ירושה מפתה

1

הטלפונים המרובים שזמזמו כרגע כמו צרעות כעוסות על שולחנו זכו מאנטון פאליס למבט זועם של קוצר רוח. הוא זינק מכיסאו והתרחק מהם תוך חציית משרדו.

הוא עצר מול החלון שתפס קיר שלם והעניק לו תצפית ייחודית על קו האופק המפורסם של לונדון. קמטים עמוקים נחרצו במצחו החלק והזהוב. מרגע שהתפרסמו הבוקר החדשות המטלטלות המדווחות על מות בנו האובד של ת'יאו קאנליס, הבורסה נכנסה למשבר, ועכשיו הטלפונים המצלצלים האלה ניסו להביא אותו למצב זהה.

"אני מבין את ההשלכות, ספירו," סינן אל הטלפון היחיד שאליו הואיל בטובו להתייחס. "אבל זה לא אומר שאני מתכוון להצטרף לפניקה של כולם."

"אפילו לא ידעתי שלת'יאו יש בן," הכריז ספירו לסקריס בתדהמה על כך שלא היה שותף לפיסת מידע כה חשובה ומסוכנת בפוטנציה. "כמו רוב האנשים, אני האמנתי שאתה היורש שלו."

"אני לא היורש של תיאו ואף פעם לא הייתי," הכחיש אנטון. הוא כעס כעת על שלא טרח לשים קץ לשמועות הללו לפני שנים, כשרק החלו להסתובב. "אין בינינו אפילו קרבה רחוקה."

"אבל אתה שימשת לו כבן בעשרים ושלוש השנים האחרונות!"

אנטון השליך את ראשו הכהה לאחור בתנועת שלילה יוונית טיפוסית, כי הוא לא אהב לחשוף שום דבר שקשור ליחסיו עם ת'יאו קאנליס. "ת'יאו לקח פיקוד על החינוך וההשכלה שלי, וזה כל מה שהוא עשה," ציין.

"הוא גם הגן על העושר האישי שלך והבטיח שקבוצת פאליס תשמור על מקומה בראש עץ ההשקעות עד שאתה גדלת מספיק כדי לאחוז בהגה," ציין ספירו. "אתה לא יכול להגיד לי שהוא עשה את כל זה בגלל טוב הלב שלו."

כי אין לו בכלל לב, נמנע ספירו מלהוסיף. ת'יאו קאנליס היה ידוע כמי שחיסל בחוסר רחמים אימפריות של אנשים אחרים, לא טיפח אותן.

"תודה בזה, אנטון, ת'יאו טיפח אותך מאז שהיית בן עשר במטרה שתתפוס את מקומו, וכולם יודעים את זה."

כעס התלקח לחיים באנטון לשמע טון קולו המזלזל של ספירו. "אל תסטה מהנושא," השיב בקור. "התפקיד שלך הוא להזים את כל השמועות ההרסניות לגבי מצב היחסים שלי עם ת'יאו, לא לרחרח אחר שמועות חדשות."

מיד בתום דבריו חש אנטון שינוי באווירה מעבר לקו. הוא זה עתה העמיד במקומו את אחד מעובדיו הנאמנים ביותר. "כמובן," השיב ספירו לסקריס בקרירות בטון של עורך-דין. "אני אגש לזה מיד."

השיחה הסתיימה בנימת כפור ברורה. אנטון, שהיה רגוז בשל המצב, פנה לצעוד בחזרה אל שולחנו כדי שיוכל להשליך עליו את הטלפון. הטלפון החל לצלצל שוב כמעט מיד, דבר שלא הפתיע אותו. כל המי והמי בכלכלה הגלובלית יצאו מגדרם כדי לגלות איך מותו של ליאנדר קאנליס – בנו האבוד של ת'יאו – ישפיע על עמדת הכוח הנוכחית של אנטון עצמו בקאנליס אינטראקום.

