הערפילאים 2: באר האלוהות



מילים אלה נכתבות בפלדה, שכן לא ניתן לסמוך על דבר שאינו מקובע במתכת.

פרק 1

הצבא התקרב בקצה האופק בדמות כתם שחור ומאיים.

המלך אֵלֵנד וֵנְטוּר עמד ללא ניע על חומות העיר לות’אדל, מתבונן בחיילי האויב. פתיתי אפר שמנים ועצלים נפלו סביבו. לא היה זה האפר הלבן שנגרם כתוצאה משרפת עצי האח; היה זה אפר שחור וקודר. הררי האפר היו פעילים מאוד באחרונה.

אלנד חש באפר המכתים את פניו ואת בגדיו, אך לא שם לבו לכך. השמש האדומה כדם עמדה לשקוע במרחק. היא בערה מאחורי הצבא האפל שהגיע לחטוף את ממלכתו של אלנד מבין אצבעותיו.

“כמה הם?” שאל אלנד חרישית.

“אנחנו סבורים שמדובר בחמישים אלף איש”, אמר הָאם כשהוא משעין את זרועותיו העבות על הביצורים. כמו כל דבר ששכן בתוך גבולות העיר, גם החומה עצמה הייתה שחורה ממאות שנים של ספיגת ממטרי אפר.

“חמישים אלף חיילים...” אמר אלנד מהורהר. למרות הגיוס הבהול שהכריז עליו, היו לו רק עשרים אלף איש בפיקודו - וכולם היו איכרים שרק לפני שנה נטלו בפעם הראשונה כלי נשק לידיהם. ואפילו שהיה זה צבא קטן, כמות המשאבים שנדרשה כדי לתחזק אותו הכבידה עד מאוד על אוצר העיר. אילו רק יכלו למצוא את מטמון האטיום הסודי של השליט הגדול, ייתכן שמצב העניינים היה אחר. אבל במצב הנוכחי, עמד שלטונו של אלנד על סף קריסה כלכלית.

“מה אפשר לעשות, לדעתך?” שאל אלנד.

“אין לי מושג, אֵל”, אמר האם ברוגע. “קלסייר היה הבחור עם כל הרעיונות”.

“אבל אתה עזרת לו לתכנן”, אמר אלנד. “אתה והאחרים הייתם בצוות שלו. אתם תכננתם כיצד להפיל את האימפריה ואז ביצעתם את המשימה בהצלחה”.

האם השתתק ואלנד חשב שהוא יודע מה עובר בראשו של האיש. קלסייר היה התוכנית. הוא היה האדם שארגן הכול, שלקח את כל סיעור המוחות הפראי שהתנהל ביניהם והפך אותו לתוכנית בת קיימא. הוא היה המנהיג. הגאון. והוא מת לפני שנה, באותו היום שבו האנשים - כחלק מתוכניתו הסודית - התקוממו בזעם במטרה להפיל את הקיסר האל. אלנד עלה על כס השלטון בעקבות המהומות שפרצו אחרי תום המרד. עכשיו היה נדמה שהוא עומד לאבד את כל מה שקלסייר ואנשי צוותו עבדו קשה כל-כך כדי להשיג למען העם. לאבד הכול לעריץ שיהיה גרוע אף יותר מהשליט הגדול. בריון אכזרי וקטנוני במסווה של “בן אצולה”. האיש שהוביל את צבאו לעבר שערי לות’אדל. אביו של אלנד. סְטרָאף ונטור.

“יש אולי סיכוי שתצליח... לשכנע אותו שלא יתקוף אותנו?” שאל האם.

“אולי”, אמר אלנד בהיסוס. “בהנחה שהמועצה לא תחליט להיכנע ולמסור את העיר לידיו”.

“הם קרובים להחלטה כזאת?”

“האמת היא שאין לי מושג. לרוע המזל אני חושש שהם קרובים לכך מאוד. הצבא מפחיד אותם, האם”. ויש להם סיבה טובה, הוא חשב. “בכל מקרה, אני עומד לדבר בפניהם בפגישת המועצה בעוד יומיים. אנסה לשכנע אותם לא לפעול בפזיזות. דוקסון חזר היום, נכון?”

