מי יכול לכסף הגדול?

1.

מבוא: טדי וברני לא יכלו

פועלים נשרפים למוות 1911 — פועלים נשרפים למוות 1993; המשבר הבנקאי ב־1907 — המשבר הבנקאי ב־2008; טדי רוזוולט 1912 — ברני סנדרס 2016; מאה שנים של גלובליזציה — מאה שנים של דשדוש

ב־25 במרס 1911 הפך בניין אש (Asch), הממוקם בגריניץ' ויליג', ליד רחוב וושינגטון פלייס בעיר ניו יורק, לזירת תופת.1 תוך דקות ספורות, כחצי מעובדי חברת הביגוד "טריאנגל וייסט קומפני" (חברת "המשולש" (Triangle Waist Company — שהיו באותה עת בקומה התשיעית של הבניין נספו, לאחר שהבניין עלה באש. כ־54 מהם קפצו מחלונות הבניין או נפלו ממנו אל מותם.

האסון התחולל לקראת סוף התקופה שבה רשתות המסחר בעולם חוברו בזכות המצאות וטכנולוגיות מודרניות בתחומי התחבורה, האנרגיה ועוד, בתהליך, שחוקרים מזהים כיום כגל הגלובליזציה הראשון בעולם. ראשיתו של הגל הזה בשנים האחרונות של המאה ה־19, בימים שבהם העולם עדיין התחלק בין אימפריות אדירות, והלך והתעצם כתוצאה מחידושים גדולים כמו אוניות קיטור, רכבות, מכוניות, טלגרף וטלפון.2

146 עובדים, כמעט כולם נשים, נהרגו באסון המשולש. כ־60 אחוז מהקורבנות היו מהגרות יהודיות ממזרח אירופה. גם מהגרות איטלקיות רבות מאוד נספו. המפעל היה ידוע כאחת מ"סדנאות היזע" שבהן מצאו את פרנסתם עשרות אלפי מהגרים יהודים רוסים בניו יורק באותם ימים. החקירות שהתבצעו לאחר האירוע חשפו שתאוות בצע, הזנחה והפקרות בממדים מחפירים הן שגרמו לאסון הנורא. בקומה התשיעית לא היו יציאות חירום מסודרות. דלת היציאה המרכזית היתה נעולה, כדי למנוע מהעובדות לצאת ממקום העבודה במהלך יום העבודה וגם כדי לאפשר את בדיקתן של הפועלות בצאתן, משום שהמעסיקים חשדו שהן גונבות חומרי גלם. במפעל לא הותקנה מערכת המטרה לכיבוי אש.

לאחר האסון קמה ועדה לחקירת האירועים במפעל. בראשה עמד חבר בית המחוקקים במדינת ניו יורק, אל סמית, שבעצמו נולד בשכונות העוני של המהגרים האירים הקתולים בניו יורק ולכן הכיר מקרוב את תנאי התעסוקה בסדנאות היזע.3 הוועדה הצביעה על סדרה שלמה של מחדלים נוספים שגרמו לאסון, והדגישה, בין היתר, שערב מלחמת העולם הראשונה לא חייבו הנהלים והתקנות את המעסיקים במפעלים לנקוט צעדים אפקטיביים למניעת דלקות ותאונות עבודה.

האסון הפך לציון דרך בחיי קהילת המהגרים היהודים בניו יורק בפרט, וביחסי עבודה בארצות הברית בכלל. עד היום מנציחים השלטים שהוצבו באתר — שנמצא במנהטן, סמוך לאוניברסיטת ניו יורק, באזור הומה צעירים ותיירים — את זכרם של הקורבנות. נוספו להם כמה סרטים דוקומנטריים וספרים שנכתבו בנושא,4 שכולם עומדים על השלכותיו של האירוע בנוגע לתקנות התעסוקה בארצות הברית ולחקיקה שנעשתה בתחום. ההנצחה מדגישה את הניגוד בין פגיעותם וניצולם של העובדים בסדנאות היזע באמריקה שלפני מאה שנה לבין הביטחון ושכלולי הבטיחות שמהם נהנים העובדים היום.

בשעתה, צברה המחאה הציבורית נגד האירועים ב"מפעל המשולש" תאוצה שהלכה וגברה במהירות. ימים ספורים לאחר האסון, 350,000 אנשים צעדו במצעד מחאה שאורגן לזכר הקורבנות. התגובה ההמונית והנחרצת היתה אות לקהילה מלוכדת, וגם לשיח הציבורי הער שתסס בשכונות המהגרים היהודים בניו יורק. היא גם העידה על כושר ההתארגנות של איגודי העובדים בתחומי הטקסטיל בניו יורק, שרובם ככולם הורכבו ממהגרים יהודים.

באקלים התוסס והמאורגן הזה, האסון הניע פעולות חקיקה ותיקונים רבים לחקיקה הקיימת בתחום תנאי העבודה והבטיחות במקומות העבודה. הוא גם גרם לתמורות משמעותיות בפוליטיקה — בעיר ניו יורק בפרט, ובפוליטיקה של האומה האמריקאית בכלל. כ־25 חוקים חדשים להגברת הבטיחות בעבודה, שהתייחסו בין השאר ליצירת פתחי חירום, להתקנת מערכות המטרה לכיבוי אש וגם לחובה לתרגל נהלים למניעת אסונות נחקקו בניו יורק, וכמה מהם הפכו לדגמים שהשפיעו על החקיקה בתחום במדינות אחרות באמריקה. פוליטיקאים מקומיים בניו יורק, במיוחד מהמפלגה הדמוקרטית, שחייהם של המהגרים בשכונות העוני נמצאים על סדר היום שלה יותר מכפי שהם נמצאים על סדר היום של המפלגה הרפובליקאית, לקחו לתשומת לבם את ההתקוממות הציבורית שהתעוררה בעקבות הכשלים שהתגלו במפעל ואת הפופולריות שלה זכו יוזמות התיקון. ערב מלחמת העולם הראשונה, מנגנון "המכונה" במפלגת הדמוקרטית בניו יורק, טמני הול (Tammany Hall) — חוג של פוליטיקאים שפעלו בעיקר בקרב מהגרים אירים ועשו זאת לא בהכרח בהתנדבות ומתוך אחריות ציבורית — התחיל לערוך את סדרי העדיפויות שלו מחדש, ונרתם לסוגיות של רווחה ורפורמות במקומות עבודה. "בדור שאחרי אסון המשולש", כותב העיתונאי דיוויד וון דראל, "הפכו פוליטיקאים דמוקרטים עירונים את מפלגתם למפלגת פועלים פרוגרסיבית".5

* * *

ב־10 במאי 1993 הפך מפעל של "תעשיות קדר" (Kader Industrial Company) שהיה ממוקם בפאתי בנגקוק תאילנד, לזירת תופת. תוך דקות ספורות נספו 188 מעובדי המפעל (174 מהם נשים), ו־469 נפצעו. דקות אחדות לפני שהשרפה פרצה עוד עסקו שם בייצור צעצועים והתמקדו בדגמי רכבות.

האסון, שמוערך כשרפה התעשייתית הקטלנית ביותר שפרצה אי־פעם,6 התחולל בתחילת מה שמקובל לכנות "עידן הגלובליזציה" הנוכחי, שנובע גם הוא, כמו קודמו, מהתמורות הפוליטיות שבתום המלחמה הקרה ומחידושים טכנולוגיים, בעיקר בתחומי המחשוב והתקשורת.

תמונות הזוועה שהתגלו בקדר הזכירו את התמונות מאסון המשולש, עד כדי כך שמבקריה הבולטים של החברה הקפיטליסטית בתחילת המאה ה־21, כמו למשל העיתונאית נעמי קליין,7 מצביעים על הדמיון בין שני האסונות וטוענים, שאין בגלובליזציה חידוש אלא רק מחזוּר של חטאי העבר.

ככל הנראה גם בקדר נפלו, אולי קפצו מהקומה הרביעית, עשרות פועלות כדי להינצל מהאש המאכלת וכך מצאו את מותן. כמה פועלות ניצלו משום שנפלו על גופותיהן של אלו שנפלו לפניהן.8 החברה המעסיקה סירבה לפרסם את רשימת העובדים שעבדו באותה משמרת שבה פרצה השרפה, ובמשך כשבועיים אחרי האירוע קרובי משפחה וחברים סרקו את האזור ליד המפעל במאמץ לזהות את הגופות. ידוע שרבות מבין הנספות היו עובדות קבלן ששכרן היה פחות משכר המינימום וחלקן זייפו תעודות זהות משום שהיו קטינות והחוק אסר על העסקתן. מתברר שבתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, 47 אחוז מהמעסיקים בתאילנד לא שילמו לעובדיהם את שכר המינימום שנקבע בחוק.

בדומה לאסון שהתחולל במפעל המשולש, גם בקדר היו תנאי הבטיחות בכי רע. רשימת המחדלים נראית כהעתק של רשימת המחדלים במפעל המשולש — היעדר יציאות חירום, היעדר מערכת המטרה תקינה, ועוד — כשלהם נוספת העובדה שבמפעל קדר לא היו כלל מים לכיבוי אש, וכוחות ההצלה נאלצו לשאוב מים מבאר סמוכה לבניין.

