המזכירה הנשואה

1 קורמאק דגלאס היה זקוק לרעיה. מחר. עצבים וקוצר רוח זרמו בגופו, בקצב תיפוף אצבעותיו על השולחן. בחוץ, כוסו מגדלי הירי של טירת אדינבורו בערפל סמיך וקודר של חודש אוקטובר. הוא צריך אישה. איך? מי? הנשים שהכיר לא התאימו כרעיות. יפהפיות שמתאימות לפיתוי, או נשות חברה שאפתניות שעדיף להימנע מהן. אף אחת מהן לא התאימה כדי לתפקד כאשתו, למשך סוף שבוע אחד בלבד. לא הייתה אף אישה שיכול היה לפתות, לשחד או לסחוט. לכופף לרצונו. מבט עיני האגוז המוצרות שלו סקר את המשרד – חדר גדול ומרווח בקומה העליונה של בניין משוחזר בקווגייט. הוא הרס את המקום כשקנה אותו לפני חמש שנים, והפך את החדרים הישנים והצפופים לחלל פתוח ומרווח, מלא אור ולבנים חשופות. בדרך כלל מראה המשרד שבבעלותו והזיכרונות שאותם סילק מתנו את קוצר הרוח האופייני לו. עכשיו נדמה היה שזה רק לגלג עליו. היה לו פרויקט מושלם, מוכן ואמור להיות שלו, והוא לא ישיג אותו אלא אם כן תהיה לו אישה. השיחה שקיים לפני כמה ימים עם אדריכל עמית התגלגלה שוב ושוב במוחו. "משפחת האסל החליטה לבסוף לפתח מקום נופש בסינט רימבארד," אמר אריק. "משהו ידידותי לסביבה ומפואר, המכוון ספציפית למשפחות." "משפחות," חזר קורמאק ללא אינטונציה כלשהי. "כן, הם טוענים שזו נישה שחסרה בשוק – מותרות עבור הקטנטנים." הוא צחקק. "זה פרויקט מעולה." "אכן." "הייתי הולך על זה בעצמי, אבל הם רוצים להתחיל בעבודה בשנה החדשה ואני כבר תפוס." הוא עצר וצחק בתוגה. "אני לא מתאים גם בגלל סיבה נוספת – אני לא נשוי." "נשוי?" קולו של קורמאק התחדד. "איך, לעזאזל, זה קשור לעניין?" "כנראה שמשפחת האסל היא משפחה חמה וקרובה. הם רוצים מישהו אמין לתכנון האתר, עם ערכי משפחה, בהתחשב בזה שהמדובר בנופש משפחתי. רצוי גבר נשוי. כמובן, זו רק השמועה – הם לעולם לא יגידו דבר כזה באורח רשמי." "כמובן." קולו של קורמאק היה יבש. "אני מניח שבגלל זה לא שמעתי על כך." "בדיוק," אריק הסכים, צוחק. "אתה לא ברשימת המועמדים." "עדיין לא." "על מה חשבת? נסיעה לגרנטה גרין?" (כפר בדרום סקוטלנד שהתפרסם בגלל שחיתן זוגות בהליך מזורז, כולל זוגות בורחים שלא זכו להסכמת משפחותיהם. המתרגמת.) קורמאק ידע שאריק מתבדח, כך שהצטרף אל צחוקו. "זה לא רעיון רע." "אתה מכיר את המוניטין שלך," אריק אמר וצחק באדישות. "אבל לא חשבתי שאתה כל כך אכזר." אחרי שיחת הטלפון, בילה קורמאק זמן רב בבהייה בשמים הקודרים, במכוניות שהזדחלו וניסו להימנע מעומסי התנועה של העיר העתיקה. הוא דמיין את רשימת המועמדים של יאן האסל, אדריכלים נשואים ושאננים עם חיי משפחה טובים ותכנון חסר השראה. זה היה מגוחך שמשפחת האסל רצתה להחתים גבר נשוי על תכנון אתר הנופש. לערכי משפחה לא הייתה השפעה – לפחות לא השפעה חיובית – על העבודה של מישהו. הוא אמור לדעת. העבודה שלו הייתה נשמת אפו. ואשר למשפחה... הוא החניק קללה, יד אחת שלו התאגרפה בתסכול. הוא רצה