חטיפה מלכותית

1 ליאולה פוסטר רעדה מעט בצינת הלילה והתבוננה בכיכר שבצדה האחד כנסייה בסגנון רומאי ובשני מגדל שמירה גבוה. גושי אבן משוננים לאורך המצוק – כל שנותר מחומה שנפלה – הזכירו לה שסן גיוסטו, העיר הדרומית ביותר באיי איליריה נזקקה פעם להגנה מפני הפירטים. האביב היה בן שבועות ספורים בלבד ואפילו כאן, במקום הדרומי הזה, לא היה חם מספיק כדי לעמוד בפיג'מה שלה לפני החלון המוגף. אבל היא ויתרה על הניסיון לחזור לישון. תמונות מהחלום שהעיר אותה עדיין נותרו בראשה והשאירו אחריהן טעם לוואי חמוץ ומשפיל. היא הצטמררה שוב, וייחלה שהלא מודע שלה יפסיק לשחזר את אותו אירוע, פעם אחרי פעם בלולאה אינסופית. תקראו לה תמימה, היא חשבה במרירות שהחרידה אותה, אבל היא לא חשדה לרגע שלדוראנד היה בה עניין כלשהו; לפני שלושה חודשים היא הגיעה ללונדון מניו זילנד, והשותף של המעסיקה שלה – בעסקים ובחיים הפרטיים כאחד – התעלם ממנה לגמרי. ליאולה חייכה בקדרות ונזכרה כמה נרגשת הייתה, כמה בטוחה שזה היה צעד קדימה בקריירה שבחרה. אחרי הכול, טביטה גרנטהאם הייתה מותג בינלאומי, שהתפרסמה בגלל התחכום הקריר והתפירה המושלמת של הבגדים שעצבה. טביטה עצמה יצרה קשר עם ליאולה אחרי שראתה את ליין הבגדים שלה בשבוע האופנה באוקלנד. "אני אוהבת את הזווית המרדנית שלך," היא אמרה, מראיינת אותה על קוקטיילים בסוויטת המלון המפוארת שחלקה עם דוראנד. "אני חושבת שתגיעי רחוק והייתי רוצה לעזור לך. את תלמדי הרבה, אבל אני חייבת להזהיר אותך שאני לא משלמת למתמחים שלי הרבה, ואצפה ממך לעבודת פרך." והיא בהחלט עבדה קשה. ולא שהיא התנגדה. היא מצאה את זה מרגש, מהמם ומרתק, והיא ספגה כל פיסת מידע שיכלה, כל בדל טכניקה, כל היכרות מקצועית. חבל שהכול פסק בצורה פתאומית ומשפילה כשג'ייסון דוראנד החליט שהיא תתאים בתור פרשת האהבים הנוכחית שלו. היא בהתה בלי לראות את הצמרות המחודדות של הברושים שניטעו לאורך שרידי החומה. הלילה שינה את העיר. במשך היום הייתה הומה ורועשת וים תיכונית בצורה מקסימה, אבל בלילה סן גיוסטו הייתה שקועה בהרהורים שקטים מתחת לכוכבים של חצי הכדור הצפוני. היא נתקפה בגעגועים קשים הביתה; בניו זילנד הכוכבים היו מוכרים ולבריזה היה ניחוח חריף ופראי יותר, ראשוני יותר. היא עדיין שם, היא חשבה בכמיהה, היא תוכל לחזור בכל זמן שתרצה. בעצם, נראה שהיא תחזור הביתה די בקרוב. לולא הסנדקית שלה שהעניקה לה את השבוע הזה באיליריה כמתנת יום הולדת, היא כבר הייתה מוציאה את כל תקרת האשראי שלה על כרטיסי טיסה. ראשה התרומם בגאווה. לא, היא לא תחזור הביתה כשזנבה בין רגליה – או לפחות לא עד שתמצה את כל האופציות האחרות. היא סירבה לחשוב על עצמה כאישה מובסת. אז קודם כל היא תמצא דירה חדשה. בלי הסובסידיה של טביטה היא לא תוכל להרשות לעצמה את דירת החדר שלה. בינתיים, היא נאלצה להתחנן לבעל הבית שישמור על המזוודות שלה עד שתחזור מהטיול. אז