פתח דבר
אף כי רוח הערב ציננה את גבו בדרכו, היא עוד לא החלה בעמלהּ הלילי, לסחוף מבין גזעי הדקל והמטפסים הצפופים של האי את האוויר הלח שהיום הותיר מאחוריו, ופניו של בנג’מין הוֹרְווּד נצצו מזיעה לפני שהאיש השחור הוביל אותו אף תריסר מטרים אל תוך הג’ונגל. הורווד נשא את המצ’טה שלָפַת בידו השמאלית - והיחידה - והציץ באי-נחת אל החשכה שנדמה כי מצטברת מאחורי הצמחייה המוארת באור הלפידים סביבם ומעליהם. שכן הסיפורים ששמע על קניבלים ועל נחשי ענק נראו סבירים לחלוטין כעת, והיה קשה, על אף התנסויותיו מהעת האחרונה, להסתמך לשם ביטחונו על אוסף זנבות השור, שקיות הבד ופסלים קטנים שהשתלשלו מחגורתו של האחר. ביער גשם קמאי זה לא הועיל לחשוב עליהם כעל גארדָה וארֶט ודְרוֹגֶה במקום פֵטישים, או על בן לווייתו כעל בּוֹקוֹר במקום כעל רופא אליל או שאמאן.
האיש השחור החווה בלפיד והביט לאחור אליו. “שמאלה עכשיו”, אמר בזהירות באנגלית והוסיף במהירות באחת מעגות הצרפתית המשובשת של האיטי, “ותתקדם בזהירות - פלגים קטנים חתכו את השביל בהרבה מקומות”.
“אז תלך יותר לאט, כדי שאני אוכל לראות איפה אתה דורך”, השיב הורווד ברוגז בצרפתית ספר-הלימוד השוטפת שלו. הוא תהה כמה ניזוק המבטא המושלם עד כה שלו מחשיפתו בחודש האחרון לגרסאות מוזרות רבות כל-כך של השפה.
הדרך הפכה תלולה יותר, ועד מהרה היה עליו להחזיר את המצ’טה לנרתיק כדי לשחרר את ידו כדי להיאחז בענפים ולמשוך את עצמו הלאה, ולזמן-מה הלם לבו באופן מדאיג כל-כך, עד כי חשב שיתפקע על אף הדְרוֹגֶה המגונן שהאיש השחור נתן לו - ואז הם עלו מעל פני הג’ונגל שסביבם. רוח הים מצאה אותם, והוא קרא לבן לווייתו לעצור כדי שיוכל להסדיר את נשימתו באוויר הצח וליהנות מקרירותו בשערו הלבן הנוטף ובחולצתו הלחה.
הרוח נהמה בענפי הדקלים שתחתם, ומבעד לפער בגזעים הדלילים סביבו ראה מים - קטע מנומר באור ירח של לשון הים, שעל פניה הפליגו שניהם מהאי ניו פרובידנס באותו אחר צהריים. הוא נזכר איך הבחין בבליטה שעליה ניצבו כעת, ותהה באשר אליה כשנאבק לכוון את המפרשים לשביעות רצונו של מדריכו רע המזג.
במפות זה נקרא האי אנדרוֹס, אבל האנשים שהתחבר עמם בזמן האחרון כינו אותו בדרך כלל אִיל דֶה לוֹאָס בּוֹסַאלְס, שכפי שהבין, היה פירושו אי הרפאים הפראיים (ואולי מדויק יותר, המרושעים). בינו לבינו חשב עליו כעל חוף פרספונה, שבו קיווה למצוא סוף-סוף לפחות חלון אל ביתו של האדס.
הוא שמע קול פכפוך מאחוריו, וכשהסתובב הספיק לראות את מדריכו חולץ את הפקק מאחד הבקבוקים. באוויר הצח היה ריחו של הרום חריף. “לעזאזל”, התפרץ הורווד, “זה בשביל הרוחות”.