האם הנהן. “בדיוק לפני שהצבא הופיע”.

“אני חושב שכדאי לארגן פגישת צוות”, אמר אלנד. “ננסה למצוא דרך לצאת מהבלגן הזה”.

“לא כל הצוות פה”, אמר האם ושפשף את סנטרו. “קפצן יחזור רק בעוד שבוע, ורק השליט הגדול יודע היכן נמצא בריזה. לא קיבלנו ממנו שום הודעה כבר חודשים”.

אלנד נאנח והניד בראשו. “נגמרו לי הרעיונות, האם”. הוא פנה והביט שוב בנוף המוכתם באפר. הצבא הדליק את המדורות ברגע שהשמש שקעה. בקרוב יגיעו הערפילים.

אני צריך לחזור אל הארמון ולעבוד על הנאום, חשב אלנד.

“להיכן נעלמה וין?” שאל האם ופנה בחזרה אל אלנד.

אלנד קפא במקומו. “למען האמת”, אמר, “אין לי מושג”.

וין נחתה ברכות על אבני הרחוב החלקלקות והביטה בערפילים המתגבשים סביבה. הם הופיעו ברגע שהאפלה ירדה, מתגשמים ומתפתחים כמו שרכים שקופים המתפתלים זה סביב זה.

לות’אדל הגדולה הייתה דוממת. אפילו עכשיו, כשנה אחרי מותו של השליט הגדול ועלייתו לשלטון של אלנד, שעמד בראש הממשלה החופשית החדשה, נותרו תושבי העיר בבתיהם בשעות הלילה. הם חששו מהערפילים, חשש שנבע ממסורת שמקורותיה נצרבו בנשמותיהם אפילו יותר מחוקיו של השליט הגדול.

וין התקדמה בחשאי, כל חושיה דרוכים. בתוך תוכה, כמו תמיד, היא שרפה בדיל ופיוטר. בדיל העצים את חושיה וסייע לה לראות בחשכת הלילה. פיוטר חיסן את גופה והפך את צעדיה ליציבים יותר. כמעט בכל לילה היא הבעירה את המתכות הללו, בשילוב נחושת שבה היא השתמשה כדי להסתיר את השימוש שלה באלומנטיקה מאחרים השורפים ארד.

היו אנשים שקראו לה פרנואידית. היא חשבה שהיא מיטיבה להתכונן. בכל מקרה, ההרגל הזה כבר הציל את חייה מספר פעמים.

היא התקרבה אל פינת רחוב שקטה ונעצרה במקומה, מציצה הצדה. היא מעולם לא הבינה כיצד היא שרפה מתכות. היא פשוט ידעה לעשות זאת כל חייה, והשתמשה באלומנטיקה אפילו לפני שקלסייר לימד אותה כיצד לעשות זאת באופן מודע. בעיניה זה לא שינה דבר. בניגוד לאלנד, היא לא הייתה זקוקה להסבר הגיוני לכל דבר. כל מה שהיה עליה לדעת הוא שהיא צריכה לבלוע חתיכות מתכת ואז להשתמש בכוחותיהן.

והיא אהבה את הכוח שהן העניקו לה, כיוון שידעה כיצד נראים החיים בלעדיו. אפילו כשעמדה לרשותה העוצמה הזאת, דמותה לא הייתה הדמות שעולה במחשבותיהם של אנשים כאשר הם חושבים על לוחמת. היא הייתה קטנת גוף, גבוהה רק בסנטימטרים בודדים ממטר וחצי, בעלת שיער שחור ועור חיוור, גרומה ושברירית. היא כבר לא נראתה מורעבת כפי שהייתה בשנות ילדותה ברחובות, אבל גם לא נראתה מאיימת.

היא הסתמכה על כך. זה העניק לה יתרון נוסף - והיא הייתה זקוקה לכל יתרון שתוכל להשיג.