מסתבר, שהניצול הנורא של מהגרות או של עובדות קבלן צעירות והעסקתן בתנאים מסוכנים שגבו את מחירם, נעשה במסגרת ייצור פריטי אופנה וצעצועים למען צרכנים מהמעמדות המבוססים. וכך עולה, שהפועלים שנספו בתאונות העבודה הזוועתיות ביותר שהתחוללו בשני גלי הגלובליזציה, שילמו בחייהם על ייצור סיטוני של מוצרים שהם חלק מתרבות הפנאי המשגשגת שהתקיימה סביבן באותן תקופות. במפעל "המשולש" תפרו המהגרות חולצות נשים וחצאיות שסימלו בתחילת המאה ה־20 אופנה מתירנית ומשוחררת שקראה תיגר על הביגוד השמרני והצנוע שהיה מקובל בעידן הוויקטוריאני. זו אופנה שכונתה "נערת גיבסון" (Gibson Girl), שעוצבה בהתאם לאיוריו של המצייר צ'רלס דאנה גיבסון שייצגו לפני כמאה שנה יופי נשי מודרני ומשוחרר.

במפעל קדר ייצרו הפועלות הקטינות בובות שהיו פופולריות בתחילת שנות התשעים של המאה ה־20, בין השאר בובות בדמותו של בארט סימפסון, גיבור סדרת הטלוויזיה "הסימפסונים". ייתכן שהיבט זה בשני האסונות מאשש את טענותיהם של מבקרים רדיקלים אשר הניחו כי משהו מהתחרותיות הקשה (או "ברבריות", לפי הנוסח של ההוגה ולטר בנימין) של הקפיטליזם נעוץ בכל פריט בתרבות הפנאי.

גם האסון בקדר עורר תשומת לב ציבורית. פוליטיקאים בתאילנד פעלו כדי להסדיר תקנים חדשים להתקנת מערכות לכיבוי אש במקומות עבודה. חברות מהמגזר הפרטי הצהירו על נכונותן לאמץ שיפורי בטיחות. פיצויים נקבעו לקורבנות האסון, גם אם בהיקף מצומצם. ככל הנראה קיבלו המשפחות השכולות כ־10,000 דולר; רוב הסכום שולם על ידי החברה, וחלק שילמה הממשלה. בזירה הבינלאומית קמה שדולה למענם ("Campaign for the Support of Kader Workers"), שהורכבה מפעילי עמותות ומאנשי אקדמיה, אך השפעתה היתה מוגבלת.

בשלב מסוים גברה ההתמרמרות בקרב אנשים שיקיריהם נספו באסון, בגלל האופן שבו הוא טופל. המבקרים טענו, כי הממשלה לא עסקה בתיקונים משמעותיים, אלא רק בניסיון למצג של תיקונים כאלה, ערכה שלל אירועים ציבוריים ריקים מתוכן (כמו קיומו של "היום הלאומי לבטיחות בעבודה"), אך לא נקטה שום צעדים מעשיים אמיתיים. בנוסף לזאת ננקטו כמה צעדים מסורבלים שניפצו את הדימוי הנאור שהממשלה ניסתה לטפח. כך, למשל, נכלא פועל במפעל, וירוג' יוסאק (Viroj Yusak), בעוון הצתה משום שהשליך ארצה סיגריה לפני האסון. כאילו שמעשיו הם שחוללו את השרפה וגרמו לתוצאותיה. אחרים הצביעו על סידורים מפוקפקים בתשלום הפיצויים וטענו שקיים ספק אם כל הכספים, שגם ככה הסתכמו בסכומים צנועים למדי, הגיעו לידיים שלהן יועדו. נראה שבתאילנד לא התקיימו אותן התשתיות הציבוריות והחברתיות ששמונים שנה קודם לכן איפשרו את הכנסת תיקוני היסוד במערכות העבודה באמריקה ואף חוללו תמורות יסוד בזירות פוליטיות מקומיות ולאומיות.

* * *

ייתכן שהשוואה חורצת דין כזאת בין התרבויות נגועה באתנוצנטריות. ייתכן גם שבאימוץ רעיונותיו של הוגה כוולטר בנימין ביחס למשמעויות הצפונות באסונות כמו המשולש וקדר יש טעם לפגם. אכן, יש לא מעט ברבריות חסרת פשר, בנוסף לתאוות בצע, בהתנהלותם של מעסיקים שנועלים דלתות בסדנאות שממוקמות בבניינים רבי־קומות, ויוצרים בחמדנותם מלכודות אש שמעלות קורבן נערות חפות מפשע לעגל הזהב. ואף על פי כן, קשה לומר שהקטסטרופה במפעל המשולש באמת ייצגה את חוויית העבודה בגל הגלובליזציה הראשון, כמו שיהיה זה מגמתי ומוגזם לטעון כי תמונת התופת בקדר מייצגת את מצבם התעסוקתי של מיליוני פועלים בעידן הגלובלי שלנו.

עם זאת, כל אדם סביר יתרשם מקווי הדמיון בין שני האסונות, הגם שהתחוללו בקצוות גיאוגרפיים שונים ובעידנים שונים. תאונות עבודה קטלניות שדמיון כה רב קיים ביניהן, שהתחוללו בשני עידני גלובליזציה — על אף המרחקים הגדולים בזמן ובמקום — הן ההוכחה לכך שהעולם השתנה במהלך השנים הללו במידה פחותה בהרבה מכפי שמקובל להניח. הגורם הבסיסי לשני האסונות הוא מערכת כלכלית שעודדה בעלי הון להתעלם מצעדי בטיחות בסיסיים שכל רשות רגולטורית שפויה היתה מחייבת. שני המקרים הקיצוניים הללו מעידים על כך שמערכת כלכלית שמתקיימת זמן רב, הקפיטליזם במקרה שלפנינו, עלולה להמיט על ראש משתתפיה אסונות דומים.

המערכת הזאת מגלה עמידות והיא שורדת מגל גלובליזציה אחד למשנהו. ניתן להתחקות אחרי תמורות חברתיות־ציבוריות מתקופה אחת לתקופה שאחריה; הן מושפעות מטלטלות המשק, אך אינן משפיעות באמת על המבנה הקפיטליסטי העולמי. לעתים, מי שאחראי לתמורות החברתיות הללו כלל אינו מעוניין בעריכת שינויים מפליגים במשק. לעתים שינויים חברתיים שמתבצעים פה מסיחים את הדעת משינויים הכרחיים שנחוצים שם. החוקר וולטר בן מייקלס9 טען כבר בסוף המאה הקודמת, כי הציבור בארצות הדמוקרטיות במערב התרגל לעסוק בנושאים חברתיים, בדרך כלל במסגרת מה שמכונה "פוליטיקה של זהות", וההתמקדות בנושא זה גורמת לזניחת נושא אחר, לא פחות חשוב, שהוא חוסר השוויון בחלוקת הכנסות, וניצול פועלים באמצעות שיטות כמו מיקור חוץ.

* * *

לפני כרבע מאה העולם התאהב במיתוס שעל פיו הוא הולך ומתחדש, ומה שהיה לא יהיה עוד. סיומה של המלחמה הקרה בעקבות קריסתם הפתאומית של המשטרים שמאחורי מסך הברזל, היה אירוע בלתי צפוי שהתנהל בקצב מסחרר. כותב שורות אלה שייך לדור שנולד בעיצומה של המלחמה הקרה, ויכול להעיד, כמו רבים מבני אותו דור, שהרעיון שהעולם נחלק בין שני אזורים אידיאולוגיים נראה בזמנו כאמת נצחית שאין לערער עליה. לכן, אין זה פלא שקריסתו של הגוש הקומוניסטי עוררה בלב רבים את התחושה שמשהו חדש וגורלי, אולי קוסמי ממש, התחולל בעולם. עם כניסתה של האנושות לתקופה המכונה ה"פוסט־מודרנית" לאחר סיומה של המלחמה הקרה, חלו בה תמורות אידיאולוגיות במקביל לתחילת המהפכה של טכנולוגיית המידע. היה זה אך טבעי, שבאקלים של חדשנות מהפכנית — פוליטית וטכנולוגית — פרשנים מתחומי האקדמיה והתקשורת ראו בעידן החדש משהו שונה לגמרי מכל מה שהיה מוכר עד כה.

