת ונכבית כאילו מדובר במתג! זה היה דוחה. אתה לא רצית אותי. רק ביצעת את העבודה שלך. אני מקווה שהמצפון שלך לא מאפשר לך לישון בלילות." משהו הבהב בעיניו וחלף לפני שהיא הספיקה להבין במה מדובר, ולסתו התקבעה. "אם המצפון שלי מציק לי, זה לא בגללך. בכל אופן, אני סקרני. מה מעצבן אותך יותר, ג'ינג'ית? שאולי העמדתי פנים שאני רוצה אותך או שהפסקתי לפני שהעניינים הרחיקו לכת?" אוה, זה היה הקש האחרון. היא נתקפה דחף לעקור את עיניו. "אין לך מושג כמה אני שמחה שהפסקת. אחרת בחיים לא הייתי מרגישה נקייה. לא פלא שאבא שלי מחבב אותך כל-כך. המסירות שלך לעבודה שלך יוצאת דופן. אבל אני לא מחבבת אותך, ואם אתה חושב לרגע שאני אסבול בשקט–" החלה לומר, אבל סיימה את דבריה בהשתנקות כשיד נשלחה והתהדקה על מפרק ידה. שפתיו של גריי נותרו מעוקלות בחיוך למקרה שאוסקר יסתובב ויראה אותם, אבל עיניו היו כעוסות וקרות. "תקשיבי לי, את תעשי בדיוק מה שמצופה ממך. יש לי המון הערכה וחיבה לאבא שלך, ואני לא מוכן שתדאיגי אותו עד כדי חולי. מסיבה כלשהי שנשגבת מבינתי, הוא אוהב אותך, ואם יש לך רגש כלשהו כלפיו, את תוודאי שהוא לא ידאג. את שומעת אותי?" סינן דרך שיניים חשוקות. היא לטשה בו עיניים בגרון חנוק מרגש. "למרות מה שאתה חושב, אני אוהבת מאוד את אבא שלי!" קראה. היא נפגעה עד עמקי נשמתה מכך שהוא חשב שהיא אנוכית כל-כך. בד בבד, היא ידעה שאכן נהגה באנוכיות. אביה באמת דאג לה, והדבר היחיד שהטריד אותה היה שהיא לא רוצה שחייה ישתבשו! היא התביישה בעצמה. "אז לשם שינוי תעשי את הדבר הנכון," נהם בלחישה עוצמתית. שלבי רעדה מרגש ועיניה רשפו בזעם. אוה, כמה זה מעצבן שגריי היה זה שפקח את עיניה. "אני שונאת אותך!" הוא חייך בלגלוג. "אני יודע. זה גיהינום, נכון? לשנוא אותי ויחד עם זה לרצות אותי?" בטנה התהפכה לשמע היהירות שבקולו. "אני לא רוצה אותך," הכחישה מבעד לשיניים חשוקות, אבל הוא רק צחק רכות. "אני יכול להוכיח לך שזה לא נכון, אבל כרגע יש לנו עניינים בוערים יותר להסדיר. אז מה את אומרת?" כאילו שהדבר היה תלוי בה. שלבי אהבה את אביה ולעולם לא תעשה משהו שיפגע בו. או-קיי, היא לא התייחסה לאיום ברצינות, אבל די היה לה לדעת שאביה כן. בזה היא היתה צריכה להתמקד. "בסדר, אני מסכימה לקחת לעצמי שומר ראש. עכשיו תניח לי!" אחרי שהשיג את הסכמתה, הוא שחרר את ידה ותוך כדי כך אצבעותיו טיילו על כף ידה. הפעולה הקטנה גרמה לה לעצור את נשימתה, והוא חייך בידיעה כשהזדקף. "בחירה חכמה. גם אם זה לא מוצא חן בעינייך, את תקועה איתי עכשיו," הוסיף, ולמורת רוחה הרבה, צחק ברוך. "אז תגידי לי, מה עשית עם עצמך לאחרונה? עדיין משתוללת עם האוכלוסייה הגברית המקומית?" לפני שהיא הספיקה לשלוף מענה תמציתי, חזר אביה עם המשקאות שלהם. "הנה, גריי." הוא הושיט לו כוס עם נוזל זהוב, והגבר הצעיר לקח את הכוס אבל לא מיהר לשתות ממנה. "על מה אתם מדברים? על העבר?" עיניים כחולות נצצו במשובה. "למען האמת, בדיוק שאלתי