חתונה עסקית

פרולוג

"קאלי, את מוכרחה לספר לו הלילה שאת אוהבת אותו. אחרת הוא לעולם לא יידע. בעוד יומיים את חוזרת הביתה, בשנה הבאה תהיי בקולג' או תעבדי... זו ההזדמנות האחרונה שלך לספר לאלכסנדרוס מה את מרגישה כלפיו."

קאלי הרגישה שאלני, בת-דודתה המבוגרת ממנה, לופתת את זרועותיה. פניה הכהות של אלני היו קרובות לפניה של קאלי, עיניה קודחות. קאלי תהתה בהיסח הדעת מדוע לאלני אכפת כל-כך. היא החניקה את המחשבה והרגישה מרושעת. האם אלני לא היתה אשת סודה ונאלצה להקשיב להשתפכות הלירית שלה על אלכסנדרוס במשך שנים מדי קיץ? היא בסך הכול עוזרת לה.

הלחץ הרעיד את קולה. "אבל, אלני, לא ראיתי אותו מלא זמן, הוא תמיד נמצא באתונה עכשיו..." היא נרעדה. וקצת מרוחק כלפיה. דבר שהוא מעולם לא היה לפני כן...

אלני הנידה ראשה בפסקנות. "זה לא משנה. תמיד היתה לו חולשה אלייך. הוא נשאר בדיוק כמו שהיה. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא מליין."

קאלי השתנקה. והרבה יותר מבוגר... הוא יצחק עלי.

"קאלי, בחייך. אל תשתפני עכשיו."

קאלי הביטה בבת-דודתה. מפניה ניבט אותו חוסר סבלנות שתמיד הפחיד קצת את קאלי.

קאלי הנהנה בעווית, לבה דופק בטירוף. מעבר לראשה של אלני היא יכלה לראות את מושא אהבתה. אלכסנדרוס קורוס. בן עשרים וחמש ויפה עד כאב. שיער שחור כהה שזהר כמעט שחור-כחול באור, מסתלסל רכות מעל הצווארון שלו, טיפה ארוך מדי. עור זית כהה. פניו הביעו אותה גבריות מחוספסת שעוררה חולשה בקרביה של קאלי. איכות מהפנטת ומרתקת שמשכה את העין ולא אפשרה להסב את המבט.

גובהו היה מטר תשעים ושלושה לפחות, והוא היה רחב כתפיים וחזה. גופו היה שרירי וגברי. קאלי נבהלה לפעמים מהתגובה שהרגישה בקרבתו. כאילו מדובר במשהו שהיא לא יכולה לשלוט בו, לא ממש מבינה...

הם היו בווילה המשפחתית המלכותית שלו, שהיתה סמוכה לווילה של סבתה בגבעות שמעל אתונה, שם נהגה לבלות את חופשות הקיץ שלה. מדי שנה היתה מסיבת סוף הקיץ בווילה קורוס השיא של האירועים החברתיים. קורוס ספנות היתה אחת החברות הגדולות ביותר בעולם. ומאז מות אביו בטרם עת שנתיים קודם לכן, אלכסנדרוס תפס שליטה מלאה על החברה ללא כל בעיה.

"קאלי, אם לא תקדמי את העניינים, הוא תמיד יראה בך רק ידידה."

"אני יודעת." קאלי היתה מיוסרת. תשומת לבה חזרה אל החדר, אל השתלשלות העניינים שבת-דודתה נראתה נחושה בדעתה לגלגל. היא מימיה לא עשתה מעשה נועז שכזה. לרוב העדיפה להתחבא מאחורי ספר או בערסל שבקצה הגינה של סבתה ולחלום בהקיץ. היא אפילו לא ידעה אם היא באמת רוצה לעשות את זה. פתאום ראתה את אלכסנדרוס מעבר לחדר לוקח בקבוק משקה מהשולחן ונעלם. אלני עקבה אחר מבטה. היא סובבה את קאלי אליה.

"זה הרגע, קאלי – עכשיו או לעולם לא. אם לא תעשי את זה, את תתחרטי על זה לנצח. עד שתראי אותו שוב, הוא כבר יהיה נשוי עם שלושה ילדים..."

המחשבה עוררה בקאלי בחילה... או אולי זה היה היין שאלני הערתה לתוכה כדי לצייד אותה באומץ. אלני הרימה שוב את הכוס. קאלי נענעה בראשה, משום שהוא ממילא כבר הסתובב מעט. מראה הכוס עורר בה בחילה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא שתתה משהו אלכוהולי, והיא ממש לא היתה בטוחה שהיא אוהבת את זה.

