הפרשה המסתורית בסטיילס

 1 אני נוסע לסטיילס

העניין הציבורי העצום שעוררה הפרשה שנודעה בשעתה בכינוי "תיק סטיילס" כבר שכך במידה מסוימת. אף על פי כן, נוכח החשיפה העולמית התבקשתי הן בידי ידידי פוארו והן בידי המשפחה עצמה להעלות על הכתב את הסיפור כולו. אנו סמוכים ובטוחים שבכך נסתום את הגולל על השמועות הנלוזות והעקשניות.

אציג אפוא בקצרה את הרקע לקשר שלי לפרשה.

נשלחתי הביתה מהחזית לאחר פציעה, ואחרי חודשים אחדים בבית הבראה מדכדך למדי קיבלתי חופשת מחלה של חודש. שארי בשר וידידים קרובים לא היו לי, התלבטתי מה לעשות, והנה נתקלתי במקרה בג'ון קָוֶנְדִיש. שנים אחדות כמעט לא התראינו. למען האמת, מלכתחילה לא הייתה בינינו היכרות קרובה. הוא היה קשיש ממני בחמש עשרה שנים לפחות, אף שפניו לא העידו על ארבעים וחמש שנותיו. אולם בילדותי התארחתי לא פעם באחוזת סְטַיְלְס, בית אמו שבמחוז אסקס.

גלגלנו שיחה ארוכה על הימים ההם, ובסופו של דבר הוא הזמין אותי לבלות את חופשתי בסטיילס.

"אימא תשמח מאוד לראות אותך שוב — אחרי כל כך הרבה שנים", הוסיף.

"אמך בקו הבריאות?" שאלתי.

"בהחלט. אתה בוודאי יודע שהיא נישאה בשנית?"

חוששני שההפתעה ניכרה בי. את גברת קוונדיש, שנישאה לאביו של ג'ון בהיותו אלמן ואב לשני בנים, זכרתי כאישה נאת מראה בגיל העמידה. כיום היא צריכה להיות בת לא פחות משבעים. זכרתי אותה כאישיות נמרצת השולטת ביד רמה, בעלת נטייה כלשהי להתבלט כאשת חברה ועסקנית, אוהבת לארגן ירידים ולשמש בתפקיד הגבירה רבת־החסד. אישה נדיבה מאוד ובעלת הון לא מבוטל משל עצמה.

את בית הכפר שלהם אחוזת סטיילס רכש מר קוונדיש בראשית נישואיהם. הוא היה נתון כל כולו לשליטתה של אשתו, עד כדי כך שבמותו ציווה לה את הבית לכל ימי חייה, וכן את עיקר הכנסתו — צוואה זו קיפחה בלי ספק את שני בניו. אולם אמם החורגת נהגה כלפיהם תמיד בנדיבות רבה; זאת ועוד, הם היו צעירים כל כך כשנישא אביהם בשנית עד שתמיד ראו בה את אמם האמתית.

לורנס, הבן הצעיר, היה נער שברירי. הוא למד רפואה אך עד מהרה משך את ידיו מהעיסוק המקצועי בה, השתקע בבית המשפחה והקדיש את עצמו לכתיבה — אף שחרוזיו לא זכו להצלחה יתרה.

ג'ון עבד זמן־מה כעורך דין, אך בסופו של דבר בחר באורח חיים נעים יותר של בעל אדמות. לפני שנתיים נשא אישה והביא אותה לגור באחוזת סטיילס, אם כי הייתה לי הרגשה ברורה שהיה מעדיף שאמו תגדיל את קצבתו וכך יתאפשר לו לגור בבית נפרד. אך מאז ומעולם היו לגברת קוונדיש תכניות משלה, והיא ציפתה מהבריות להתאים את עצמן לתכניותיה; במקרה זה אין ספק שהייתה לא רק בעלת הדעה, אלא גם בעלת המאה.

ג'ון הבחין בהפתעתי לשמע הידיעה על נישואי אמו וחייך חיוך מריר למדי.

"הוא פשוט בן בליעל!" אמר בזעם. "אני אומר לך, הייסטינגס, זה ממש מעיק עלינו. ובאשר לאִיוִי — אתה זוכר את איווי?"

"לא".