את שלבי על חיי האהבה שלה," העיר גריי בהסתה, ולבה של שלבי נפל בקרבה. אביה הסתייג מאוד מהרגלי הבילוי שלה עם גברים. אוסקר גריר נחר. "חיי אהבה? לא הייתי קורא לזה ככה! היא כמו פרפר, מתעופפת מגבר לגבר, לא עוצרת מספיק זמן כדי לברר אם יכולה להתפתח מערכת יחסים. אני לא יודע מה היא מחפשת, אבל היא לא תמצא את זה בדרך הזאת." "אבא!" קראה שלבי במחאה, אף שהיתה אמת רבה בדבריו של אביה. ברור שהיא לא השקיעה באף גבר, אבל היתה לזה סיבה. היא לא היתה מוכנה לטפח תקוות שווא אצל אף גבר. היא כבר מצאה את מה שחיפשה, והיה מדובר בדלת סגורה. לכן היא לא ממש חיפשה גבר אלא העבירה את הזמן. כשהבחינה במבטו הלעגני של גריי, היא נחפזה לשנות את הנושא. "גריי לא רוצה לשמוע על חיי האהבה שלי." גריי זקף לעברה גבה. "אם את רוצה לשמור סודות, תנסי להיות דיסקרטית יותר. אני מגלה את כל מה שמסקרן אותי בטורי הרכילות." צבע הציף את לחייה, כי אותם טורים היו עבורה מקור אומללות תמידי. לרוע המזל, זה היה מחיר התהילה. "אתה לא צריך להאמין לכל מה שאתה קורא בעיתון." בעיתון הוצגה כמעין פאם פאטאל, דבר שהיא ממש לא היתה. למעשה, ההפך הוא הנכון. "אתה גרוע לא פחות ממנה, גריי. גם אתה לא מגלה התמדה," אמר אוסקר ליד-ימינו, ושלבי צחקה. "תגיד לו, אבא. ההתנהגות שלו מזעזעת," צלפה בו, שעה שעיניים כחולות איימו בנקמה. אביה צקצק בלשונו, אף שברטט שפתיו היה שביב מסויג של הומור. "לפעמים אני רוצה לתת לכם על הראש. מתי תתמסדו כבר? עם ההתנהגות שלכם, בסוף שניכם תמצאו את עצמכם לבד." גרונה נחסם לשמע הדאגה הברורה של אביה. "אני אתמסד פעם, אבא. כשאמצא את הגבר הנכון." "הוא יכול להיות מתחת לאף שלך, ואת לא תראי אותו!" שלבי נשכה את שפתה בגלל הדיוק הבלתי מכוון של דבריו. אבל היא ראתה אותו. איך היא יכלה לומר לאביה שהגבר שהיא רצתה לא רצה אותה? "אני אגש לבדיקת עיניים, אני מבטיחה," אמרה בהומור בניסיון להוציא אותו ממצב רוחו הקודר. היא הצליחה, כי אוסקר גריר טפח על ידה וחייך אליה. "אני מנדנד, אני יודע, אבל לאב יש זכות לדאוג לבתו." "אפרופו דאגה," מיהר גריי להתערב, "לשלבי יש משהו להגיד לך," הכריז והעיף בה מבט הפגנתי. שלבי, שנדחקה לפינה, כחכחה בגרונה והביטה באביה. "אני... אה... דיברתי עם גריי, ואנחנו... זאת אומרת, אני הבנתי שהתנהגתי בצורה מטופשת. לכן..." היא נשמה עמוק וקפצה למים. "אני אסכים לקחת לי שומר ראש," סיימה בחיפזון. היא העיפה מבט בגריי וחשקה את לסתה. "מרוצה עכשיו?" למרבה המזל, אביה בחר לא להתעמק בשאלה כיצד זה קרה, אלא חייך חיוך רחב של הקלה. "תודה, מותק. הורדת לי אבן מהלב. לא ידעתי מה אני אעשה אם תמשיכי לסרב לנהוג בהיגיון." וזה גרם לה להרגיש אשמה רבה יותר מאשר מקודם. "כן, טוב, גריי עזר לי לבחון את המצב בעיניים פקוחות," הרחיבה את העניין באי-נוחות, ואוסקר שלח מבטו אל האיש הצעיר יותר. "תודה, גריי." "העונג כולו שלי." "אנחנו צריכים לשבת ולדבר על טקטיקה," אמר אביה והוביל