קודם כל מגורים, ואחר כך תמצא עבודה חדשה. שפתיה נחשקו בתערובת של כעס ותסכול. לעזאזל, היא נלחמה להוריד את דוראנד מעליה כשטביטה נכנסה לחדר לפני שלושה ימים, אבל העובדה הזו לא שינתה את המצב מבחינת המעסיקה שלה. "אני מצטערת," טביטה אמרה, עיניה קשוחות, "אבל דוראנד חשוב לי יותר ממך. אני לא רוצה לראות אותך שוב." כמובן שדוראנד היה חלק חשוב בעסק, אבל זה היה הסילוק הגס של טביטה – כאילו ליאולה הייתה משרתת ויקטוריאנית שנמצאה גונבת! – שפגע, מספיק בכדי לאיים על דוראנד עם המשטרה או עם פנייה לתקשורת כשסירב לשלם לה את המשכורת של השבוע האחרון. זה השיג לה את הכסף, אבל היא הייתה מעדיפה להמשיך בהתמחות. ליאולה נשמה אוויר שניחוחו תובל במלח ובאורן, בתאנים ובענבים. היא לא תניח לתחושת האכזבה או לפחד מהעתיד להרוס את השבוע שלה במקום המקסים הזה, ואם היא לא יכולה לישון מוטב שתפרק את העצבנות שלה. הליכה נמרצת תדאג לכך. עשר דקות מאוחר יותר היא נעלה את הדלת של הדירה מאחריה, וצעדה לכיוון הצללים המסתוריים שבתחתית המגדל העתיק. זה היה לילה שנראה כאילו יצא מאגדה עתיקה – שמים קודרים ומרוחקים, אנחה שקטה של הים על הסלעים שבתחתית המצוק, ודממה כה עמוקה שהיא ציפתה לראות נימפת יער מדלגת מאחד העצים ומצטרפת אל אחיותיה המשתעשעות עם דולפינים. אבל בחצי הדרך אל הכיכר, עקצץ העור שבין כתפיה, והיא נאלצה להתגבר על הדחף להסתובב ולסרוק במבט את הבתים החשוכים שמאחוריה. היא שמחה בפחדנות שלבשה חולצה שחורה מעל הג'ינס השחורים שלה, וחשה הקלה כשהגיעה אל העצים שבתחתית המגדל. היא הסתובבה לאט, ואמרה לעצמה שהיא טיפשה. נשמתה נעתקה. מזווית עינה היא אתרה תנועה מתגנבת ליד הכנסייה. מישהו – או משהו – החליק על פני האבן העתיקה. אז מה? זה היה כנראה רק אחד מהכלבים המקומיים שחזר הביתה מבילוי לילי. אז למה האדרנלין זרם בדמה, מחדד את חושיה, מחיש את הדופק שלה עד שכל שיכלה לשמוע היה הפעימות המהירות והכבדות של לבה? בגלל שעיניה שהסתגלו לחשיכה ראו אנשים – שורה של אנשים, חלקם כושלים, חלקם הולכים במהירות, כולם דוממים. נדמה שהופיעו מחשיכה עמוקה יותר בקיר הכנסייה – דלת – והם עשו את דרכם לכיוון החומה. התלקחות רגעית של אור טלטלה אותה, היא התנשפה, ראתה פנים של גבר – נאות, אכזריות באורח מרומז – לפני שהאור גווע. ואז היא נחטפה מאחור בתנועה אלימה אחת, יד ברזל סגרה על פיה, כך שלא הייתה לצעקה שלה סיכוי להישמע. האינסטינקט דרבן אותה להיאבק בקדחתנות מיואשת, אבל היא נגררה אל החשיכה המוחלטת של גומחה כלשהי בחומה. תחשבי, היא ציוותה על עצמה, וניסתה להסתובב כך שתוכל לבעוט במפשעתו של שובה, התקפה שהוא בלם ביעילות אכזרית. היא הכריחה את עצמה להרפות, אגרפה את אצבעותיה, אבל זרועותיו מעכו אותה אל גוף רזה וחזק בצורה מדהימה, והכריעו אותה לגמרי כך שלא הצליחה לזוז או לקרוא לעזרה. כל מחשבותיה ההגיוניות אבדו בפניקה מבולבלת, והיא