אף על פי שמעצבי דעת קהל כמו תומס פרידמן הודו, כי גלי גלובליזציה פקדו את העולם במהלך המאה ה־20 עוד קודם לשנות התשעים, הוקדשו רוב תיאוריהם להצגת תקופתנו, עידן הגלובליזציה, כתופעה שונה מאוד מכל הידוע עד כה. שנים לאחר שספרים כמו "הלקסוס ועץ הזית" של פרידמן הציגו את הגלובליזציה כתופעה שאין לה אח ורע, מעניין לבחון את ייחודיותה של התופעה. שהרי ניתוח כלכלי אובייקטיבי מראה שלפי כמה פרמטרים בסיסיים, המשק הגלובלי היום הוא "פחות פתוח ובעל פחות קשרים מזה שמשל בכיפה בשנים 1914-1870".10 חוקרים אירופאים משערים לעתים שפובליציסטים בארצות הברית הפריזו בדבריהם על החידוש הטמון בגל הגלובליזציה הזה ועל ייחודו, משום שהסחר הגלובלי הורגש רק במידה מועטה בארצות הברית לפני מלחמת העולם הראשונה. עד למשבר הכלכלי של שנות השלושים חסם הממשל האמריקאי באמצעים שונים את המסחר הבינלאומי, ועל כן לא מילאה הכלכלה האמריקאית תפקיד מרכזי בגל הגלובליזציה הקודם. הכלכלנים ריצ'רד בלדווין ופיליפ מרטין ניסחו את הדברים במילים הבאות: "ייתכן שעובדה זו מסבירה מדוע קנתה לה אסכולת 'גלובליזציה ללא תקדים' אחיזה עמוקה כל כך בארצות הברית".11

כך או כך, קשה להתעלם מעומק השכנוע העצמי של פרידמן בתיאוריו את עידן הגלובליזציה שנפתח בשנות התשעים במאה הקודמת כתופעה שאין דומה לה. בפרק "המערכת החדשה" בספר "הלקסוס ועץ הזית", שבו הוא מציג לראשונה את המאפיינים המרכזיים, לדעתו, של הגלובליזציה, נפתחים כמעט כל הסעיפים באופן שמבקש להגדיר את הגלובליזציה או לאפיין אותה, והרטוריקה שמשמשת אותו היא הבחירה במשפט שעומד על ההבדל בין התקופה הנידונה לבין תקופות אחרות, או מבדיל אותה מתופעות אחרות. סעיף אחרי סעיף מתבשר הקורא על ייחודיותה של הטכנולוגיה החדשה בסוף המאה ה־20, ובשינויים ובתמורות שחלו בעולם הסובב אותו מאז ימי המלחמה הקרה.

"עידן הגלובליזציה הנוכחי... בעל סגולות ייחודיות משלו";

"ראשית, הגלובליזציה, שלא כמו המלחמה הקרה, אינה מערכת סטטית";

"שלא כבמערכת המלחמה הקרה, לגלובליזציה יש גם תרבות שלטת משלה, ולכן היא נוטה לחולל הומוגניזציה";

"לגלובליזציה יש טכנולוגיות אופייניות משלה";

"אם המידה האופיינית של המלחמה הקרה היתה משקל — וביתר פירוט, משקל ראש־הנפץ של טילים — הרי המידה האופיינית של מערכת הגלובליזציה היא מהירות — מהירות המסחר, התנועה, התקשורת והחדשנות".12

סעיף אחד בלבד מוותר על הרטוריקה הזאת ונמנע מהשוואת ההווה הגלובלי שבו אנו חיים לאירועים שקדמו לו בהיסטוריה האנושית. הסעיף הזה נפתח בהצגת התזה העיקרית של פרשנים כמו פרידמן במחנה הגלובליזציה. לגביהם, בסיסה של הגלובליזציה בת ימינו הוא "הקפיטליזם של השוק החופשי. ככל שאתה מאפשר לכוחות השוק לשלוט, וככל שאתה פותח את הכלכלה שלך לסחר חופשי ולתחרות חופשית, כן תהיה הכלכלה הזאת יעילה ומשגשגת יותר".13

בפרקים אחרים בספרו, חוזר פרידמן ומדגיש שאין דרך שלישית שתנסה למתן את התוצאות הבעייתיות של קפיטליזם מעבר לסוציאליזם שנכשל, וכי "זה מה שאפשר לומר על החלופות האלה [לקפיטליזם]: הן לא פעלו" (ההדגשה במקור — ממ"ס).14

בספרו הכביר פרידמן מילים על המתיחות שהוא מזהה בעידן החדש בין חיים מסורתיים מקומיים לבין הירתמות למערכת הגלובלית החדשנית שמעוניינת ביעילות, במהירות וברווחים, ללא קשר לעברם של משתתפיה או למחויבותם לאורחות חיים מקומיים ומסורתיים. עץ הזית מסמל את המקומיות בפרשנות שלו, ומכונית הלקסוס מסמלת את הגלובליות. אף על פי שהחלק הארי בתיאוריו הוקדש להכרח להירתם למרוץ הגלובלי ולכדאיות שבדבר, מקדיש המחבר כמה מלים לצורך ביצירת איזון בין המקומי לגלובלי; כך למשל, בסוף הספר הוא טוען ששמירת איזון "בין מכונית 'לקסוס' ובין עץ הזית הוא משימה שכל חברה חייבת להתמודד עמה מדי יום ביומו".15 אבל הטענה הזאת על הצורך כביכול ביצירת איזון, אינה אלא מס שפתיים, שכן המסר של פרידמן הוא אנטי־היסטורי בכך שהוא טוען שאנו חיים בתקופה שבה לא ניתן להסיק שום מסקנה מחייבת מאירועי העבר להווה ובוודאי שלא לעתיד.

* * *

מי שיורד לסוף דעתו של פרידמן ("הרעיון המוביל שמאחורי הגלובליזציה הוא קפיטליזם של שוק חופשי"), לא היה בוחר בעץ הזית על המשמעויות הסמליות שלו, אלא נרשם ללימודי מנהל עסקים, כדי ליהנות מהעולם שאותו מסמלת מכונית הלקסוס. אין ספק שהמסר שאותו נושא עמו מחנה הגלובליזציה נקלט היטב. אני כותב שורות אלו כמרצה באקדמיה שחי בגליל, אזור שסמלו, במקרה, הוא עץ הזית. יש 11 חוגים ללימודי כלכלה ומנהל במוסדות האקדמיים הפועלים באזור, וכולם מציעים מסלול לימודים לתואר ראשון. למרות דגשים שונים המשתקפים לעתים משמותיהם של החוגים, כולם, ללא יוצא מהכלל, מנחילים לתלמידיהם את "הרעיון המוביל שמאחורי הגלובליזציה".16 ובכל שש המכללות הציבוריות הפועלות בגליל אין ולו חוג אחד ללימודי היסטוריה, וזאת למרות המטען ההיסטורי האדיר של האזור.

כך נרמסה תהילתו של עץ הזית תחת גלגלי הלקסוס, ובזאת בעצם נשללה החשיבות שבלימודי ההיסטוריה. לעובדה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת, שכן מחיקת העבר מכל מסגרת אפשרית בלימודי ההשכלה הגבוהה מובילה בהכרח גם לתפיסה כלכלית שגויה שמתאימה את עצמה למרוץ החימוש העכשווי — לגלובליזציה. בתחומי ההשכלה, הגישה נוקטת צעדים הנחוצים להשגתו של מה שפרידמן קורא, "העדר האלקטרוני": "אם בדרכך נתקלת ב'עדר האלקטרוני', הוא יכול, לאלתר, להמטיר דולרים, מיליארדים על גבי מיליארדים, על שוקי המניות ואיגרות החוב של ארצך, וכן במישרין על מפעלים ועל בתי חרושת. זו הסיבה שיותר ויותר מדינות מעוניינות לעשות הכול כדי להתחבר ל'עדר' הזה", הוא קובע בספרו.17

* * *

בספרם מאיר העיניים, "הפעם זה אחרת: שמונה מאות של איוולת פיננסית", מתארים כרמן ריינהרט מאוניברסיטת מרילנד, וקנת רוגוף מאוניברסיטת הרווארד, את התסמונת שהעניקה לספר את שמו. על פיה, חברות שנהנות מצמיחה בתקופה מסוימת שוכחות את המשבר הבנקאי שהקדים את מחזור השגשוג הנוכחי. המחברים מתארים בפרוטרוט 21 משברים פיננסיים שאירעו בצפון אמריקה, ו־112 משברים שהתחוללו באירופה מאז 1800, במחזוריות שנראית בלתי נמנעת.18

לטענת המחברים, מהותה של התסמונת פשוטה: בתקופת צמיחה מתחילים האזרחים להאמין שמשברים פיננסיים הם נחלתן של מדינות אחרות ותקופות אחרות, ושאין סכנה שמשבר מסוג זה יפקוד אותם ואת סביבתם בזמן הקרוב. הם טועים לחשוב, שהצמיחה שממנה הם נהנים בנויה על יסודות מוצקים, על מבנים איתנים, על חדשנות טכנולוגית ועל מדיניות נבונה, וזאת בניגוד לצמיחה שקדמה למשברים קודמים.19 על רקע ההנחות האלו, אנשי הון מהמגזר הפרטי ובנקים יתמכו במדיניות הפרטה, ידרשו גם את ביטולם של רשויות פיקוח ונוהלי רגולציה שהוסדרו אחרי המשבר הקודם, וגם את הקטנת נטל המס המוטל עליהם, והציבור והממשל ישלימו עם הדרישות הללו ויעצימו את מדיניות ההפרטה מתוך הנחה שאכן, הפעם זה אחרת.

