לב העניין

בכל פעם שאני שומעת על טרגדיה של מישהו אחר, אני לא מתעכבת על התאונה או על האבחנה הרפואית, או אפילו על נחשולי ההלם הראשוניים או היגון שאחריה. במקום זה, אני מוצאת את עצמי ממציאה בדמיוני את רגעי השגרה האחרונים שלפניה. רגעים שמרכיבים את חיינו. רגעים שנראו בתום לב מובנים מאליהם — ואשר סביר להניח שהיו נשכחים כליל אלמלא מה שקרה אחריהם. התצלומים של "לפנֵי".

אני מסוגלת לראות בעיני רוחי בבהירות כה רבה את האישה בת השלושים וארבע, שמתקלחת ביום שבת אחד בערב, מושיטה יד אל סבון הגוף האהוב עליה בניחוח משמש, שוקלת מה ללבוש למסיבה, מקווה שהבחור החמוד מבית הקפה יהיה שם, ואז נתקלת פתאום בגוש בשד השמאלי, שלא משאיר מקום לספק.

או את האב הצעיר והמסור, שמסיע את בתו כדי לקנות לה נעליים ליום הלימודים הראשון, משמיע ברדיו את "הנה עולה השמש" ואומר לה בפעם המיליון שהביטלס הם "בלי ספק הלהקה המעולה בכל הזמנים", ואז המתבגר שעיניו עכורות מיוֹתר מדי בּירות בשעות לילה מאוחרות מדי חוצה ברמזור אדום.

או את החלוץ של נבחרת התיכון, כולו חדור הבטחה וגאווה על מגרש האימונים הלוהט יום לפני משחק הפוטבול הגדול, קורץ אל החבֵרה שלו שיושבת במקומה הקבוע מאחורי גדר הרשת, רגע לפני שהוא מנתר באוויר לתפיסה שאיש מלבדו לא מסוגל לבצע — ואז הוא מתפתל ונופל כשראשו קדימה, בזווית מקרית מחרידה.

אני חושבת על הקו הדק והשברירי המפריד בין כולנו לבין אסון, כמעט כאמצעי להכניס כמה מטבעות לתוך מד־הכרת־התודה שלי כדי לוודא שלא יקרה לי האחרֵי. לנו, לרוּבִּי ולפרנק ולניק ולי. ארבעתנו — מקור הנאותי הגדולות ביותר ודאגותי המציקות ביותר.

ולכן, כשאנחנו בארוחת ערב והאיתורית של בעלי מצפצפת, אני לא מרשה לעצמי לחוש תרעומת או אפילו אכזבה. אני אומרת לעצמי שמדובר בסך הכול בארוחה אחת, בערב אחד, אף על פי שזה יום הנישואים שלנו, וניק ואני לא יצאנו לבלות יחד כבר חודש, אולי חודשיים. אין לי שום סיבה לכעוס, לא בהשוואה לסבל שעובר על מישהו אחר ברגע זה ממש. זאת לא תהיה השעה שאצטרך לשחזר לנצח. אני עדיין נמנית עם בני המזל.

"לעזאזל. אני מצטער, טס," אומר ניק ומשתיק את האיתורית שלו באגודל, ואחר כך מעביר את אצבעותיו בשערו הכהה. "אני חוזר מיד."

אני מהנהנת בהבנה ומלווה בעיני את בעלי הצועד בתכליתיות סקסית ובוטחת לעבר חזית המסעדה, שם יבצע את שיחת הטלפון הדרושה. גבו הזקוף וכתפיו הרחבות, המנווטים בזריזות סביב השולחנות, אומרים לי שהוא מחשל את עצמו לקראת החדשות הרעות, מתכונן לתקן מישהו, להציל מישהו. כך הוא במיטבו. כך התאהבתי בו מלכתחילה לפני שבע שנים ושני ילדים.

ניק נעלם מעבר לפינה ואני נושמת נשימה עמוקה, סוקרת את סביבותי ושמה לב לראשונה לפרטים. לציור המופשט הירקרק מעל האח. להבהוב האור הרך של הנרות. לצחוק הנלהב בשולחן הסמוך, כשגבר כסוף שיער נושא דברים באוזני מי שנראים כאשתו וארבעת ילדיו הבוגרים. ליין הקברנה העשיר שאני לוגמת לבדי.

כמה רגעים אחרי כן ניק חוזר, מעווה את פניו ואומר שהוא מצטער בפעם השנייה, אבל בהחלט לא האחרונה.

"זה בסדר," אני אומרת, ומחפשת במבטי את המלצר שלנו.

"מצאתי אותו," אומר ניק. "הוא אורז לנו את האוכל."