ניסתה לנשוך את היד האכזרית שכיסתה את פיה, אבל גם זה לא הצליח. היד התהדקה, והחניקה אותה. קול שפשוף חלש, ואז מה שנשמע כקללה חנוקה בשפה לא ידועה לה – השפה המקומית? – הגיע מכיוון הכיכר. כל השרירים שלה היו מתוחים וכואבים, והיא חיכתה לסימן כלשהו של חוסר תשומת לב מצדו של הגבר שהצמיד אותה אליו; הוא היה גדול, היא הבינה, וחזק מאוד, והוא... היה לו ריח טוב. באופן לא הגיוני הריח הגברי הנקי הקל מעט את פחדיה. עד שנמשכה הצידה, דרך מה שהיה בוודאי דלת בחומה. בקול שבקושי נשמע, אמר השובה שלה באנגלית, "אל תפחדי." איך הוא ידע שהיא תבין? הוא לא שחרר אותה, והוא לא הוריד את ידו מפיה. אם בכלל, האצבעות התהדקו קמעה. באזהרה? כובשת צמרמורת של פחד, ליאולה חיכתה שהוא יאבד ריכוז. היא לא ראתה מה קורה, אבל חבטה עמומה נשמעה כאילו הוא סגר בבעיטה את הדלת מאחריהם והאוויר נעשה טחוב. היא רעדה והבינה שהם בתוך המגדל. "רק עוד כמה דקות," הוא אמר שוב, בקול שנועד לאוזניה בלבד. "לכי." במקום זה, ליאולה שקעה, מקווה שיחשוב שהתעלפה ושהיא תקבל הזדמנות לברוח. זה לא הצליח. הוא דחף אותה לפניו ללא רחמים. "מדרגות," הוא אמר, עדיין בקול העמוק, והשקט בצורה מוזרה שלו, וחצי הרים, חצי גרר אותה למעלה. ברגע שיגיעו למעלה האם הוא יזרוק אותה מהמצוק אל הים למטה? הפניקה שלה שוב גאתה, והקפיאה את מוחה. כל שעלה בדעתה היה להעמיד פנים שהיא מתקשה לזוז, מועדת, מהססת, עד שהוא אמר קצרות, "זה לא יועיל לך. ואת בטוחה דייך." קולו היה קשה וקריר ועמוק, מבטא אנגלי מיוחס שתחתיו נשמעו הדים למשהו יותר אקזוטי. על אף פחדה היא השמיעה קול נחרה נרגז, והוא צחק, קול משועשע שגרם לה לתהות אם היא באמת בטוחה. "בסדר, אנחנו רחוקים מספיק עכשיו כדי שלא ישמעו אותך," הוא אמר והאצבעות האכזריות התרפו, ונפלו מפיה. היא צעקה בכל שמץ כוח שהיה לה, רק כדי שיקטע זאת שוב עם ידו. "חתולת פרא," הוא אמר, והטון המרגיז של – לגלוג? – צבע את המילים. היא פקחה בכעס עיניים כדי להתבונן בו בזעף. הוא שחרר אותה, היא התנודדה, ומצמצה במאמץ עד שהצליחה לבסוף להתמקד בשובה שלה, שהבריח בשלווה את הדלת מאחריהם. הוא הסתובב, ונשמתה נעתקה בגרונה. באור העמום של נורת חשמל אחת הוא נראה כמו מישהו שיצא מאפוס של ימי הביניים, לוחם עם נחישותו הלא מתפשרת של לוחם. הוא היה שזוף מאוד, עם מבנה הפנים היהיר של כובש נורדי, והוא חייך, אבל עיניו היו קשות ובצבע אפור קרח כמעט שקוף. ואף על פי שהייתה בעצמה גבוהה, היא הצטרכה להסתכל גבוה אל העיניים החודרות שלו. צמרמורת קודחת – חשש או אולי משיכה – חלפה בגווה. הוא היה בנוי כמו ויקינג, והילת הסכנה שפעמה סביבו גרמה לה לעשות צעד לאחור, אף על פי ששמרה על ראשה זקוף. "מי אתה?" היא תבעה לדעת. "מדוע גררת אותי הנה?" מבטו התחדד, הוא הרכין את ראשו השחור ואמר בחספוס, "פגעתי בך, אני מצטער." ליאולה הרגישה את זה, את החתך בשפתה, את