"אה, היא כנראה הגיעה אחרי זמנך. היא משרתת את אימא בכל הדרוש, משמשת לה בת לוויה, ידה בכול! אישה מצוינת, איווי שלנו! לא בדיוק יפהפייה צעירה, אבל בחורה כארז".

"התחלת לומר —"

"אה, הברנש הזה! הוא צץ יום אחד בתואנה שהוא איזה בן דוד מדרגה שנייה של איווי או משהו מעין זה, אם כי היה ברור שהיא הייתה מעדיפה להתכחש לו. הוא לא משלנו, זה ברור. יש לו זקן שחור וגדול, והוא נועל נעלי לכה גבוהות בכל מזג אוויר! אבל בעיני אימא הוא מצא חן תכף ומיד. היא לקחה לה אותו כמזכיר — היא הרי תמיד מנהלת מאות אגודות, זוכר?"

הנהנתי.

"טוב, המלחמה הפכה, כמובן, את המאות לאלפים. אין ספק שהברנש הביא לה תועלת רבה. אבל כולנו היינו המומים כשלפני שלושה חודשים הודיעה פתאום שהיא ואלפרד מאורסים! הוא צעיר ממנה בעשרים שנה לפחות! רדיפת ממון חסרת בושה; אבל מה לעשות — היא אדונית לעצמה, והיא התחתנה אתו".

"זה בוודאי מצב לא נוח לכולכם".

"לא נוח? זה מצב ארור!"

וכך קרה ששלושה ימים אחר כך ירדתי מהרכבת בסטַיְלְס־סֵנט־מֵרִי, תחנה קטנה ותמוהה שלא ברור איזו הצדקה יש לקיומה, והיא מוקפת שדות ירוקים ומשעולים כפריים. ג'ון קוונדיש חיכה לי על הרציף והוביל אותי החוצה אל המכונית.

"עוד יש לנו כמה טיפות של דלק", אמר. "בעיקר בזכות הפעילות של אימא".

הכפר סטיילס־סנט־מרי היה במרחק שלושה קילומטרים בערך מהתחנה הקטנה, ואחוזת סטיילס קילומטר וחצי אחריו. היה יום חמים של ראשית יולי, ורוח לא נשבה. למראה אדמות אֵסֵקְס המישוריות, המשתרעות ירוקות ושלוות כל כך בשמש של אחר הצהריים, קשה היה להאמין שבמרחק לא רב כל כך מתנהלת מלחמה גדולה. הרגשתי כאילו התגלגלתי פתאום לעולם אחר. כשפנינו אל שערי האחוזה אמר ג'ון: "חוששני שיהיה לך שקט מאוד כאן, הייסטינגס".

"חביבי, זה בדיוק מה שאני רוצה".

"אה, בהחלט נעים כאן למי שחושק בחיי בטלה. אני מתאמן עם המתנדבים פעמיים בשבוע ועוזר בבתי המשק. אשתי התגייסה לעבודה חקלאית. יום־יום היא קמה לחליבה בחמש בבוקר ועובדת ברציפות עד לצהריים. חיים טובים מאוד בסך הכול — אלמלא אותו אלפרד אִינְגְלְתוֹרְפּ!" הוא עצר פתאום את המכונית והציץ בשעונו. "אולי נספיק לאסוף את סינתייה? לא, בשעה כזאת היא כבר יצאה מבית החולים".

"סינתייה — אין זאת אשתך, נכון?"

"לא, סינתייה היא בת חסות של אמי. אמה הייתה חברתה ללימודים שנישאה לאיזה עורך דין פוחח. הוא נפח את נשמתו, והנערה התייתמה והתרוששה. אמי נחלצה לעזרה, וסינתייה גרה אצלנו כבר כמעט שנתיים. היא מתנדבת בבית החולים של הצלב האדום בטַדְמִינְסְטֶר, אחד עשר קילומטר מכאן".

במילים אלה נעצרנו לפני הבית הישן וההדור. אישה בחצאית צמר עבה שעמדה רכונה מעל ערוגת פרחים הזדקפה כשהתקרבנו.

"שלום, איווי, זה הגיבור הפצוע שלנו! מר הייסטינגס — מיס האוורד".