את העבודה. זו הייתה הזדמנות נפלאה, אבל זה היה יותר מזה. זו הייתה הזדמנות להוכיח מה הוא היה... ומה לא. הוא היה האיש הטוב ביותר לתפקיד, יוכל להיות האיש הטוב ביותר אם תינתן לו ההזדמנות, אם יחטוף אותה. הוא לא היה נשוי. כמה שעות אחרי שיחת הטלפון מאריק, קורמאק ערך כמה שיחות משלו ולבסוף יצר קשר עם יאן האסל. אחרי ששלח לו פקס עם קורות חיים וקצת תוכניות, הוא הוזמן למסיבת בית בסוף השבוע ביחד עם שני אדריכלים נוספים. הוא היה במרחק אפסי מהצלחה מושלמת ועכשיו כל שהיה צריך הייתה רעיה על זרועו, קישוט שיוכיח שהיו לו ערכי משפחה מחורבנים. כדי שיקבל את החוזה. כדי שיחטוף את ההזדמנות. הוא הציץ בכמה מכתבים על השולחן שהמזכירה שלו השאירה לחתימתו ומשך אותם לעברו בעצבנות. הוא בדיוק שרבט את שמו על תחתית העמוד הראשון כשנעצר. חייך. שקל בדעתו. היה לו הרעיון המושלם. הרעיה המושלמת. היא פשוט עדיין לא ידעה זאת. "אני מאושרת שאת כל כך מצליחה," ליזי אמרה לתוך הטלפון. היא בלעה את הגוש שעלה בגרונה פתאום. זה היה טיפשי להיות עצובה. דני הייתה מאושרת, נהנתה מהחיים באוניברסיטה, עשתה את כל הדברים שבחורה בת שמונה עשרה אמורה לעשות. זה היה מה שתמיד רצתה עבור אחותה. תמיד. נשמע רחש של צחוק גברי מהצד השני של הקו, ודני אמרה, "אני צריכה ללכת, כמה חברים מגיעים מאוחר יותר..." "עכשיו רק חמש," ליזי מצאה את עצמה מוחה, מודעת לביקורת החסודה בקולה. "זה יום חמישי, ליזי!" דני צחקה. "סופי השבוע באוניברסיטה מתחילים מוקדם יותר." עוד צחוק גברי נשמע ברקע והיא שאלה בתחושת אשם מסוימת, "האם יש לך תוכניות לסוף השבוע? סוף השבוע הראשון שלך לבד!" "כן." ליזי ניסתה להחדיר לקולה קצת התלהבות ונכשלה. "כן, אני עומדת ל..." מוחה התרוקן. לקרוא ספר. לעשות אמבטיה. ללכת לישון. "לצבוע את העיר באדום?" אם היה לגלוג בקולה של דני, הוא היה עדין, ובכל זאת הכאיב. "לכי על זה, ליזי. בילית יותר מדי מחייך בטיפול בי. תחטפי את החיים! או לפחות תשיגי לך גבר." היא צחקקה. "בכל אופן, מישהו קורא לי, אז אני צריכה ללכת..." מצחקקת שוב, הפעם אל מישהו אחר, לא אל ליזי, היא סיימה את השיחה. תחטפי את החיים. העצה הפזיזה של דני עדיין הדהדה באוזניה כשהחזירה את השפופרת למקומה. עבור אחותה זה היה קל לחטוף דברים. היא הייתה חסרת דאגות, צעירה. לא היו לה דאגות, מחויבויות, מחשבות שהעיקו עליה. ליזי נאנחה. היא לא רצתה לחשוב רעות על דני. הרי עבדה קשה כל כך – הקריבה את חלומותיה שלה על מנת שדני תזכה להגשים את אלו שלה. ועכשיו דני חייתה את חלומותיה. היא ידעה שעליה להיות מאושרת. והיא הייתה. היא הייתה. היא קמה בנחישות משולחנה. אולי היא תצבע את העיר, אם לא באדום, אז לפחות בוורוד בהיר. היא יכולה ללכת לבר היין שברחוב רוז, לבדוק אם מישהו מהעבודה יהיה שם. היה עוזר ארכיטקט שמצא חן בעיניה קצת – ג'ון משהו. כמובן, הוא אפילו לא ידע את שמה. איש לא ידע. ובעוד התוכניות