אימפריית הדממה 1: משחק המקומות הנסתרים

 1

המעטפה הייתה מעוטרת בשוליה בזהב, והכתובת נכתבה באותיות גוֹתִיוֹת. כל שאר הדואר היה רגיל ולא מעניין: מעטפות בעלות חלונית פלסטיק שקופה ובהן חשבונות, שלוש הצעות בלתי רצויות מחברות תקליטים, קטלוגים של חולצות לגברים בצבעים כמו ירוק יוקה, צהוב רותם ואדום ג'ונגל. עד שגְרֶגוֹרִי בְּיוּקֶנָן פתח את המעטפה, האותיות הגותיות כבר הבעירו את סקרנותו לשיאה. מאוחר יותר הראה אותה לחברו, בְּרַיאן. הם אכלו המבורגרים.

"תראה מה קיבלתי".

"מה זה?" שאל בְּרַיאן.

"הזמנה", אמר גְרֶגוֹרִי בפה מלא. "מהדוד שלי מקס בוֶרמוֹנט".

"למה אותיות מזהב?"

"הוא מוזר כזה, דוד מקס", נענע גְרֶגוֹרִי בראשו. "ייתכן שהוא לא שפוי. הוא חי בעולם אחר מכולנו, אתה מבין? בעולם שלו החשמל הוא המון עכבישים בלתי נראים, ונגינת האוֹרגָן מתגברת כשהוא אוכל סוכר מזוקק".

בְּרַיאן הנהן בחיוך.

"עושה רושם שאני צריך לנסוע אליו לוֶרמוֹנט לזמן־מה", אמר גְרֶגוֹרִי, "אני צריך לבקר אותו ואת הדודנית פְּרוּדֶנס". גְרֶגוֹרִי הוסיף קטשופ לצלחתו. "כתוב שם שאני צריך להביא אתי 'בן לְוָויה'", אמר כשהוא פותח את המכתב. "יותר נכון, 'בן לוויה שיבדר אותך, ובלבד שהוא בעל מוניטין מכובד והתנהגותו היא ללא רבב'". גְרֶגוֹרִי הושיט את המכתב לבְּרַיאן והסביר: "אתה החבר המחונך היחיד שיש לי".

בְּרַיאן, שמנמן ובעל שיער כהה, הביט במכתב מבעד למשקפיו. הוא מלמל תוך כדי קריאה: "...ליהנות מהשפעתו המבריאה של הנוף הפַּסטוֹרָלִי ומהאוויר שטרם זוהם על ידי הפיתוח האוּרבָּני".

"אתה החכם מבינינו", אמר גְרֶגוֹרִי. "אתה מוכן לתרגם?"

"נראה לי שהכוונה היא שהאזור הכפרי בריא והעיר מלוכלכת. הוא תמיד מדבר ככה?"

"לא יודע. פגשתי אותו רק פעם אחת".

"אני..." משך בְּרַיאן בכתפיו, "אני דווקא רוצה לנסוע".

"אני מזמין אותך, אתה לא צריך להתבייש".

"אני רוצה".

"אני מזהיר אותך. הוא מוזר".

"זה יהיה... נראה לי ש... אני חושב שזו תהיה הרפתקה".

"בטח. זה יהיה מוזר. ממש מוזר".

בְּרַיאן חייך. "לא הייתי רוצה להפסיד את זה".

"אז סיכמנו".

"אוקיי", אמר בְּרַיאן. "אוקיי. עכשיו אני מזמין עוד פַנטָה".

הם לא יכלו לתאר לעצמם איזו הרפתקה זו תהיה. כבר עכשיו ארבו להם כל מיני דברים בגבעות. דברים הסתתרו בין השיחים שלצד תחנת הדלק הקטנה והמוזנחת בצד הדרך, דברים הנמצאים במסעותיהם הבודדים והמוזרים.

דברים שלחו אליהם הזמנות.

***

גְרֶגוֹרִי בְּיוּקֶנָן ובְּרַיאן תאץ היו חברים טובים כמעט כל שלוש־עשרה שנות חייהם. איש לא הבין למה ואיך. אפשר היה לראות את ההבדלים בין השניים במבט ראשון: גְרֶגוֹרִי היה רזה ובהיר שיער ועל פניו גיחוך, שרמז על עורמה וקלות דעת − בעוד בְּרַיאן היה בעל מבנה מוצק והרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכת דקה. היה לו שיער כהה, והוא נראה רציני, שקט ומהורהר. גְרֶגוֹרִי היה מקובל − אף על־פי (ואולי דווקא בגלל) שלא טרח לדבר בהיגיון. בְּרַיאן, לעומתו, תמיד דיבר בהיגיון, אבל איש חוץ מגְרֶגוֹרִי לא הקשיב לְמה שהיה לו לומר. אחרים לא הבינו איך השניים האלה מסתדרים. גְרֶגוֹרִי אמר שזה כאילו הם היו שתי אונות של אותו מוח.

כשהיו עם עוד אנשים, בבית הספר או עם חברים, גְרֶגוֹרִי לא הפסיק לדבר, בעוד בְּרַיאן בחר להישאר מאחור; אבל לעתים קרובות הוא ראה דברים שאף אחד לא שם לב אליהם. לא היה אפשר להפריד ביניהם. כולם הניחו שהם יבלו את חופשת אוקטובר יחד.