מיס האוורד לחצה את ידי בלחיצה לבבית, כמעט מכאיבה. מולי ראיתי עיניים כחולות מאוד בפנים צרובי שמש. היא הייתה אישה חביבה למראה בת ארבעים בערך, קולה עמוק, כמעט גברי בצלצולו העז, גופה גדול, מרובע ויעיל ומצויד בכפות רגליים תואמות, נתונות בנעליים גבוהות טובות ועבות. אורח דיבורה, כך התגלה לי עד מהרה, היה טלגרפי.

"עשבים שוטים בכל פינה. לא מספיקה לנכש. בסוף ישתלטו על הכול. צריך להיזהר!"

"אשמח מאוד לסייע, אם אוכל", השבתי.

"אל תבטיח. לא טוב. אחר כך תצטער".

"את קטנת אמונה, איווי", אמר ג'ון וצחק. "איפה מגישים היום את ארוחת התה — בפנים או בחוץ?"

"בחוץ. יפה מדי בשביל לשבת בבית".

"אם כן, בואי, כבר עבדת מספיק בגינה ליום אחד. 'ראוי הפועל לשכרו', כמו שנאמר. בואי ותסעדי את לבך".

"טוב", אמרה מיס האוורד והסירה מידיה את כפפות הגינון, "אני לא מתנגדת".

היא הובילה אותנו סביב הבית, אל עץ אדר גדול שבצלו הוכנה סעודת תה.

מאחד מכיסאות הנצרים קמה לקראתנו דמות.

"אשתי, הייסטינגס", אמר ג'ון.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את מרי קוונדיש. גזרתה התמירה והדקה המשורטטת על רקע האור הבהיר; התחושה הברורה של להבה כבושה שמצאה לה ביטוי כמדומה רק בעיניה הנהדרות הצהבהבות, עיניים יוצאות מגדר הרגיל, שונות מעיני כל אישה שהכרתי; עצמת הדממה העזה שלה, שעם זאת עלה ממנה רושם של נפש פראית ולא מבויתת בגוף מתורבת להפליא — כל הדברים האלה צרובים בזיכרוני. לעולם לא אשכח אותם.

היא קיבלה את פניי בכמה מילות ברכה נעימות בקול צלול ונמוך, ואני שקעתי בכיסא נצרים ושמחתי מאוד שנעניתי להזמנתו של ג'ון. גברת קוונדיש מזגה לי תה, והמשפטים האחדים שאמרה בשקט חיזקו את הרושם הראשון שאכן לפניי אישה מרתקת מאין כמותה. מאזין קשוב מעורר תמיד את הדיבור, וכך תיארתי בסגנון הומוריסטי אי־אלו אירועים שהתרחשו בבית ההבראה שלי, ואני מרשה לעצמי לומר ששעשעתי מאוד את המארחת. ג'ון הוא בחור טוב, כמובן, אבל קשה לומר שהוא איש שיחה מזהיר.

ברגע זה עלה קול מוכר מבעד לדלת הזכוכית הסמוכה שעמדה פתוחה: "אם כך, תכתוב לנסיכה אחרי התה, אלפרד? אני עצמי אכתוב לליידי טדמינסטר בנוגע ליום השני. או שאולי נחכה לשמוע קודם מהנסיכה? אם היא תסרב, ליידי טדמינסטר יכולה לפתוח את האירוע ביום הראשון וגברת קרוסבי ביום השני. וצריך לפנות גם לדוכסית — בעניין יריד בית הספר".

קול גברי מהוסה נשמע, ואחריו הצטלצל קולה של גברת אינגלתורפ בתשובה: "כן, ודאי. אפשר בהחלט אחרי התה. אתה כל כך מתחשב, אלפרד יקירי".

דלת הזכוכית נפתחה קצת יותר, וגברת זקנה, נאת מראה ולבנת שֵׂער, שתווי פניה אדנותיים למדי, יצאה אל המדשאה. אחריה יצא גבר שאופן הילוכו העיד על איזו יראת כבוד.

גברת אינגלתורפ קיבלה את פניי בחום רב.

"כמה נפלא לראות אותך שוב, מר הייסטינגס, כמה שנים לא התראינו. אלפרד יקירי, מר הייסטינגס — הרשה לי להציג את בעלי".