נרקמות במוחה, ליזי ידעה שהיא לא תבצע אותן. לא ידעה איך לבצע אותן. לא העזה. היא נאנחה ולקחה את התיק שלה. היא תוודא שהבוס לא צריך ממנה משהו נוסף הערב ואז תלך הביתה. לבדה. בודדה. כתמיד. היא דפקה בקלילות על דלתו של קורמאק דגלאס. "היכנסי." הפקודה שנבח גרמה לליזי להתקשח מעט. קורמאק דגלאס היה במשרד באדינבורו רק שבוע אחד מתוך ארבעה, והיא גילתה שהעדיפה את שלושת השבועות האחרים. הפקודות התמציתיות שלו היו נוחות לה יותר כשהגיעו בדוא"ל או כפתק קצר שהושאר על שולחנה מאשר פנים אל פנים. ליזי פתחה את הדלת. "מר דגלאס? עמדתי לעזוב, אלא אם אתה צריך אותי..." קורמאק נעמד ליד החלון, ידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו, מבטו בוחן את הנוף העירוני האפרורי שנפרש לפניו. "צריך אותך?" הוא חזר, כאילו הרהר בשאלה. הוא פנה לעברה, עיניו סורקות אותה בצורה מוזרה ומעריכה. "למען האמת, אני צריך." "בסדר." ליזי חיכתה להוראות. היא הייתה רגילה להישאר עד מאוחר כשקורמאק היה בעיר, אף על פי שסיימה את כל העבודה שהטיל עליה. משהו בוודאי קרה. "יש לך דרכון מעודכן?" הוא שאל וליזי מצמצה, מבולבלת. "כן..." "טוב." הוא עצר ולליזי היה רושם שהוא חושב מה לומר. מחשבה מוזרה, מכיוון שקורמאק דגלאס היה סוג הגבר שתמיד ידע מה לומר. "יש לי התחייבות עסקית," הוא הסביר קצרות, "ואני צריך מזכירה שתתלווה אלי." "בסדר גמור." ליזי הנהנה כאילו היה זה משהו שעשתה בעבר. במשך השנתיים שעבדה עבור משרד האדריכלות של דגלאס, היא מעולם לא התלוותה אל קורמאק למקום כלשהו, אפילו לא לאתר בניה מקומי. הוא העדיף לעשות דברים לבדו. חוץ מזה, היה סביר יותר שייקח אחד מהעוזרים שלו מהמשרד הלונדוני אתו מאשר את ליזי, בחורה פשוטה וקרתנית מאדינבורו. "לאן אנחנו נוסעים?" "נצא לאנטילים ההולנדיים מחר בערב ונחזור ביום שני. זה פרויקט חשוב מאוד." הוא הפסיק לדבר, עיניו הוצרו, מצחו נחרש בריכוז. "את מבינה?" "כן." ראשה של ליזי הסתחרר, אם כי ניסתה להראות לא מוטרדת. האנטילים ההולנדיים... אם היא זוכרת את שיעורי הגיאוגרפיה שלה, זה היה בים הקריבי ובמרחק של לפחות שמונה שעות טיסה. אם קורמאק טס רחוק כל כך רק עבור הזכות לחזר אחרי פרויקט הוא חייב להיות פרויקט רציני. וגם היא חייבת להיות רצינית. היא בלעה, שמעה את קול הבליעה שלה, והכריחה את עצמה לפגוש במבטו הקשה של קורמאק. "האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לארגן את הנסיעה?" "כן, תזמיני את הכרטיסים." הוא דחף לעברה ערימת ניירות. "המידע כאן. אני אהיה מחוץ למשרד מחר, אז אפגוש אותך בשדה התעופה, בטרקלין של המחלקה הראשונה. פשוט סמסי לי את המידע הרלוונטי." ליזי הנהנה, מורגלת בפקודות התמציתיות שלו. היא הרימה את הנייר ובחנה את הפרטים המועטים שנכתבו עליו. היא לא יכלה לחלוב מקורמאק מידע, או לשאול אותו אילו בגדים להביא איתה. או מדוע בחר לקחת אותה. היא בלעה את הסקרנות שלה