גאוותה של המלצרית

1

כמו להביט באישה זרה.

זרה מקסימה וחושנית.

זארה מצמצה בפקפוק לעבר הדמות שקרנה אליה מהמראה הארוכה – כולה קימורים וצללים ומרחבים של בשר חשוף שאינו מורגל בכך. כמה זמן חלף מאז שנראתה כך – כאישה אמיתית ולא כפועלת? למרות שאם חושבים על זה, היא לא זוכרת שאי פעם לפני כן נראתה ממש כך.

שמלת הסאטן בעלת גוון הירוק חומצה נצמדה לגופה, והבד העדין נשפך אל הרצפה בזרם משיי. מרחק של שמיים וארץ ממכנסי הג'ינס ומחולצות הטי שנהגה ללבוש בדרך כלל – אבל ההבדלים לא הסתיימו בזה. עיניה נראו ענקיות ושחורות כפחם מעל לעצמות לחיים שהודגשו קלות ותסרוקת זנב הסוס הרגילה שלה הוחלפה בצמה בוגרת ומתוחכמת שנאספה על קודקודה והותירה את צווארה החשוף פגיע באופן מסקרן. יהלומים מזוייפים נצנצו על צווארה ונתלו במפלים מנצנצים מאוזניה. היא הצרה את עיניה. היא לא נראית מעט... ראוותנית?

היא הדחיקה דחף לכסוס את ציפורניה המטופחות למשעי, והביטה מטה אל חברתה, שכרעה על הרצפה לרגליה. "אמה, אני לא יכולה," יבבה.

"לא יכולה מה?" אמה סיימה לסדר את שוליה המשיִיִים של השמלה.

"אני לא יכולה להתפלח למסיבה הזו – אני מלצרית, אני לא שייכת לחברה הגבוהה! אני לא יכולה למצוא איזה מילארדר רוסי מסתורי כי את חושבת שהוא יועיל לעסק שלך. ואני לא יכולה ללבוש בגד כזה, שגורם לי להרגיש שאני לא לובשת כלום, בצורה משכנעת. להמשיך?"

אמה הוציאה את הסיכה מפיה. "שטויות! בטח שאת יכולה. את תעשי טובה לשתינו. אני אציג את אחת השמלות שלי בפני אחד הגברים העשירים בעולם – ואת תצאי לבלות בפעם הראשונה בהרבה יותר מדי זמן. תאמיני לי, זארה, הזדמנויות כאלה לא מגיעות לעתים תכופות מדי. לניקולאי קומארוב יש חנות כלבו בכל עיר גדולה בעולם והוא חובב נשים יפות. הוא רוצה שאעצב קולקציה עבורו או שאלביש את הפילגש הנוכחית שלו – הוא פשוט עדיין לא מודע לזה!"

זארה הביטה מטה במגזין הרכילויות שהיה מונח פתוח וחשף תמונה בשחור-לבן של האוליגרך הרוסי וספקות נוספים עלו בה כשנדמה היה שעיניו הבהירות והנועזות ממוקדות בה כשתי קרני לייזר. "ואני אמורה לתת לו את כרטיס הביקור שלך?"

"למה לא?"

"מפני ש... מפני שזה כאילו שאני עוסקת בשידול עסקי באירוע חברתי."

"שטויות. כולם שם יעשו את זה. זה מה שידוע בעולם העסקים כקשירת קשרים עסקיים. זה לא שאת פוגעת במישהו, נכון? ובכל מקרה, לך לא יזיק משהו כזה. כמה זמן עבר מאז שממש נהנית?"

ליהנות? אצבעותיה של זארה התהדקו סביב תיק הערב המנוצה ביצירתיות שהחזיקה כיוון ששאלתה של חברתה פגעה בעצב חשוף. ואולי העצב הזה חשוף משחשבה. באמת נדמה שעבר נצח מאז שיצאה למקום כלשהו – פרט למכולת או לבית המרקחת שבקצה הרחוב. מחלתה הסופנית של סנדקיתה האהובה נמשכה עוד ועוד עד שהמוות נדמה כשחרור מכל ההשפלות והעצבות שנשאה במהלך הדרך.

במשך חודשים, חייה של זארה נשלטו על ידי חדר החולים כשטיפלה באישה שכלל לא הייתה קרובת משפחה. אך נאמנותה לאישה שקיבלה אותה אל ביתה לאחר מות הוריה גרמה לה לעזוב את לימודיה כדי לטפל בה ללא היסוס. היא תמרנה בין הכנת ארוחות, טיפול, חשבונות ותרופות – ומילצרה בחברת הקייטרינג של אימה של אמה כשרק יכלה למצוא זמן לכך.