"לכי, קאלי. עכשיו."

מתודלקת על-ידי משהו שהיה גדול ממנה – היין, תחושת הסופיות – קאלי פסעה קדימה כבתוך חלום, חצתה את החדר ויצאה אל הפטיו מבעד לדלת שדרכה אלכסנדרוס נעלם. האוויר החמים שטף אותה ועזר לה להתעשת מעט. היא כמעט הסתובבה וחזרה פנימה, אבל היא ראתה את אלני בפתח. אין דרך חזרה.

בהתחלה היא לא ראתה את אלכסנדרוס – עץ משתפל שעליו השתרכו על האבנים של הפטיו הגדול הסתיר אותו. אחר-כך ראתה אותו, גופו רזה וגבוה, ללא ז'קט, שעון על הקיר, ומשהו בה התעורר לחיים במשק כנפיים. היא פסעה קדימה. מחשבות הסתחררו בראשה כמו הלמות תופים... מנטרה... בעת שהתקרבה אליו.

זה עכשיו או לעולם לא. אם לא אעשה את זה, אני לעולם לא אדע, הוא לעולם לא ידע מה אני מרגישה...

היא עצרה את נשימתה ופסעה אל השטח הנקי החבוי שנוצר מתחת לעץ. הקולות החלושים של המסיבה נישאו החוצה עם הרוח הקלה אך קאלי לא היתה ערה אליהם. לבה פעם בחוזקה כה רבה עד שכמעט זינק מחזה. גבו של אלכסנדרוס היה מופנה אליה אבל היא ראתה שהוא מחזיק בקבוק בידו ומרים אותו כדי לשתות ממנו. היא כנראה הקימה רעש משום שהוא הסתובב במהירות, הבקבוק לפות בידו.

"מי זה?" הוא התבונן אל האפלוליות, וקאלי פסעה מעט קדימה. "קאלי? זו את?"

היא התקרבה אליו. "זו אני."

הוא פנה בחזרה. "כדאי שתחזרי פנימה אל האחרים."

היא נפגעה מהרצון הברור שלו להיות לבד. מהיחס המבטל שלו. היא קלטה באיחור שהוא היה במצב רוח משונה כל הערב, קודר, מהורהר, כאילו ענן שחור ריחף מעליו. וכעת זה נראה ברור עוד יותר.

מכיוון שעשתה כבר את כל הדרך הזאת, היא התעלמה ממנו והמשיכה להתקדם עד שכמעט הגיעה אל צדו. הנוף המנצנץ של אתונה השתרע מתחתיהם בקצה הגינה. לבה פעם כה מהר עד שהיא הרגישה מסוחררת.

"אני רוצה להישאר, אם זה בסדר."

הוא משך בכתפיו ולגם שוב מהבקבוק. קאלי לקחה אותו ממנו, מפתיעה אותו, ושתתה בעצמה לפני שהוא הספיק לעצור אותה. היא השתעלה וירקה כשהנוזל שרף את גרונה. הוא הזדקף וטפח על גבה, מושיב אותה על החומה הנמוכה שלצדו. חיוך אירוני הופיע על פניו.

"למה ציפית? יין?"

דמעות זלגו על לחייה והשכיחו ממנה רגע את הלחץ שלה. "מה זה היה?"

"אוזו."

היא הצטמררה פתאום כשקלטה שהם קרובים זה לזה, ירכו השרירית קרובה בלהט אל ירכה.

הוא לקח את מעילו ותלה אותו על כתפיה. היא נאלצה להילחם בעצמה כדי לא להיכנע לתחושה, לא לעצום עיניים ולנשום עמוק את ריחו. הם ישבו דקות ארוכות בשתיקה מבלי שמישהו מהם יזוז. אלכסנדרוס פלט אותה אנרגיה מהורהרת. האוויר כמו הסמיך סביבם, המתח התגבר, וקאלי חככה בדעתה בקדחתנות מה לומר, איך לשבור אותו. אבל אלכסנדרוס פנה אליה פתאום.

"קאלי... למה יצאת לכאן? כדאי שתחזרי, מתחיל להחשיך."

היא הביטה בו בעיניים פגועות. "אני רק... לא מפריע לי לשבת כאן איתך."

הוא גנח רכות והעביר את ידיו בשערו. "מצטער. אני פשוט... לא חברה נעימה הלילה."

היא הניחה יד על זרועו והביטה בו. "אתה רוצה לדבר על זה?"