וחייכה בנוקשות. "האם זה הכול?" מבטו סרק אותה פעם נוספת, וחיוך ציני מוזר עלה על שפתיו. לליזי הייתה תחושה שאיכשהו עשתה משהו שקורמאק ציפה לו... וזו הייתה אכזבה. "זהו זה," הוא אמר, שב והפנה את תשומת לבו אל העבודה, וסילק אותה מדעתו. ליזי התגנבה מהחדר בשקט. בחזרה בחדרה, היא שקעה לכיסאה, ברכיה חלשות. היא תבקר בקריביים. היא דמיינה חופים לבנים, יערות טרופיים, משקאות טרופיים. אנשים, צחוק, רוחות חמות. לרגע היא הניחה להתרגשות לזרום בתוכה כמו כספית, להעיר את עצביה, חלומותיה, אפילו תשוקות שלא ידעה שעדיין היו לה. מי יודע מה יקרה? את מי היא עשויה לפגוש? היו לה תוכניות לסוף השבוע הזה. גדולות. אחרי שערכה את סידורי הטיסה ההכרחיים, ליזי קמה ולבשה את מעילה. היא תבקר בים הקריבי... עם קורמאק דגלאס. לרגע נעצרה, לבושה למחצה במעיל, כשתהתה איך יהיה טיול עם מעבידה. ביחד במטוס, במלון, על החוף. האם קורמאק יתרכך בסביבה חדשה ורגועה יותר? או שיהיה מתוח וקצר איתה כתמיד? היא דמיינה אותו לרגע, ניסתה לדמיין את פניו מחייכות במקום זועפות, עיניים מקומטות בצחוק ולא מוצרות בבוז. זה היה ממש בלתי אפשרי. היא לא הייתה בטוחה שראתה את קורמאק דגלאס מחייך אי פעם – חיוך חם במקום משהו שנולד מבוז ומיוזמה עסקית קרה. היא החזירה את עצמה למציאות, אין טעם שתדמיין את קורמאק דגלאס. זה לא משנה. הוא רצה אותה רק כדי שתרשום תקצירים, תסחב ניירת. ותעשה את זה טוב. ובכל זאת... הקריביים. עם קורמאק. עוד ריגוש העביר בה צמרמורת – אסורה, מסוכנת. אמיתית. גשם דקיק וערפילי ירד כשליזי עזבה את העבודה, ופסעה לעבר חיי הלילה ההומים של העיר העתיקה. כמה מהמזכירות האחרות בחברה הזמינו אותה להצטרף כשהתחילה לעבוד שם, אבל היא מעולם לא יכלה לעשות זאת, בגלל דני. עכשיו הן כבר לא הזמינו אותה יותר. ליזי התעלמה מזה; הטיפול בדני הספיק, תמיד הספיק לה. אלא שעכשיו היא עזבה. שלושת הימים האחרונים היו מוזרים, שקטים, דוממים. ליזי קיבלה זאת בהחלטיות מעשית, אמרה לעצמה שהיא צריכה זמן כדי ליצור לעצמה חברויות ותחביבים, דברים שמעולם קודם לא היה לה זמן בשבילם. זמן למצוא לעצמה חיים. וזה יתחיל בטיסה לקריביים. צחקוק נפלט מפיה, צליל של הנאה נשית טהורה. שלושה ימים בסינט רימבארד... הכול נראה אפשרי. היא עשתה מה שדני אמרה לה לעשות. חטפה את החיים. אפילו אם היא חייבת לנסוע עם דגלאס קורמאק, לפחות היא תצא, תפגוש אנשים, יהיו לה קצת חוויות. זו הייתה התחלה... של משהו. היא עזבה את הרמזורים של רחוב פרינסס, שהיו מעורפלים בגלל הגשם, והלכה לכיוון ביתה בסטוקברידג', הליכה קצרה מהעיר העתיקה של אדינבורו. הבניין הג'אורג'יאני היה באזור שהפך עשיר וקוסמופוליטי, וכתמיד ליזי הייתה מודעת למראה המוזנח של ביתה בין האחרים – כמו חוח הגדל בין השושנים. היה לו צורך בחלונות חדשים, בשכבת צבע ובתריסר דברים נוספים. אף אחד מהם לא היה בתקציב שלה, אבל זה היה הבית. בית מלא