וכשהכול נגמר, ולאחר שסיימה לקרוא את אחרון כרטיסי הניחומים הבודדים שהגיעו, זארה חשה בודדה ומקופחת. כאילו יותר מדי קרה מכדי שתוכל לחזור לחיים הסטודנטיאליים נטולי הדאגות שניהלה קודם לכן. גם נותרו עוד חובות להסדיר – ונדמה כי נחישותה שלא לאבד את הבית הקטן שירשה שלטה במחשבותיה. עתיד לא ידוע מצפה לה, וזה מפחיד.

"אז למה לא ליהנות קצת, זארה? למה לא להיות סינדרלה למשך הלילה ולהשתמש בקלפים שלך? את יודעת שאת עושה לי טובה ענקית."

זארה חייכה בציניות כשקולה של אמה קטע את מחשבותיה. האם תוכל? אם רק ניתן היה להעלים את הדאגות באמצעות ריקוד – העולם היה כל כך הרבה יותר פשוט. אבל אולי החברה שלה צודקת. מה מונע ממנה ליהנות קצת מהסחת דעת קלילה? אלא אם כן היא כמהה בסוד לתרחיש החלופי של לילה נוסף במהלכו תדאג לגבי ערימת החשבונות שטרם שולמו, שנדמה כי אינה פוחתת...

"אוקיי," אמרה, מושכת בכתפיה ומישירה מבט אחרון בבבואתה. "אלך. איהנה מלבישת השמלה הנהדרת הזו שיצרת ואנסה ליהנות מלהיות בצידו השני של המגש לשם שינוי – אשתה מהשמפניה במקום להגיש אותה! ואני אגש אל האוליגרך הרוסי שלך ואתן לו את הכרטיס שלך. איך זה?"

"מושלם! סיפרתי על זה לשאר המלצריות והן חושבות שזה רעיון נהדר. אני משערת שהן לא ממש יכולות להתנגד כי הן עובדות בשביל אימא שלי והיא אפילו לא בארץ! עכשיו לכי! נו כבר – לכי!"

זארה יצאה מהסטודיו הקטן, אוחזת בשטרות המקומטים שחברתה דחפה לידיה, בעקבים גבוהים מדי וקראה לאורה המזמין של מונית שחורה לפני שתספיק להתחרט לגבי תכנית שנדמה שהופכת למטורפת יותר ויותר עם כל רגע שחולף.

הערב הקייצי עדיין היה מואר ונדמה היה שכל פרח בבירה פורח, אבל כשהמונית עצרה ליד השגרירות, ליבה החל להלום בחוזקה. מה אם תיחשף – מלצרית ענייה המתחזה לאורחת תמימה? מתחזה שאין לה כל זכות להיות שם. הם לא ישליכו אותה החוצה תוך כדי יצירת המולה בתהליך? אבל הגבר שלקח ממנה את כרטיס הכניסה לא עשה דבר פרט לכך ששילח מבט הערצה קצר לעברה וזארה לקחה נשימה עמוקה כשצעדה אל אולם הנשפים הבוהק.

החדר העצום היה מדהים. נברשות מנצנצות שילחו יהלומי אור אל אגרטלים גבוהים של ורדים אדומים ורביעיית מיתרים ניגנה על במה מוגבהת לפני רחבת ריקודים מבהיקה וחשופה. היא הציצה אל עבר האורחים האחרים וחשבה שהם נראים נפלא. במיוחד הנשים. היהלומים שלהן בטוח אמיתיים, ואין ספק שהדבר ניכר. הרוסי העשיר באמת יתרשם ממה שהיא לובשת – שמלה בעבודת יד של סטודנטית שאפתנית לאופנה – כשניכר כי בחדר הזה יש עיצובים יקרים רבים כל כך.

היא הבחינה בשני גברים שהסתובבו כדי לבחון אותה במבטם וכך גם בנות הזוג שלהם. האם יכלו לנחש שהיא לא שייכת – שהיא בעצם משיגת גבול? פתאום היה ברור שהתכנית המטורפת של אמה נועדה לכישלון, וזארה לכדה בחוסר מנוחה כוס שמפניה מהבחורה שעבדה איתה בכמה אירועים, ולגמה מהיין הקר. האלכוהול הרגיע אותה מעט – במיוחד כששתיים מהמלצריות האחרות שהכירה קרצו ומלמלו שלום כשעברו.

