דרישותיה של כלה מפתיעה

"אני לא מתחתן איתה בגלל מראה, אדיל. אני מתחתן איתה כי בגלל סיבות רבות היא תהיה מלכה טובה של אל-עומאר. לו הייתי רוצה רק מראה, הייתי יכול להתחתן עם הפילגש האחרונה שלי. הדבר האחרון שאני צריך הוא הסחות הדעת שגורמת אישה יפהפייה." הנסיכה סאמיה בינת ראשד אל עבאס ישבה המומה מחוץ למשרדו הפרטי של הסולטאן של אל-עומאר בביתו בלונדון. עדיין לא נמסר לו שהיא שם, מכיוון שהיה עסוק בשיחת טלפון. המזכירה שלו שעזבה לרגע את החדר, השאירה שלא במתכוון את הדלת פתוחה מעט – דבר שחשף את סאמיה לקולו העמוק של הסולטאן ולמילותיו הנוראות. הקול האיטי נשמע שוב, והיה לו גוון ציני מאוד. "אולי היא באמת נראית ככה, אבל אנשים מסוימים תמיד העריכו שכשיגיע הזמן לקחת אישה אני אעשה בחירה שמרנית, ואני לא רוצה לאכזב את המהמרים." לחייה של סאמיה בערו. היא יכלה לדמיין מה אמר הקול שבצדו השני של הקו, למשל שהיא משעממת. אפילו לולא שמעה את השיחה, סאמיה כבר ידעה על מה סולטאן אל-עומאר מתעתד לדבר איתה. הוא רצה לבקש את ידה. היא לא ישנה כלל ובאה לכאן היום כשהיא מקווה שהכול יתגלה כטעות נוראה. לשמוע אותו אומר בבהירות שהוא בהחלט בעד התוכנית היה מזעזע. ולא רק זה, הוא ראה בזה עסקה סגורה! היא פגשה בו רק פעם אחת, לפני כשמונה שנים, כשהשתתפה באחת ממסיבות יום ההולדת המפורסמות שלו בבהארני, בירת אל-עומאר, ביחד עם אחיה. קאדן לקח אותה איתו לפני שחזרה לאנגליה להמשיך את לימודיה, בניסיון לסייע לה להתגבר על הביישנות הכרונית שלה. סאמיה הייתה בגיל המביך שבו הייתה כולה ידיים ורגליים מגושמות, שערה היה מקורזל והיא עדיין הרכיבה את המשקפיים הביפוקאליים העבים שהעיקו עליה מאז שהייתה קטנה. אחרי רגע מביך במיוחד שבו התנגשה בשולחן עתיק וקטן שעמדו עליו משקאות וקהל האנשים היפים והנוצצים הסתובב כדי להסתכל עליה, היא ברחה וחיפשה מקלט, ומצאה אותו בחדר מואר בצורה עמומה שהתגלה כספרייה. סאמיה הדחיקה בכוונה את הזיכרון המטריד עוד יותר, בדיוק כשקולו של הסולטאן התרומם שוב לרמה שאפשרה לשמוע אותו. "אדיל, אני מבין שבתור עורך הדין שלי אתה רוצה לוודא שאעשה את הבחירה הנכונה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא עונה על כל הקריטריונים. אני חייב לוודא שהנישואים יצליחו, היציבות והמוניטין של המדינה שלי באים בראש, ואני צריך רעיה שתעצים זאת." הבטן של סאמיה התכווצה בהשפלה. הוא התייחס לכך שהיא הייתה שונה לחלוטין מן הנשים הרגילות שלו. היא לא הייתה צריכה לשמוע באקראי את השיחה כדי לדעת זאת. סאמיה לא רצתה להתחתן עם האיש, והיא בהחלט לא התכוונה לשבת שם ולחכות להשפלה נוספת. סולטאן סאדיק איבן כאמל חוסיין הניח מידו את הטלפון, כל שריר שלו מכווץ. קלאוסטרופוביה ותחושה לא רצויה של חוסר-אונים הובילו אותו אל מחוץ לכיסא העור שלו ואל