עד המשבר הפיננסי ב־2008-2007, תסמונת "הפעם זה אחרת" התבטאה בדבריהם של פרידמן ואחרים על החדשנות הטכנולוגית והאינטגרציה העולמית הייחודיות לתקופת הגלובליזציה החדשה. כלומר, הגלובליזציה הוצגה כאילו באמת היתה תופעה אחרת שמחייבת מדיניות כלכלית מתירנית. ואכן, בשני העשורים שחלפו בין נפילת חומת ברלין למשבר הפיננסי קוצצו קשות נוהלי רגולציה, שהיו אמורים לפקח על תחום המשכנתאות, כמו גם אלה שהיו אמורים להגביל את פעילותם של בנקים להשקעות ולהפריד פונקציות בין בנקים מסחריים לבנקים להשקעות. כמו כן, בשמונה שנות נשיאותו של ג'ורג' ווקר בוש, נטל המס על העשירונים הגבוהים הוקטן, גם זאת מתוך תקווה שהפעם יתנהלו העניינים אחרת. ספרו של מייקל לואיס "בומרנג: מסעות בעולם השלישי החדש",20 חשף את ממדי המשבר הבנקאי שפקד את העולם בשנת 2008. הספר, שמתאר את קריסתם של מוסדות כלכליים ומשטרים ברחבי העולם, מצביע על תפיסה אחרת של תהליך הגלובליזציה. לפי תפיסה זו הגלובליזציה אינה תהליך מחויב המציאות שמחזק את החוסן הלאומי ומוביל לצמיחה כלכלית, אלא בומרנג — על פי המטפורה שטבע לואיס — שמגביר שבעתיים מחדלי ניהול פיננסי ועלול להפוך את השימוש בכלי השקעות בשוק המשכנתאות כמו ה־CDO (Collateralized Debt Obligation), למרשם בטוח לקריסה כלכלית גלובלית.

אבל הנקודה שראוי להדגיש אינה דווקא ההתפכחות מהאשליות שבהן שגו תומכי הגלובליזציה בדור הקודם, אלא העובדה שהכלכלה מאופיינת בהתנהלות מחזורית, שייתכן שהיא בלתי נמנעת. תיאוריו הססגוניים של לואיס, כמו זה שבו הוא מספר על דייג איסלנדי שהפך ב־2005 לספקולנט מטבע בלאנדסבאנקי (Landsbanki), בנק מסחרי גדול באיסלנד שקרס במשבר הפיננסי, והושלך לרחוב בסתיו 2008 — הם התוספת היחידה שמבדילה את המשבר הפיננסי ב־2008-2007 מהמשבר הבנקאי שאירע מאה שנה קודם לכן בארצות הברית. כלומר, גל הגלובליזציה הנוכחי הרחיב את מחזורי השפל במערכת הפיננסית למחוזות שטרם הגיע אליהם, והדבר נכון גם בנוגע לאסונות במקומות עבודה, כמו זה שאירע במפעל קדר.

* * *

מאה שנה לפני אירועי 2008-2007, כשלים וסדרה של פשיטות רגל בתחום הבנקאי האמריקאי הסתעפו והסתבכו עד כדי כך שאנשי העסקים והציבור חששו מהתמוטטות כללית. בשלב מסוים, באוקטובר 1907, נראה שהבורסה בניו יורק לא תיפתח. הדמיון בין שרשרת אירועי 1907 — שעד 1929 נקראו בציבור האמריקאי "המשבר הגדול", ושנגרמו על ידי תרמית מניות שקשורה לרכישת "חברת הנחושת המאוחדת" — לבין המשבר הפיננסי שהתחולל כעבור מאה שנה, בולט לעין. בשני המקרים הציבור התבשר כי רק מעורבות חירום של גורם זה או אחר הצילה את המשק; אם ב־2008 הציל הממשל את המשק באמצעות כספי הצלה בהיקף של 700 מיליארד דולר לבנקים להשקעות וגם לחברת הביטוח AIG, הרי שמאה שנה קודם לכן, על פי הנרטיב המקובל בארצות הברית (הגם שאינו לגמרי מדויק, כפי שיוסבר בפרק אחר בספר), ההון הפרטי הציל את הממשל וייצב את המשק כאשר הבנקאי הגדול ג׳.פ. מורגן הזרים הלוואות חירום למשק וכמוהו עשו גם אילי הון נוספים כמו ג'ון רוקפלר.

בהקשר זה השאלה מי מגייס כספי הצלה למען מי היא שאלה היפותטית. גולת הכותרת בשני המשברים היא התופעה שבישראל קוראים לה "קשרי הון ושלטון". ההתרחשויות מ־2008-2007 שמתוארות בפרוטרוט בספרו של אנדרו סורקין21 ייראו בוודאי מופרכות לכל מי שדוגל בשוק החופשי. על פי סורקין, כתב פיננסי ב"ניו יורק טיימס", שר האוצר הנרי פולסון, לשעבר המנהל הכללי של בנק ההשקעות גולדמן זקס, וטימותי גייתנר, מי שכיהן כנשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק, מזמינים לישיבות את נשיאי הבנקים הגדולים להשקעות, שבהן הם מחליטים בצוותא על הליכי התמזגות בין חלק מהמוסדות שאותם מנהלים הנשיאים; על האסטרטגיות לפנייה למוסדות בנקאיים זרים; ועל הדרכים לשימוש בכספי הציבור כדי להציל את המוסדות שהם עומדים בראשם. התיאורים הללו שמוכרים משנת 2008, נראים כמו סרט המשך למגעים קדחתניים שהתנהלו מאה שנה קודם לכן בין נציגי ההון הפרטי, מורגן ושותפו ג'ורג' פרקינס, לנציגי הממשל הפדרלי והממשל המקומי כדוגמת שר האוצר ג'ורג' קורטליו וראש עיריית ניו יורק ג'ורג' מקללן.

כמו שיתואר בהמשך, בשני המקרים פגעו דיווחים על טיב הקשרים בין נציגי ההון לנציגי השלטון במוניטין הנאור והליברלי של מנהיגים פופולריים בשתי התקופות. ב־1907 מתדיינים רבים האשימו את מורגן ונציגי חברת יו.אס. סטיל (US Steel) בכך שהוליכו את הנשיא תיאודור רוזוולט שולל. לטענת המבקרים, ניצלו אנשי ההון את תמימותו של הנשיא, שהיה דווקא מפורסם בקשיחותו בכלל ובקשיחותו כלפי חריגות בתחום העסקי (הוא נקרא "שובר ההגבלים") בפרט, וקיבלו את ברכתו למיזוג מפוקפק שבמסגרתו השתלטו על חברת טנסי לפחם, לברזל ולרכבות (Tennessee Coal, Iron and Railroad Company) כדי להפיק רווחי עתק. במשבר שהתחולל ב־2008, הואשם הנשיא הטרי ברק אובמה בכך שהתרפס בפני המגזר העסקי ברגע האמת. ההאשמות נשמעו כבדות שבעתיים, משום שבחירתו של אובמה לתפקיד רופדה במידה רבה מאוד ברגשות תסכול וזעם שאותם חש הציבור האמריקאי כלפי קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש, שהותיר את הטיפול במשבר לממשל החדש. הזעם הציבורי הרקיע שחקים במרס 2009 לאחר שהתגלה כי מנהלי בנקים ומנהלי חברת AIG, שהמוסדות שאותם ניהלו הסתבכו בגלל מחדל ניהולי וניצלו על ידי כספי החירום הציבוריים, החליטו, בעזות מצח, להעניק לעצמם בונוסים שמנים; או אז זימן אובמה את 13 מנהלי הבנקים הגדולים בארצו לישיבה דרמטית בבית לבן. המוזמנים, שלא ידעו את סדר היום של הפגישה, ישבו בדריכות וציפו לשמוע על צעדי פיטורים או אפילו על הלאמת חלק ממוסדותיהם. הנשיא הפופולרי, שהצהרתו שהוא "יכול לעשות זאת" (Yes, we can!) היתה כזכור הסיסמה שליוותה את מסע הבחירות הכריזמטי שלו, ושהבטיח ערב בחירתו לחולל שינויים בחברה, פתח את המפגש בנימה מאיימת, והזכיר למוזמנים שהממשל הוא למעשה הדבר היחיד שמגן עליהם מפני הסתערות ההמון והעלאתם על המוקד. אלא שהטון השתנה כהרף עין, והנשיא שרק לפני רגע איים על אורחיו, פנה אליהם ושאל אותם כיצד יוכל לעזור להם. ממש כפי שקרה מאה שנה קודם לכן, גם הפעם איפשר אובמה למגזר הפרטי להכתיב לממשל בוושינגטון את תנאי הצלתו.22