הוא הביט בה ממושכות בריכוז, ומשהו התכווץ עמוק בבטנה של קאלי, משהו זר ו... חם. הוא נראה כשרוי באיזה מאבק פנימי. אחר-כך זה עבר. היא עצרה את נשימתה כשהוא תפס קווצה משערה והניח לה להחליק בין אצבעותיו.

"הצבעים שלך מדהימים, את יודעת?"

קאלי העוותה פניה והרגישה רצון להתפתל תחת מבטו. "הוא מחריד. אני נשרפת מהר מדי. אני מסמיקה מהר מדי."

ואני שמנה מדי...

כל חוסר הביטחון שלה התעורר מהר מדי.

הוא נענע בראשו. "לא, קיבלת את הצבעים של אמא שלך. ורד אנגלי טיפוסי..."

"אבא שלי אומר שזו הסיבה שהוא התאהב בה."

משהו קודר חלף בפניו, והוא הרפה משערה. הרגע חלף. ובאותו רגע היא ידעה שאין לה אומץ לעשות את זה. היא צריכה להניח לאלכסנדרוס לנפשו. שיילחם בשדים שרדפו אחריו.

"אני אלך..."

היא קמה כדי ללכת ומעדה כשהאדמה התנדנדה תחתיה. זרועותיו של אלכסנדרוס נשלחו אוטומטית ומשכו אותה אל חזהו כדי להחזיר לה את שיווי המשקל. רצונה לעזוב התמוסס בהבזק חום. חזהו היה לעומת ידיה, חזק ורחב וחם, לבו פועם ביציבות. ריחו אפף אותה. היא נשאה מבטה אל אותם תהומות כהים והלכה לאיבוד. היא לא היתה מסוגלת לזוז כפי שלא היתה מסוגלת להסתיר את התשוקה הגלויה בעיניה מלאות ההבעה. היא היתה בתוך בועת תחושות כה חריפה עד שאיבדה כל קשר אל המציאות, המקום והזמן.

היא הרימה יד מהוססת ובאצבע רועדת עקבה אחר מתאר פיו הקשה והחושני של אלכסנדרוס. היא הרגישה את הבל פיו לעומת כף ידה.

"קאלי... מה את עושה?"

עיניה עלו בקפיצה אל עיניו, ולראשונה בחייה היא הרגישה נועזת, מלאה באיזה כוח נשי עלום ובלתי ממופה. היא לא ידעה איך היה לה אומץ לומר פשוט, "את זה..."

והיא התרוממה, עצמה עיניה והצמידה שפתיים חמות ורכות אל שפתיו.

לרגע ארוך הוא לא עשה דבר. קאלי הרגישה שמשהו עובר בה, תאווה כואבת. העוצמה הדהימה אותה. ואז זינקה התקווה בחזה. הוא לא הדף אותה מעליו. האם הוא ינשק אותה בחזרה? היא רצתה שיעשה זאת, בכל מאודה. שפתיה נעו בהיסוס לעומת שפתיו... ואז פתאום התפוצץ עולמה ונטה על צדו. אלכסנדרוס נעמד והדף אותה ממנו בשתי ידיים גסות כה מהר עד שקאלי הסתחררה. היא היתה נופלת אחורה ללא תמיכתו הבלתי מכוונת. הז'קט שלו צנח ארצה מאחוריה.

"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?"

הוא שחרר אותה ואיכשהו קאלי הצליחה להישאר על רגליה. היא הרגישה נחשול של חום סמוק מטפס במעלה חזה, וגופה פעם בכאב מכל התחושות החדשות שהתגלו ושדרשו פורקן.

המבט שאלכסנדרוס נעץ בה, כה מלא בבוז, באי-אמון ובחלחלה, עורר בה פיק ברכיים.

קולה היה מהוסס. "אני... אני נישקתי אותך."

קולו היה ביקורתי. "אני יודע את זה, קאלי. אני לא טיפש."

קרביה התכווצו מהשפלה. "אני מצטערת... אני לא יודעת מה..." היא נענעה בראשה וכשלה מעט אחורה.

הוא תפס אותה בכך שהניח את ידיו על כתפיה. "לא, קאלי, מה לעזאזל זה היה? למה ניסית לנשק אותי?"

"כי..." היא הביטה בו, אור הדמדומים המתפשט משמש לו כרקע. כה נאה. וזה גרם למשהו לבעור בבטנה ולמוסס את מבוכתה. היא היתה מוכרחה לומר לו. עכשיו. "עשיתי את זה כי..." היא בלעה את רוקה בכאב "...אני אוהבת אותך, אלכסנדרוס."