החלון, שממנו התבונן בכיכר העמוסה שבאחד מאזורי המגורים היקרים ביותר בלונדון. משהה את הרגע הבלתי נמנע, סאדיק חזר אל שולחנו ולערימת התצלומים המונחת עליו. הנסיכה סאמיה מבורקאט. היא הייתה מאמירות קטנה ועצמאית הסמוכה לגבול הצפוני שלו, ליד המפרץ הפרסי. היו לה שלוש אחיות למחצה צעירות ממנה ואחיה הגדול הפך לאמיר השולט אחרי מות אביהם לפני כעשרים שנה. סאדיק הקדיר את פניו. גם הוא הוכתר בגיל צעיר, כך שהכיר את נטל האחריות הכבד. ובכל זאת הוא לא היה טיפש דיו בכדי לחשוב שהוא והאמיר יוכלו להיות חברים, סתם כך. אבל אם הנסיכה תסכים לנישואים – ולמה שלא תסכים? – הם יהיו גיסים. הוא נאנח. התמונות הראו אישה רזה בגובה ממוצע. היא הורידה את שומן הילדות שזכר במעומעם מהפעם שבה פגש בה באחת ממסיבותיו. אף אחד מהתצלומים לא הראה אותה בשלמותה. התמונות הטובות ביותר היו מהקיץ האחרון, כשחזרה משיט עם שתי חברות. אבל אפילו בתמונות העיתונות היא עמדה בין שתי החברות היפות והגבוהות ממנה, וכובע המצחייה שלה כמעט שהסתיר אותה. השיקול החשוב ביותר כאן היה שאף אחת מהתמונות לא הגיעה מצהובונים. הנסיכה סאמיה לא הייתה חלק מחוג הסילון הערבי. היא הייתה דיסקרטית, ואחרי שהשלימה את התואר האקדמי שלה היא בנתה לעצמה קריירה שקטה ומכובדת כארכיונאית בספרייה הלאומית של לונדון. מסיבה זו ומסיבות רבות נוספות היא הייתה מושלמת. הוא לא רצה רעיה שתביא איתה חיים קודמים מפוקפקים או איזה ניחוח שערורייתי. החיים הרומנטיים שלו עצמו עוררו עניין תקשורתי עצום. ולכן הוא וידא שהרקע של סאמיה ייחקר היטב כדי לוודא שאין כל שלדים בארון. הנישואים שלו לא יהיו כשל הוריו. הם לא יתבססו על כעס מטורף וקנאי או יזכירו שדה קרב. הוא לא יטיל את מדינתו לתוך מערבולת כפי שעשה אביו, שדעתו הוסחה על ידי אישה ששנאה כל רגע מנישואיה לגבר שבו לא רצתה. היה ידוע לכל שאביו חיזר אחרי אמו, ושהאובססיה שלו להשיג את היפהפייה שהייתה מאוהבת בגבר אחר הייתה כה עזה עד ששילם למשפחתה מוהר עצום. העצבות המתמדת של אמו גרמה לסאדיק להתרחק מבית הוריו ככל שיכול היה. הוא היה זקוק לרעיה שקטה ויציבה שתשלים אותו, תעניק לו יורשים, ותאפשר לו להתרכז בענייני השלטון. החברים הטובים ביותר – השייך השולט ואחיו מנסיכות קטנה ועצמאית ליד גבולות ארצו – נישאו לאחרונה, ואם הוא יישאר ברווקותו עוד זמן רב הוא יתחיל להיראות חסר כיוון ולא יציב. הוא לא יכול להתחמק מגורלו. הגיע הזמן לפגוש את אשתו לעתיד. הוא התקשר למזכירה שלו. "נור, את יכולה לשלוח את הנסיכה סאמיה פנימה." לא הייתה תשובה מידית, והוא הרגיש דקירה של כעס. הוא היה מורגל לציות מידי. הוא החניק את העצבנות כי ידע שהתבססה על משהו עמוק הרבה יותר – על הוויתור על חירותו –וצעד אל הדלת. הנסיכה כבר אמורה להיות כאן, והוא לא יכול להמשיך להתחמק מהבלתי נמנע.