אנחת הרווחה שנפלטה מפיותיהם של הבנקאים הגדולים במרס 2009 היא גם המנון הניצחון של ההון על השלטון באוקטובר 1907. המסקנה מההשוואה המפורטת שתיערך להלן היא שאם שחקני ההון והשלטון היו מפיקים ברצינות את לקחי הפאניקה הבנקאית ב־1907, לא היה צורך בהפקת לקחים ממשבר 1929 או 2008, פשוט משום שהם לא היו מתחוללים. אלא שגם ב־2008 שגתה החברה באשליות שהפעם יתנהלו הדברים באופן אחר מהאופן שבו התנהלו בעבר. החברה האמינה שאנו חיים בעידן שונה לגמרי, עידן של גלובליזציה, ושכל מה שצריך לעשות הוא לאפשר לשוק החופשי לפעול את פעולתו. ואם לנסח זאת במילותיהם של נביאי השוק הזה: "הארצות בעלות הנכונות הגדולה ביותר להניח לקפיטליזם להרוס במהירות חברות לא יעילות כדי שיתפנה כסף ויופנה לחברות חדשניות יותר, הן שישגשגו בעידן הגלובליזציה".23

* * *

לאחר המשבר ב־1907 הציבור התקומם, והתארגנו תנועות מחאה. חלק מדורשי השינויים היו ליברלים ממעמד הביניים שהתקבצו בתנועה הפרוגרסיבית כדי לדרוש תיקונים חברתיים־כלכליים, וחלק מהם הופיעו בגבעת הקפיטול בוועדת "פוג'ו" בקונגרס (Pujo Committee) שקמה כדי לחשוף את הנהלים הבנקאיים המפוקפקים שחולל "הגבל הכסף" (the money trust). המשפטן לואיס ברנדייס שריכז את המחאה החברתית וביטא אותה, כתב רבות על "קללת גודלם של התאגידים", צירוף שמתאר את חוסר האונים של הציבור ושל נבחריו הניצבים אל מול התאגידים והבנקים הגדולים שתמיד יטענו, בתקופות צמיחה, שגודלם המונופוליסטי הוא טבעי ויעיל, ובתקופות משבר חייב הממשל להיחלץ לעזרתם, שכן קריסתם תיצור תגובת שרשרת שתהיה קטלנית למשק כולו. בנוסף לזאת, כפי שיתואר בהמשך, העלה ברנדייס הצעות לתיקונים ספציפיים (כמו ביטול המבנה המסחרי של "דירקטוריונים צולבים" שבו אותם המנהלים יושבים בצוותי ההנהלה של תאגידים שאמורים להיות מתחרים), וגם הציג גישה כוללת להגברת השקיפות במגזר הפרטי בכפיית חובת הדיווח על התאגידים, בהתאם לסיסמה "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר".

בדומה לכך, הציבור התקומם לאחר המשבר ב־2008 והתארגן בתנועות ובמסגרות מחאה, שהבולטת ביניהן מוכרת כתנועת "לכבוש את וול סטריט". במחאתם של חברי התנועה מהדהדות הקריאות שעלו מדברי הפרוגרסיבים מאה שנה קודם לכן, שקראו להגברת השקיפות במשק, לצעדי מיסוי להקטנת פערי הכנסה, ובעיקר להתמודדות עם ממדיהם הסוריאליסטיים של התאגידים ושל הבנקים הגדולים. הרעיון שמאחורי סוגיית קללת גודלם של התאגידים שהעסיקה את ברנדייס לפני מאה הוא בדיוק הרעיון שניצב מאחורי התופעה שסיסמתה "גדול מדי להיכשל", שמקוממת את אנשי "לכבוש את וול סטריט" כמו גם אזרחים אחרים בימינו. במהלך מאה שנה — מאה שדישדשה במקום מבחינת המבנה הכלכלי, שהוא הבסיס לחיי החברה והתרבות — שיחקה תסמונת "הפעם זה אחרת" תמיד לידיהם של מונופולים ואילי הון, שבתקופות שגשוג דרשו כי הממשלות והציבור יצייתו לכללי השוק החופשי, ובתקופות משבר התנערו מאותם כללים, וזעקו, בניגוד לעקרונות הקפיטליסטיים שבהם צידדו בעתות רווחה, לסיוע של כספים ציבוריים, בטענה שנפילתם תמוטט את המשק.

מסתבר שסיסמת "הפעם זה יהיה אחרת", בנוסף לרעיונות אחרים שנפוצו במאה ה־21 כמו תפיסת הגלובליזציה, היא סיסמה צבועה. כמו כל דוקטרינת־על שהוצעה עם תום המלחמה הקרה — ולא במקרה הוצעו הדוקטרינות הללו על ידי אנשי אקדמיה ועיתונאים ששקועים עד צוואר בהוויה האמריקאית24 — גם זו מתיימרת לבשר תקופה היסטורית חדשה, כזאת שאין לה קשר עם ההיסטוריה, מנבאת את קצה ופועלת להשכחתה.

* * *

אין לערער על הפופולריות של רעיון הגלובליזציה. כאשר אנשים שומעים את המונח הזה, הם מקשרים אותו אסוציאטיבית לטכנולוגיות המידע שצמחו בעולם בסוף עידן המלחמה הקרה. הטכנולוגיות הללו מאפשרות התקשרויות מהירות מקצה העולם ועד קצהו עם אנשים שקודם לא ניתן היה ליצור איתם קשר כזה. עובדות אלה הן בעלות השלכות מרחיקות לכת בזירה החברתית ובזירה הפוליטית — רבים מניחים שהרשתות החברתיות הן שחוללו תמורות פוליטיות מהפכניות בימינו, כמו לדוגמה את אירועי האביב הערבי במזרח התיכון.

אך נראה שבפרספקטיבה היסטורית, היתה הגזמה בתיאור השינויים שחוללו טכנולוגיות המידע החדשות מסוף המאה ה־20 והן זכו לתהילה שלא היו ראויות לה. כך, למשל, קבעה פרנסס קיירנקרוס, כלכלנית מאוניברסיטת אוקספורד ועיתונאית בכתב העת "האקונומיסט", את מטבע הלשון המוצלח "מותו של המרחק" כשניסתה להמשיג את השפעתה של טכנולוגיית המידע ב־1997.25 המונח מתאר היטב את האופוריה שהציפה אנשים שחוברו לראשונה לרשת האינטרנט באותה התקופה, אך הוא מטעה. לפני קצת יותר ממאה שנה, היה אפשר להעביר מידע ממרחקים באמצעות הטלפון או הטלגרף בכבלים, בתוך דקות או שעות. מבחינה זו, ההבדל בין 1914 ל־2014 הוא מידתי ולא מהותי. כדי להעמיד את קצב ההתקדמות במאה האחרונה בפרופורציה, כדאי לחשוב על שתי השוואות. האחת, בין עיתונאי שמנסה להעביר סיפור לעיתונו ערב מלחמת העולם הראשונה ונעזר בטלגרף לצורך זה לבין עיתונאי בתקופתנו, שנעזר באינטרנט. השנייה היא ההבדלים ביכולות שהעמידה ההתפתחות בתחום התחבורה בשנת 1914 לעומת זאת שהיתה אפשרית בשנת 1814. אם ב־1814 יכול היה חקלאי לנוע כעשרה קילומטרים ביום עבודה, הרי לאחר שרכש מכונית מדגם T של פורד ב־1912 השתפרה יכולת התנועה שלו, והוא יכול היה לנוע עשרות קילומטרים ביום. ברור שהקפיצה המשמעותית התחוללה דווקא בין 1814 ל־1914 ולא בין 1914 ל־2013. ואם במסגרת שתי ההשוואות צריך להצביע על ההמצאה שביטלה את המרחקים, הרי שהייצור ההמוני של המכונית תרמה לכך יותר מחידושי המחשב. כשספר זה מדבר על "המאה שדישדשה במקום", הוא דן במערכת הכלכלית ובנגזרותיה הבולטות, כמו מחזורים של גאות ושפל, קיטוב הכנסות קיצוני, קללת גודלם של התאגידים וכיו"ב, ובה בעת הוא קורא תיגר על ההפרזה בגודל הזריזות והחדשנות בתורת הגלובליזציה ועל השבחים שהן גורפות.

* * *

הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הבין בתום מלחמת העולם הראשונה כי רק כמה שנים קודם לכן, בטרם זו פרצה וגבתה את מחירה, חיו בני דורו בסוף עידן של גלובליזציה, ונהנו מיכולות טכנולוגיות בתחומי התקשורת, הפנאי, התחבורה והמסחר שהיו באמת חדשניות בשעתן. ב־1919 שיחזר קיינס את מצבם של בני דורו ב־1913:

אירוע יוצא דופן בהתקדמות האדם באותו עידן היה זה שהסתיים באוגוסט 1914. תושב לונדון יכול היה להזמין בטלפון, בעת שהוא לוגם את תה הבוקר שלו במיטתו, מוצרים שונים מכל רחבי העולם... בה בעת ובאותו אמצעי יכול היה להשקיע את הונו במשאבי הטבע וביוזמות חדשות בכל פינה בעולם... הוא יכול היה להבטיח לאלתר, אם חפץ בכך, אמצעי תחבורה נוחים וזולים לכל ארץ או אקלים ללא צורך בדרכון או בהליכים רשמיים.26

העולם שמתואר כאן, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קרוב הרבה יותר לעולמו של אדם מהשכבות המבוססות ב־2013 מאשר לעולם כלשהו שאותו ניתן היה לתאר ב־1813. מבחינה טכנולוגית בכל הנוגע לאמצעי תחבורה ולהעברת מידע, העולם כמובן לא דישדש במקום במאה השנים האחרונות, אבל הוא התקדם פחות מכפי שמקובל לטעון בשיח על הגלובליזציה בדור האחרון.

