סעיד

הקדמה

מגפה כמו קורונה אינה דומה למחלות שגרתיות המלוות את חיינו תדיר; היא מערערת על סדרי חיינו ומשמעותם. היא משתלטת על חיינו, פוגעת ביחסינו עם בני אדם ומפרקת את סדרי החיים. המגיפה מעוררת שאלות רבות בתחומי האתיקה, הפוליטיקה, התאולוגיה, הפסיכולוגיה, ועוד. היא מעוררת מחדש את השאלה העתיקה: מהו האדם בתוך קיום החשוף לחולי ומגפה; היא פוגעת בדימויו של האדם כריבון וכשליט. האתוס המודרניסטי של האדם שהחליף את האל עומד עתה למבחן. בימי המגפה אנו חווים בדידות וניתוק, שכול וסבל. אנו לומדים כי העולם שוב אינו מקום בטוח, הוגלינו מהבית ושבנו להיות זרים הכפופים לכוח שרירותי.

בספר זה אתמקד בשאלות קיומיות שהמגפה מעוררת. כל אדם שהושלך לתוך אימי המחלה נושא עמו את מכלול הערכים, האידאות, התקוות, הכישלונות, ההרגלים והמסורת שכוננו את חייו. מכלול זה מעצב את האופן שבו בני אדם מתמודדים עם השאלות הקיומיות. איננו מתייצבים בתוך אתגרי המציאות כיצורים שהשהו את מכלול המשמעויות שהם נושאים עימם ועתה ניצבים עירום ועריה לנוכח מציאות קשה. היפוכו של דבר: מכלול זה הוא התשתית שמתוכה עולות השאלות. הן צומחות בעימות שבין מציאות המחלה לבין עולם המשמעויות שבני אדם נושאים עימם.

השאלה אינה רק על המציאות. כאשר מציג האדם שאלה היא חוזרת אליו כשואל, והוא עתה נשאל בעצמו. הוא הסובייקט השואל ונמען השאלה גם יחד. המציאות מאתגרת את עולמו, מחייבת אותו להציג דין וחשבון על חייו. עליו להתמודד עם השאלה האם עולם ערכיו מוצדק, או שמא מכלול זה אינו יותר מאשר תאוריה שיש לדחותה מפני שאינה הולמת את המציאות. ההווה נעשה לציר עימות בין העבר – מכלול ערכי האדם עד עתה, לבין העתיד – האם עליו לשנות את עולמו, לדחות אותו ולעצב מחדש את חייו ואת אמונותיו? או שמא ההווה הכאוב הוא הזדמנות לקיום בעל משמעות שאינו דוחה בהכרח את מי שהוא ואת מה שהאמין בו?

אני מתייצב בלב מציאות זאת, מתבונן והוגה בה, לא כאדם מרוחק ובלתי מעורב. גם אם קולו של הספר נשמע לעיתים כדיבור בגוף שלישי, זהו קולי שלי. השימוש בגוף השלישי הוא ביטוי לתקווה כי קולי אינו קול פרטי, גם אם הוא אישי.

כרבים מספריי, גם ספר זה הוא סיפור המסע שאני צועד בו. אבל 'אני' זה אינו מונאדה סגורה; אני מניח כי רבים שותפים לאוצר המילים שלי ולמורשות השונות שאני נושא עימי. איננו חיים במובלעות סגורות, אלא כל אחד מאיתנו הוא חלק מרקמה אנושית גדולה. עובדה זו באה לידי ביטוי במכלול שאני מביא עימי לרפלקסיה הקיומית של המציאות הייחודית בה אנו חיים. אנו חיים וחושבים את החיים כאחד. החשיבה על החיים – ליתר דיוק: עיבוד החיים בתוך מסגרת תודעתית – אינה תוצר הכרחי של המציאות עצמה. היא אינה יכולה לכפות עצמה עלינו, גם אם היא שליטה על מרחבים גדולים בהם. תודעתנו מאפשרת לנו ריחוק מהמציאות, דבר המבטא את חירותנו היסודית, המאפשרת לנו לכונן עצמנו בהווה לנוכח ערכים ואידאות. איננו רק מה שהיינו אלא גם מה שאנו יכולים להיות. הסדק שנפער בחיינו מאפשר לנו לחשוב ולהיות אחרת ממה שחשבנו והיינו. גם אם נשוב לתודעתנו הישנה היא כבר תהיה שונה, שכן המציאות נשפטה מחדש על ידנו וחייבה אותנו להתייצבות אחרת לנוכח מה שהיא מציעה לנו.