זיכרונות שעליהם רצתה לשמור. היא פתחה את הדלת ודחפה אותה, נכנסת אל המסדרון החשוך. כמו תמיד בימים שמאז עזיבתה של דני, ליזי הייתה מודעת לשקט, לריקנות, לחללים הריקים. "תסמונת הקן הריק בגיל עשרים ושמונה," היא מלמלה, מעוצבנת על עצמה. היא הדליקה בהתרסה את הרדיו שבמטבח, הציצה בארונות לראות מה תוכל להכין לארוחה ועלתה לקומה השנייה להחליף בגדים. הייתה לו אישה. קורמאק ידע שיצטרך להתנהל בזהירות. זה היה עניין עדין, להעמיד פנים. ועדיין, הוא חשב שידע איך לתמרן את המזכירה שלו. הפחדה הייתה המפתח לאדם כמוה. הוא הניד בראשו בביטול מבזה. מיס צ'נדלר הייתה בין האנשים חסרי המזל שהתכלית היחידה שלהם הייתה להיות מנוצלים. נצל או היה מנוצל. קורמאק בחר באפשרות הראשונה. תמיד. על אף הסיפוק שחש על השגת רעיה כביכול הוא גם הרגיש משהו מתנחשל, איזו אנרגיה לא נוחה שפעמה בתוכו. היו יותר מדי משתנים, אפשרויות. לא הכול היה תחת שליטתו. עדיין. האם המזכירה שלו תהיה משכנעת בתור אשתו? הוא לא סיפר לה מה נדרש ממנה, הוא יעשה את זה במטוס. שם לא תהיה יציאה. לא תהיה לה אפשרות מילוט. פיו התעקל בחיוך ידעני. הוא לא חשב שהיא תסרב, אבל אם יהיה צורך הוא יוכל להציע לה כסף. אף אחד לא מוותר על מזומנים. אלוהים יודע שהיא תשמח לקצת אקסטרה, אם כי הוא העריך שהמשכורות ששילם לעובדים שלו היו נדיבות מספיק. היא לבשה את אותה חליפה שחורה לעבודה בכל יום, והיה ברור שזה היה משהו לא יקר שנקנה בחנות רגילה. ללא איפור ועם שיער בהיר ומסודר, היא בהחלט יכלה לעשות שימוש במהפך, או לפחות יכלה להיעזר בעצה טובה. מהפך... המילה, המחשבה השקיטה/הרגיעה אותו. הוא דמיין אותה מגיעה מחר עם מזוודה זולה מלאה בבגדים פשוטים ולא יקרים. בגדים של מזכירה. לא של רעיה. לא של אשתו. אפשרות שעליה לא חשב, הוא יטפל בזה. עכשיו. בקללה חנוקה חטף את מעילו ויצא החוצה. היא הגבירה את הרדיו, כך שבהתחלה לא שמעה את הדפיקות. לא עד שהפכו למהלומות חזקות ושיטתיות. ליזי הניחה מידה את סכין החיתוך, כיבתה את הרדיו והלכה אל הדלת כשלבה מזנק אל גרונה. מי דופק ככה? משטרה או שיכורים עלו בדעתה. היא הציצה מהשמשה הצרה והתנשפה בהפתעה כשראתה מי זה. היא קיבלה את התשובה שלה. קורמאק דגלאס דופק ככה. מה בשם אלוהים הוא עושה כאן? היא מעולם לא ראתה אותו מחוץ למשרד... או לדפי הצהובונים. היא לקחה נשימה עמוקה, והעבירה יד בשערה, שהתפזר על כתפיה בחופשיות ופתחה את הדלת. "מר דגלאס?" היא התבוננה בו בחוסר ביטחון, כי הוא נראה קודר כרגיל, מצחו קמוט. הוא היה עדיין גבר נאה, היא הודתה, כפי שהודתה מהיום הראשון ששכר אותה. גבוה, שערו שבצבע חום שוקולד היה לח מהערפל, עיני האגוז שלו מתנוצצות בקוצר רוח, עצמות לחייו גבוהות ומפוסלות. "אני צריך לדבר איתך. אני יכול להיכנס?" היא הנהנה, והייתה מודעת לפתע לשערה הסתור, לג'ינס ולחולצת הטריקו הלבנה שלבשה. היא נגעה בלחיה וקלטה שהיא מוכתמת ברוטב