ואכן, במהרה הם קיבלו את אישור הוריהם לנסוע ברכבת לגֶ'רֶנפורד, וֶרמוֹנט. הדוד מקס יחכה להם בתחנת הרכבת והם יבלו אצלו שבועיים. הגברת תאץ, אמו של בְּרַיאן, אמרה רק ש"בעונה זו של השנה הנוף יהיה מקסים! תגיעו בדיוק לשלכת!" והמשיכה להרצות על צבעי הסתיו תוך שהיא מניחה עוד פִּירֶה בצלחות.

וכך, שלושה שבועות אחרי שהגיע המכתב, עמדו השניים בנורת סטיישן בבּוֹסטוֹן וחיכו לרכבת של 8:47. השמש הייתה חזקה במיוחד באותו יום, והם נאלצו לכווץ את עיניהם כשעמדו ליד מזוודותיהם התפוחות והביטו לאורך המסילה. בְּרַיאן בחן את המדבקות השונות שהיו על מזוודתו של גְרֶגוֹרִי. "היי", שאל, "אף פעם לא היית באלג'יר או בסְרִי לַנקָה או בזַלצבּוּרג, נכון?"

"לא", אמר גְרֶגוֹרִי. "זה שייך לדודנית שלי, פְּרוּדֶנס. תפגוש אותה אצל דוד מקס. היא גרה אתו ומנהלת את כל העניינים".

"מאיזה צד של המשפחה הם?"

"דוד מקס לא משום צד", הסביר גְרֶגוֹרִי. "הוא אפילו לא קרוב משפחה. ההורים של פְּרוּדֶנס - הדוד והדודה שלי - מתו כשהייתה בת שבע־עשרה בערך. דוד מקס היה חבר טוב של הדוד שלי, ואחרי שהוריה מתו, עברה פְּרוּדֶנס לגור אתו. אבל לפני זה היא טיילה בכל העולם".

"היא נחמדה?"

"נראה לי. אני מחבב אותה, אבל היא ממש משעממת. היא אף פעם לא מתבדחת. זה בטח משהו שתבחין בו. נחמדה מאוד עם חוש הומור של לבנה. אבל אתה תפגוש אותה".

בְּרַיאן הנהן, חיכך את נעליו ברצפת הבטון והביט לאורך המסילה.

הרכבת של 8:47 הגיעה, חורקת ומתנשפת, בשעה 9:23 האֵטה עד כדי עצירה ופתחה דלתותיה. האוויר התמלא בריח של גומי שרוף ופלדה משומנת. נוסעים רבים חיכו בתחנה. היה קשה למצוא מקומות ישיבה בקרונות. לבסוף הצליחו למצוא שני מושבים זה מול זה, ושמו את מטענם במדף המיועד מעליהם. הרכבת הזדעזעה כשהֵחֵלָה לנוע בדרכה מערבה.

בְּרַיאן העסיק את עצמו במשך כשעה בקריאת ספר בלשי משנות השלושים, שבו אנשים ירו צרורות בסמטאות ואמרו מזָווית הפה דברים כמו "החתיכה הזאת מפילה אותי". גְרֶגוֹרִי שיחק במשחק הכדורגל האלקטרוני שלו.

הרכבת דהרה דרך מָסצ'וּסֶטס לוֶרמוֹנט ועברה על פני עיירות מרוחקות, אשר שמותיהן נשמעו כמו אגדה למי שחי בבּוֹסטוֹן. הנוף הפתוח התרחב, והתמלא בגבעות עגולות לכל מלוא העין. מאוחר יותר התגלו ההרים הירוקים. הרכבת עברה בין עמקים ירוקים, על פני צוקים שנוצרו כשפוצצו את צלע ההר כדי לסלול את הכבישים המהירים. כל מה שהצליחו לראות מבעד החלון היו יערות אינסופיים וגבעות מכוסות עצי אורן, שזהרו בצבעי הסתיו.

כשבְּרַיאן הרים את עיניו מהספר, הוא שם לב שהרכבת כמעט ריקה. בתחנות הקודמות, באזורים מיושבים יותר, ירדו הרבה אנשים, ועכשיו נשארו רק מעטים.

אחד מהם נעץ בו את מבטו.

בְּרַיאן הרים את מבטו בביישנות וניסה לראות את פניו של האיש. הוא היה מוסתר חלקית על ידי כובע גשם, שחבשה הגברת שישבה לידו. הוא היה לבוש מעיל זַמְשׁ ישן, וכובע עור שחור היה משוך על מצחו.

פניו היו רזים ועיניו שקועות.

בְּרַיאן חש לא בנוח, ולכן חזר והשפיל את מבטו אל פגיון ברחוב שלושים ושלוש, שם ארצ'י טמפל נתלה בצד קיר המלון, כשהוא חובט בפושע בידו האחת וממשש את חרוזי התפילה שלו בידו השנייה.

בְּרַיאן ראה מזווית עינו שהאיש מוציא משהו מכיסו.

משהו נוצץ ובעל להבים.