אבל משהו גרם לה להרגיש לא בנוח – חוש שישי כלשהו, שאמר לה שמישהו מסתכל עליה.

עכשיו את סתם פרנואידית, אמרה לעצמה.

אבל התחושה נותרה כשנעה דרך ההמון הקסום עד שחשה את עיניה נמשכות בניגוד לרצונה אל גבר שניצב בצידו המרוחק של אולם הנשפים.

ופתאום, היא לא יכלה להפסיק להסתכל.

זה היה כמו לראות טיפה של דם על שלג בתולי – כיוון שבלט כל כך מבין כל הנוכחים באולם. שערו היה בגוון של זהב רקוע, עיניו היו בגוון כחול זכוכיתי ופיו, נוקשה ויהיר, שידר ניסיון וחושניות. זארה הבינה שעצמות לחייו הגבוהות והמפוסלות ועיניו הנוקבות מוכרות לה – ואז הבינה למה. היא חשה צמרמורת בעורה. זה ניקולאי קומארוב – האוליגרך הרוסי, והגבר שהיא אמורה למצוא.

מחשבתה הראשונה הייתה שהתמונה לא עשתה עימו צדק – על הנייר הוא היה מושך אבל במציאות הוא מושלם. ומחשבתה השנייה הייתה שהוא הגבר המאיים ביותר שראתה בחייה. פניו גרמו לה לחשוב על יהלום – על זוויותיו הנוקשות והמפוסלות והעיניים הקרות והמבריקות האלה. ובאשר לשאר איבריו...

זארה הדחיקה רעב לא מוכר. הוא אולי טייקון רב עוצמה ועשיר, אבל יותר מכל דבר אחר הוא גבריות טהורה ובלתי מרוסנת.

חליפה מחוייטת חיטבה את גופו והדגישה את כתפיו הרחבות, את החזה החזק שלו ואת ירכיו הצרות שהוצרו מטה לרגליים ארוכות ושריריות. הוא ניצב גבוה וישר מאוד, וניצב מבלי לזוז עד כדי כך שלרגע זארה חשבה שאולי הוא עשוי שעווה ולא בשר ודם. אבל עיני שעווה לא בוהקות כך, לא? הן גם לא מתמקדות כך מבלי לנוע במושא מיקודן – כפי שעשה לה. היא חשה כאילו כל האוויר הוצא מגופה כשמצאה את עצמה לכודה במבטו הקר והצורב.

ממיקומו בקצהו המרוחק של החדר, ניקולאי ראה את האישה מביטה לעברו וחש את גופו נדרך, למרות שהוא מורגל בכך שנשים מביטות בו. גם אם בדרך כלל לא ככה, חשב. כמו איילה קטנה ומבוהלת שהבחינה פתאום בצייד גדול ונורא במעמקי היער...

מי היא לעזאזל? הוא הבחין בה ברגע שנכנסה לאולם הנשפים בשמלה הצמודה הירוקה הזו ומאז הוא מסתכל עליה. ההבעה שלו הפכה מהורהרת. משהו בה גרם לה להתבלט בקהל הנשים ההדורות מדי והוא לא הצליח להבין מה זה. למה היא מתעלמת מכל מי שבאולם ורק מחייכת באי שקט למלצריות?

במבט מנוסה של מומחה עיניו עברו עליה בהערכה עצלה. בשונה מרוב הנשים כאן הערב, פניה לא נוקשים מבוטוקס ושערה ניכר בברק נעורים טבעי. אבל הגוף שלה הוא הקלף המנצח. הוא חש התלקחות פתאומית של תשוקה כשחשב שגופה פשוט מדהים. כולו חמוקים מפתים ללא המראה הכחוש של יותר מדי דיאטות. הוא אפשר למבטו לשוטט מטה אל כתפיה החשופות – אל עור שבהק ברכות כמשי – ואל המקום שבו שדיה הזקורים והמפתים יצרו מחשוף שהיה כהזמנה פתוחה לשפתיו של גבר.

הוא הניח את כוסו שכמעט לא לגם ממנה על מגש של מלצרית חולפת. סקרנותו של ניקולאי התעוררה. הוא שילח לעברה חיוך שהשתמש בו בחסכנות, והמתין לבלתי נמנע. בכל רגע עכשיו היא תתחיל ללכת לקראתו עם הבעה מלאת תקווה על פניה.