הבּוֹקוֹר משך בכתפיו. “הבאנו יותר מדי”, הסביר. “יותר מדי, יותר מדי באים”.
הגידם לא השיב, אבל שוב ייחל לכך שהיה יודע מספיק - ולא כמעט מספיק - כדי לעשות זאת לבדו.
“כמעט הגענו”, אמר הבּוֹקוֹר ותחב את הבקבוק חזרה לתיק העור התלוי על כתפו.
הם חידשו את הליכתם הקצובה לאורך שביל העפר הלח, אבל הורווד חש כעת בהבדל - תשומת לב הופנתה אליהם.
גם האיש השחור חש בכך וגיחך לאחור מעבר לכתפו כשהוא חושף חניכיים לבנות כמעט כשיניו. “הם מריחים את הרום”, הוא אמר.
“אתה בטוח שזה לא רק האינדיאנים המסכנים ההם?”
האיש שלפניו השיב בלי להביט לאחור. “הם עוד ישנים. זה הלוֹאוֹת שאתה מרגיש שמסתכלים עלינו”.
אף כי ידע שעדיין אין דבר יוצא מגדר הרגיל לראות, הביט הגידם סביבו ועלה על דעתו לראשונה שרקע זה באמת אינו בלתי תואם עד כדי כך - עצי הדקל האלה ורוח הים הזאת ודאי לא שונים בהרבה ממה שניתן למצוא בים התיכון, והאי הקריבי הזה ודאי דומה מאוד לאי שבו, אלפי שנים קודם, ביצע אודיסאוס כמעט בדיוק אותו הליך שהם התכוונו לבצע היום.
רק לאחר שהגיעו אל הקרחת שבראש הגבעה, הבין הורווד שכל העת הוא התיירא ממנה. לא היה דבר זדוני במיוחד בתמונה - שטח מבורא של אדמה משוטחת, בצד אחד צריף, ובמרכז הקרחת ארבעה עמודים הנושאים סכך קטן מעל לתיבת עץ - אבל הורווד ידע שבבקתה יש שני אינדיאנים בני אראוואק שסוממו, וחפירה באורך שני מטרים מדופנת בבד משומן מעברה האחר של הסככה הקטנה.
האיש השחור ניגש אל הקופסה שתחת המחסה - הטְרוֹן, או מזבח - הסיר בזהירות רבה כמה מהפסלים הקטנים מעל חגורתו והניח אותם עליה. הוא קד, נסוג לאחור, הזדקף ופנה אל האחר, שבא אחריו אל מרכז הקרחת. “אתה יודע מה בא עכשיו?” שאל האיש השחור.
הורווד ידע שזה מבחן. “לפזר את הרום והקמח מסביב לחפירה”, אמר בניסיון להישמע בטוח בעצמו.
“לא”, אמר הבּוֹקוֹר, “עכשיו. לפני זה”. בקולו הייתה כעת נימה ברורה של חשדנות.
“אה, אני יודע למה אתה מתכוון”, אמר הורווד, מתאמץ לקנות זמן בעוד מוחו דוהר. “חשבתי שזה מובן מאליו”. למה בשם אלוהים מתכוון האיש? האם אודיסאוס עשה משהו קודם? לא - לא משהו שתועד, בכל אופן. אבל, כמובן, אודיסאוס חי בזמנים שבהם הקסם היה קל... ולא מושחת יחסית. זה ודאי העניין - ודאי נחוץ כעת הליך הגנה עם פעולה בולטת כל-כך כדי להרתיע כל מפלצת שאולי תימשך אל המאמץ. “אתה מדבר על אמצעי המגן”.
“ומה הם כוללים?”
בזמנים שבהם הקסם החזק עדיין פעל בחצי הכדור המזרחי, באילו הגנות השתמשו? כוכבים מחומשים ומעגלים. “הסימנים על האדמה”.