הסתכלתי בסקרנות כלשהי ב"אלפרד יקירי". אין ספק שהיה בו משהו זר. לא התפלאתי שג'ון מסתייג מזקנו. זה היה אחד הזקנים הארוכים והשחורים שראיתי מימיי. על חוטמו הרכיב משקפי מצבטיים במסגרת זהב, ופניו היו ריקים מהבעה באופן מוזר. עלה בדעתי שעל בימה אולי ייראה טבעי, אך בחיים האמתיים הוא נראה איכשהו חריג. קולו היה עמוק למדי ומעושׂה. הוא נתן בידי יד כבדה ואמר: "לעונג לי, מר הייסטינגס". אחר כך נפנה אל אשתו: "אמילי יקרה שלי, נדמה לי שהכרית הזאת קצת לחה".

היא חייכה אליו חיוך קורן ואוהב בשעה שהחליף לה את הכרית וכולו אומר דאגה רחומה. איזו התאהבות מוזרה אצל אישה נבונה מכל שאר הבחינות!

הצטרפותו של מר אינגלתורפ כמו השרתה על הסועדים אווירה מאולצת ותחושת טינה כבושה. מיס האוורד, במיוחד, לא טרחה להסתיר את רגשותיה. אולם גברת אינגלתורפ כמדומה לא הבחינה במאום. שטף דיבורה, הזכור לי משכבר הימים, לא הואט בשנים שחלפו, והיא שוחחה בלי לאות, בעיקר בנושא היריד שהיא מארגנת ושכבר נקבע כי ייערך בקרוב. מדי פעם נועצה בשאלה בנוגע ליום או לתאריך בבעלה הדרוך והקשוב לה בלי הרף. מן הרגע הראשון רחשתי לו סלידה ברורה ועמוקה, ואני מרשה לעצמי לומר שעל פי רוב השיפוט הראשון שלי קולע למדי.

לבסוף נפנתה גברת אינגלתורפ למסור לאוולין האוורד הוראות בנוגע לאי־אלו מכתבים, ובעלה פנה אליי בקולו המוקפד: "אתה איש צבא במקצועך, מר הייסטינגס?"

"לא, לפני המלחמה עבדתי בחברת הביטוח לוֹידס".

"ולשם תחזור אחרי המלחמה?"

"אולי. ואולי אצא לדרך חדשה לגמרי".

מרי קוונדיש נרכנה.

"איזה מקצוע היית בוחר באמת, אילו יכולת ללכת אחר נטיות לבך?"

"טוב, זה תלוי".

"אין לך איזה תחביב סודי?" שאלה. "ספר לי — יש משהו שמושך אותך? לכל אחד יש משהו כזה — בדרך כלל משהו מופרך".

"את תצחקי עליי".

היא חייכה.

"אולי".

"טוב, בסתר לבי תמיד רציתי להיות בלש!"

"בלש אמתי — בסקוטלנד יארד? או שרלוק הולמס?"

"שרלוק הולמס, בלי כל ספק. אבל באמת, ברצינות, זה ממש מושך אותי. פגשתי פעם בבלגיה אדם אחד, בלש מפורסם מאוד, והוא הלהיב אותי. ברנשון נפלא. הוא תמיד אמר שעבודת בילוש טובה היא פשוט עניין של שיטה. השיטה שלי מבוססת על השיטה שלו — אם כי אני, כמובן, עוד פיתחתי אותה. הוא היה ברנשון מצחיק, גנדרן גדול, אבל פיקחי להפליא".

"אני אוהבת לקרוא בלש טוב", העירה מיס האוורד. "אבל כותבים הרבה שטויות. הפושע מתגלה בפרק האחרון. כולם המומים. אם זה היה אמתי — היו יודעים מיד".

"פשעים רבים מאוד אינם נפתרים", טענתי.

"לא המשטרה, המעורבים. המשפחה. אותם אי אפשר לסדר. הם היו יודעים".

"אם כן", אמרתי, משועשע ביותר, "את סבורה שאילו היית את מעורבת בפשע, נניח רצח, היית מזהה את הרוצח תכף ומיד?"

"בוודאי. אולי לא הייתי יכולה להוכיח לחבורה של עורכי דין. אבל בלי ספק הייתי יודעת. הייתי מרגישה את זה בקצות האצבעות אם הוא רק היה מתקרב אליי".

"הוא, או אולי היא", הערתי.

"אולי. אבל רצח הוא פשע אלים. מתאים יותר לגבר".