זו היתה הנורה האדומה האמיתית שנדלקה – לא יחסי העבר של אנטון עם ת'יאו אלא יחסיו בהווה. הוא פחות או יותר ניהל עבור ת'יאו את החברה מרגע שהזקן חלה לפני שנתיים ועבר לגור באי הפרטי שלו, אף שהמידע לגבי חומרת מחלתו טרם התפרסם.

קרן אור קטנה שמהבהבת בעיצומה של סערה, הרהר אנטון בקדרות. המניה של קאנליס לא תעמוד בפגיעה רצינית נוספת אם ייוודע שת'יאו היה חולה מכדי לשים אצבע על הדופק באימפריה העסקית שלו. וזו היתה הסיבה שאנטון זרם עם ההנחה הכללית שת'יאו מטפח אותו לקראת היום שבו יירש את מקומו.

הוא הרים בקללה רכה את אחד הטלפונים והתקשר בחזרה לספירו כדי להבטיח את סודיותו לגבי המידע שזה עתה מסר לו. ספירו נשמע נוקשה מעלבון בשל הצורך של אנטון להזכיר לו עקרון מוסרי בסיסי כל-כך והבטיח שלעולם לא ימסור מידע סודי לאיש.

אנטון סגר שוב את הטלפון, הסתובב כדי להשעין את ירכיו על קצה המכתבה והקדיר פנים בהרהור אל נעליו. הוא הרגיש כמו להטוטן, קלט בהעוויה קצרה ואירונית: כדור אחד דרש ממנו להחזיק באוויר את האינטרסים העסקיים של ת'יאו יחד עם קבוצת החברות הגלובלית שלו עצמו, וכדור אחד דרש ממנו להגן על היושרה והגאווה של עצמו. ועכשיו כדור שלישי נזרק למעלה בין האחרים, כדור הרבה פחות צפוי שהיה שייך לליאנדר קאנליס המנוח – אדם שאותו אנטון זכר רק במעורפל ושנמלט מהנישואים שנכפו עליו בגיל שמונה-עשרה ומאז לא נראה או נשמע.

זאת אומרת, עד עכשיו, כשהבחור המסכן מצא את מותו. אנחה חמקה מפיו. זה לא היה אפילו מותו של בנו הנשכח של ת'יאו שגרמה להשתוללות הסערה שם בחוץ. לא, זה היה הגילוי שליאנדר השאיר אחריו משפחה.

יורשים חוקיים לבית קאנליס.

אנטון מתח יד ארוכת-אצבעות והרים את הצהובון שדיווח על הסיפור. הוא הביט בתצלום שאיזה כתב צעיר מבריק הצליח למצוא. בתמונה נראה ליאנדר קאנליס עומד לצד משפחתו במה שנראה כמו יום בילוי משפחתי. ברקע נראו אגם, עצים ושמש זורחת. סלסלת פיקניק עשויה נצרים נחה על חופת המנוע של מכונית ספורט מדגם ישן. לפני המכונית עמד ליאנדר קאנליס, גבוה, כהה ונאה מאוד, דומה במידה מפתיעה לתי'או לפני כמה עשרות שנים.

ליאנדר צחק אל המצלמה. מאושר, הבחין אנטון. גאה בשתי הנשים שהצמיד אל כל אחת מכתפיו המרשימות. שתי הנשים היו בלונדיניות ובהירות. המבוגרת מבין השתיים, אשתו של ליאנדר, היתה בעלת יופי כה מלאכי עד שזה לא היה פלא שנישואים החזיקו מעמד במשך עשרים ושלוש שנים של קושי יחסי – יחסי למה שיכול היה להיות להם אלמלא ת'יאו...

אנטון עצר את המחשבה הזאת לפני שהתעצבה במלואה. הוא ידע שהמתח שאחז פתאום בשרירי בטנו נבע מתחושה זרה – אשמה. מגיל שמונה הוא נהנה מהמיטב שהעושר העצום של ת'יאו יכול היה להציע לו, בזמן שאנשים אלה נאבקו ל...