השחור הנהן, שבע רצון. “כן. הווֶרווֶר”. הוא הניח בזהירות את הלפיד על הקרקע, גישש בנרתיקו והוציא שקיק, שמתוכו הוציא קמצוץ אפר אפור. “קמח גיניאה, אנחנו קוראים לזה”, הסביר. הוא כרע והחל לפזר את החומר על הקרקע בדוגמה גיאומטרית מורכבת.
האיש הלבן הרשה לעצמו להירגע מעט מאחורי הביטחון המעושה שלו. כל-כך הרבה יש ללמוד מהאנשים האלה! הם בהחלט פרימיטיביים, אבל במגע עם העוצמה החיה שבאזורים התרבותיים יותר הייתה לא יותר מאשר היסטוריה משובשת.
“הנה”, אמר הבּוֹקוֹר, שחרר את נרתיקו והשליך אותו לעברו. “אתה יכול לשפוך את הקמח ואת הרום... ויש פה גם ממתקים. הלוֹאוֹת אוהבים קצת מתוק”.
הורווד לקח את התיק לחפירה הרדודה - צל שהטיל הלפיד נמתח לפניו אל חומת העלים הצפופים שסביב הקרחת - והפיל אותו לקרקע בחבטה. הוא כרע כדי להוציא את בקבוק הרום, חלץ את הפקק בשיניו ואז התיישר והלך לאט סביב החפירה כשהוא מתיז את הנוזל הריחני על האדמה. לאחר שהשלים את המעגל עוד נותר מלוא הספל בבקבוק, והוא שתה אותו לפני שהשליך את הבקבוק. היו בתיק גם שקי קמח וסוכריות, והוא פיזר גם אותם סביב החפירה, מודע באי-נוחות לכך שתנועותיו דמו לאלה של איכר המשקה וזורע תלם.
ציוץ מתכתי גרם לו להסתובב לבקתה, והמחזה המתקדם לעברו על פני הקרחת - זה היה הבּוֹקוֹר, המתאמץ לדחוף מריצה שבה היו זרוקים שני גופים כהי עור ומחוסרי הכרה - עורר בו אימה ותקווה כאחד. הוא הצטער לרגע על שזה חייב להיות דם אדם, על שדם כבשה אינו מספיק כמו בימי אודיסאוס - אבל הוא חשק שיניים ועזר לבּוֹקוֹר להרים את הגופים ולהניחם על האדמה, כך שראשיהם נמצאו בקרבה נוחה לחפירה.
לבּוֹקוֹר הייתה סכין קילוף קטנה, והוא הושיט אותה אל הגידם. “אתה רוצה?”
הורווד הניד בראשו. “זה”, אמר בצרידות, “כולו שלך”. הוא הסב את מבטו ונעץ אותו בכוח בלהבת הלפיד בזמן שהאיש השחור כרע מעל הגופים, וכאשר לאחר כמה דקות שמע את קול ההתזה והשטף כנגד הבד המשומן שבחפירה, הוא עצם את עיניו.
“המילים עכשיו”, אמר הבּוֹקוֹר. הוא החל לזמר מילים בעגה ששילבה את לשונות צרפת, מחוז מונדונגו באפריקה והאינדיאנים בני קאריב, בזמן שהאיש הלבן, בעיניים עצומות, החל לזמר בעברית ארכאית.
הזמרה הקונטרפונקטית האקראית גברה בהדרגה, כבניסיון להטביע את הרעשים החדשים מהג’ונגל: קולות כגון לחישות, צחקוקים ובכי, רשרוש זהיר בענפים הגבוהים, וגירוד קרנִי כנשלי נחשים המשתפשפים זה בזה.