* * *

מיטב הכלכלנים היום שותפים לערעור זה על עוצמתו הייחודית, כביכול, של גל הגלובליזציה הנוכחי. באחד המאמרים המאלפים שלו, פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2008, קובע, כי לפני מאה שנה עיר גדולה בארצות הברית כמו שיקגו, היתה חלק מהמערכת הגלובלית יותר מכפי שלוס אנג'לס היא חלק מהמערכת הגלובלית בימינו. "אנחנו שומעים סיפורים על משקיעים יפנים שקונים נכסי נדל"ן בניו יורק, או על חברת BMW שפותחת מפעל בדרום קרוליינה", כותב קרוגמן, וזה "גורם לנו לדמיין כי אנו חיים בכפר גלובלי שאין לו אח ורע בהיסטוריה... אך לאמיתו של דבר לא פיתוחם של רשת האינטרנט והפייסבוק הוא טכנולוגיית מפתח שאיפשרה את לידתו של משק גלובלי, אלא דווקא מנוע הקיטור והטלגרף שפותחו בסוף המאה ה־19".27

אפשר להתווכח עם ההערכה הזאת וגם עם הפרמטרים שתומכים בה. ייתכן, למשל, שאם עוברים לעסוק בתחום הרפואה כדי להשוות את היקף השינויים ואת קצב התחוללותם, אין ספק שחלו בו תמורות אדירות במהלך מאה השנים שבין 1914 ל־2014. אבל בעוד שוויכוח מעניין ומסקרן זה נוגע למעטפת הרעיונית של הספר, אין לו קשר לליבתו, שעוסקת בהמשכיות סוגיית "הון ושלטון" במאה האחרונה — מהשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד תקופת הנשיא אובמה.

בגלל הרושם העז שחוללה תנועת המחאה החברתית במדינת ישראל בקיץ 2011, חשבתי שראוי יהיה לפתח את הצד ההיסטורי בשיח החשוב על הון ושלטון שמתחיל להתפתח גם במדינת ישראל. בשני המקרים, כאן ושם, איני בא לטעון, "שום דבר לא משתנה בהיסטוריה". אלא ששאלות כמו קיטוב כלכלי, גודלם והשפעתם של בנקים ותאגידים אינן חדלות מללוות אותנו כבר מאה שנה ובניגוד למקדמי הגלובליזציה מסוגם של תום פרידמן, אין כל ייחוד בגלובליזציה של המאה ה־21 ובהקשר זה, מה שהיה לפני מאה הוא מה שיהיה היום ומחר.

להשקפתי, אידיאולוגיית הגלובליזציה, כמו כל תפיסות־העל שהתפתחו אחרי סיום המלחמה הקרה ומבקשות לבדל את החברה העכשווית מכל ההיסטוריה שקדמה לה, מבקשת דבר־מה שעומד בניגוד לרגשותיהם של אזרחים מוחים ולהלך רוחם. אנשים כועסים, שעוזבים את קרירות המזגנים, יושבים באוהלי מחאה ודנים בעתידם, ירצו, אני משער, לבדוק מהם הלקחים שניתן להפיק מאופן התנהלות מדינתם בעבר. הרי טבעי שאדם כועס יפנה לעבר ויתהה על חלקם של האירועים ההיסטוריים במצוקת ההווה. אלא שאנשים שרצו לברר אם קיים קשר כלשהו בין המחיר הגבוה מדי של גבינת הקוטג' או מחיר הדיור הבלתי אפשרי, לבין האפשרות שהמדינה מוכרת את מיטב נכסיה לכמה משפחות עשירות שהיא חפצה ביקרן באמצעות מכרזים תפורים או מפוקפקים, לא היו יכולים לעקוב אחרי תהליכים שקדמו להם בתחומי המונופוליזציה ואיכות החיים שצצו במחזוריות קבועה בעבר.

בסופו של דבר, הדיון בהשפעת הגלובליזציה אינו מסתכם בשאלות כמו האם המכונית לפני מאה שנה השפיעה יותר מהרשתות החברתיות היום, כשם שהוא לא מסתכם בהשערות על עוצמתם של המותגים והסמלים הגלובליים (למשל, התזה הנודעת של פרידמן שעל פיה שתי מדינות שבהן פועלים סניפי מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו לעולם, או הביקורת הקשה שקליין מותחת על מותגים כמו מקדונלד'ס, בספרה המרתק "בלי לוגו", שנחשב למצע הרעיוני של תנועת האנטי־גלובליזציה, וככזה, לאנטיתזה לספרו של פרידמן, "הלקסוס ועץ הזית"). כמו כל אידיאולוגיה גדולה, גם הגלובליזציה חפצה להשפיע על תהליכי קבלת החלטות בכל הנוגע לתכנון אסטרטגי של מדינות, לגיוס משאביהן ולחלוקת נכסיהן. כל אידיאולוגיה רצינית צריכה להיבחן במאבק ציבורי מול רעיונות אחרים, בהתאם לכללי משחק הוגנים. אלא שבהתאם לשקר המוסכם מראש במדינת ישראל, כמו גם במדינות אחרות, חוסלו לימודי ההיסטוריה, ובכך למעשה התאפשר ניצחונה של הגלובליזציה ללא קרב אמיתי.

כבר דור שלם מוצבת ההפרטה בפני אזרחי העולם כיעד שההיגיון שעומד מאחוריו מובן מאליו ואין צורך לבחון אותו על פי תוצאות היסטוריות. כבר דור שלם נשלט התכנון האסטרטגי האחראי לאמצעי לימוד ולהפצת מידע בתקשורת על ידי תורת הגלובליזציה. כיצד יוכל אזרח מוטרד לרכוש מידע על אודות השלכותיהן של סוגיות המונופולים וההפרטה בעבר ועל מחירי הקוטג' והדיור בהווה אם חלק גדול מהמוסדות להשכלה גבוהה אינם מלמדים היסטוריה, ומציבים ממול באופן בלעדי את השילוש הקדוש שמורכב מתואר ראשון בכלכלה, תואר ראשון בניהול ותואר ראשון בניהול ובכלכלה?28

* * *

ניתן לפרט את הטענות העיקריות המועלות בספר הזה בקצרה:

בעיות יסוד במערכת הכלכלית נמשכו במהלך מאה שנה במדינות כמו ארצות הברית, שיש בהן משק קפיטליסטי ויחסי קרבה בין הון לשלטון. במקרה של ארצות הברית, כמו במקרים אחרים, הדמיון בין מצב המשק ב־1914 למצבו ב־2014 בולט לעין, חרף תמורות שהתחוללו בו ומיסוד נהלים (היציאה מתקן הזהב, ההשפעה על סחירות במשק, פעילות של הבנק הפדרלי ושל רשויות רגולציה כמו הוועדה לניירות ערך ובורסות ומס הכנסה) שלא היו קיימים לפני מאה שנה או שצעדו אז רק את צעדיהם הראשונים.

בנוסף לדמיון הכללי בין המצב ששרר במשק בתחילת המאה ובסופה, הסוגיה המרכזית שהעסיקה את הציבור בכלל ואת פעילי המחאה בפרט ב־1914 היא אותה הסוגיה שמטרידה חלק מהאזרחים היום, והיא קללת גודלם של התאגידים והבנקים; צירוף שמתאר את התנהלותם המונופוליסטית של התאגידים והבנקים הגדולים במשק ואת חסינותם מעונש, כלל שהמשק הקפיטליסטי אמור להיות מושתת עליו.

בגלל טבען המחזורי של תקופות השפל, ובגלל בעיות יסוד שהמשיכו להתקיים במהלך המאה כולה גם במשק האמריקאי וגם במדינות נוספות, ניתן לעקוב אחרי גלים של מחאה חברתית, שהמשותף להם הוא הקריאה לתיקונים חברתיים וכלכליים.

מהבחינות הכלכליות הללו דישדשה המאה הזאת במקום, אבל מבחינות טכנולוגיות ואחרות, התחוללו בה תמורות רבות. במקרה של ארצות הברית, ההנגדה באה לידי ביטוי באופן הקיצוני שבו נותרו בעיות היסוד בעינן מצד אחד, בעוד שמצד שני מסתמנות בעידן נשיאותו של ברק אובמה תמורות חברתיות גדולות ומפתיעות, כמו עצם בחירתו של נשיא שחור באמריקה במה שנראה כסמל לחציית מחסום הגזע שהיה בלתי עביר לחלוטין לפני מאה שנה, בימים שבהם היו אנשי הקו־קלוקס־קלאן אהודים על ידי נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו29 וחוקי האפליה הגזעית ("ג'ים קרואו") היו חלק מהממסד של רבות ממדינות ארצות הברית. הניגוד בין קיפאון כלכלי לבין תמורות חברתיות מרחיקות לכת הוא מסקרן ודורש עיון.