הוא קטע שוב את המחשבה. הוא עוד לא היה מוכן להתמודד עם משמעות הדברים מבחינתו.

הוא החליט במקום זה להתמודד עם סוגיית האושר, משום שבדרכה שלה היא היתה משמעותית. אם היה דבר אחד שממנו בנו של ת'יאו נהנה ושאנטון לא הרבה לחוות, זה היה האושר שזרח משלושת האנשים שבתצלום.

תשומת לבו עברה אל האישה הנוספת שליאנדר חיבק. אף שהתצלום בוודאי היה ישן, כי היא נראתה כבת שש-עשרה, זואי קאנליס כבר גילתה הבטחה להפוך ליפהפייה כמו אמה: אותם גזרה ארוכה ודקה ושיער זהוב מבריק, אותם עיניים כחולות זורחות וחיוך חושני רחב.

מאושרים. המילה פגעה בו שוב, הפעם כמו מהלומה מכוערת. לצד התצלום הראשון התפרסמה תמונה נוספת שהציגה את הגרסה הנוכחית בת העשרים ושתיים של בתו של ליאנדר עוזבת את בית-החולים כשהתוספת החדשה ביותר למשפחתה מעורסלת בבטחה בזרועותיה. הלם וצער מחקו את האושר. היא נראתה חיוורת, כחושה ומתוחה.

זואי קאנליס יוצאת מבית-החולים עם אחיה התינוק החדש, אמרה הכותרת. בת העשרים ושתיים שהתה באוניברסיטה במנצ'סטר בזמן שהוריה היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית בשבוע שעבר. ליאנדר קאנליס מת במקום מחומרת הפציעה. אשתו, לורה, החזיקה מעמד רק עד שילדה את בנם. הטרגדיה התרחשה ב–

דפיקה מהוססת על דלתו גרמה לאנטון להרים את ראשו כשרובי, העוזרת האישית שלו, נכנסה לחדר.

"מה עכשיו?" דרש לדעת לקונית.

"סליחה שאני מפריעה לך, אנטון," התנצלה העוזרת האישית תוך מבט חטוף אל הטלפונים שהוסיפו לצלצל. "ת'יאו קאנליס בקו הראשי, והוא דורש לדבר איתך."

קללה גסה הדהדה בין צלעותיו כשהניח את העיתון בצד והתיישר משולחנו. הוא עמד רגע ושקל ברצינות להשתפן ולסרב לשוחח עם ת'יאו.

אבל, לא, הוא לא יכול היה לעשות את זה. רובי ידעה זאת, וזו היתה הסיבה שהיא הפריעה לו.

"או-קיי, תעבירי אותו אלי." אנטון הקיף את שולחנו וחזר להתיישב בכיסאו. הוא הרים את הטלפון וחיכה שרובי תעביר לו את השיחה.

הוא ידע מה מחכה לו. לעזאזל, הוא ידע מה מחכה לו.

"קליספרה, ת'יאו," אמר חלקות בברכה.

"אני רוצה את הילד, אנטון." קולו הקשה והכעסני המפורסם של ת'יאו קאנליס נשמע באוזנו. "תשיג לי את הנכד שלי!"

"לא ידעתי שאת ממשפחת קאנליס," אמרה סוזי ובחנה ביראת כבוד את הלוגו העסקי המפורסם של קאנליס אינטראקום שהופיע בראשו של המכתב שזואי זה עתה השליכה על שולחן המטבח בתנועת יד מלאת בוז.

"אבא הוריד את ה'קאן' שבשם כשהוא עבר לחיות באנגליה." כי הוא פחד שאביו הבריון יאתר אותו ויגרור אותו בחזרה ליוון ויכפה עליו למלא את חובתו, הוסיפה לעצמה במרירות, אף שלסוזי מסרה סיבה אחרת. "הוא חשב שהשם אליס יהיה קל יותר לשימוש כאן באנגליה."