אני אוחזת בידו מעבר לשולחן ולוחצת אותה בעדינות. הוא מחזיר לי לחיצה ושנינו ממתינים לסטייקים שלנו, שיגיעו בקלקר. אני שוקלת אם לשאול מה קרה, כפי שאני נוהגת לעשות כמעט תמיד. במקום זה אני פשוט נושאת תפילה מהירה לשלום האנשים שאיני מכירה, ואחר כך לשלום ילדַי שלי הספונים לבטח במיטותיהם.

אני מדמיינת את רוּבּי, נוחרת קלות, המצעים מפותלים סביב גופה, פראית אפילו בשנתה. רובי, בכורתנו הפיקחית לגילה והעשויה ללא חת, בת ארבע כבת ארבע־עשרה, עם חיוכה המכשף, עם התלתלים הכהים שהיא מצופפת עוד יותר בפורטרטים של עצמה, צעירה מכדי לדעת שכילדה היא אמורה לרצות את השיער שאין לה, ועם עיניה הכחולות כים, הישג גנטי של הוריה חומי העיניים. מיום היוולדה היא חולשת על ביתנו ועל לבותינו באופן שגם מתיש את כוחותי וגם ממלא אותי יראה. היא העתק מדויק של אביה — עיקשת, נלהבת, עוצרת נשימה ביופיה. ילדה של אבא בכל המובנים.

וישנו פרנק, התינוק טוב המזג הזה, שניחן במתיקות ובחביבות יוצאות דופן עד כדי כך שזרים בסופרמרקט נעצרים להתפעל בקול. הוא כמעט בן שנתיים, אבל עדיין אוהב להתגפף, להשעין את לחיו העגולה על צווארי, כרוך לגמרי אחר אמא שלו. אני לא מעדיפה אותו, כך אני נשבעת לניק בשיחות פרטיות כשהוא מחייך ומאשים אותי בעבריינות הורית. אין לי מועדף, אלא אם כן מדובר בניק עצמו. אך זה, כמובן, סוג שונה של אהבה. אהבת ילדַי היא ללא תנאים או גבולות, ואין ספק שהייתי מצילה אותם לפני ניק, אילו למשל הכישו את שלושתם צפעונים בזמן טיול בחיק הטבע ובתרמיל שלי היו רק שתי זריקות נוגדות רעל. ואף על פי כן, אין אדם שהייתי מעדיפה לשוחח איתו, להיות בקרבתו, להביט בו, יותר מבעלי — רגש חסר תקדים שהציף אותי ברגע שנפגשנו.

כעבור רגעים ספורים מגיעים הארוחה שלנו והחשבון, וניק ואני קמים ויוצאים מהמסעדה אל הלילה הארגמני, המלא כוכבים. תחילת אוקטובר, אבל התחושה דומה לחורף יותר מאשר לסתיו — קר אפילו על פי אמות המידה של בוסטון — ואני רועדת מתחת למעיל הקשמיר הארוך כשניק מושיט לאחראי החניה את הכרטיס שלנו ואנחנו נכנסים למכונית. אנחנו יוצאים מן העיר ונוסעים חזרה לוֶולְסְלי, ממעטים בשיחה ומאזינים לאחד מתקליטורי הג'ז הרבים של ניק.

שלושים דקות אחרי כן אנחנו עוצרים בשביל הגישה שלנו, המוקף עצים. "כמה ייקח לך, לפי דעתך?"

"קשה לומר," אומר ניק, מעביר את המכונית למצב חניה וגוחן אלי כדי לנשק לי על הלחי. אני מפנה אליו את הפנים ושפתינו נפגשות ברוך.

"יום נישואים שמח," הוא לוחש.

"יום נישואים שמח," אני אומרת.

הוא מתנתק ועינינו נפגשות כשהוא אומר, "המשך יבוא?"

"תמיד," אני אומרת בחיוך מאולץ ומחליקה החוצה.

עוד לפני שאני מספיקה לסגור את הדלת, ניק כבר מגביר את עוצמת המוזיקה שלו, ציון דרמטי לסיומו של ערב אחד ולתחילתו של אחר. כשאני נכנסת הביתה, "שיר ערש לעלים" של וינס גוארַלדי מהדהד בראשי ונשאר שם עוד זמן רב אחרי שאני משלמת לשמרטפית, מציצה על הילדים, פושטת את השמלה השחורה עם הגב החשוף ואוכלת סטייק קר ליד הדלפק במטבח.

הרבה יותר מאוחר, אחרי שהפשלתי את השמיכה בצד של ניק וזחלתי לתוך הצד שלי, אני שוכבת בחושך וחושבת על שיחת הטלפון במסעדה. אני עוצמת עיניים ותוהה אם המזל הרע באמת מפתיע אותנו אי־פעם. או שאולי איכשהו, אי־שם, בצורת אמפתיה או דאגה או תחושה מוקדמת עמוק בתוכנו, אנו מרגישים את בואו.

אני נרדמת מבלי לדעת את התשובה. מבלי לדעת שזה בכל זאת יהיה הלילה שאליו אני עתידה לחזור.