"לא כשמדובר בהרעלה", נשמע להפתעתי קולה הצלול של גברת קוונדיש. "ד"ר בָּאוּאֶרְסְטַיין בדיוק אמר אתמול שבגלל חוסר בקיאותם של אנשי רפואה ברעלים הנדירים יותר, יש ודאי אין־ספור מקרים של הרעלה שאיש אינו חושד בקיומם".

"מרי, אילו דיבורים מזוויעים!" הזדעקה גברת אינגלתורפ. "אני ממש אחוזת צמרמורת. אה, הנה סינתייה!"

נערה במדי מתנדבת עברה בריצה קלילה את המדשאה.

"סינתייה, הגעת באיחור היום. הכירי בבקשה את מר הייסטינגס — מיס מֶרְדוֹק".

סינתייה מרדוק הייתה ברייה צעירה ורעננה למראה, מלאת חיים ועזוז. היא הסירה מראשה בחטף את הכומתה הקטנה, ואני התפעלתי משערה הערמוני שגלש בגלים גדולים ומשוחררים ומכף היד הקטנה והלבנה שהושיטה כדי לקבל את ספל התה. לו רק היו לה עיניים כהות וריסים שחורים, הייתה ודאי יפהפייה.

היא צנחה על הקרקע ליד ג'ון, וכשהושטתי לה צלחת כריכים, נשאה אליי את מבטה בחיוך.

"בוא, שב על הדשא. כאן הרבה יותר נעים".

התיישבתי בצייתנות.

"את עובדת בטדמינסטר, נכון, מיס מרדוק?"

היא הנהנה.

"בעוונותיי".

"מתעמרים בך שם?" שאלתי בחיוך.

"את זה הייתי רוצה לראות!" קראה סינתייה בהדרת כבוד.

"דודנית שלי עובדת בבית חולים", אמרתי, "והיא אחוזת יראה מהאחיות הבכירות".

"אני לא מתפלאת. האחיות הבכירות הן באמת כאלה, מר הייסטינגס. לגמרי כאלה! אין לך מושג! אבל אני לא עובדת כאחות, תודה לאל, אני עובדת במחסן התרופות".

"כמה אנשים אתם מרעילים?" שאלתי בחיוך.

סינתייה חייכה גם היא.

"מאות!" אמרה.

"סינתייה", קראה גברת אינגלתורפ, "את חושבת שתוכלי לכתוב בשבילי כמה מכתבים קצרים?"

"כמובן, דודה אמילי".

היא קמה מיד בקפיצה, ומשהו בעמידתה הזכיר לי שהיא סמוכה כאן על שולחנה של בעלת הבית ושגברת אינגלתורפ, עם כל חביבותה, לא מאפשרת לה לשכוח את מעמדה.

המארחת פנתה אליי.

"ג'ון יראה לך איפה החדר שלך. ארוחת הערב בשבע וחצי. הפסקנו עם הסעודות המאוחרות. ליידי טדמינסטר, אשתו של חבר הפרלמנט שלנו — היא בתו של לורד אבוטסברי המנוח — הפסיקה גם היא. היא מסכימה אתי שאנחנו צריכים לתת דוגמה אישית לחסכנות. אנחנו מנהלים כאן משק בית של ימי מלחמה; לא מבזבזים שום דבר. אנחנו שומרים אפילו כל פיסת נייר ושולחים את פסולת הנייר בשקים".

אחרי שהתפעלתי כראוי, ליווה אותי ג'ון פנימה ויחד עלינו בגרם המדרגות הרחב שהתפצל באמצעו לימין ולשמאל והוביל לשני אגפים של הבניין. החדר שלי היה באגף השמאלי והשקיף על הגן.

ג'ון השאיר אותי בחדר, וכעבור רגעים אחדים ראיתי אותו מחלוני פוסע לאט על הדשא שלוב זרוע עם סינתייה מרדוק. שמעתי את גברת אינגלתורפ קוראת "סינתייה!" בקוצר רוח, והנערה נרתעה וחזרה בריצה אל הבית. באותו רגע יצא גבר מצלו של אחד העצים והלך לאט באותו כיוון. הוא נראה כבן ארבעים, כהה מאוד ופניו הגלויים עגומים. כפי הנראה היה נתון בסערת רגשות. בחלפו נשא את ראשו אל חלוני, ואני זיהיתי אותו, אף על פי שהשתנה מאוד בחמש עשרה השנים שחלפו מאז פגישתנו האחרונה. זה היה אחיו הצעיר של ג'ון, לורנס קוונדיש. תהיתי מה העלה על פניו את ההבעה המוזרה הזאת.

