יומן הסנונית

אדם מקיץ באפלה בלא לדעת דבר וחצי דבר. היכן הוא, מה קורה? להרף עין הוא שכח הכול, אינו יודע עוד אם ילד הוא או מבוגר, אם גבר או אישה, אשם או חף מפשע. האם אלה הם מחשכי הלילה או צינוק?

הוא יודע רק, במלוא החדות והחריפות, שזה המטען היחיד: הוא חי. מעולם לא היה חי כל־כך: זה מה שהוא, רק חי. במה מסתכמים החיים באותו חלקיק שנייה שבו נופלת בחלקו הזכות הנדירה להיות נעדר זהות?

בכך: הוא פוחד.

אלא שאין חירות גדולה יותר מאותו אובדן־זיכרון חטוף בשעת היקיצה. אדם חש כתינוק שמכיר את השפה. הוא יכול לכנות במילה את התגלית חסרת השם של היוולדותו: הוא מושלך באחת אל אימת החיים.

באותו פרק זמן של חרדה מוחלטת, אין הוא זוכר אפילו שתופעות כאלה עלולות להתרחש בעת ההתעוררות מהשינה. הוא קם, מחפש את הדלת, אבוד כמו בבית־מלון.

ואז שבים הזיכרונות ומשתבצים בגוף כבאבחת ברק ומשיבים לו את מה שממלא אצלו את מקום הנפש. הביטחון חוזר וגם האכזבה: ובכן זה מה שהוא, ובכן זה כל מה שהוא.

מיד שבה אליו תחושת ההתמצאות בגיאוגרפיה של כלאו. חדר השינה שלי פונה אל הכיור שם אני שוטף את עצמי במים קרים כקרח. מה אני מנסה לקרצף מפרצופי במרץ הזה ובקור הזה?

אחרי־כן מתחיל המעגל החוזר על עצמו. איש איש ומסלולו, קפה־סיגריה, תה־טוסט, או כלב־רצועה, אדם מארגן את מעגל חייו כך שיפחד כמה שפחות.

למען האמת, אדם מבלה את זמנו במאבק כנגד אימת החיים. ממציא לעצמו הגדרות כדי לחמוק ממנה: קוראים לי כך וכך, אני עובד אצל פלוני אלמוני, המקצוע שלי מסתכם בלעשות את זה ואת זה.

מתחת לפני השטח, החרדה ממשיכה במלאכת קעקוע היסודות שלה. אין ביכולתך לשים מחסום מוחלט לפיה. אתה חושב שקוראים לך כך וכך, שהמקצוע שלך מסתכם בלעשות את זה ואת זה, אבל ברגע היקיצה דבר מכל אלה אינו קיים. אולי באמת משום שהוא אינו קיים.

הכול התחיל לפני שמונה חודשים. היתה לי אהבה נכזבת כל־כך מטופשת שמוטב לא לדבר על כך. על ייסורַי נוספה הבושה על ייסורי. כדי למנוע מעצמי כאב כזה עקרתי את לבי. הניתוח היה קל אבל לא הועיל. הכאב נותר, הוא השתכן בכל מקום, מעל עורי ומתחתיו, בתוך עיני, בתוך אוזני. חושי היו לי לאויבים שלא חדלו מלהזכיר לי את הפרשה הטיפשית ההיא.

החלטתי אפוא לקטול את תחושותי. הייתי רק צריך למצוא את המפסק הפנימי כדי להתגלגל אל תוך עולם האדישות. זו היתה התאבדות חושית, תחילת קיום חדש.

מאז לא חשתי עוד כאב. לא חשתי עוד מאומה. בְּרִיח העופרת שחסם את נשימתי נעלם. כך גם השאר. חייתי בתוך חידלון.

משחלפה ההקלה, התחלתי להשתעמם ממש. חשבתי להפעיל מחדש את המפסק הפנימי וגיליתי שהדבר אינו בגדר האפשר. נתקפתי דאגה.

המנגינות שריגשו אותי קודם לכן לא עוררו בי עוד דבר, אפילו התחושות הבסיסיות כמו לאכול, לשתות, להתרחץ, הותירו אותי מאובן. הייתי מסורס בכל המובנים.

היעלמות הרגשות לא העיקה עלי. קולה של אמי בטלפון לא היה עוד אלא טרד דולף. חדלתי לדאוג לה. זה היה דווקא די נעים.

אשר לשאר, המצב הלך והידרדר. החיים הפכו למוות.