האחיזה שקנו להן בעיות יסוד מסוימות במשק מציבה בפני המשטרים הדמוקרטיים בעולם אתגר אסטרטגי מהמעלה הראשונה: כיצד לשמור על חוסנה של המדינה ועל ליכודה של הקהילה האזרחית שחיה בה כאשר נכסי האומה מתחלקים באופן בלתי שווה בין האזרחים? הניתוח שיוצע כאן מתרחק מהנחות היסוד של פעילים ומבקרים חברתיים ועל פיהן, מה שמיוחס לקשר בין הון לשלטון הוא בעיקר תוצאה של קונספירציה שמתמקדת במניעיהם של השחקנים הבולטים בשני צדי המשוואה, המגזר הפרטי והממשלה. טענתי אחרת: רק פתי יאמין לאשליה בנוגע למניעיהם של השחקנים בפרשות כמו המשברים הבנקאיים ב־1907 וב־2008, שמתועדים בפרטי פרטים. לדעתי התרפסותם של מנהיגים נבחרים הזקוקים לבעלי הון בין השאר למימון מסעי בחירות, עזות המצח של מנהלים כושלים שמתגמלים את עצמם בכספי הציבור, וסדרה ארוכה של חריגות או נהלים מפוקפקים אחרים שקשורים למניעי השחקנים ולאישיותם, אינם הסוגיה המרכזית שצריכה לעניין את ההיסטוריון. תפקידו לשרטט תמונה כוללת ורחבה, ולא להתעכב על מידותיהן המגונות של הנפשות הפועלות, שכן הן אינן ייחודיות לתקופה המדוברת, וגילן כגילו של המין האנושי. ברמה ההיסטורית, אוזלת היד שמגלות הדמוקרטיות הקפיטליסטיות בתיקון יסודי של הבעיות הכרוניות של המערכות הכלכליות שלהן, ובעיקר סוגיית אי־השוויון הכלכלי, גורמת בעת ובעונה אחת לחוסר ביטחון קולקטיבי ולחיזוק המאמצים להבליט את אתוס היסוד של האומה. אנסה להסביר את דברי: בעקבות תהליכי קיטוב כלכלי שנגרמים על ידי מדיניות הפרטה שהיא יוזמת, מדינה כמו ישראל, שהיא בעלת אתוס יסוד שהוא לאומי בעיקרו, תנסה לתגבר את לאומיותה ותעשה זאת באופן קדחתני. ארצות הברית לעומת זאת, היא מדינה שהאתוס היסודי שלה הוא חברתי־כלכלי בעיקרו והוא עוסק במימוש עצמי ("הגשמת החלום האמריקאי") במובנים שונים. לכן באמריקה, נוכח סימנים חמורים של חוסר שוויון כלכלי שנגרם על ידי ההפרטה, המשטר פועל כדי לתחזק את אותם האלמנטים החברתיים במיתוס היסוד של המדינה. באופן אובייקטיבי, דווקא שיעורי הניידות החברתית בארצות הברית יורדים משנה לשנה, ופחות אנשים מצליחים "לממש את החלום" בשיפור מעמדם החברתי, אך כדי להסיח התדיינויות מהמגמה המדאיגה הזאת, המשטר מפעיל כמה תוכניות לרבגוניות חברתית (diversity) שבזכותן כמה בני מיעוט עולים לעמדות בכירות במשק ובפוליטיקה. במדינה כמו ישראל, שהיא בעלת מיתוס יסוד לאומי, המשטר מפעיל מיזמים לאומיים (בין השאר התנחלויות) כדי להסיח את ההתדיינויות מבעיות היסוד של המשק. סמלים חברתיים במדינה אחת, וסמלים לאומיים במדינה אחרת, בעצם ממלאים אותה הפונקציה של הסחת דעת.

* * *

פרקי הספר עוקבים אחרי היבטים חברתיים־כלכליים־פוליטיים בולטים בהיסטוריה של ארצות הברית לפני מאה שנה, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה, והשוואה בינם לבין תהליכים דומים בתחומים מקבילים שנעשים היום. הספר פורש מגוון של פרשות כשלצדן גלריה של טיפוסים: אילי הון, פעילים חברתיים ופוליטיקאים — כולם מופיעים בפרקים השונים, אבל הניתוח מתמקד בתהליך אחד ברור, והוא המעבר התודעתי מתפיסת המחסור לתפיסת השפע, תוך דיון בסוגיה שעוסקת בקללת גודלם של התאגידים והבנקים שעמדה במוקד העניין של כל הפעילים החברתיים, אנשי ההון, הפוליטיקאים והעיתונאים. מוקד משני בחלק מהפרקים הוא המפגש בין ההיסטוריה האמריקאית לסוגיות יהודיות על ציר ההתמודדויות עם בעיית גודלם של התאגידים. עלי להבהיר, שאף על פי שהקפדתי על כללי הכתיבה ההיסטורית בפרקים המוקדשים לתולדות ארצות הברית, ואף על פי שאני מתעניין מאוד בנקודות המפגש בין ההיסטוריה האמריקאית להיסטוריה היהודית, ואינני מגביל את עצמי לסוגיות החברתיות־כלכליות שהן מסגרת הניתוח בספר זה, אין לראות בספר הזה מחקר היסטורי בלבד. כתבתי אותו מתוך האמונה שיש לבחון את סוגיות ההון ושלטון שמעסיקות תנועות מחאה בארץ ובמקומות אחרים, באספקלריה היסטורית. גישת "הרלוונטיות", כפי שהיא מתוארת בדיונו הנודע של א"ה קר,30 ולפיה המחקר ההיסטורי נתפס כמעין דו־שיח בין העבר להווה, אינה, חלילה, המתודולוגיה הסבירה היחידה בדיסציפלינה, אבל שיערתי שהיא תתאים לספר זה, שאכן נכתב כדו־שיח בין סוגיות של הון ושלטון שהטרידו את האמריקאים לפני מאה שנה לבין סוגיות מאותו התחום שמרתקות את אזרחי ישראל, כמו גם את אזרחיהן של מדינות אחרות, לטוב ולרע, היום.

לא אכביר מילים על הבחירה באמריקה והנסיבות שאפפו את המהלכים ההיסטוריים שהתחוללו בה לפני מאה שנה וגם היום כמוקד הדיון. אסתפק בכך שאזכיר, שהבעיה של ריכוזיות כוח כלכלי טופלה ומטופלת בלהט מיוחד בארץ שבה המערכת החוקתית קמה מלכתחילה (וכפי שמתואר בספר "הפדרליסט" שנכתב כדי לאשרר את אותה המערכת)31 — כדי לשמור על הגינות מאוזנת במאבקי משק וחברה בין קבוצות אינטרסנטיות שונות, ובעצם כדי למנוע את השתלטותה של קבוצה אחת גדולה וריכוזית מדי על המשק כתוצאה מהמאבקים האלה. לעתים, מה שאירע באמריקה לפני מאה, עשוי לבשר את מה שעלול לקרות בדמוקרטיות אחרות עשרות שנים לאחר מכן; לעתים, מה שקורה במשק האמריקאי היום עשוי להשליך על הנסיבות העכשוויות או העתידיות של מדינות אחרות. כך או כך, אני סמוך ובטוח שקוראי הספר יזהו בקלות את הרלוונטיות העולה מהניתוחים ההיסטוריים שמוצעים בו באשר לסוגיות הון ושלטון שמטרידות את הציבור היום במדינת ישראל ובדמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

* * *

כשישבתי לפני שנתיים־שלוש וחיברתי טיוטות לפרקי הספר הנוכחי, הושפעתי משתי התפתחויות: אכזבה מסוימת מביצועיה של האדמיניסטרציה של הנשיא ברק אובמה בקדנציה הראשונה מחד, ותקוות לפתיחת דיון רציני בארץ על סוגיות של ריכוזיות ושוויון כלכלי לאחר קיץ המחאה ב־2011, מאידך. כשנה־שנתיים לאחר הקיץ ההוא, במכללה הציבורית שלי בצפון לימדתי קורס על נושאי הון ושלטון מול כיתה גדולה של סטודנטים מסתקרנים, יהודים וערבים, משכבות כלכליות שונות, בין השאר יוצאי יישובי ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל וכפרים ערביים בגליל, והתרשמתי ממגמה שבלטה בעבודות הסיום שכתבו. כל סטודנט התבקש לנסח נאום כיכר, כאילו הוא היה מנהיג בסוף הקיץ של המחאה החברתית. כמעט כל אחד משישים או שבעים הסטודנטים הציג חזון מתאים לאדם שכל שאיפתו היא להשיג תנאי דיור טובים ולהעמיק את חדירתו במקצועות החופשיים, עדיף בתפקיד ניהולי.