זה לא קרה.

עיניו של ניקולאי הוצרו כשנדמה היה שהאישה היססה, לפני שפנתה ממנו והחלה ללכת בכיוון ההפוך. ולרגע הוא לא האמין.

היא הפנתה את גבה אליו!

כעת בהחלט התעורר בו עניין. כל חושי הצייד הרדומים בדרך כלל – כיוון שהפכו מיותרים בחברתן של נשים מודרניות שמעדיפות לעסוק בחיזור בעצמן – חיממו את דמו. היא משחקת משחקים? האם הסתובבה רק כדי לאפשר לו ליהנות ממראה התפיחה המפתה של ישבנה? מבטו של ניקולאי נמשך ללא התנגדות אל הכדורים התואמים אשר מתחת לסטן והוא בלע את הרוק שבפיו. כיוון שלא ניתן להתכחש לכך שזה אכן ישבן מפתה...

כמו בובה שחוטיה נשלטים בידי אצבעות בלתי נראות, הוא החל לעקוב אחריה.

זארה חשה את השערות הקטנות בעורפה סומרות ואת ליבה ההולם פתאום כשנעה באולם הנשפים. היא לא פרנואידית והיא לא מדמיינת את זה. הוא באמת עוקב אחריה! הרוסי הנאה והמאיים בעל המבט הקפוא שעמד מבלי לזוז כמו פסל שעווה עוקב אחריה עכשיו ברחבי האולם.

היא חשה מחנק בגרונה. הוא עלה עליה? הוא ניחש שהיא מתחזה שאין לה הזכות להיות כאן? אם כך, אולי עדיף כבר ללכת לכיוון הדלת, לקחת אוטובוס ולהתקשר לאמה עם החדשות שהרעיון שלה הפך לאסון ושאסור היה להן לחשוב על זה יותר מרגע? כי פתאום, הרעיון לגשת אליו ולהציג לו כרטיס ביקור נשמע כמו שיא הטמטום. מה נתן לה את הרעיון שיהיה לה האומץ לעשות משהו כזה?

היא הסתכנה בשילוח מבט אל מעבר לכתפה וראתה שהוא נעלם בקהל והאיצה את תנועתה עד כמה שאיפשרו לה נעליה הלא פרקטיות. בחסות קבוצת אורחים היא הסתתרה מאחורי עמוד שיש ענק ונשארה שם מה שחשבה כמספיק זמן כדי להיפטר ממנו. וכשיצאה, לא ראתה אותו. הנוכחות המאיימת הזו והעיניים החודרות הללו לא נראו בשם מקום. היא התעלמה מדקירה קלה של אכזבה, הביטה סביב, הבינה שהיא יכולה להימלט, ו...

"הי."

זארה קפאה כשמבטא כבד שמעולם לא שמעה קטע את ערבוביית מחשבותיה, אינסטינקט עמוק אמר לה שזה הוא. זה יכול להיות רק הוא. ובהתחשב בחוסר הצדק שהחיים יכולים לזמן – שלגבר שנראה כמו אל מוזהב ומסוכן יהיה קול שמעביר צמרמורת במורד הגב רק באמירת מילה שהצליחה להישמע גם כפקודה וגם כשאלה. תתעלמי ממנו, אמרה לעצמה. תעמידי פנים שלא שמעת אותו ותמשיכי ללכת.

היא התחילה לעשות צעד קדימה אבל הוא דיבר שוב והיא מצאה שרגלה קפאה בתנועתה.

"את מנסה לברוח ממני?"

כיוון שלא רצתה להיות חצופה ולעורר מהומה, זארה ידעה שאין לה ברירה אלה לאזור עוז. לאחר שקיבעה מה שקיוותה שהוא חיוך בטוח על שפתיה, היא פנתה אליו, ליבה הולם תחת המשי הדק של שמלתה. "למה אתה חושב שאני אמורה לברוח ממך?" שאלה בשלווה.

"טוב, זה תלוי למעשה," מלמל כשעיניו נעו על פני גופה.

אבל אפילו שזארה חשה את עורה מעקצץ בתגובה להערכתו נטולת הבושה היא ידעה שזה מסוכן. מאוד מסוכן. הוא מפלרטט איתה – ובאופן שהוא הרבה מעבר למה שהיא מכירה. אבל מה עוד היא יכולה לעשות פרט לשיחוק את התפקיד המתוחכם שלכבודו התלבשה כך – גם אם בפנים הרגישה פתאום כמו ילדה קטנה ומפוחדת במקום לא מוכר? היא ניסתה להיזכר בדברים שתיבלו פלירטוטים שהופיעו בתכניות טלוויזיה.