עיניה של סוזי עדיין היו ענקיות. "אבל תמיד ידעת שאת קאנליס?"

זואי הנהנה. "זה רשום בתעודת הלידה שלי."

ועכשיו זה היה רשום בתעודת הלידה של טובי, הוסיפה ללא קול ועיניה הזדגגו כשנזכרה מתי עוד נאלצה לאחרונה להשתמש בשם קאנליס.

"אני שונאת את השם," אמרה חנוקות וכבשה את הדמעות הצורבות המאיימות כשנזכרה איך ישבה והביטה בשם הזה על שתי תעודות הפטירה באותו יום שבו נרשמה לידתו של טובי.

"תשכחי מהשם." סוזי שלחה יד על פני השולחן ולחצה את אחת מידיה של זואי. "אסור היה לי להזכיר את זה."

למה לא? זה ממילא התפרסם בכל סוג תקשורת אפשרי, כי איזה כתב זוטר של הצהובון המקומי הבחין במקרה בשם קאנליס כשכתב את הסיפור על התאונה של הוריה. סקרנותו התעוררה מספיק כדי לבצע גישושים פיקחיים. זואי תהתה אם הכתב יעבוד בקרוב באחד הצהובונים הגדולים. הוא בהחלט היה ראוי לקידום על חשיפת סקופ ענקי כזה.

"זה מוזר," אמרה סוזי בעודה מתרווחת בכיסאה ומביטה במטבח הפשוט ששימש גם כסלון.

"מה מוזר?" שאלה זואי ומצמצה כדי להרחיק את הדמעות מעיניה.

"שאת הנכדה של איל הון יווני אמיתי עשיר כקורח, אבל את גרה בשכנות אלי בבית קטן רגיל באמצע איילטון."

"טוב, אל תתחילי לדמיין שזה כמו סיפור מהאגדות." זואי קמה מהשולחן ולקחה את ספלי הקפה שלהן אל הכיור. "אני לא סינדרלה, ואני לא רוצה להיות. לת'יאו קאנליס..." היא סירבה להתייחס אליו או אפילו לחשוב עליו כ"סבא" "...אין שום משמעות מבחינתי."

"זה לא מה שכתוב במכתב הזה, זואי," ציינה סוזי. "במכתב כתוב שת'יאו קאנליס רוצה להכיר אותך."

"לא אותי. את טובי."

היא הסתובבה ושילבה ידיה מעל הכאב ששלט תמידית בגופה. היא לא ידעה שתנועה זו הבליטה כמה משקל איבדה בשבועות האיומים האחרונים. שערה, שצבעו היה בדרך כלל זהוב מבריק וזוהר, השתלשל עמום וכבד מקוקו שהדגיש את המתח שבפניה. עיגולים שחורים הקיפו את עיניה הכחולות, ופיה החייכן מטבעו אימץ זווית יורדת קבועה שהתרוממה רק כשהיא החזיקה את אחיה טובי.

"האיש המחריד התכחש לבנו עצמו ובשרו! הוא אף פעם לא ניסה להכיר את אמא שלי כשהיא הייתה בחיים – וגם לא אותי. והסיבה היחידה שהוא מגלה בנו עניין עכשיו היא בגלל שהבושה אילצה אותו לעשות זאת בעקבות כל הסיקור התקשורתי השלילי שהוא קיבל. ובגלל שהוא קרוב לוודאי מפנטז להפוך את טובי לשכפול גנטי מוצלח מכפי שאבי היה." היא ינקה נשימה עמוקה, נשימה שהפכה ליפחה חנוקה. "הוא עריץ זקן קר ואכזרי, ואני לא אתן לו להניח את הידיים שלו על טובי!"

"וואו," לחשה סוזי אחרי שנייה של שתיקה המומה. "את נוטרת לו טינה רצינית."