טעם הדם כשהעבירה על פניו את לשונה. "אתה מצטער? גם אני. מה לכל הרוחות אתה עושה?" אצבעות ארוכות ושזופות צללו לכיסו והוציאו מטפחת. "הנה," הוא ציווה. "תנגבי את זה." אוטומטית היא לקחה את הבד, שהיה עדיין חם מגופו, וטפחה על שפתה. כתם הדם היה זעיר; היא הראתה לו ואמרה, "זה כלום." עיניה התרחבו כשסגר את המרחק ביניהם בשני צעדים והרים את סנטרה ביד חזקה, גבותיו השחורות מתקרבות זו לזו כשבחן את פניה. "זה בהחלט לא יפגע ביופייך," הוא אמר, וכשהיא התכווצה הוא צחק ורכן, נישק את השפה הפצועה בעדינות שנראתה לא מתאימה להופעה המרתיעה שלו. "בשביל מה זה היה?" היא שאלה בטיפשות, ותהתה מדוע היא מרגישה שרגליה מתמוססות. "נישקתי אותך כדי שתרגישי יותר טוב. אימא שלך לא עשתה זאת כשהיית ילדה?" אמה לא הייתה מהסוג החם – לא אל בנותיה, מכל מקום. ליאולה אמרה בקול פריך, "זה פועל רק אם אתה אוהב את האדם שמנשק." "אני חייב לזכור את זה," הוא ענה לה, ההומור הציני מתפוגג, כך שפגשה עיניים שהיו מרוכזות מאוד וקרות. "עכשיו, מה פתאום טיילת בכיכר בשלוש ורבע בבוקר?" "אולי בדיוק מה שעשית אתה," היא ענתה. "אני מקווה שלא." הוא השתהה והייתה לזה השפעה קטלנית ואז דרבן אותה, "ספרי לי." ליאולה הסוותה דקירת פחד לא רצונית על ידי משיכה בכתפיה."זה לא עניין גדול. לא הצלחתי לישון. אף אחד מהספרים שהבאתי איתי לא היה שווה קריאה שנייה ולא רציתי לשתות משהו חם, אז החלטתי לצאת להליכה. מה כל כך חריג בזה?" "האם שמעת או ראית משהו?" "כן," היא אמרה בזריזות."הותקפתי על ידי זר גמור ונגררתי לתוך מגדל." החיוך חסר ההומור שלו חשף שיניים לבנות מאוד. "זה חשוב," הוא אמר, וכל מילה הייתה אזהרה. "למה?" לבה הגביר מהירות כשפרץ נוסף של אדרנלין הפעיל את תגובת הילחם או ברח שלה. לחימה הייתה חסרת תועלת; הוא כבר הראה לה מעט מכוחו, שהופעל בזהירות על מנת לא לפגוע בה קשה מדי. צמרמורת מהירה חלפה בגווה לזכר הנשיקה המוזרה בעדינותה. בריחה, אם כן? היא הציצה סביבה בזריזות. החדר שאליו הביא אותה היה עשוי אבן, היציאה הברורה היחידה הייתה הדלת שדרכה נכנסו. הוא ירחיק אותה ממנה לפני שתספיק להסיט את הבריח. הצללים הסתירו את הקיר הרחוק, אבל ההצצה המהירה שלה והריח הטחוב העידו שלא היו שם חלונות. אם כך גם הבריחה נראית כבלתי אפשרית. הבריכה הקרה שמתחת לצלעותיה התרחבה. למה היא נכנסה מבלי משים? מוזר, אבל האינסטינקט אמר לה שהגבר הזה לא היה איום ישיר לביטחונה, אבל מבט אחד בפניו הקשות עם מבנה העצמות היהיר הזכיר לה שלא תמיד אפשר לסמוך על אינסטינקטים. "האם ראית תנועה כלשהי?" הוא שאל, די בעדינות, אבל משהו במבט המקפיא שלו הזהיר אותה לא לשקר. היא היססה, עיניה נראו מוטרדות. "איך אני יכולה לדעת אם אתה אחד מהטובים?" לעזאזל, חשב ניקו, הוא אהב את האומץ שלה, אפילו אם זה היה מאוד לא נוח. ממש לפני שנישק אותה – דחף שמוטב היה לו היה נמנע מלממש – הוא הבחין שעיניה היו בצבע כחול-ירוק עם כתמי זהב מסקרנים. הן היו מוצלות עכשיו, ופיה המלא, שנשרט מהאחיזה שלו, נחשק לקו ישר, גופה הגמיש היה נוקשה וזהיר. הוא הדחיק את התגובה הגופנית העזה שלו. ניקו למד בדרך הקשה לא לסמוך על איש – אפילו לא על אלילה בלונדינית עם מבטא מסקרן, שיער זהוב וגוף שהבטיח הנאה חושנית. "את לא יכולה לדעת," הוא אמר לה ללא היסוס."