"באמת?" היא פערה את עיניה. "במה?"

שפתיו של ניקולאי התעקלו בשביעות רצון. כך טוב יותר. הרבה יותר טוב. לרגע חשב שהיא מתכוונת לזה – שהיא באמת מנפנפת אותו. מתי זה קרה בפעם האחרונה? מעולם לא, חשב. אולי הוא תואר כמקרה החמור ביותר בעולם של חרדה ממחוייבות, אבל הוא אלוף בלמשוך נשים אל זרועותיו. הוא חש בפעימה מהירה של תענוג כשראה שמקרוב היא מפתה באותה מידה. "בשאלה אם את טובה בהתמודדות עם גברים קשים ותובעניים," אמר.

תשובתו הייתה מזעזעת כל כך עד שלרגע זארה שכחה שכל מה שהיא אמורה לעשות הוא להציג את שמלתה של חברתה. היא נזכרה בכל האנשים הנפלאים בתחום הטיפול שפגשה כשטיפלה בסנדקית שלה ובכל המצבים הקשים עמם עליהם להתמודד מדי יום. היא השוותה את הסטואיות שלהם עם היהירות שראתה בפניו הנאים של הגבר הזה.

היא מצאה את עצמה בוחנת את חליפת הערב השחורה שלו – מחירה יכול היה בוודאי להאכיל משפחה של ארבע נפשות למשך חודש לפחות. היא חשבה על ערימת החובות הרפואיים שנותרה לה, והתמלאה בתחושת מחאה. וחוץ מזה, עדיף להתרכז במרמור ולא להכיר בהשפעה המסחררת שלו על חושיה, לא?

"רוב האנשים לא מתוודים על תכונותיהם השליליות כשנפגשים לראשונה," העירה ביובש.

עיניים כחולות קפואות בהקו בשובבות. "את לא לוקחת את זה כמובן מאליו שהולכת להיות פגישה שנייה?" שאל ברכות. "האין זה קצת יומרני מצידך, או שלמדת לצפות מגברים לכניעתם המיידית ולתשוקתם לשוב לראותך?"

ניסיונה עם גברים היה מועט כל כך שזארה רצתה לצחוק – והרעיון שגברים נכנעים למישהי כמוה היה מצחיק עוד יותר. במיוחד גבר מדהים כמו זה, שללא כל ספק חי ביקום מקביל. "למעשה, אני לעולם לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו," ענתה. "ואני בהחלט מנסה להימנע מהכללות לגבי המין השני."

עיניו של ניקולאי הוצרו כששמע בקולה נימה שלא ממש הצליח להגדיר. משהו שנשמע מעט כמו... ביקורת? שוב, התעורר בו עניין. "את יודעת, אני מקבל רושם מובהק שאת לא בעד," הבחין ברכות.

עכשיו זארה חשה סכנה גדולה עוד יותר. אינסטינקט אחד הורה לה להתרחק אבל אינסטינקט אחר – שהיה חזק הרבה יותר – החזיק אותה ממוסמרת למקומה. היא נשאה את עיניה אל הניצוץ הקפוא של עיניו הכחולות וליבה החמיץ פעימה. "בעד מה?"

"בעדי, יקירה שלי. בעדי."

"איך יכולה להיות לי דעה עלייך כשאנחנו זרים גמורים?" שאלה.

"נכון," הסכים. "אבל קל לתקן את זה." הוא חייך אליה קצרות כשבחן בקפידה לראות אם שמו מעורר הכרה כלשהי. "שמי ניקולאי קומארוב."

זארה חשה את גרונה נחסם, יודעת שעכשיו הזמן להביט בו ולומר בשלווה: למעשה, כבר ידעתי את זה. אני גם יודעת שאתה אדם רב השפעה ושיש לך רשת חנויות כלבו כמו גם מספר רב של חברות יפהפיות – ובמקרה חברה שלי היא מעצבת מוכשרת מאוד. השמלה שאני לובשת מוצאת חן בעיניך? זו אחת השמלות שלה. אולי אתן לך כרטיס ביקור שלה ואולי תחשוב על להביט בקולקצייה שלה? אבל כשהעומק הבהיר של עיניו בחן אותה, היא ידעה שלא תוכל לומר את זה. היא לא יכולה. האם מפני שנהנתה מפנטזיית הפלירטוט עמו? או מהעמדת הפנים שהיא אכן הדמות שלבשה על עצמה לערב זה ולא מלצרית ענייה שעושה טובה לחברה? "אתה... אתה רוסי," אמרה לאט.