היא אהבה את הלילה. בימים הייתה לות’אדל סואנת וצפופה למרות גודלה העצום. אבל בשעות הלילה, הערפילים נחו עליה כמו מעטה עננים. הם הרטיבו את העיר, ריככו אותה והצלו עליה. המצודות האדירות הפכו להררי צללים, ובתי מגורים צפופים נמסו להם יחדיו כמו נרות שעווה העומדים לכלות.

וין התכופפה ליד הבניין, עדיין מביטה לכיוון הצומת. היא נכנסה לתוך עצמה ושרפה פלדה - אחת מהמתכות האחרות שהיא בלעה לפני כן. בִּן רגע הופיעה סביבה קבוצה של קווים כחולים ושקופים. רק היא הייתה מסוגלת לראות את אותם קווים הבוקעים מחזהּ ומצביעים לעבר מקורות המתכת - כל מתכת מכל סוג שהוא. עובי הקווים היה יחסי לגודל המתכות שלכיוונן הם הצביעו. כמה מהם נורו לעבר צירי דלתות עשויים מארד, אחרים לעבר מסמרי ברזל עקומים שסגרו את תריסי החלונות.

היא המתינה בדממה. הקווים לא נעו. שרפת פלדה הייתה דרך פשוטה לגלות אם מישהו נע בקרבת מקום. אם אחד מאותם אנשים נשא על גופו מתכת, אחד הקווים היה עוקב אחריו. מובן שזאת לא הייתה המטרה העיקרית של הפלדה. וין הושיטה בזהירות את ידה אל השקיק הקשור לחגורתה והוציאה אחד מהמטבעות הרבים שהיו בו. רעש נקישת המטבעות הוסה באמצעות פיסות בד שנתחבו ביניהם. כמו כל שאר פיסות המתכת, למטבע היה קו כחול שהוביל אל מרכז חזה של וין.

היא זרקה את המטבע באוויר ואז תפסה את הקו בעיני רוחה - שרפה פלדה - ודחפה את המטבע. פיסת המתכת נורתה לאוויר ונעה בקשת לתוך הערפילים, כשהיא נהדפת ממנה בכוח הדחיפה. היא נפלה בקול נקישה ארצה, במרכז הרחוב.

הערפילים המשיכו להסתחרר. הם היו סמיכים ומסתוריים אפילו עבור וין. הם היו סמיכים יותר מערפל פשוט, וקבועים הרבה יותר מתופעת מזג אוויר פשוטה. הם רחשו וגעשו, בעודם מסתחררים סביב דמותה. היא הייתה מסוגלת להביט דרכם; הבדיל חידד את חוש הראייה שלה. עבורה, הלילה היה בהיר והערפילים דלילים. ולמרות זאת, נוכחותם לא פגה.

צל נע בכיכר העיר והגיב לזריקת המטבע - הסימן המוסכם ביניהם. וין התקרבה בזהירות וזיהתה את אוֹרֵסוּר הקֵנְדרַה. הגוף שעטה כעת היה שונה מזה שלבש לפני שנה, בימים שבהם גילם את דמותו של לורד רֵנוּ. כעת הפך הגוף הזה, גופו של אדם מקריח ונטול ייחוד, מוכר בעיני וין בדיוק כמו שהיה לורד רֵנוּ.

אורסור התקרב אליה. “מצאת את מבוקשך, גברתי?” הוא שאל בקול רוחש כבוד, אף שהיא עדיין חשה בו עוינות קלה. כמו תמיד.

וין הנידה בראשה והביטה סביבה באפלה. “אולי טעיתי”, היא אמרה. “אולי לא עקבו אחריי”. ההודאה ציערה אותה מעט. היא רצתה להתגושש הלילה שוב עם הצופה. היא עדיין לא ידעה מי הוא היה. בלילה הראשון היא חשבה שמדובר במתנקש. ואולי הוא אכן היה מתנקש. אבל הוא לא הביע עניין רב באלנד, אלא רק בה.

“עלינו לחזור אל החומה”, החליטה וין והזדקפה. “אלנד יתהה להיכן נעלמתי”.

אורסור הנהן. באותו הרגע נורה פרץ מטבעות מתוך הערפילים לכיוונה של וין.