פרקי הספר השונים מתמודדים עם סוג מסוים של שאלות קיומיות, שבמוקדן עומד יחסו של האדם לעצמו ולזולתו – כל זולת, בין אם אנושי ובין אם אלוהי. הספר הוא הזמנה לשיחה ולדיאלוג, גם לדיאלוג על הדיאלוג, סוגיה שתעמוד במרכז הפרק השמיני.

ספר זה, כקודמיו, לא היה נכתב ללא הקהילה המיוחדת המלווה אותי עשורים רבים במכון שלום הרטמן בירושלים. תודתי העמוקה לחבריי במכון ולעומד בראשו חברי הרב ד"ר דניאל הרטמן על החברות האישית, התמיכה והעידוד גם בזמנים קשים, על הבית החם שאפשר לי להמשיך לחשוב, להתפתח ולכתוב. בימים הקשים של המגפה היה עבורי מכון הרטמן בניהולו של דני מקור השראה ואור, שזרח מתוך הסדק שיצרה המחלה. מילות תודה אלה לדני ולמכון הן מעט מזעיר מהצבור בתוכי.

תודה מיוחדת לתלמידיי, חבריי באוניברסיטת בר אילן, המלווים אותי שנים רבות בקורס 'עיון פילוסופי ביצירות ספרותיות'. חלקים מספר זה היו מוקד לדיון בינינו בימי המגפה. השיעורים העשירו את עולמם של תלמידיי ולא פחות מכך את עולמי.

העורך הלשוני של הספר עמרי שאשא עשה עבודה נהדרת שהפכה את פעולת העריכה לחגיגה של לשון ושותפות. מכל שורה משורות הספר ניבטת עבודתו הברוכה.

תודתי לחברי, כאח לי, דוד קורצווייל שליווה אותי בימי היצירה בדיאלוג מתמשך בסוגיות שהספר עוסק בהן. קריאתו הביקורתית והמעמיקה אפשרה לי להצמיח את הספר הזה. תרומתו גדולה במיוחד בפרק הראשון והתשיעי: הפרק הראשון צמח והתגבש תוך דיאלוג עמוק ומתמשך עם דוד, והפרק התשיעי נולד ביוזמתו ובניהולו. ראשיתו בשיעורים יומיומיים בקהילת בית הכנסת שלי בכפר גנים שבפתח תקוה. שיעורים אלו החלו ביוזמתו של דוד, והוא ליווה בשותפות מופתית כל רגע של התהוות הפרק. הוא הגיה, נאבק עימי במאבק של אוהבים על המשמעויות השונות ואפשר לי לחלץ מהמקורות שבהם עסקתי את המיטב; עליו נאמר: "גדול המעשה יותר מהעושה".

לבסוף, תודה עמוקה לחבריי בבית הוצאת כרמל. תודתי לכל צוות העובדים המסור שליווה אותי הן בספר זה והן בסדרת הספרים "פרשנות ותרבות", שאותה אני עורך בהוצאת כרמל, ובמסגרתה יצא גם ספר זה. תודה מיוחדת למעין המנהלת את בית ההוצאה במאור פנים, במקצועיות ובדאגה עמוקה. הוצאת כרמל, בניצוחו של חברי ישראל כרמל, היא בית יוצר חשוב לתרבות, לחשיבה נועזת ולאמונה בכוחו של האדם לפעול, לשנות ולהיאבק למען הטוב גם במקום שהרוע קיים והעוול מאפיל על חיינו. זכות גדולה היא לי להיות שותף במפעל ייחודי זה, ואני מודה לישראל על השותפות, החברות ועל הזכות לחלום יחדיו למען קיום טוב יותר.

***

הספר מוקדש באהבה ובגעגועים אין קץ לחברי, אהוב נפשי, יהודה נוימן (תרפ"ח – כ' באב תשע"ט). יהודה, בן הארץ הזאת, היה חלוץ, מבוני הארץ וממייסדי קיבוץ עין צורים שבגוש עציון בימי טרום המדינה, ואחרי הקמתה – בעמק לכיש. חברי יהודה היה תלמיד חכם מופלג ודמות מופת אנושית שהקרינה טוב ואנושיות לכל מי שבא עמו במגע. ליבו של יהודה פתוח היה לכל אדם ודלת ביתו מעולם לא ננעלה. מי שפגש בו פגש באור ששינה משהו עמוק בחייו. יהודה היה איש צנוע שלמדנותו הרנסנסית הגדולה ביטאה צימאון דעת ואהבת אדם באשר הוא. אבד אדם מהארץ וסדק נפער בה.