עגבניות. "כן, כמובן." המסדרון של בית הוריה היה ארוך, צר וגבוה, ונדמה היה שקורמאק ממלא את החלל העגום. הוא הציץ סביבו, וליזי ידעה שהוא מבחין ברהיטים הישנים והבלויים. ואז שמעה רחש תסיסה מהמטבח ובהתנצלות ממולמלת מיהרה לשם. רוטב העגבניות בעבע בצורה מבשרת רעות והיא הנמיכה את להבת הגז לפני שהסתובבה לאחור. היא התנשמה בהפתעה; קורמאק עמד בפתח, קולט את הסצנה הפתטית במבט מהיר ומלא בוז. ליזי הסמיקה. היא יכלה לדמיין מה קורמאק חושב. יום חמישי בערב והיא הייתה לבד בבית, הכינה ארוחה קטנה ועלובה לאחת, הרדיו – החברה היחידה שלה. "אני מצטערת. בדיוק הכנתי את ארוחת הערב," היא הסבירה באי נוחות. מוזיקת ג'ז התנגנה ברדיו והיא כיבתה אותו. "האם אתה... רוצה לאכול?" קורמאק פשוט נעץ בה את מבטו, והרים גבה באי אמון מלגלג. ליזי נשכה את שפתה והסמיקה שוב. כמובן יש לו כבר בוודאי תוכניות לארוחת הערב במסעדה שיקית, שונה מאוד ממנה או מהארוחה שבישלה. לפי הצהובונים – כמו גם ההודעות הקוליות שהושארו לפעמים בתא הקולי של המשרד – היא ידעה שהיה עם אישה שונה כמעט בכל לילה שבו נראה במועדון לילה או במסעדה יוקרתית. אז למה הוא איתה הלילה? כאן? "מצטערת," היא מלמלה, לא בטוחה מדוע היא מתנצלת. "בכל אופן... אני יכולה לקחת את המעיל שלך?" קורמאק עדיין הסתכל עליה, במבט מעריך שלא הייתה מורגלת אליו. ליזי ניסתה לא לנוע בעצבנות. הוא מעולם קודם לא הסתכל עליה, היא קלטה. היא הייתה פשוט מישהי שהביאה לו ניירת וענתה לטלפונים. עכשיו הוא התבונן בה, בעיניים מצומצמות, ונדמה כאילו הוא מחליט אם היא עוברת או נכשלת. עוברת או נכשלת במה? ידיו היו תחובות עמוק בכיסיו, הכתפיים של מעילו היו רטובות, ושערו היה סתור מהגשם. "בסדר," הוא פשט את מעילו ומסר לה אותו. "קחי את זה מכאן, ואז אני צריך לדבר איתך." ליזי הנהנה בנוקשות, והרגישה כמו משרתת בביתה. היא הלכה לתלות את מעילו במסדרון. ניחוח קל של ארז ושל סבון עלה ממנו וליזי חשה בתוכה עקצוץ מוזר שלא חיבבה או הבינה. היא לא הכירה את הגבר הזה, היא קלטה. בכלל. ולא היה לה מושג מה הוא עושה כאן. על מה הוא כבר יכול לרצות לדבר איתה? חזרה במטבח, מצאה את קורמאק עומד באותו מקום. הוא עמד ללא תנועה, אבל הקרין אנרגיה וקוצר רוח. מבטו הקשה חזר אליה בנחישות קרה. "שכחתי להזכיר כמה פרטים חשובים לגבי הנסיעה שלנו." הוא עצר, והעביר אצבעות בשערו הלח. "אני טס לסינט רימבארד כדי לחזר אחרי פרויקט חשוב. האסל, הבעלים של רוב האי, החליט לבסוף לבנות אתר נופש מפואר. זה חשוב לו, כמובן, שהארכיטקט שיבחר יציג את... ההופעה הנכונה." הוא השתהה והתבונן בה כאילו הוא מחכה לתשובה, אבל ליזי הייתה מבולבלת. "כן, אני מבינה," היא אמרה אחרי רגע, אם כי לא באמת הבינה. קורמאק פלט נשיפה חסרת סבלנות. "באמת? אז אולי את קולטת שלא יתכן שהמזכירה שלי תתלבש בסמרטוטים." צבע זרם אל פניה של ליזי. זה היה מעליב לקלוט שהוא לא חשב שיש לה