אותם אל הכיסאות והספות הנוחות שהיו מסודרים מסביב לאח. שלבי התיישבה על הספה בקצה הרחוק מגריי וחיכתה לשמוע מה יהיה גורלה. "כמובן, אנחנו מפקידים את עצמנו לגמרי בידיים שלך," אמר אוסקר לגבר הצעיר יותר ברגע שכולם התיישבו. שלבי ראתה מיד את החיסרון. "חכה רגע. אני יודעת שהסכמתי בעיקרון, אבל אני רוצה לדעת מה מסמיך את גריי לתפקיד לפני שאני מגישה לו את עצמי על מגש." גבה אחת התרוממה בעצלות. "את לא סומכת עלי, ג'ינג'ית? נפגעתי. חשבתי שאת מכירה אותי." היא ידעה למה הוא מתכוון, והיה מתאים לו להטיח לה את זה בפרצוף. כמובן, לא היה לו מושג מה גודל המכה שהנחית עליה, מפני שהיא ליקקה את פצעיה בפרטיות. כף ידה עקצצה מהרצון לסטור לו, אבל היא רק העיפה בו מבט מכווץ. "תהיתי איזה כישורים יש לך לתפקיד הזה," הטיחה בו. אחרי-ככלות-הכול, השאלה היתה הגיונית. "אני חובש כובעים רבים, ג'ינג'ית. בין השאר, אני מומחה לביטחון. אם את רוצה המלצות, אני יכול להגיד לך רק שלמדתי את התחום בצבא." "אתה שירת בצבא?" זה הפתיע אותה לחלוטין. היא מיד ראתה אותו בעיני רוחה מבצע את המעשים הנועזים שראתה באינספור סרטים הוליוודיים. הוא משך בכתפיו בקלילות. "את מכירה אותנו הבנים; אף פעם לא נמאס לנו לשחק בחיילי הצעצוע שלנו." "אף פעם לא ראיתי אותך משחק בחיילים," ציינה שלבי. "ופה מדובר בעניינים של טכנולוגיה מתקדמת. לא מדובר בתפקיד של חיל פשוט. זה נשמע יותר... חשאי." המחשבה ריתקה אותה. "מה בדיוק עשית?" גריי נראה לפתע מבודח. "כמו שאומרים בכל הסרטים הכי טובים, אני יכול לספר לך אבל אז אצטרך להרוג אותך," אמר בחיוך אירוני. אביה צחק. "די לומר שהוא מוכשר ביותר לתפקיד, שלבי." בסתר לבה היא ידעה זאת. גריי תמיד היטיב לתפקד בכל דבר שבחר לקחת על עצמו. הגיע הזמן להיכנע בחינניות רבה ככל האפשר. "או-קיי, או-קיי, הבנתי. אז מה קורה עכשיו?" כל הצחוק נעלם כשהבעתו של גריי הרצינה. "אנחנו הופכים לתאומים סיאמיים, למשך כל הזמן שיידרש." זה נשמע אינטימי ביותר – משהו שלא היה לרוחה כלל. היא קימטה מצחה אליו. "אני הבנתי שאתה תשגיח עלי ממרחק." למורת רוחה, הוא נענע בראשו. "אז הבנת לא נכון. כדי שאני אוכל להביא תועלת, אני צריך להיות קרוב עשרים וארבע שעות ביממה." שלבי הרגישה שבטנה מתהפכת. "ב'קרוב' אתה מתכוון ל...?" חיוכו של גריי שב והופיע, נוטף לעג. "בדיוק למה שאת חושבת שאני מתכוון, ג'ינג'ית. אני אעבור אל החדר הפנוי שלך למשך הזמן הקרוב." בשלב זה עצמה שלבי עיניים. זה היה הסיוט הנורא ביותר שלה. היא יכלה להתמודד עם רגשותיה לגריי ממרחק, אבל אם הוא יהיה בביתה, אחרי שהפרשה תסתיים חותמו יישאר בחדרים שלה. היא תוכל לדמיין אותו שם, ומקום המפלט שלה כבר לא יהיה קיים. עם זאת, מה היא יכלה לעשות? היא בוודאי לא יכלה לעשות סצנה עתה משהסכימה לקחת לעצמה שומר ראש. היא היתה אבודה. או אולי לא? היתה כמובן עוד אפשרות אחת. אולי היא רק חולמת את כל זה, וכשתתעורר, הכול יתפוגג. כשהיא תפקח עיניים, היא