"את חדת הבחנה." אבל ניקולאי חש את פיו מתהדק בסוג משונה של אכזבה. אז ככלות הכל זה לא היה רגע של עיניים-משני-צדי-החדר. היא אכן שמעה עליו – הוא היה מהמר את הונו על כך. הוא ראה את הסימנים להכרה מודחקת יותר מדי פעמים בעבר והוא ראה אותה בעיניה. אבל הוא לא ידע למה הוא מופתע או מאוכזב – נשים תמיד משחקות את המשחקים האלה, לא? הן משקרות. הן נהנות מתחבולות. הן פוערות לרווחה את עיניהן היפות ומתעקשות ששחור הוא לבן – והוא חשד שלפעמים הן גם האמינו לכך בעצמן בסופו של דבר. "את מכירה הרבה רוסים, אולי?"

"לא. כלל לא."

"עד עכשיו, כמובן."

"עד עכשיו," הסכימה, בחיוך מעט לחוץ. האם יזדעזע אם ישמע מי היא – מתחזה שאין לה כל זכות להיות כאן? היא חיפשה רמזים בפניו. הטוב או הרע? או אולי רק בחור מושך מאוד שרגיל לקבל מה שהוא רוצה מנשים?

"ואת?" התעניין.

עיניו הקפואות חדרו את המגננות שלה כשהמתין לתגובתה ולרגע זארה כמעט התפתתה לתת לו שם בדוי. זהות מומצאת שתהלום את ההופעה החד פעמית הזו – עד שאמרה לעצמה שזה מטופש. היא לא תשוב לראות אותו אחרי הערב. שמה חסר משמעות מבחינת גבר כמוהו.

"אני... זארה," אמרה בהיסוס. "זארה אוונס."

"שם יפה," אמר ברוך, מבחין ברעד החביב של שפתיה. "הולם אישה יפה מאוד."

המחמאה גרמה לעורה לזהור – נדמה שעבר נצח מאז מישהו החמיא לה, ואף אחד מעולם לא אמר לה שהיא יפה. אבל זארה אמרה לעצמה שאסור לה ליפול בקסמו. הוא בטח יצא בהצהרות כאלה בכל דקה של כל יום – הצהרות מתוחכמות ומתוזמנות היטב שיבטיחו שנשים יפלו בקסמו. היא פתחה את פיה לומר משהו מתוחכם ובמקום זאת יצא לה "ת-תודה" שקט ללא אוויר והיא רצתה לבעוט בעצמה.

"להביא לך משקה, זארה?"

היא הניעה את ראשה מצד לצד. "לא, תודה – כבר שתיתי אחד."

"אני חושב שמותר לך יותר מאחד." הוא היישיר את מבטו אל תוך עיניה. "גם אם לא יותר משניים." מחייך מעט להראות לה שהוא מתגרה בה.

הוא גרם לזה להישמע כאילו שניהם מעורבים בקונספירציה כלשהי ועצם המחשבה הזו גרמה לזארה להדרך. מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה? לא בגלל זה היא אמורה להיות כאן – ואם אין לה אומץ לתת לו את אחד הכרטיסים של אמה, היא צריכה להיעלם.

כי הגבר הזה מסוכן – הוא לא אמר לה בעצמו? "למעשה, עדיף שאלך."

"למה?"

"כי..." המילים איחרו להגיע כשניסתה לחשוב על סיבה לכך שהיא רוצה ללכת ממסיבה כשרק הגיעה.

"אין לך סיבה באמת, נכון?" שאל כשראה אותה נושכת את שפתה ברגע של חוסר החלטה. "לא כשמוזיקה מתנגנת ויש בי תשוקה דחופה שלא מרפה לרקוד אתך. אז בואי הנה."

לאימתה של זארה הוא הושיט את ידו ורקם את אצבעותיו באצבעותיה והחל להוביל אותה דרך קהל האנשים. טוב, אולי אימה היא לא המילה הנכונה, חשבה כשאנשים החלו לפנות להם דרך. התרגשות אולי מדוייקת יותר. היא חשה צבע חם מתלקח בלחייה כשהפכה מודעת לכך שראשים מסתובבים כדי להתבונן בהם והדופק בפרק ידה החל להלום בטירוף תחת אצבעותיו. אבל רק כשעצר לפני הנגנים היא הטתה את ראשה מעלה והביטה בו.