ספרי לי מה ראית." למשך כמה רגעים עיניה אתגרו אותו, ואז עשתה מחווה מהירה שנקטעה מיד. "תנועה," היא אמרה ביציבות. "מעין גלישה איטית בתחתית הכנסייה." האם היא החליטה לבטוח בו? זה לא היה חשוב. "פרצופים כלשהם?" כשהיא היססה שוב הוא ידע שראתה את הגבר שאחריו התחקה. איזהו מסכן ישלם ביוקר, הוא חשב, על כך שהפעיל את הפנס שחשף את פניו הבשרניות של פאוולי. אבל היא לא אמרה דבר. הוא סקר את פניה הזהירות, ועשה החלטה. אם הייתה אחת הזקיפות של פאוולי היה צורך לנטרל אותה. אם לא הייתה, היא הייתה בסכנה. בכל מקרה היה צורך להרחיק אותה. "אני חושש שאצטרך לקטוע את החופשה שלך למשך כמה ימים." היא לא הצליחה להסתיר הבזק של חשש והתאבנה. "זה בסדר," הוא הבטיח לה, הטון שלו קליל. "את תגורי בבית נוח מאוד עם אנשים נעימים; פשוט לא תוכלי לעזוב אותו." "במילים אחרות אהיה אסירה," היא אמרה ביציבות. הוא היה חייב להעריץ את הסירוב שלה להיבהל ואת היכולת שלה להתמודד עם עובדות. "הייתי מעדיף שתחשבי על עצמך כאורחת," הוא אמר בציניות מהוקצעת, וחיכה לתשובתה. "אורחים עוזבים מתי שהם רוצים," היא ענתה. "על מה מדובר?" "אם אספר לך אצטרך להרוג אותך." כמה פעמים היא שמעה את המשפט הזה נאמר בצחוק? ליאולה התבוננה בפנים המאיימות של הגבר שגרר אותה הנה, והרגישה ששערה סומר. היא חשדה שהוא מתכוון לזה. "את תהיי בטוחה לגמרי," הוא אמר. "איכשהו," היא ענתה בחדות, "אני לא מוצאת שזה מרגיע במיוחד." "אם זה מנחם אותך, אני לא אהיה שם." היא משכה בכתפיה, אם כי דקירה של חשש השפיעה על עצביה. "זה בהחלט יהיה יותר לטעמי, אבל אני לא הולכת איתך לשום מקום." "אם אצטרך, אני אקשור את ידיך ואת רגליך, אחסום את פיך ואכסה את עיניך." לא איום, לא אזהרה, אלא הצהרה פשוטה של עובדות, שלא רוככה על ידי מילותיו האחרונות, "אני לא רוצה לעשות זאת." החשש הפך למשהו יותר מפחד, ליאולה פגשה עיניים קפואות שאין לרצותן. "מה האלטרנטיבה?" "את תתני לי את מילתך לא לצעוק או לעשות מהומה." "אתה תקבל את המילה שלי?" החיוך שלו היה חסר הומור."אני עדיין אצטרך לחסום את פיך ולכסות את עיניך, אבל נוכל לוותר על קשירת ידיך ורגליך." הכעס עזר להטביע את הפחד. מבין שיניה היא אמרה, "אני מסרבת לעזור לך לחטוף אותי. איזה מין טיפשה אתה חושב שאני?" "אחת שמדברת יותר מדי," הוא אמר ונישק אותה, לא הנשיקה העדינה של הפעם הקודמת אלא השתלטות מלאה על פיה, כאילו הייתה לו כל זכות לעשות זאת, כאילו היו נאהבים שנפרדו שנים וסופסוף התאחדו. אש זינקה בתוכה, החליפה את הפניקה הקרה ברגש ראשוני באותה מידה – תשוקה חזקה ומסחררת, ששרה את שיר הסירנות המסוכן שלה. בכל כוח רצונה התנגדה ליאולה לגל המדהים של התשוקה, עד שהרגישה דקירה חדה בצוואר. בטנה התכווצה בפחד פראי, והיא פקחה בכוח את עיניה להסתכל עליו. "את תהיי בסדר," הוא אמר, בקול שנעשה לפתע צורם."