הוא התיישר, כל גופו מתוח, נוקשה מכעס. "את מה?"

"אני... אוהבת אותך."

דבר לא זז. קאלי ראתה את אלכסנדרוס מביט בה, והזעזוע הגלוי שבפניו הפך לבלבול ואחר-כך למשהו אחר... שאט נפש.

הוא הסיר פתאום את ידיו מכתפיה כאילו נכווה.

"תראי, אני לא יודע מה את זוממת, קאלי, אבל זה לא מוצא חן בעיני. אני מכריז הלילה על אירוסי, ואם מישהו היה רואה... לעזאזל. פשוט תלכי מכאן, קאלי."

דבריו צנחו לתוך מוחה אך לא נקלטו. אירוסין? עם מי?

קאלי הרגישה רצון מטורף לפרוץ בצחוק היסטרי ופתאום הרגישה מטופשת מאוד. וקטנה מאוד וצעירה מאוד. כמו ילדה שנתפסה מתחפשת, פניה מרוחות באיפור. מודעת לפתע בעוז לגזרתה הלא דקיקה כל-כך ולשמלתה, שאותה שאלה מאלני בתקווה שתיראה בוגרת יותר ושהיתה קצת הדוקה מדי.

שפתיה היו נוקשות וחסרות תחושה. גופה קר.

"אני מצטערת, אלכסנדרוס, פשוט תשכח את זה... את הכול. תשכח שזה קרה, תשכח אותי." היא הסתובבה במהירות ופתחה בריצה, במורד המדרגות, לתוך הגינה, הרחק מהפטיו, הרחק מהכול. היא שמעה אותו קורא אחריה פעם אחת אבל לא עצרה, והוא לא רדף אחריה.

הדמעות זלגו בעת שרצה, וכשעצרה לבסוף, היא התכופפה ובכתה ובכתה עד שכמעט לא יכלה לראות. היא בכתה על תמימותה, על טיפשותה ועל שהקשיבה לאלני. היא כנראה קיבלה אומץ בגלל איזה קסם של הירח או טירוף, בגלל היין... כאילו שמישהו כמו אלכסנדרוס קורוס היה מבחין אי פעם במישהי כמוה, רוצה אי פעם לנשק מישהי כמוה. היא התכווצה כשחשבה איך השליכה את עצמה עליו. הוא כמעט נאלץ לקלף את ידיה מעליו. היא מחתה את לחייה. דבר אחד היה בטוח, היא לעולם לא תיגע שוב באלכוהול אם זה הוביל אותה לעשות משהו כה מטופש ומוטעה.

קאלי חזרה על עקבותיה באומללות לכיוון הבית, כי היה עליה להקיף אותו כדי לחזור הביתה. וכשחלפה על פני דלתות הפטיו הפתוחות, היא לא יכלה שלא להביט פנימה. החדר היה שקט, האורחים הלבושים בגדי מעצבים וענודים בתכשיטים מחזיקים את כוסותיהם גבוה באוויר כשנשאו ברכה לרגל אירוסיהם של אלכסנדרוס והאישה המהממת שלצדו. ארוסתו. פייה קיריאפולוס, הדוגמנית המפורסמת. הם נראו כה יפהפים יחד עד שעיניה של קאלי דמעו שוב.

היא הרגישה טפיחה על כתפה והסתובבה, מודעת מאוד ללחייה המוכתמות מדמעות. אלני. מביטה בה בפנים נוטפות אהדה.

"אוי, קאלי, אני כל-כך מצטערת..."

משהו בצורת דיבורה גרם לקאלי לקפוא. בטנה התהפכה כשנזכרה פתאום בדברי בת-דודתה. עד שתראי אותו שוב, הוא כבר יהיה נשוי עם שלושה ילדים. "בבקשה, תגידי לי שלא ידעת על זה, אלני."

הבעתה של אלני היתה מתריסה. "עשיתי לך טובה, קאלי. אם היית יודעת, היית מתקרבת אליו?"

ברור שלא!

קאלי ירדה על עצמה על הנאיביות האדירה שלה וידעה שברגע זה משהו בה גווע או התבגר.

היא התרחקה, מבחינה פיזית ונפשית, הסתגרה בתוך תוכה. משהו בפניה של אלני עורר בה רצון להגן על עצמה. זה היה דבר שמעולם לא ראתה לפני כן. או שמעולם לא שמה לב אליו. היא טלטלה את ראשה, בדיוק כפי שראתה את בת-דודתה עושה אלף פעמים, לרוב כשאלכסנדרוס היה בסביבה, ומשכה בכתפיה. "זה לא סיפור גדול, אלני. אני לא יכולה להתחרות בפייה, נכון?" היא אפילו הצליחה לגייס צחוק קטן מאי שם. "אבל כמו שאמרת, לפחות ניסיתי... נה?"