בהחלט, חשבה זואי במרירות. אילו זכה לקצת תמיכה אוהבת מאביו כפוי הטובה, ייתכן שאביה לא היה מבלה את עשרים ושלוש השנים האחרונות בטיפוח ובמירוק מכונית הספורט העתיקה האהובה שהביא עמו לאנגליה כשברח מנישואים שמקורם בשטן. רק עכשיו, כשהיא התעוררה מתייפחת בלילה ודמיינה את התאונה המחרידה, עלה בדעתה שאביה הרגיש צורך להיאחז במכונית הישנה המטופשת משום שהיא היתה הקשר היחידי שלו לביתו. אולי אילו אביו היה אכפתי יותר – רק אולי – אביה היה מסיע את אמה לבית-החולים ברכב חדש וחזק יותר. ואז אולי – רק אולי – המכונית היתה מגנה עליהם מעוצמת הפגיעה שהרגה את שניהם.

והיא עדיין היתה נמצאת עכשיו במנצ'סטר, לומדת ללימודי התואר השני, וטובי, שישן למעלה בחדר הקטן שהוריו הכינו עבורו בהתלהבות רבה, לא היה מאבד את ההורים האוהבים ביותר שילד קטן יכול לקבל.

וואו, חשבה, מחקה את תגובתה של סוזי כשעצרה את השיטפון הבוער.

"כתוב כאן שאת אמורה לצפות לביקור של הנציג שלו הבוקר באחת-עשרה וחצי." סוזי חזרה שוב למכתב.

ת'יאו קאנליס שלח אליה נציג משום שלא רצה לטרוח לעשות את העבודה בעצמו.

"זה אומר שהוא צפוי להגיע לכאן בכל רגע."

עוד אדם בשורה ארוכה של אנשים שעברו בחייה של זואי בשלושת השבועות המחרידים האחרונים: רופאים, מיילדות, נותני שירות, מאה מחלקות שונות של שירותי הרווחה שרצו לבדוק אם היא כשירה לטפל באחיה התינוק או אם היא זכאית לתרומות כלשהן. כל אחד מהם הגיע עם שאלונים ארוכים לעייפה שיש לסמן בווי, שאלונים שחדרו לפרטיותה אבל שעליהם נדרשה להשיב כדי להחזיק בטובי. כן, היא עזבה את לימודי האוניברסיטה שלה כדי לטפל באחיה. כן, ברור שהיא תהיה מוכנה לצאת לעבודה אם העבודה תכלול את הכנסת הילד למעון. לא, אין לה חבר שאיתו היא שוקלת לעבור לגור. לא, היא לא מתירנית או חסרת אחריות. ברור שהיא לא תשאיר את טובי לבד בבית ותצא לבלות עם חברות. השאלונים נמשכו עוד ועוד, כל אחד מהם גדוש בחקירות כה חודרניות עד שעורה עדיין עקצץ מתרעומת.

חוץ מזה היו האנשים שטיפלו בהלוויה, נזכרה. הם היו שקטים, רגועים ומקצועיים מאוד כשהסבירו לה בעדינות מה הם הסידורים האיומים ביותר שבת אבלה צריכה להידרש לעשות. הסידורים הללו התבצעו לפני שלושה ימים, וסבא שלה לא שלח שום נציג לחזות בבנו היחיד ובכלתו נטמנים באדמה. האם היעדרות זו נבעה ממודעות לסערה התקשורתית או מאדישות גרידא?

זואי לא ידעה, ובזה הרגע לא היה לה אכפת. הוא לא הופיע. הוא נשאר חבוי במגדל השן שלו בזמן שהתקשורת התרוצצה בהלוויה כמו ארבה.