אחר כך סילקתי אותו ממחשבותיי וחזרתי להרהר בענייניי שלי.

הערב חלף בלא פגע; ובלילה ההוא חלמתי על האישה החידתית, מרי קוונדיש.

בוקר המחרת הפציע בהיר ומואר, והתמלאתי ציפייה לקראת השהות המענגת.

את גברת קוונדיש לא ראיתי עד לשעת הצהריים, אז התנדבה לקחת אותי לטיול. בילינו שעות קסומות בשיטוט בחורשה וחזרנו אל הבית בסביבות השעה חמש.

כשנכנסנו למבואה הגדולה קרא ג'ון לשנינו להיכנס לחדר ההסבה. מיד ראיתי בפניו שמשהו מדאיג קרה. נכנסנו לחדר והוא סגר אחרינו את הדלת.

"שמעי, מרי, יש פה מהומת אלוהים. איווי רבה עם אלפרד אינגלתורפ ועכשיו היא עוזבת".

"איווי? עוזבת?"

ג'ון הנהן בעגמה.

"כן; את מבינה, היא הלכה לאימא ו — אה, הנה איווי עצמה".

מיס האוורד נכנסה לחדר. שפתיה היו מהודקות בזעף, ובידה הייתה מזוודה קטנה. היא נראתה נחושה ומרוגשת ומעט מתגוננת.

"בכל מקרה", התפרצה, "אני את שלי אמרתי!"

"אוולין יקירתי", הזדעקה גברת קוונדיש, "זה לא יכול להיות!"

מיס האוורד הנהנה בזעף.

"יכול גם יכול! חוששת שאמרתי לאמילי כמה דברים שהיא לא תשכח ולא תסלח כל כך מהר. לא אכפת לי אם רק הייתה קולטת משהו. אבל זה בטח עבר ליד האוזן. אמרתי לה ישר: 'את אישה זקנה, אמילי, וזקן שוטה גרוע מילד. האיש צעיר ממך בעשרים שנה, ושיהיה לך ברור בגלל מה הוא התחתן אתך. כסף! אז רק אל תיתני לו יותר מדי. לאיכר רֵיְקְס יש אישה צעירה חמודה מאוד. תשאלי את אלפרד שלך כמה זמן הוא מבלה שם'. היא כעסה מאוד. אלא מה! אמרתי לה: 'אני אזהיר אותך, אם את רוצה או לא רוצה. הטיפוס הזה יכול לרצוח אותך במיטתך מהיום למחר. הוא איש רע. את יכולה להגיד לי מה שאת רוצה, אבל זכרי את דבריי. הוא איש רע!"

"מה היא אמרה?"

מיס האוורד העוותה את פניה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

"'אלפרד היקר' — 'אלפרד האהוב' — 'השמצות מרושעות' — 'שקרים מרושעים' — 'אישה מרושעת' — להאשים את 'בעלה היקר'! שאעזוב את הבית שלה ויפה שעה אחת קודם. אז אני עוזבת".

"אבל עכשיו?"

"בזה הרגע!"

ישבנו ובהינו בה. לבסוף יצא ג'ון קוונדיש, שהפצרותיו לא נשאו פרי, לבדוק את זמני הרכבות. אשתו יצאה אחריו ואמרה משהו על כך שאולי תשכנע את הגברת אינגלתורפ להימלך בדעתה.

ברגע זה השתנו פניה של מיס האוורד. היא נרכנה כלפיי בלהיטות.

"מר הייסטינגס, אתה איש ישר. אני יכולה לתת בך אמון?"

נרתעתי קצת. היא הניחה יד על זרועי והמשיכה בלחישה.

"השגח עליה, מר הייסטינגס. אמילי המסכנה שלי. הם להקה של כרישים — כולם. אה, אני יודעת על מה אני מדברת. אין אחד מהם שאינו במצב דחוק ולא מנסה להוציא ממנה כסף. גוננתי עליה כמה שיכולתי. עכשיו שסולקתי, הם יבואו אליה בדרישות".