את הבגדים המתאימים למסע הזה. גרועה עוד יותר הייתה העובדה שצדק. היא בלעה. "אולי תוכל להגיד לי מה אני צריכה להביא," היא אמרה, בכל הכבוד העצמי שהצליחה לגייס. קורמאק הניד בראשו. "אני יכול להבטיח לך, מותק, שאין לך את הבגדים המתאימים." ליזי הרימה את סנטרה. קודם הוא מעולם לא קרא לה מותק, והיא לא אהבה את מילת החיבה האגבית וחסרת הרגישות. "אם אני לא מסוגננת מספיק בשבילך," היא אמרה קצרות, "יש מזכירות אחרות מהמשרד באדינבורו שיוכלו להתאים לך." "אני בטוח שיש," קורמאק החזיר, "אבל אני רוצה אותך." הוא דיבר בפשטות, אבל היא הרגישה רטט של התרגשות למשמע מילותיו. אני רוצה אותך. בגלל מהירות ההדפסה שלך, מטומטמת, היא אמרה לעצמה. וברור שלא בגלל הסגנון או ההופעה שלה. בכל אופן, היא הזכירה לעצמה, הדבר האחרון שרצתה היה שגבר כמו קורמאק דאגלס יפנה אליה את תשומת לבו. לעבוד בשבילו היה קשה מספיק. "אם כך," היא אמרה בטון נמרץ, "אני אעשה כמיטב יכולתי להראות אלגנטית. האם יש משהו נוסף שאתה צריך לשוחח עליו איתי, מר דגלאס?" "את צריכה לקרוא לי קורמאק," הוא אמר וליזי פשוט נעצה בו את מבטה. "למה?" היא שאלה אחרי רגע, והוא התבונן בה בקרירות שהעידה מה חשב על החוצפה שבשאלתה. "כי ככה אמרתי." "בסדר." היא בלעה את התרעומת שלה. זה היה חסר טעם. קורמאק דגלאס היה הבוס שלה והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אפילו בביתה. "האם זה הכול?" היא הצליחה לשאול בנימוס חנוק. "לא." קורמאק המשיך לבהות בה, מבטו מוצר ומעריך. רוטב העגבניות שעל הכיריים המשיך לבעבע בטינה. אחרי רגע הוא נאנח בקוצר רוח ובלי לומר מילה הסתובב ועלה במדרגות. פיה של ליזי נפער לרווחה. "לאן בדיוק אתה חושב שאתה הולך?" "לקומה העליונה." היא באה בעקבותיו על המדרגות התלולות והצרות, לא מסוגלת להאמין שהוא פולש לביתה בצורה כל כך בוטה ולא מתנצלת. אבל למה היא מופתעת? היא ידעה היטב איך קורמאק דגלאס פועל. זה פשוט מעולם קודם לא הופנה כלפיה. היא מעולם לא הייתה חשובה מספיק בכדי להצדיק יותר ממבט לעגני יחיד וכמה הוראות שנמסרו בנביחה. עכשיו בגדיה, ביתה, כל הווייתה היו חשופים לבדיקתו הקפדנית. מדוע? קורמאק צעד לאורך המסדרון, והציץ בכמה חדרי שינה, רובם לא בשימוש ומכוסים סדינים להגנה מאבק. "המקום הזה הוא מאוזוליאום," הוא העיר בביקורתיות כשסגר את הדלת לחדר השינה של הוריה. "למה את חיה כאן?" "זה הבית שלי," ליזי רטנה. קולה רעד והיא עמדה לפניו, חוסמת את דרכו לעבר חדרה שבהמשך המסדרון. "מה אתה עושה כאן, קורמאק? מלבד היותך חטטן וגס בצורה שלא תיאמן." חלק מנותק של מוחה התקשה להאמין שהיא מדברת כך אל המעביד שלה. חלק אחר היה שמח בצורה מפתיעה. היא נעצה בו מבט זועף. "בודק שיש לך בגדים מתאימים," קורמאק ענה. "עכשיו, זוזי." הוא נדחף על פניה וליזי נאלצה לבוא אחריו, חורקת שיניים, כשקורמאק נכנס אל חדר השינה והסתכל סביבו. מיטתה הייתה סתורה ולא