וזה הביא אותה לרשימת האנשים האחרונה שאיתה נאלצה להתמודד בשלושת השבועות המזוויעים האחרונים – המקקים שיצאו בזחילה מהחורים ביום שבו התפרסם הסיפור הסנסציוני. אלה שהחלו להִדפק על דלתה כדי להציע לה סכומי כסף גדולים תמורת זכויות בלעדיות על הסיפור שלה, ואלה שעדיין התמקמו מחוץ לביתה ורק חיכו שכף רגלה תדרוך מחוץ לדלת כדי שיוכלו לעוט עליה. האם הם היו שם בחוץ משום שהיה להם אכפת מהאובדן הטרגי שלה ושל טובי? לא. הם היו שם מפני שת'יאו קאנליס היה מתבודד שהתחבא באי הפרטי שלו אי שם בים האגאי ושמר על פרטיותו בקנאות כזו עד שהסיפור שלו היה כמו אפרסק עסיסי ובשל שהם לא יכולים להתאפק שלא לזלול – גם אם המיץ היה מלכלך ובמרכזו היתה תולעת מגעילה.

אפילו לתולעת היה שם עסיסי: אנטון פאליס. סמל המין הגבוה, הכהה והמשגע. מי שהיה המנכ"ל הפיקח של קבוצת פאליס הנחשבת. פאליס לא נרתע כל-כך מפרסום שמו בעיתונים, בין אם בענייני עסקים ובין אם בבילויים. היא נתקלה תכופות בכתבות על אודותיו. מה שהיא לא ידעה עד שהסיפור התפרסם זה שהוא היה האדם שקצר את הפירות מגלותו של אביה.

זמזום של כעס תסס בתוכה כמו כדור מתוח של אנרגיה, שנבע כמעט בלעדית מהשם הזה – אנטון פאליס. מדי פעם בפעם, במיוחד כשהניחה לעצמה להרהר בשם, כדור האנרגיה הזה השתחרר והתגבר לגמרי על הצורך שלה להתפלש בצער הנואש שלה. האם זו היתה הצצה אל הצד היווני שבה שהיא לא הכירה – הרצון הבוער הזה ללבות שנאה בלתי סלחנית?

פעמון הדלת השמיע פתאום צלצול כפול חד. שתי הנשים התאבנו ואחר הביטו זו בזו.

סוזי קמה על רגליה. "יכול להיות שזה בסך הכול מישהו מהתקשורת שמנסה שוב את מזלו," אמרה.

אך איכשהו זואי ידעה שזה הנציג של ת'יאו קאנליס. במכתב צוין שהוא יגיע באחת-עשרה וחצי, והשעה היתה אחת-עשרה וחצי בדיוק ככל שהצליחה לקבוע מהשעון הישן שהיה תלוי על הקיר הנגדי. גברים עשירים מלאי השפעה ציפו שהוראותיהם יבוצעו בדייקנות, חשבה קדורנית כשהזדקפה למלוא המטר ושישים ושבעה סנטימטר שלה, מתחה את כתפיה הצרות לאחור ונשמה עמוק.

עכשיו היא תגלה מה ת'יאו קאנליס באמת רצה. לא היה לה ספק שהוא עומד להציב מחיר מגונה עבור ראשו הקטן הפגיע של טובי.

"את רוצה שאני אשאר?"

סוזי, שהיתה בהריון מתקדם עם ילדה השני, נשמעה כנה בהצעתה, אבל זואי ראתה את אי-הוודאות בפניה. על אף שסוזי היתה שכנה וחברה נפלאה בשבועות הקשים האחרונים – מתגנבת מאחור כדי שאיש לא יבחין בה, מסרבת לדבר עם התקשורת כל אימת שעזבה את ביתה כדי לערוך קניות או לאסוף את בתה הקטנה מהגן שבהמשך הרחוב – זואי ידעה שסוזי תעדיף לוותר על הסצנה הספציפית הזאת.

"כמעט הגיע הזמן שלך ללכת לאסוף את לוסי," הזכירה לה זואי כי ידעה שעליה להתמודד עם המצב לבדה.