"אנחנו לא יכולים לרקוד!" לחשה.

"כי – "

"תפסיקי לומר 'כי' ובואי לרקוד אתי במקום." עיניו הקפואות נצנצו מאתגרות. "את יודעת שאת רוצה."

והנורא הוא שצדק. היא רוצה. במעמקי בטנה יש בריכת היתוך וכמיהה שממתינה שימשוך אותה לזרועותיו – וכשעשה זאת היא לקחה נשימה אינסטינקטיבית, מה שגרם לאצבעותיו להתהדק סביב מותניה.

"את רואה?" מלמל. "זה מה שרצית כל הזמן."

זארה חשה סחרחורת. מה היא יכולה לעשות? ידיו נעו מטה ונחו כעת על ירכיה, אצבעותיו פרושות על משי שמלתה בקלות עצלה של בעלות ולרגע נדמה היה שהוא נוגע בבשר החשוף שתחתיו.

"תירגעי," הורה ברכות.

"איך אני יכולה להירגע כשכולם מסתכלים עלינו?"

"את צריכה להתעלם מהם – או להתרגל לזה. הגברים מסתכלים עלינו כי הם מקנאים בי, והנשים כי הן היו רוצות לעמוד במקום שבו את עומדת, יקירה שלי."

זו הייתה הערכה יומרנית, גם אם זארה הייתה בספק לגבי נכונות החלק הראשון. למה שהגברים יקנאו בניקולאי? במיוחד כשיש באולם הרבה נשים שהן מושכות יותר ממנה – נשים עשירות, בעלות תארים שבוודאי ירקדו בביטחון במקום לדאוג מכך שישפדו את כף רגלו עם אחד מעקביהן הקטלניים.

אבל המוזיקה העדינה הייתה מפתה ועוד יותר מפתה היה האופן שבו משך אותה אליו – כמעט לפני שהבינה שעשה זאת. היא חשה את בליטת ירכיו נגד ירכיה ופתאום הפכה מודעת לחום העז של גופו הנוקשה הנלחץ אל גופה והיא חשה בתשוקה שקרנה מגופו רב העוצמה. זארה חשה מחנק בגרונה.

"תירגעי. את ניראית די לחוצה," האיר כשעבר בו רטט בלתי נמנע של תשוקה.

היא חשה בלטיפה הכמעט בלתי מורגשת של אגודלו על מותנה. מה היא יכולה לומר – שבפעם האחרונה שרקדה עם גבר הייתה במועדון נורא ורועש, וזה לא היה דומה לזה בכלל?

"אני לא רגילה לרקוד," אמרה.

"למה לא?"

פניה קרובים לכתפו, זארה תהתה מהי הדרך הטובה ביותר לענות לו. גם אם לא הייתה מבלה את החודשים האחרונים בבית החולים, עדיין לא הייתה יכולה לדמין את עצמה מסתובבת באולם נשפים רשמי שכזה. הוא נראה מיושן למדי.

היא הסתכנה במבט מעלה אל פניו המשורטטים. בן כמה הוא? קשה לומר, אבל אין ספק שמבוגר ממנה בהרבה. ניסיון כתוב על כל זווית מפוסלת של פניו ועל קווי הציניות העדינים שלצידי פיו. אבל לא היה דבר מיושן באופן שבו אחז בה, או באופן שבו גרם לדופק שלה לדהור. זה הרגיש בסיסי כל כך. כאילו ריקוד הוא אינטימי מכדי לעשותו לפני קהל של אנשים... "כי – "

"שוב. המילה הנוראה הזו." הוא משך אותה קרוב יותר וחש בבשרה הרך הנכנע לשלו כשהנמיך את ראשו אל צווארה הארוך, עצם עיניים ונשם את ריחה העדין. האם הריח ורדים? "מעולם לא אמרו לך שמשעמם לחזור על עצמך?"

"שאלת אותי שאלה ועניתי לך עליה," מחאה.

"אני יודע ששאלתי. אבל פתאום אני הרבה יותר מתעניין בשפת הגוף שלך."

"זה שערורייתי!"

הוא הפנה את שפתיו אל אוזנה. "אני יודע. אבל את גורמת לי להרגיש קצת שערורייתי. את לא מרגישה מעט שערורייתית גם, זארה?"

"לא."