"כמובן, מיס האוורד", אמרתי, "אעשה כל מה שביכולתי, אבל אני בטוח שאת מדברת מתוך סערת נפש".

היא קטעה את דבריי בתנועת נזיפה אטית של אצבעה.

"איש צעיר, שמע לי. חייתי בעולם קצת יותר שנים ממך. אני רק מבקשת שתפקח עין. עוד תראה למה התכוונתי".

רעש מנוע עלה מהחלון הפתוח, ומיס האוורד קמה ופנתה אל הדלת. קולו של ג'ון נשמע בחוץ. כשידה אוחזת בידית הדלת נפנתה וקראה לי בתנועת ראש.

"מעל לכול, מר הייסטינגס, פקח עין על בכור השטן הזה — על בעלה!"

יותר מזה לא הספקנו לומר. מיס האוורד נבלעה במקהלה נרגשת של דברי צער ופרֵדה. בני הזוג אינגלתורפ לא הופיעו.

כשהתרחקה המכונית התנתקה גברת קוונדיש פתאום מהקבוצה ועברה אל המדשאה לקראת גבר גבוה ומזוקן שהיה בדרכו לבית. סומק עלה בלחייה כשהושיטה לו את ידה.

"מי זה?" שאלתי בזעף, כי האיש עורר בי מיד אי־אמון.

"זה ד"ר באוארסטיין", אמר ג'ון קצרות.

"ומי הוא ד"ר באוארסטיין?"

"הוא שוהה בכפר למנוחה והחלמה אחרי התמוטטות עצבים קשה. הוא רופא מומחה מלונדון — איש מוכשר מאוד — אחד המומחים הגדולים לרעלים בתקופתנו, אם אינני טועה".

"וחבר טוב של מרי", הוסיפה סינתייה, שלא יכלה להתאפק.

ג'ון קוונדיש הזעיף פנים והחליף נושא.

"בוא נשוטט קצת, הייסטינגס. איזה עסק ביש. אוולין האוורד מעולם לא ידעה לדבר בעדינות, אבל באנגלייה כולה אין חברה נאמנה ממנה".

הוא פנה אל השביל העובר במטע, וירדנו אל הכפר בין עצי החורשה הגובלת באחוזה מצד אחד.

כשעברנו באחד השערים בדרכנו חזרה הביתה, באה מולנו אישה צעירה וחיננית בעלת יופי צועני, החוותה קידה וחייכה.

"בחורה יפה", הערתי בהנאה.

פניו של ג'ון התקשחו.

"זאת גברת רייקס".

"זו שמיס האוורד —"

"בדיוק", חתך ג'ון את דבריי ללא צורך.

חשבתי על הגברת הזקנה לבנת השֵׂער שבבית הגדול ועל הפנים הזדוניים והערניים שזה עתה חייכו אלינו, ואיזו צינה מבשרת רעות עברה בי. התנערתי ממנה.

"סטיילס היא באמת אחוזה נהדרת", אמרתי לג'ון.

הוא הנהן בלי שמחה.

"כן, נכס נאה. הוא יהיה שלי יום אחד — בעצם היה צריך להיות שלי כבר עכשיו, אילו רק ערך אבי צוואה ראויה. ואז לא הייתי במצב דחוק כל כך".

"אתה במצב דחוק?"

"הייסטינגס יקירי, לא אכפת לי לספר לך שאני זקוק נואשות לכסף".

"אחיך לא יכול לעזור לך?"

"לורנס? הוא בזבז כל פרוטה שהייתה לו על פרסום חרוזים גרועים בעטיפות מהודרות. לא, אנחנו חבורה של דלפונים. עליי לומר שאמי תמיד הייתה טובה אלינו מאוד. כלומר עד כה. מאז נישואיה, כמובן —" הוא השתתק והזעיף פנים.

זו פעם ראשונה הרגשתי שעם לכתה של אוולין האוורד נגרע מהאווירה איזה דבר לא מוגדר. נוכחותה השרתה ביטחון. עכשיו סר הביטחון הזה — והאוויר כמו רחש חשדות. פרצופו המפוקפק של ד"ר באוארסטיין עלה בזיכרוני והעיק עליי. חשד מעורפל בכל אדם ובכל דבר מילא את מחשבותיי. להרף עין הייתה לי תחושה של רוע ממשמש ובא.