"את בטוחה? אז אני אצא מאחור."

פעמון הדלת צלצל שוב, דוחף את שתי הנשים לתזוזה. סוזי ניגשה אל הדלת האחורית, שעה שזואי פסעה בכיוון הנגדי. היא שמעה את הדלת האחורית נסגרת מאחורי סוזי בזמן שעצרה מול דלת העץ החסונה שבחזית הבית. גרונה יבש פתאום והיא בלעה את רוקה במאמץ. לבה האיץ פעימותיו. היא שפשפה את כפות ידיה בעצבנות על מכנסיה ועטתה הבעה קרירה ולא מזמינה שעה ששלחה לבסוף יד כדי לפתוח את הדלת.

במחשבתה היא ציפתה לאיזה יווני נמוך וגוצי בגיל העמידה, עם תווית של "עורך-דין קשוח". לכן כשפתחה את הדלת וראתה מי עומד שם, היא קפאה מתדהמה ומפליאה.

גבוה, כהה ולבוש ללא דופי, הוא נראה כמו נסיך אקזוטי וכהה לבוש בחליפה איטלקית. המילה נאה אפילו לא התחילה לתאר את תווי פניו החלקים, הזהובים והזוויתיים או את העיניים העמוקות הכהות כלילה שלכדו את עיניה הכחולות כמו מגנטים חזקים. היא מעולם לא הביטה בעיניים כאלו. הן עוררו בה בחילה קלה משום שעוררו בה הרגשה שהן מנסות לשאוב אותה. גם כשהתעורר פתאום רעש עם התפרצות הטירוף של כלי התקשורת, היא עדיין לא הצליחה להשתחרר מהן. הוא היה כה גבוה עד שכמעט חסם את כל מה שקרה מאחוריו – כתבים צועקים אליהם שאלות, צלמי טלוויזיה ועיתונות נאבקים זה בזה כשהתחרו על מיקום במאמציהם להשיג את הצילום הטוב ביותר.

הוא רק המשיך לעמוד שם כאילו זה לא קורה, מוגן על-ידי חצי מעגל שהורכב משלושה גברים חסונים שלבשו חליפות שחורות מטופחות. הם עמדו בגבם אליו ויצרו טבעת הגנה סביב המרחב האישי שלו.

זואי הצליחה לבסוף לגרור את עיניה מעט למטה ומצאה את עצמה מביטה בצורה החושנית של פיו הרציני. בתוך תוכה היא היתה תסבוכת מבולגנת של רגשות סוערים שהיא אפילו לא יכלה לזהות. היא אפילו הופנטה מעמידתו הדינמית העוצרת נשימה, מהופעתו המוקפדת, מהמנח הרגוע של כתפיו הרחבות בתוך הז'קט הכהה שלא הצליח להסתיר את קווי המתאר הארוכים, הדקים והקשים של גופו מתחת לחולצה לבנה מעומלנת ועניבה כהה רצינית. האלגנטיות שלו העידה על ביטחון עצמי נחוש והמחישה לזואי את עוצמת אישיותו. מיליון דקירות עוקצניות תקפו את בשרה התמים.

לראשונה זה שלושה שבועות התעוררה בה מודעות להופעתה המרושלת – מכנסי הג'ינס הישנים שלבשה הבוקר ושידעו ימים טובים יותר והידיעה המציקה ששערה זקוק לחפיפה. אחת מידיה לפתה את שוליו של קרדיגן אדום ישן מעל המשאבה ההולמת שמאחורי צלעותיה. הקרדיגן היה של אמה, וזואי לבשה אותו כל השבוע. הוא היה בגד גדול, פלומתי וחסר חן שהיא לבשה בחיפוש אחר נחמה ומשום שהוא הדיף משבים של הריח העדין של אמה.

הוא פישק את שפתיו היפות ודיבר אליה. "בוקר טוב, מיס קאנליס," בירך אותה בקול יפהפה וערב לאוזן. "אני מאמין שאת מצפה לי."