"כן, את כן," ערער ברכות. "קדימה. תהיי אמיצה. תודי בזה."

תסיימי את הריקוד, אמרה לעצמה בנחישות כשהחלה להרגיש עוד יותר אבודה. תסיימי אותו עכשיו. צאי מאולם הנשפים ואל תעצרי עד שתגיעי לרחוב. אם תעשי את זה בנחישות סביר שהוא לא יסתכן בלעורר מהומה בניסיון לעצור אותך.

אבל היה קשה לעשות כל דבר אחר פרט לאפשר לצלילים המתוקים של כלי המיתר להניע אותה ולכוח מגעו להשתלט על חושיה. זארה חשה במשי המחליק על גופה כשנעה לצלילי המוזיקה, והיא חשה במגע הכמעט בלתי מורגש של אצבעותיו הנלחצות אל בשרה. רעד של כמיהה עבר בבשרה, תחושה כל כך בלתי צפויה ולא רצויה שהיא חשה את הרעם הפתאומי של ליבה. האם גם הוא הרגיש בזה? האם בשל כך מיקם את עצמו כך שיהיו קרובים יותר במעט ונדמה שגופה זועק בדממה שהוא רוצה בקרבה גדולה עוד יותר? היא חייבת לעצור את כל זה – היא חייבת, לפני שתשתטה לגמרי.

היא התרחקה ממנו בחוסר רצון של מישהו שמאלצים אותו להחליף מדורה חמה בסופת השלג שבחוץ. "אני באמת חייבת ללכת," אמרה.

הוא הנהן, יודע שאם ישאר על רחבת הריקודים עם תחושת הגירוי ההולך וגובר הזה, יתכן שבקרוב כל סוג של תנועה יהיה בלתי אפשרי. אבל הפסקת הריקוד בפתאומיות גרמה לו שלא לרצות לאפשר לערב להסתיים – הוא לא היה בטוח לגמרי למה. כי בדרך כלל הוא זה שקובע, שמחליט מתי לעזוב ומתי להישאר.

"אוקי. אקח אותך הביתה." הוא ראה את שפתיה נפתחות והניע את ראשו. "ולפני שאת מתחילה למחות, את צריכה להבין שאני לא מתכוון לאפשר לך ללכת הביתה לבדך." במיוחד לא כשאת נראית ככה, חשב. לא כשבליטות ניצני פטמותיה ניכרות בבהירות חושנית כל כך כנגד זוהר הברקת של משי שמלתה. "אלא אם כן ממתין לך רכב בחוץ," שאל.

האם תצליח? תהתה זארה. לשכנע אותו שאחת הלימוזינות השחורות שמילאו את הרחובות סביב השגרירות באמת שייכת לה? ואז מה? היא דמיינה אותו מתעקש ללוות אותה לרכב ואז את הבושה שבצורך להודות שהיא מתחזה. היא הניעה את ראשה. "לא, באתי במונית. איפה אתה גר?" התחמקה.

"יש לי בית בצד השני של הפארק."

ברגע של היסוס אמיתי, היא הביטה בו עד שהבינה שהיא עומדת לוותר על הזדמנות ייחודית. למה לא לקבל את הצעתו? אולי תהיה לה ההזדמנות לתת לו את כרטיס הביקור של אמה לפני שתאמר לילה טוב? הוא כבר מעריץ את המראה שלה, אז אולי היא תוכל לספר לו שזו עבודתה של חברתה. "אוקי, אז... תודה – בשמחה. אבל כיוון שאני גרה קצת... רחוק יותר – אפשר להוריד אותך בביתך קודם ואחר כך לקחת אותי לביתי."

ניקולאי העביר את אצבעו על שפתיו בהרהור. הוא חשב שזה נשמע כמו סיכום גס לערב שלא רצה שייגמר. לפחות, לא בינתיים. בכאב פתאומי הוא הכיר בכך שחושיו התחדדו בשל החוצפנית הצעירה הזו. הוא עובד כל כך קשה בזמן האחרון. מרכז את כל כוחותיו וחזונו בפרויקט האמביציוזי הנוכחי שלו, מה שאומר שהזניח את חיי המין שלו. והפילגש האחרונה שלו התישה אותו עם בקשותיה האין-סופיות ש'יהפוך אותה לאישה מהוגנת'. האם קיימת בעולם אישה מהוגנת? תהה במרירות. אם כן, טרם פגש בה. הוא הביט בזארה בעיון.

"בואי נלך," מלמל.