אל תפחדי." המילים חסרות המשמעות הדהדו בראשה כשהחשיכה עטפה אותה. ניקו אחז בה עד שנעשתה רפויה לגמרי, ואז הסתכל בגבר שנכנס דרך המעבר הסודי. הגבר הנמיך את המזרק שאחז. בדיאלקט המקומי ניקו אמר, "האם זה תמיד פועל מהר כל כך?" "היא בוודאי רגישה מאוד." "תודה לך, חבר," ניקו אמר בקדרות. "איך, לעזאזל, היה לך את הסם על גופך?" "אני תמיד נושא אותו. אחרי הכול, אני רופא. זה מהיר בדיוק כמו לחבוט במישהו בראש, ופחות רועש." הוא חייך קצרות. "הבחורה הזו הייתה נלחמת כל הדרך. אתה בוודאי מאבד את מגע הקסם שלך." "היא פחדה," ניקו אמר בהיסח הדעת, והסתכל בפניה הלבנות. אפילו כשהייתה חסרת הכרה, היא הייתה עדיין יפהפייה. משהו חם ולא זהיר התעורר בתוכו, עבר יותר מדי זמן מאז שהייתה לו מאהבת. הוא השתלט על זה והמשיך, "תודה לך על זה – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז עליה זמן או לאפשר לה להיתפס." "אתה חושב שהיא בברית עם פאוולי?" הרופא אמר את השם כאילו היה קללה. "אולי היא פעלה כזקיפה." ניקו הקדיר את מצחו. "אני לא יודע." "אולי היא האישה שלו. אנחנו לא יודעים עליה דבר." "המבטא שלה מעיד שהיא ניו זילנדית. לא סביר שהיה לה קשר איתו, אבל היא ראתה את פאוולי בכיכר והיא לא התכוונה לספר לי." הרופא נעץ מבט באישה, וניקו שרגש כלשהו הפעיל אותו, שינה את תנוחת גופה הרפוי כך שפניה הוסתרו כנגד חזהו. "אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן," הוא אמר קצרות, והרים אותה. היא שכבה בזרועותיו כאילו היא שייכת לשם. ניקו השתלט בחומרה על התגובה המהירה והעזה שלו ועשה את דרכו אל הפתח של המעבר הסודי. "ואתה, אדוני, מוכר יותר מדי," הרופא אמר מאחוריו. זרועותיו של ניקו התהדקו סביב האישה שבזרועותיו. "אז אנחנו נוודא שהיא בטוחה, עד שנוכל לשאול אותה עוד כמה שאלות." ליאולה התעוררה עם ראש פועם בכאב ועם פה יבש; וכשניסתה לפקוח עיניים זה הכאיב לראשה עוד יותר. בלי להתכוון לזאת, היא גנחה. קול של אישה דיבר אליה באנגלית עם מבטא זר כבד."את מרגישה רע עכשיו, אבל בקרוב תרגישי יותר טוב. תשתי את זה." ליאולה לגמה בצמא, ואז שקעה בחזרה בשינה, והתהפכה בחוסר מנוחה כשוויקינג עם עיניים קשות התהלך בחלומותיה. כשהתעוררה שוב, היא שכבה ללא תנועה והכריחה את מוחה הנרפה לפעול. לאט, באי רצון, הוא פלט זיכרונות – ההחלטה שלה לצאת להליכה בלילה, ופנים שנחשפו בגלל אלומת אור. היא נרעדה, בגלל שמשהו בפנים הללו מילא אותה בדחייה. התמונה הוחלפה על ידי פנים אחרות – קשות, נאות בצורה מרשימה, מפתות. עיניים