תגלה שגריי עזב ושחייה יחזרו לקדמותם. מחשבותיה המיואשות נקטעו בשל צלצול הטלפון, והיא פקחה עיניים וראתה את אביה חוצה את החדר כדי לענות. גריי נותר ישוב בינתיים והתבונן בה מהקצה השני של הספה. זה לא היה חלום. זו היתה המציאות. "מצטער לאכזב אותך, אבל אני עדיין כאן," אמר לה. הוא ללא ספק קרא את מחשבותיה. שלבי המזועזעת שילבה רגל אחת עטופה במשי מעל השנייה ושילבה גם ידיים. "אתה נהנה מזה, נכון?" קראה עליו תגר במבט מפלצתי. גריי לא צחק. "אני לא מוצא שום דבר משעשע במחשבה שאני צריך להגן עלייך מפני פגיעה רצינית... או גרוע מכך." שלבי טופפה באצבעותיה על זרועה. "לא יכול להיות שאתה מתייחס לעניין ברצינות." משפט זה רק גרם לו להיראות חמור סבר עוד יותר. "עדיף ככה מאשר לשבת בחיבוק ידיים ולחיות עם ההשלכות. זה כבר קרה לי פעם, ואני אומר לך חד וחלק – זה לא יקרה שוב!" שפתיה של שלבי נפשקו בהתנשפות מופתעת קטנה. זה היה גילוי בלתי צפוי. "למה אתה מתכוון? מה קרה?" כעת התעקם פיו בחיוך מריר כשהוא נענע בראשו. "את לא רוצה לדעת. הדבר החשוב הוא שאני אעשה כל מה שביכולתי כדי למנוע ממשהו כזה לקרות לך!" היא לחצה יד אל בטנה שהתהפכה פתאום. המסר שלו עבר עליה בקול רם וברור. "למה? זאת אומרת, מה אכפת לך מה יקרה לי?" "אכפת לי בגלל שאבא שלך הוא אדם טוב." "אז... הכול בגללו?" לשבריר שנייה היא פיתחה תקווה שאולי אכפת לו ממנה מעט. לבה ספג מהלומה נוספת כשקלטה שהיתה צריכה לדעת שזה לא כך. עיניו של גריי שיפדו אותה רגע. "חשבת שזה בגללך?" שלבי בלעה את עלבונה ומשכה בכתפיה. "ברור שלא. אני מכירה אותך." "אני שמח לשמוע את זה. אחרי הכול, למה שיהיה לי אכפת מאישה שעשתה את כל הדברים שאת עשית?" העיר גריי בעוקצנות. למעשה, בעניין זה היא הסכימה איתו. היא לא עשתה דבר כדי להתחבב עליו. למה שהוא יתאהב בה או שיהיה לו אכפת ממנה? לא היתה לה תשובה. היא רק קיוותה שלמרות הכול זה יהיה נכון. אך סבתות עם גלגלים היו דבר נדיר בימים אלה. לכן היא שיקמה את מצב רוחה והגיבה במהירות. "אל תכניס את העבר שלי לסיפור, גריי!" הורתה בחדות, וגרמה לו לנענע שוב בראשו. "אני יכול להבין למה את רוצה בזה. הוא לא מחמיא כל-כך." זה היה נכון, אבל היא עבדה קשה כדי לשנות את זה. עובדה שממנה הוא בחר להתעלם. "אני מנסה להשאיר את כל זה מאחורי," התעקשה, והוא נתן בה מבט אומד. "טוב. בואי נקווה שתזכי לחיות מספיק שנים כדי לעשות את זה. וזה מחזיר אותנו לסיבה שאני כאן." לפני שהספיקה שלבי להוסיף מילה, חזר אביה והצטרף אליהם. "מצטער על ההפרעה. עכשיו, איפה היינו?" שאל כששב להתרווח בכיסאו. "בדיוק אמרתי לשלבי שאני אעבור לחדר הפנוי שלה." אוסקר העיף בה מבט מהיר. "איך היא קיבלה את זה?" שפתיו של גריי רטטו. "בערך כמו שציפינו." שלבי גלגלה עיניים. "אתם מוכנים להפסיק לדבר עלי כאילו אני לא כאן?" הורתה ברוגז. "יש לי זכות להחליט החלטות חשובות לגבי החיים שלי." "זה טוב, כי כבר החלטת את ההחלטה הכי חשובה. את