נקודת המפנה היתה אלבום של להקת רדיוֹהֶד. הוא נקרא אַמנֶזיאק. השם התאים למצבי, מין מצב של אובדן־זיכרון חושי. קניתי אותו. האזנתי לו ולא חשתי מאומה. כזה היה גם הרושם שהותירו בי כל שאר סוגי המוסיקה. כבר משכתי בכתפי למחשבה שרכשתי לעצמי שישים דקות נוספות של רִיק, ואז נשמע השיר השלישי, שכותרתו דיברה על דלת מסתובבת. זה היה רצף של צלילים לא מוכרים, שהושמעו בחסכנות חשודה. השם התאים למנגינה, ששִחזרה את המשיכה הבלתי הגיונית של ילד קטן אל דלתות מסתובבות, שאם הוא מנסה לעבור בהן נבצר ממנו לצאת מהמעגל שהן יוצרות. תחילה היה נדמה כי אין בשיר שום דבר מסעיר או מרגש, אולם גיליתי דמעה בזווית עיני.

התגובה נראתה לי מוגזמת. האם משום שזה שבועות לא חשתי מאומה? המשכו של האלבום לא עורר בי דבר פרט לאותה השתוממות מעורפלת הנגרמת בעקבות כל האזנה ראשונה. אחרי שהסתיים, השמעתי שוב את הרצועה השלישית: התחלתי לרעוד בכל איברי. גופי, שיצא מכליו מרוב הכרת תודה, נדרך לשמע המנגינה הדלה הזאת כאילו היה מדובר באופרה בנוסח איטלקי, עד כדי כך היה אסיר תודה לצאת סוף סוף מהמקרר. לחצתי על מקש "חזור" כדי לבדוק את הקסם הזה שוב ושוב.

התמסרתי לעונג כאותו אסיר ששוחרר זה מקרוב. הייתי הילד הקטן שנמשך כבחבלי קסם אל דלת מסתובבת, הסתובבתי הלוך־סבוֹב במסלול המעגלי ההוא. אומרים כי המתנוונים משתוקקים לטירוף חושים גמור: אשר לי, רק חוש אחד פעל אצלי, אך דרך הפִּרצה הזאת, התבסמתי עד עמקי נשמתי. לעולם אין אדם מאושר כל כך אלא בשעה שמצא דרך להמיט אסון על עצמו.

במבט לאחור הבנתי: מה שהסעיר וריגש אותי מעכשיו היה שונה מכל דבר שהכרתי. רגש שעורר שמחה, תוגה, אהבה, כמיהה, זעם וכו’, הותיר אותי אדיש לחלוטין. הרגישות שלי פתחה עתה את דלתותיה רק לתחושות חסרות תקדים, כאלה שאין כל דרך לסווגן בין הטובות או הרעות. כך גם לגבי מה שמילא אצלי עתה את מקומם של הרגשות: חשתי רק באלה שהרטיטו מעבר לטוב ולרע.

האוזן היא שהחזירה אותי אל בין החיים. החלטתי לפתוח חלון חדש: העין. נראה כי האמנות בת־זמננו נוצרה למען יצורים מסוגי.

ראו אותי במקומות שבהם לא ביקרתי קודם לכן מעולם, ביריד הבינלאומי לאמנות בת־זמננו, במרכז התרבות בּוֹבּוּר. התבוננתי שם בדברים שאינם דומים לכלום: זה מה שהיה דרוש לי.

אשר לחוש המישוש, ההתחלה היתה קשה: בימים שעדיין לא הייתי צונן ואדיש, התנסיתי ביחסים עם נשים ועם גברים. לא נותר לי אם כן עוד תחום מיני חדש ודחיתי את פתרון הבעיה הזאת למועד מאוחר יותר.

כך גם ביחס לחוש הטעם, זה לא היה עניין פשוט. סיפרו לי על מסעדות מטריפות שהמציאו מאכלים מוגזים בעלי טעמים אגדיים, אך מחיר התפריט הממוצע באותם מוסדות הגיע לחמש־מאות יורו, חצי ממשכורתי כשליח. לא היה טעם אפילו לחלום על כך.

לחוש הריח יש דבר נפלא, הוא אינו מחייב כל בעלות. אפשר להיות חדורי עונג עז כשפוסעים ברחוב, בזכות ניחוח בושם שמדיף אדם לא מזוהה. זהו החוש המושלם, הרבה יותר יעיל מן האוזן האטומה תמיד, הרבה יותר מוצנע מן העין שנוהגת בכל מקום כבשלה, הרבה יותר רגיש מחוש הטעם שנהנה רק בעת האכילה עצמה. האף, לוּ היינו חיים על פי הנחיותיו, היה הופך אותנו לבני אצולה.