הוא סחרר את ראשה של זואי מסיבה שונה לגמרי: הטונים החלקים והמתורבתים של מבטאו היווני נשמעו כה דומים לקולו של אביה עד שהיא חשה כאב גופני ממשי.

אנטון ראה את זואי עוצמת עיניים ומתנדנדת לפניו. היא נראתה על סף עילפון. אם בתצלום מלפני שלושה שבועות היא נראתה לו הלומה כשעמדה על מדרגות בית-החולים, זה היה כלום בהשוואה לאיך שנראתה כרגע – שברירית. היא נראתה שברירית עד כאב, חיוורת, כחושה ושבירה מספיק כדי להינשא מעלה על משב רוח.

הוא הפטיר קללה רכה ופעל מתוך אינסטינקט כשהושיט יד מתוך כוונה לתפוס אותה. אולם היא פקחה שוב עיניים, ראתה את ידו מתקרבת לעברה ונרתעה ממנה כאילו מדובר בנחש תוקף.

הזעזוע הקפיא אותו לרגע. משהו דומה לעלבון אחז בו. הוא גייס את יכולת העמידה והנחישות שלו כדי למנוע מרגשותיו לבוא לידי ביטוי בהבעתו. מפני שהיה מודע לקרקס התקשורתי שהתרחש מאחוריו, הוא ניסה לחשוב במהירות. כל הקהל הזה שצפה בכל תנועה והבעה שלה היה מיותר עבורה. הוא לא רצה שהם יקראו את הבעתה. מה שהוא היה צריך זה להכניס את שניהם לבית ולסגור את הדלת לפני שהיא תפסיק ללטוש בו עיניים ככה ותתחיל להטיח בו עלבונות – או גרוע מכך, תטרוק את הדלת בפניו.

"אולי כדאי...?" מלמל חלקות ונכנס בפסיעה אל הבית.

כשעמד לשחרר את הדלת מלפיתתה כדי שיוכל לסגור אותה, זואי הרחיקה את ידה מהחשש שהוא ייגע בה. התלקחות חדשה של עלבון פגעה בגאוותו אבל הוא המשיך להתקדם וסגר אחריו את הדלת בלי שהבעתו תחשוף דבר – כך הוא קיווה.

דממה השתררה ברגע שהדלת נסגרה. היא היתה כבר במרחק פסיעות אחדות ממנו, נראית כמו ציפור לכודה, פניה עדיין חיוורות להחריד ועיניה עדיין נעוצות בפניו.

היו לה עיניים מדהימות בצבע כחול עז, הבחין אנטון, ופה רועד בצבע תות. משהו התעורר בבטנו אך הוא התעלם מהתחושה וכעס על שהרגיש התעוררת מינית עזה ברגע שכזה.

"אני מתנצל שנכנסתי לבית שלך בלי הזמנה," אמר ברצינות. "חשבתי שעדיף לנהל את השיחה הזאת בלי כל הקהל הזה."

היא לא פצתה פה. היא רק מצמצה, וריסיה החומים-זהובים הארוכים, ארוכים במידה מגונה, נעו בתנועה איטית. היתה לו תחושה משונה שהיא בכלל לא רואה אותו. והיא לפתה אל שדיה בגד אדום משונה מאוד כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותה על רגליה.

"בואי נתחיל מחדש," התעקש, מודע במעורפל לכך שהם עומדים במסדרון צר להחריד עם גרם מדרגות תלול משמאלם. "אני–"

"אני יודעת מי אתה," לחשה זואי ברעד.

הוא היה האדם ששמו כיכב באמצעי התקשורת במידה רבה כמו השם שלה. הוא היה האדם שת'יאו קאנליס מינה לתפוס את מקומו של אביה.

"אתה אנטון פאליס."

בנו המאומץ ויורשו של ת'יאו קאנליס.