מוצעת, הפיג'מה שלה הייתה עדיין על הרצפה, ביחד עם חזייה וחולצה. ערימת הרומנים בכריכה רכה שליד המיטה נראתה חושפנית לפתע, אם כי היא לא יכלה לומר חושפת מה. היא לא רצתה את קורמאק כאן, מסתכל על הבלגן שלה, על הפסולת של חייה. זה לא היה הוגן. זה לא היה נכון. זה היה מאוד לא נוח. הוא הציץ סביב פעם אחת, וקלט כל פרט, חיוך של בוז מוחלט על שפתיו, לפני שצעד אל הארון שלה ופתח לרווחה את דלתותיו. ליזי התבוננה באי אמון בעצבנות ובבושה כשעבר על קולבי הבגדים שלה, בעיקר שמלות וחצאיות פשוטות, כמה חולצות שיתאימו לחליפה השחורה. לא היה כל צורך ביותר. "כפי שחשבתי," הוא אמר בסיפוק אכזרי. "שום דבר שמתקרב להיות מתאים." "אני המזכירה שלך," ליזי ענתה. "אני לא חושבת שתחמיץ את הפרויקט בגלל שאני לא לבושה כמו אחת – אחת מהחברות הזנותיות שלך!" קורמאק הסתובב אליה לאט, האור מתחיל להתנוצץ בעיניו. "מה את יודעת על החברות שלי, זנותיות או לא?" ליזי בלעה ומשכה בכתפיה בהתרסה. "רק מה שאני רואה בצהובונים." הוא צחק בשקט. "את מאמינה לשטויות הללו? את קוראת אותן?" "אתה עושה אותן," ליזי ענתה, מדורבנת עד מצב של חוסר זהירות. "באמת?" הוא עשה צעד לעברה, קולו שקט בצורה מסוכנת. "האם זה מה שאת מחפשת?" "מה שאני רוצה," ליזי ענתה, קולה נעשה צורם מעט מייאוש, "הוא להוציא אותך מחדר השינה שלי ומביתי. אתה אולי הבוס שלי, אבל אין לך זכויות כאן." "אני לא רוצה כאן זכויות," הוא לגלג, וליזי קלטה מאוחר מדי איך נשמעה. זכויות בחדר השינה. זכויות מיניות. בחיוך קטן הוא התכופף למטה והרים את החזייה השכוחה שלה על אצבעו הקטנה, מטלטל אותה לפניה. "קצת קטן מדי לטעמי." היא הסמיקה, חשבה לאיים בתביעה על הטרדה מינית וידעה שלעולם לא תעשה זאת. "בבקשה, תעזוב," היא אמרה בקול שהיה חלש ורועד מדי, וקלטה בהשפלה שהיו דמעות בעיניה. היא הייתה פתטית. קורמאק בהחלט חשב ככה. "בשמחה," הוא הודיע לה, "אבל את באה איתי." ליזי מצמצה. איום הדמעות נסוג והשאיר מאחריו בלבול בלבד. "לבוא איתך? למה?" "אין לך בגדים מתאימים," קורמאק אמר כאילו הוא מדבר לאידיוטית, "אז נצטרך להשיג לך כמה." "אני לא רוצה – " "זה לא קשור במה שאת רוצה, מיס צ'נדלר. זה קשור במה שאני רוצה. כדאי שתקלטי את זה עכשיו." ליזי נשכה חזק את שפתה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להתחפר עכשיו, אפילו לא בגלל משהו כזה. היא צריכה את העבודה, את המשכורת, במיוחד עכשיו שדני הייתה באוניברסיטה, מה שהצריך שכר לימוד, הוצאות מחייה, ספרים וקצת כסף לבילויים. ליזי לא יכלה להרשות לעצמה להרגיז את קורמאק דגלאס, במיוחד לא בגלל כמה בגדים. "בסדר," היא אמרה לבסוף, קולה חתוך. "אני מניחה שאתה משלם את החשבון." הוא חייך. זה השפיע עליה. "כמובן. לא תוכלי להרשות לעצמך זוג תחתונים מהמקום שאליו אנחנו הולכים." "לא הייתי רוצה," ליזי רטנה, אבל הוא כבר יצא מחדר השינה, וללא ספק ציפה שתבוא בעקבותיו.