מזה רק יכולתי להסיק שבאקלים הכללי שלה, ובמטרותיה, תנועת האוהלים בקיץ 2011 היתה תופעה "בורגנית" — וכיוון שרציתי לכתוב ספר היסטורי רלוונטי, החלטתי למקד את הדיון בפעילים ובהוגים, בעיתונאים ובפוליטיקאים, וגם במנהלי ייצור, שהיו ב"מיינסטרים" בארצות הברית לפני מאה שנה, כלומר אנשים מכובדים במעמד הביניים (או במעמדות גבוהים יותר) שהציגו התמודדויות אמיצות עם סוגיות של הון ושלטון. שיערתי שכמו הסטודנטים שלי בכיתה ההיא, כך גם "הקורא הממוצע" בישראל היום מזדהה יותר עם פעילים חברתיים שנלחמו דווקא במרכז העשייה הציבורית, ושקיבלו את הנורמות הבסיסיות של מעמד הביניים, למרות שהסתייגו מהמציאות הבולטת בתקופתם של קיטוב וחוסר שוויון כלכלי. החלטתי לא להתעסק בפעילים רדיקלים שעמדו בשולי השיח הפוליטי המקובל, כי בקיצוניותם הם שללו את נורמות מעמד הביניים שמנחות את הרוב הגדול של הסטודנטים שלי בקורסים על ההיסטוריה וגם של הקוראים הפוטנציאליים שלי. כך גרסתי.

כך, למשל, בפרק הבא שפותח את גוף הספר, אני כותב על מסע הבחירות בארצות הברית ב־1912, ומבקש לטעון כי בתופעת הדז'ה וו, מי שלומד על הפוליטיקה בדמוקרטיות הקפיטליסטיות ערב מלחמת העולם הראשונה, עשוי להתרשם כי הפוליטיקה שלנו היום תקועה בדיוק באותן הסוגיות של ריכוזיות והון ושלטון שהעסיקו ושהכשילו פוליטיקאים מוכשרים אז, ובראש ובראשונה טדי רוזוולט החרוץ. במרוץ הנשיאותי ב־1912 התמודדו שלושה מועמדים מרכזיים ו"ממוסדים" (שניים מהם כבר כיהנו כנשיא בבית הלבן, ועתידו של השלישי לעבור שתי קדנציות כנשיא); אני מרחיב עליהם, ועל השקפותיהם בנוגע לבנקים ולתאגידים הגדולים.

אבל באותו מרוץ ב־1912 רץ מועמד סוציאליסט. שמו היה יוג'ין ויקטור דבס. לא כתבתי עליו, לא משום שהישגיו האלקטורליים במרוץ זה היו מוגבלים, אם כי לא מבוטלים (דבס קיבל 900,000 קולות בערך, או 6% מכלל המצביעים), אלא בגלל ההנחה שגישתו הרדיקלית הסוציאליסטית של דבס לא תתאים ל"ראש הבורגני" של הקורא הישראלי ב־2016, גם קוראים שמתחברים לתנועות מחאה שקשורות לנושאים הנלמדים בספר זה.

ואז אירע דבר בלתי צפוי. כשנה לפני מועד הפרסום של הספר, וכבר לאחר שהוא נשלח לטיפולי עריכה בבית ההוצאה, התייצב במפלגה הדמוקרטית בעונת הבחירות המוקדמות לנשיאות, יהודי־אמריקאי, פוליטיקאי מנוסה לא צעיר, שלאורך הקריירה שלו במנגנון הפוליטי של מדינת ורמונט ובבית הסנאט בקונגרס, לא החביא את הזדהויותיו הסוציאליסטיות (לפני שהוא הצטרף לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס הזדהה כ"עצמאי" מבחינה מפלגתית). במפתיע, מועמדותו של ברני סנדרס צברה תנופה, והפכה את הפריימריז של הדמוקרטים למאבק קשה ומרתק בין "הפוליטיקה של זהות" שמיוצגת על ידי יריבתו של סנדרס, הילרי קלינטון והנשיא היוצא ברק אובמה, שזו גישה ממוסדת, צפויה וטכנוקרטית שאין בה באמת בשורה בנושאי הון ושלטון, לבין גישתו של סנדרס שדורשת להחזיר את האידיאולוגיה הסוציו־אקונומית לפוליטיקה, שנלחמת נגד המונופולים והטייקונים ושמסמלת את יקיצתו של השמאל הפוליטי בעולם מתרדמה שנמשכה מאז סוף המלחמה הקרה.

רק לסוקרים ולפרשנים עתידיים יהיה המבט הרחב הנחוץ לניתוח הנסיבות והגורמים באביב האמריקאי ב־2016 שדחפו את סנדרס לטווח קרוב יחסית לבית הלבן. זה לפני שהקמפיין הצנוע שלו — שהתבסס על תרומות קטנות שנתרמו על ידי אנשים "קטנים", בין השאר צעירים בשנות העשרים בחייהם שבמידה רבה יעצבו את הפוליטיקה באמריקה בדור הבא — איבד את תנופתו. ייתכן שהמאבק של סנדרס במרוץ הנשיאותי ב־2016 ידחף מפלגות ליברליות בעולם, כמו המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, שמאלה, לעבר התמודדויות ממשיות עם סוגיית ההון ושלטון.

זאת אפשרות אחת, אבל ברגע שבו אני כותב את השורות הללו (לקראת קיץ 2016), הדבר הוודאי היחיד שניתן להגיד הוא שעלייתו וירידתו של סנדרס מחזקות את הטענה על "דז'ה וו" בפרק הבא. כלומר, באופן שמזכיר את מאמצו המרגש של טדי רוזוולט ב־1912, סנדרס הלהיב שכבה שלמה של מצביעים בארצות הברית, ורבים קיוו שהוא בא כדי לחולל "טיפולי שורש" במשק שנשלט על ידי תאגידים ובנקים גדולים; אך בסוף סנדרס, כמו טדי רוזוולט כמאה שנה לפניו, נכשל. מבחינת המאמץ להסדיר מערכת יחסים חדשה, שקופה יותר ודמוקרטית יותר, בין ההון והשלטון, טדי וברני לא יכלו, ונמשך הקיפאון בן מאה השנה.

עם זאת, באביב 2016 היה קשה להימנע מהתחושה שקיימת תזוזה שמאלה מסוימת בפוליטיקה העולמית, וששכבות בדמוקרטיה כמו ארצות הברית מתחנכות מחדש להתמודדות משכילה יותר עם סוגיית הריכוזיות. מבחינה זו, וכחלק מדיווח זה על השיקולים שעמדו מאחורי כתיבת ספר זה, ראוי לציין סיפור קטן אחד מהמועמדות הסוערת של ברני סנדרס.

לקראת סוף 2015, בתקופה בה ברני סנדרס הפך לרוק סטאר בקרב צעירים רבים בארצות הברית, הוא התראיין במגזין המיתולוגי, ה"רולינג סטון", כיאה לרוק סטאר. במאמר זה, המראיין מציין שבשנת 1979 סנדרס השתתף בהפקת משדר דוקומנטרי שמהלל את יוג'ין דבס,32 ובמהלך הריאיון סנדרס מאשר למראיינו כי לשיטתו, דבס הוא "אחד הגיבורים החשובים בתולדות ארצות הברית".33

מקורות ההשראה של ברני סנדרס, כולל יוג'ין דבס הסוציאליסט הרדיקלי (שבמרוץ נשיאותי אחד, ב־1920, רץ כמועמד מצינוק בית סוהר, והשיג כמעט אותו מספר קולות שקיבל ב־1912), חילחלו למיליוני מצביעים, הרבה מהם צעירים, בבחירות המוקדמות לנשיאות ב־2016.

כשהייתי ילד בסוף שנות השישים הסוערות בארצות הברית, לא יכולתי לפנטז על ההישגים המרשימים שהושגו בפוליטיקה של הזהות בשנים האחרונות. אם מישהו היה אומר לי אז שיבוא היום ושחור ייבחר כנשיא אמריקה, או שאישה תיבחר כנשיאה, הייתי דוחה את הנבואה כתעתוע בלתי אחראי, משום שברור היה שהגזענים והשמרנים לעולם לא יאפשרו תרחיש שכזה. ותראו מה קרה ומה קורה. אבל אז, בסוף שנות השישים באמריקה הקפיטליסטית, בעיצומה של המלחמה הקרה, החיזוי שסוציאליסט ייבחר לבית הלבן היה הרבה יותר מרחיק לכת מבחירתם של נשים, שחורים או יהודים לתפקידים הבכירים של הפוליטיקה. בעובדה שברני סנדרס הציב תרחיש זה במסגרת האפשרויות במרוץ הנשיאותי האמריקאי ב־2016 מוכח עד כמה הדמוקרטיה המודרנית עברה כברת דרך במסע הארוך מטדי עד ברני, כלומר מהקמפיין הנשיאותי הדרמטי של טדי רוזוולט ב־1912 עד לקמפיין הנשיאותי הדרמטי של ברני סנדרס ב־2016. ובעובדה שברני העלה את אותו המענה ב־2016, כלומר פירוק הבנקים והתאגידים המונופוליסטיים, שטדי היה אמור לבצע ב־1912, מוכח עד כמה ההתמודדויות עם ריכוזיות במשק הן, בסופו של דבר, האלמנט המתמיד בפוליטיקה. ולכן, כתרומה קטנה לחברה האזרחית במדינת ישראל ב־2016, נחוץ היה לי לכתוב בשפה העברית ספר שמתחקה אחרי גלגוליו של אלמנט זה במאה האחרונה.