באורח פתע הפכו שני המזמורים זהים, ושני הגברים דיברו באחדות מושלמת, הברה אחר הברה - אם כי הגבר הלבן עוד דיבר בעברית עתיקה והגבר השחור עוד דיבר בבליל הלשונות הייחודי שלו. הורווד, שנדהם מכך גם בעודו משתתף, חש ברעד הראשון של יראה אמיתית בשל צירוף המקרים המתמשך הבלתי אפשרי הזה. מעל לאדים החריפים של הרום השפוך והצחנה החלודה של הדם היה ריח חדש, ריח המתכת החמה של הקסם, אף כי חזק כעת בהרבה מכפי שנתקל בו אי-פעם...
ואז, בבת אחת, הם לא היו עוד לבדם - למעשה, הקרחת הייתה צפופה כעת מדמויות בצורת אדם שהיו שקופות כמעט לאור הלפידים, אם כי האור התעמעם כאילו כמה מהם חפפו זה את זה לפיו, וכל היצורים הלא חומריים הללו הצטופפו בהמון לעבר בור הדם וקראו בתחינה בקולות זעירים, צייצניים, דמויי ציפורים. שני הגברים הניחו לזמרה לחדול.
עוד דברים הופיעו, אם כי לא חצו את קווי האפר שהבּוֹקוֹר סימן בהיקף הקרחת, אלא רק הציצו מבין גזעי הדקלים או כרעו על ענפים; הורווד ראה עגל בעל ארובות עיניים בוערות, ראשו תלוי באוויר, ומטוטלת מחרידה של קרביים מתנודדת מצווארו, ובעצם, עוד כמה יצורים שדמו יותר לחרקים מאשר לבני אדם; ובעוד הרפאים שבתוך קווי הוֶורְוֶור התמידו בקול פטפוט גבוה ובלתי פוסק, הצופים מבחוץ דממו כולם.
הבּוֹקוֹר התמיד להרחיק את הרוחות מהחפירה בתנועות רחבות של סכינו הקטנה. “מהר!” התנשם. “תמצא את זאת שאתה רוצה!”
הורווד ניגש אל שולי החפירה ובחן את היצורים השקופים.
תחת מבטו הפכו כמה מהם נראים מעט יותר, כקורי חלבון ביצה במים מתחממים. “בנג’מין!” קרא אחד מהם, קולו השברירי והחורקני מתנשא מעל להמולת הרקע. “בנג’מין, זה אני, פיטר! הייתי השושבין בחתונה שלך, זוכר? אמור לו להניח לי לסעוד!”
הבּוֹקוֹר הסתכל בשאלה באיש האחר.
הורווד הניד בראשו, וסכינו של הבּוֹקוֹר הבזיקה ופילחה את הרוח המתחננת לשניים בחתך נקי; בזעקה קלושה התפוגג הדבר כעשן.
“בן!” צווח אחר. “תבורך, בני, הבאת מאכלים לאביך! ידעתי –”
“לא”, אמר הורווד. פיו היה קו ישר כשהסכין הבזיקה שוב, ויללה אבודה נוספת נמוגה ברוח.
“לא יכול להרחיק’תם לנצח”, התנשם הבּוֹקוֹר.
“עוד קצת”, התפרץ הורווד. “מרגרט!”
תסיסה התגבשה בצד אחד, ודמות ערטילאית כקורי עכביש צפה אל החזית. “בנג’מין, איך הגעת הנה?”
“מרגרט!” קריאתו הייתה קריאת כאב יותר מאשר ניצחון. “היא”, הוא נהם אל הבּוֹקוֹר, “תן לה להתקרב”.
הבּוֹקוֹר חדל מתנועות השיסוף והחל לדקור לעבר כל הצללים מלבד זה שהורווד ציין. הרוח התקרבה אל החפירה, ואז היטשטשה והתכווצה והפכה שוב גלויה לעין בתנוחת כריעה. היא הושיטה יד אל הדם, ואז נעצרה ופשוט נגעה במשחת הקמח-והרום שבשוליים. לרגע היא הייתה אטומה באור הלפידים, וידה הפכה מוחשית דיה לגלגל אחת מהסוכריות כמה סנטימטרים. “אסור לנו להיות כאן, בנג’מין”, אמרה, קולה מהדהד מעט יותר.