הסכמת עם ההחלטה של אבא שלך לבקש ממני עזרה," מיהר גריי להתערב. "וכמו שאמרתי לך, אני אוודא ששום דבר לא יקרה לך, ג'ינג'ית," הוסיף בדרכו הבטוחה השקטה שהיתה לה יכולת משונה להרגיע מיד את העצבים בבטנה. היא הביטה בו בריכוז וניסתה לחדור אל אותן עיניים כחולות שטניות. "זו הבטחה, כן?" "שבועה," השיב והרים את ידו בהתאמה. אף שהיא בטחה בו מאוד בכל הנוגע לעבודתו, שלבי לא התכוונה להיראות כמי שהשתכנעה מהר מדי. "אתה באמת חייב לעבור לגור איתי בשביל זה? אתה לא יכול... אוה, אני לא יודעת... לתצפת – זו מילה בכלל? – על הבית מרכב מוסווה או משהו?" שלפה הצעה בניסיון של הרגע האחרון להציל את פרטיותה. זה לא היה מפתיע שגבותיו של גריי נזקפו כשהיא המשיכה לברבר. לקראת סוף דבריה הוא כבר קימט מצחו. "צפית ביותר מדי סרטים. תאמיני לי, אני יודע מה צריך לעשות." "ואתה צריך להיות בבית שלי." זו היתה הצהרה ולא שאלה. גריי ענה על כך בכל אופן. "אני אעקוב אחרי כל צעד שלך כמו הצל של פיטר פן." זה לא נועד לשפר את מצב רוחה, והיא ידעה שזו היתה הסתה מכוונת. היא תצטרך להשלים עם העובדה שהוא יתגורר אצלה לתקופת מה, והדבר הנורא מכול היה שהיא עדיין היתה משוכנעת שכל העניין הוא בזבוז זמן. עם זאת, אביה חשש מהנורא ביותר, והיא לא התכוונה להוסיף על דאגותיו. היא תעשה את זה למענו. "כמה זמן ייקח לך לארגן את הדברים שלך?" שאלה שלבי בלב כבד. "כל מה שאני צריך נמצא בתא המטען של המכונית שלי, כך שאני אהיה מוכן לתזוזה ברגע שתחליטי," הודיע לה, ותקוותה שהגעתו תידחה למחר התנפצה. אביה שפע חיוכים. "אני מקווה שתישארו לארוחת ערב, עכשיו אחרי שהכול הוחלט." גריי הביט בשלבי וזקף גבה אחת בשאלה. "תלוי אם שלבי רוצה לחזור הביתה עכשיו." אילו היתה חוזרת הביתה לבד, היא היתה מחליטה לעזוב, אך מפני שהדבר לא היה אפשרי, היא החליטה להאריך את הרגע ככל האפשר. "אוה, אני אשאר לארוחת ערב," השיבה והעמידה פנים שהיא מתרווחת בנוחיות לקראת שהות ממושכת. "אני אף פעם לא מפספסת הזדמנות לאכול את אחת הארוחות של גברת גראנדי." אוסקר גריר שפשף את ידיו זו בזו. "מחכה לך פינוק, נערי," הכריז ונעמד שוב. "אני אגש להגיד לגברת ג. להכין עוד מקום ליד השולחן. אני לא אתעכב." דממה נפלה כשהוא עזב את החדר, וכאילו כדי לאזן זאת, שלבי נעשתה מודעת מאוד לנוכחותו הגופנית של גריי. מזווית עינה ראתה את ידו נחה על ברכו, ולבה התכווץ. היא נזכרה ברגע המדויק שבו התאהבה בו. הוא הושיט לה יד כדי לעזור לה לצאת ממונית, והמגע היה כמו קסם. בדיוק כפי שאומרים בסרטים שהוא אמור להיות, אלא שזו היתה המציאות. באותו רגע היא ידעה שגריי מיוחד. מה שלא נאמר בסרטים זה שהרגש לא בהכרח הדדי. מהתנהגותו, גריי ללא ספק לא הרגיש דבר, ואילו היא עברה מהפך רגשי עצום. היא היתה בת שמונה-עשרה באותו הזמן, וכעת, עשר שנים לאחר מכן, לא חל שום שינוי ברגשותיה. הוא עדיין היה אותו מישהו מיוחד, והיא עדיין היתה בודדה. "נו," אמר גריי כרוצה לקשור שיחה, מוציא