למדתי לרטוט בהשפעת ריחות שטרם זכו למשמעויות נלוות: זפת חמה בכבישים שנסללים מחדש, עוקץ העגבניות, האבן הגולמית, דם העצים שנגדעו זה מקרוב, לחם עבש, נייר דק מן הדק, ורדים שכמשו זה עידן ועידנים, ויניל וגומי בתוליים נעשו בעבורי מקור להתענגות חסרת גבולות.

כשהייתי שרוי במצב רוח מתנשא, נהגתי לפקוד את רוקחי הבשמים החדשים, החבויים בחנויותיהם ויוצרים תמציות לא מוכּרות לפי הזמנה. יצאתי משם מוקסם מההדגמות שלהם ושנוא על הזבנים שהתאמצו כל־כך כדי שאקנה, אך לשווא. לא היתה זו אשמתי שהם היו יקרים כל־כך.

למרות ההתהוללות הזאת של חוש הריח, או שמא דווקא בגללה, התחיל איבר־המין שלי להתלונן.

זה חודשים שבת ממלאכה, אפילו ביחידות. לשווא הוגעתי את מוחי, דמיינתי מה שאין להעלות במחשבה, אך לא, שום אפשרות לא משכה אותי, למען האמת. הכתבים המשונים ביותר שהוקדשו למתרחש מתחת לחגורה הותירו אותי קר כקרח. סרטים כחולים רק הצחיקו אותי.

שוחחתי על כך עם עמיתי מוחמד שאמר לי:

"אתה יודע, יכול להיות שזה טיפשי, אבל האהבה זה משהו שעוזר."

חכם גדול. החוש שמת אצלי יותר מכל היה זה שגורם לנו באורח מסתורי להתגבש כבדולח סביב אדם אחר. התרעמתי על מוֹמוֹ שלא הצליח להבין את מצוקתי ומלמלתי:

"אם אין לחם תאכלו עוגות?"

"וכמה זמן כבר?" שאל מומו.

"חמישה חודשים לפחות."

הוא הביט בי וראיתי כיצד החמלה שלו הופכת לבוז. לא הייתי צריך להבהיר לו שנמנעתי גם מאוננות. זה הזכיר לי את הקטע בסרט הבטן של פאריס שבו הקבצן מתוודה באוזני הקצבית היפה שלא אכל דבר זה שלושה ימים, מה שהופך מיד את רחמיה של האישה בריאת הבשר לזלזול עוין, כי מי ששורד בחיים אחרי שהידרדר לשפל שכזה נמנה ודאי עם זן נחות.

איש דת היה אומר לי מן הסתם שאפשר להישאר זכים וטהורים לעד. כמרים שמכבדים את נדר הפרישות באמת ובתמים הם הנימוק היעיל ביותר לטובת פעילות מינית מסוג זה או אחר, הם טיפוסים מפחידים. הייתי מוכן לכול ובלבד שלא איעשה כמותם.

האוזן היא נקודה חלשה. היות והיא חסרת עפעפיים, המגרעת שלה כפולה: שומעים תמיד דברים שאין רוצים לשמוע, אך אין שומעים דברים שצריך לשמוע. כולם קשי שמיעה, גם אלה שניחנו בשמיעה אבסולוטית. תפקידה של המוסיקה הוא גם להעניק לנו את האשליה שיש לנו שליטה בחוש הכי פחות מוצלח.

חוש המישוש וחוש השמיעה נעשו בעבורי העיוור והפיסח: עד כמה שזה ייראה מוזר, התחלתי לפצות את עצמי על חסרַי המיניים במוסיקה מתמדת. המקצוע שלי הסתגל לכך: חלפתי מעתה בחוצות פאריס כשאוזניות תקועות באוזני, והאופנוע הלום דציבלים.

הדבר שמפניו חששתי התגשם: דרסתי קשיש. לא משהו חמור. המעסיק שלי חשב אחרת ופיטר אותי בו־במקום. הוא הזהיר את חבריו למקצוע לא לשכור את שירותי, והגדיר אותי סכנה לציבור.

מצאתי את עצמי בלי חיי מין ובלי עבודה: קיצוץ רציני כשמדובר באדם אחד ויחיד.