אפורות, היא חשבה, התמונות מתערבבות במוחה. הוא נישק אותה והכול התהפך... הוא חבט בראשה? יד מגששת לא גילתה שם שום רגישות. אז סמים... היא נזכרה במעומעם בדקירה חדה בגרונה בזמן שנישק אותה. השובה שלה לא נופף במזרק, אז מישהו אחר הגיע מאחור. הנשיקה של שובה הייתה תחבולה צינית כדי לסחרר אותה לכניעה פזיזה. משפיל, אבל זה פעל. הבושה כרסמה אותה; היא ידעה שהוא מסוכן ובכל זאת נכנעה ללטיפה הצינית שלו כאילו הייתה בת טיפש עשרה מוצפת הורמונים. לעולם לא עוד, היא נשבעה. לפחות, זה לא נראה כאילו הוא מתכוון להרוג אותה. מצד שני אולי היא בת ערובה או כלי מיקוח. או שאולי הוא רוצה מאהבת לכמה לילות לפני שיפטר ממנה. היא חשה בחילה, ונעה באי נוחות, ותהתה אם הוא כבר... לא, היא הרגישה לגמרי כרגיל, פשוט מנומנמת. לבטח הייתה יודעת אם הייתה נאנסת. נכון? איך? אף על פי שהיו לה הרבה ידידים גברים, שכמה מהם היו רוצים להתקרב אליה יותר, היא הייתה עסוקה מדי – ממוקדת יותר מדי בחלומותיה ובקריירה שלה – כך שלא היו לה מערכות יחסים. וגם פחדנית מדי; לפני זמן רב היא החליטה שאהבה ותשוקה מובילות לכאב ולהשפלה. אז, מכיוון שסטוצים לא היו הסגנון שלה, היא הייתה הדבר הנדיר הזה בעולם המודרני – בתולה. אבל היא לא חשה פחד כשהוויקינג אפור העיניים נישק אותה, והנשיקות שלו מחקו מראשה את כל המחשבות על קריירה ואמביציה. הנשיקות שלו גרמו לה להרגיש חסרת שליטה ומלאת תשוקה. אף גבר אחר לא עשה זאת. לא משנה לתוך מה נקלעה בליל אמש בכיכר, היא לא רצתה בזה כל חלק. היא חייבת להסתלק מכאן – ולא משנה היכן ממוקם הכאן הזה! מחשבות קדחתניות נדחקו למוחה, אבל לבסוף התוכנית היחידה שעלתה בדעתה הייתה להעמיד פנים שהיא האידיוטית שהשובה שלה חשב שהיא. היא העמידה פנים שהיא ישנה וניסתה לאסוף רשמים תחושתיים רבים ככל האפשר. היא הייתה במיטה – נוחה מאוד. בחוץ היא יכלה לשמוע מה שהיה כנראה שכשוך של מים, אבל לא היה ריח מלח. במקום זה, האוויר היה רענן בצורה שלא ניתנת לתיאור, ביחד עם הריחות המוכרים של ברושים ושל משהו קל יותר ומתוק יותר. פרחים? ומישהו אחר היה איתה. אף על פי שהחדר היה שקט, היא יכלה להבחין בקצב הקלוש של משהו שהתנועע בצורה קבועה. כיסא נדנדה, היא חשבה, והייתה מרוצה מעצמה שעלתה על זה. היא פשוט לא יכלה לדמיין את הגבר שהביא אותה הנה על כיסא נדנדה. מוזר שהמחשבה העלתה על שפתיה חיוך, ונתנה לה את האומץ לפקוח לאט את עיניה. הפעם הן צייתו לה, כך שיכלה לראות את האישה שישבה ותפרה ליד חלון ארוך. שום דבר לא מפחיד, היא חשבה בפרץ הקלה מהיר. בגיל העמידה, עגלגלה בצורה נעימה, לבושה בתלבושת של אחות, האישה שבכיסא הנדנדה אספה את שערה השחור לפקעת על צווארה. עורה השחום ותווי פניה הים תיכוניים העידו על כך שהיא כנראה ממוצא אילירי. כאילו חוש שישי הזהיר אותה, ראשה של האישה הסתובב, ופניה הוארו כשראתה את ליאולה מתבוננת בה. "אה, התעוררת