אותה מחלומה בהקיץ וגורם לה להעיף בו מבט. "הנה אנחנו. שוב יחד." שלבי צחקה בקול צורמני והביטה בו בחשדנות. "לא הייתי אומרת שאנחנו יחד. אנחנו פשוט נמצאים במקרה באותו החדר." למשמע תשובתה נצצו עיניו הכחולות בשדוניות. "זכור לי שפעם מצב כזה היה בדיוק מה שרצית," המשיך ופשט את ידיו כדי להמחיש את העובדה ששניהם נמצאים שם לבד. הוא ניסה במתכוון להביך אותה, אבל היא לא נבוכה בקלות. "טוב, אתה יצאת עם כל אישה ברדיוס של חמישה-עשר קילומטרים. אלוהים אדירים, הן נתקלו אחת בשנייה כשנחפזו להיות הבאות בתור, אז חשבתי לבדוק מה כל העניין. זה עבר לי." הוא הגיב לכך בהטיית ראש והוסיף, "המקלחת הקרה עזרה, מה? אמרתי לך שזה יעזור." שלבי חרקה שיניים ברוגז. "ידעתי שלא תעמוד בפיתוי להגיד אמרתי לך." התגובה שלה חילצה ממנו צחוק. "לא הייתי רוצה לאכזב אותך. לפחות עכשיו את יודעת שכל השמות המכוערים שהטחת בי מתאימים לי." שלבי החלה לפתוח את פיה כדי להכחיש זאת, אבל מבטו גרם לה להימלך בדעתה. "אני מקווה שהאוזניים שלך בערו," אמרה במקום זה, וחיוכו שב והופיע. "הן צרבו במשך ימים לאחר מכן." "יופי. אני שמחה לשמוע את זה. כמובן, זה היה פחות ממה שהגיע לך," אמרה לו ביהירות, והוא עשה פרצוף מיוסר. "המממ, אני נחרד מהמחשבה מה נחשב בעינייך לגמול הוגן," הכריז גריי תוך התנשמות חדה, והפעם היתה זו שלבי שצחקה. "החשש שלך מוצדק. מבחינתי אין לפשע הספציפי שלך תקופת התיישנות," הודיעה לו במבט קורא תגר. גריי בחן אותה בהרהור, ולא היתה לה שום דרך לקרוא את מחשבותיו הפוריות. "נראה שצפויה לי משימה מעניינת, נכון?" אמר לבסוף, ומשהו בצורת דיבורו הדליק אצלה נורות אדומות. היא לא יכלה לומר מדוע, אבל לפתע היה משהו... מסוכן באוויר. עיניה של שלבי הצטמצמו בחשד. "מה התוכניות שלך?" חיוכו היה תמים להפליא. "רק לוודא שלא יקרה לך כלום. מה חשבת שאני אעשה?" היא לא בטחה בו, במיוחד כשלבש הבעה תמימה כל-כך. "רק תזכור שאתה כאן על תנאי. אם זה היה תלוי בי, לא היינו עושים את זה." "אל תדאגי, אני מבין לגמרי. את רוצה להרגיע את אבא שלך, ואת משלימה עם נוכחותי בלית ברירה," סיכם עבורה. "נכון?" "למה ברגע שאתה מתחיל לנהוג בהיגיון, אני מתחילה להילחץ?" הוא חייך מאוזן לאוזן. "אולי בגלל שאת לא רוצה להיות חייבת לי כלום. תירגעי, אני עושה את זה בשביל אבא שלך, לא בשבילך." "יופי. זה טוב," רטנה והתפללה בסתר לבה שכל המצב המגוחך יסתיים במהרה. באותו רגע ממוזל חזר אוסקר גריר לחדר בהבעה עליזה מכפי שנראתה אצלו זה ימים. שלבי ידעה שנוכחותו של גריי היא שגרמה לכך, וזה היה אישור עבורה שהיא עושה את הדבר הנכון. אם זה יעזור לאביה להירגע, היא תבלע את הצפרדע. אחרי-ככלות-הכול, זה לא יימשך זמן רב. היא היתה משוכנעת בכך. היא היתה מוכנה להתערב שבעוד שבוע גריי קמפטון כבר יארוז את תיקיו וייעלם אל המקום שממנו הגיע. ואז חייה יחזרו לשגרה. כלומר – נטולי גריי. זה לא היה בדיוק מה שהיא רצתה, אבל כך נועד להיות.