“הדם, קחי את הדם –” צעק הגידם ונפל על ברכיו מעברהּ האחר של החפירה.
ללא קול רפתה דמות הרפאים לכלל עשן ונשבה משם, אם כי הלהב הקר לא התקרב אליה.
“מרגרט!” שאג האיש וצלל מעל החפירה אל בין הרוחות הנאספות; הן נפוצו לפניו כקורי עכביש הקשורים בין עצים, ולסתו נסגרה בנקישה מול העפר הדחוס. הצלצול באוזניו כמעט מנע ממנו לשמוע את מקהלת קולות הרפאים הנואשים נמוגים ומשתתקים.
לאחר כמה רגעים התיישב הורווד ומצמץ. אור הלפידים היה בהיר יותר כעת, משלא היו עוד דמויות רפאים שיסננו אותו.
הבּוֹקוֹר נעץ בו מבט. “אני מקווה שזה היה שווה את זה”.
הורווד לא השיב, רק קם על רגליו לאט ובעייפות, משפשף את סנטרו השרוט והודף מפניו את השיער הלבן והלח. המפלצות עדיין ניצבו וכרעו ונתלו ממש מחוץ לקווי האפר; היה ברור שאיש מהם לא נע, אף לא מצמץ, לכל אורך ההתרחשות.
“נהניתם, מה?” צעק הורווד באנגלית ונופף באגרופו היחיד לעברם. “שאקפוץ שוב מעל החפירה, רק כדי שלא תרגישו מרומים?” קולו הפך מתוח וחד, והוא מצמץ במהירות כשפסע לעבר שולי הקרחת, כשהוא מצביע לעבר אחד הצופים, חזיר ענקי שצביר של ראשי תרנגול מגיחים מצווארו. “אה, אתה שם, אדוני”, המשיך הורווד בחיקוי מלגלג לידידות מקרב לב, “בבקשה חלוק איתנו את דעתך הכנה. שמא היה מוטב אילו הייתי מבצע מעט להטוטים? או שמא עם פנים צבועים ואף מלאכותי –”
הבּוֹקוֹר תפס במרפקו מאחור, סובב אותו ונעץ בו מבט של השתאות ומעין חמלה. “מספיק”, אמר חרש. “רובם לא יכולים לשמוע, ואני לא חושב שמישהו מהם מבין אנגלית. עם הזריחה הם יסתלקו ואנחנו נעזוב”.
הורווד השתחרר מאחיזתו של האחר, חזר אל מרכז הקרחת והתיישב לא רחוק מהחפירה ומשתי הגוויות המנוקזות. ריח המתכת החמה של הקסם נעלם, אבל הרוח לא פיזרה את צחנת הדם.
הזריחה תחול רק בעוד תשע או עשר שעות; ואף כי היה חייב להישאר כאן עד אז, בהחלט יהיה בלתי אפשרי לישון. ההמתנה הממושכת הצפויה לו עוררה בו בחילה.
הוא זכר את דבריו של הבּוֹקוֹר: “אני מקווה שזה היה שווה את זה”.
הוא הרים את מבטו אל הכוכבים וגיחך בבוז למראה קריאת התיגר שבהם. אני יודע עכשיו שזה נכון. זה ניתן לביצוע. כן - אפילו הייתי צריך להרוג תריסר אינדיאנים כדי לגלות את זה, תריסר לבנים, תריסר חברים... זה היה שווה את זה.
לימור –
זרמים זרים
ספר טוב, משתייך לסוג המדע הבדיוני כתוב בצורה טובה, עלילה ודמויות מעניינות מאוד, נהנתי וממליצה בחום.
הדר –
זרמים זרים
טים פאורס סופר מעולה! זרמים זרים הוא ספר פיראטים- אבל עם אלמנטים חזקים של פנטסיה והעל טבעי.