באמת," היא אמרה ובאה לעמוד לצדה, אוטומטית לוקחת את פרק ידה ובודקת דופק. "היכן אני?" קולה של ליאולה נשמע חורק וחלש. "באוסטיה, באיי הים," האישה אמרה לה ברצון, ושחררה את ידה. "כן, את מרגישה הרבה יותר טוב. אולי את רוצה משהו לאכול, הממ?" אוסטיה? ליאולה קימטה את מצחה וניסתה להיזכר היכן ראתה את השם, ואז הפסיקה את החיפוש כדי להתרכז בדברים חשובים יותר. אף על פי שהמחשבה על מזון עשתה לה בחילה, אם היא תגיד כן, האחות עשויה לעזוב את החדר על מנת להביא אותו. ואז היא תוכל לקום כדי לברר היכן היא מוחזקת. "אני אנסה," היא אמרה בזהירות. אבל האישה צלצלה בפעמון שליד המיטה."מוטב שתאכלי משהו קל. מרק, אני חושבת." ליאולה שהתכנונים שלה נחסמו אמרה בקול מעומעם, "תודה." כמעט מיד נשמעה דפיקה בדלת. האחות חצתה את החדר והזמינה את מה שסוכם, ואז חזרה אליה. "אז בואי, אעזור לך להתיישב," היא אמרה. "את תרצי לשטוף פנים ולצחצח שיניים. אני אביא לך קערה." אחרי שעזרה לליאולה להישען על ערימת כריות, היא יצאה דרך דלת אחרת, ממוקמת בקיר הנגדי. ליאולה הפנתה את ראשה בזהירות ובחנה את החדר הגדול המרוהט יפה. זה לא תא כלא, היא חשבה בדקירה של הערכה לא רצונית. זה היה חדר מפואר ומעוצב היטב – חדר של אישה. דלת הזכוכית הגדולה נפתחה למרפסת; ודרך המעקה היא יכלה לראות את צמרות העצים, והצצה של מים כחולים-כחולים כנגד הגבעות המיוערות. אבל לא הים, אגם. ותמונה הבזיקה במוחה לפתע – אגם בין גבעות, עם אי קטן בצד. ועל האי טירה מוקפת גנים. מקום טוב מאוד להחזיק אסיר, היא חשבה בקדרות, ותהתה באיזה מרחק מחופי האגם היה האי. היא ראתה את התמונה של אוסטיה בחוברת תיירות, אבל מכיוון שלא הייתה לה כוונה להגיע לשם לא התעניינה בה במיוחד. האחות הביאה לה קערה ומברשת שיער ועמדה לצדה בזמן שהתרעננה ואחר כך הברישה וסדרה את שערה. "כל כך יפה," האישה העירה, כשליאולה החליקה את התלתלים הזהובים מעל פניה. נבוכה בצורה מוזרה, ליאולה אמרה, "תודה לך." ואז שאלה לפני שהספיקה לחשוב,"מי הבעלים של המקום הזה?" האישה נראתה מופתעת. "הנסיך," היא אמרה, כאילו היה רק נסיך אחד וכולם ידעו את שמו. בעוד ליאולה מעכלת את המידע בשקט, נקישה בדלת זמנה את השומרת שלה אל הדלת כדי לאסוף מגש. הנסיך? הנסיך היחיד שעלה בדעתה היה הנסיך רומאן השליט היורש של איליריה, והיא ראתה תמונות שלו. הוא היה נאה כמו אל ים תיכוני, אבל לא דמה לוויקינג שלה. צבע חולף צרב את לחייה כשהבינה מה עלה במחשבותיה. לא משנה מי היה הגבר שהביא אותה הנה, הוא בהחלט לא היה שום דבר שלה. אחרי הכול, הוא נישק אותה רק כדי שמישהו אחר יוכל למלא אותה בסמים. אבל אם המקום הזה שייך לנסיך רומאן מגנאטי היא לא יכולה להיות בסכנה אמיתית. הוא גדל בשוויצריה, הפך לאיל הון, ורק לאחרונה חזר לאיליריה למלא את החובות והתפקידים שלו. לא נראה סביר שהוא יהיה איום כלשהו. אבל אם כך, מדוע הייתה כאן?