ולראשונה בחייה הצעירים, היא גייסה את כל קור הרוח הבוגר שיכלה והתרחקה כשהיא משאירה את המסיבה, את בת-דודתה ואת אלכסנדרוס מאחור.

כשקאלי התעוררה למחרת בבוקר, הכאב המתוח בחזה לא התפוגג כהוא זה ולרגע אחד היא חשבה שהכול היה חלום רע, אבל מובן שזה לא היה כך. נחמתה היחידה היתה שהיא ידעה שאלכסנדרוס קרוב לוודאי כבר באתונה ושהיא אמורה לחזור למחרת לאנגליה. היא התפללה שאלכסנדרוס יישאר באתונה עד שתעזוב. ושאיש לעולם לא ידע מה קרה. מלבדם. ומלבד אלני. שלפחות לא היתה עדה למאמציה המשפילים, חשבה קאלי ברטט של הקלה.

עם זאת, היא ירדה במדרגות אל רעש ובלבול ומהומה, שבמרכזם היו הוריה ואלכסנדרוס. אביה צעק על אלכסנדרוס ותחב עיתון בפניו.

"איך יכולת? אנחנו סמכנו עליך. היא בת שבע-עשרה, למען השם. לא יותר מילדה. לא מספיק שאתה מתחתן עם אחת הנשים היפות ביותר באתונה? היית מוכרח להתעסק עם קאלי."

הם לא ראו אותה יורדת במדרגות מאחורי אלכסנדרוס. קולו היה נמוך וחריף. "המשפחה של פייה לא מתלהבת מהמחשבה שבתם תתחתן עם מישהו שמופיע בעמודי האמצע של הצהובון הגדול במדינה. הם גם לא מתלהבים מהמחשבה שהיא תתחתן עם מישהו, ואני מצטט, 'שאף פעם לא רצה להיכנס לעסקים בעקבות אביו'. בזכות הבת שלכם, האירוסין שלי מבוטלים החל מהיום."

אמה, שגם לא ראתה אותה, פסעה קדימה באותו רגע וסטרה לאלכסנדרוס. קאלי ראתה את ראשו מועף לאחור. בדממה המזועזעת שהשתררה לאחר מכן, קולה של אמה רעד מרגש כשאמרה, "אתה בטח יודע שהיא תמיד היתה דלוקה עליך. אתה היית לנו כמו בן."

רגליה של קאלי עצרו. הן סירבו לפעול, והיא הרגישה שהיא נעשית קפואה ודביקה. בחילה איומה הופיעה בבטנה. היא כנראה השמיעה איזה קול משום שכולם הסתובבו וראו אותה.

היא לא יכלה להאמין למה שזה עתה ראתה, לאלימות, ולעובדה שאמה חשפה זה עתה לעיני כול את רגשותיה הפנימיים ביותר. אלכסנדרוס חטף את העיתון מאביה. הכעס והסלידה שבפניו עוררו בה רצון להסתובב ולברוח. היא ראתה את החותמת האדומה העזה על לחיו.

"את–"

אביה שיסע אותו. "קורוס, צא מהבית הזה. אתה לא רצוי כאן, עכשיו או אי פעם."

אלכסנדרוס פנה מעל קאלי בחזרה אל אביה. "תאמין לי, אני לא רוצה לראות אף אחד מכם שוב. במיוחד לא אותה." הוא העיף לעברה מבט כה רווי בוז עד שקאלי נסוגה לאחור. ואז הוא עזב ויצא מהבית.

קאלי פעלה מתוך דחף כשרצה אחריו תוך התעלמות מקריאות הוריה לחזור. רגליו הארוכות של אלכסנדרוס כמעט הביאו אותו אל השער שהפריד בין הנכסים השכנים שלהם.

"חכה, אלכסנדרוס... חכה!"

הוא עצר בפתאומיות כזאת עד שהיא כמעט נתקלה בגבו. הוא הסתובב ולפת את זרועותיה בידיים קשות, פניו קרובות לפניה. ופתאום הוא אפילו לא נראה כעוס יותר, אלא עצוב. וזה היה מבלבל אף יותר. ראשה הסתחרר כשניסתה להבין מה קרה.

"חשבתי שאנחנו חברים, קאלי. למה עשית את זה? הרסת הכול... והכול רק בגלל שלא רציתי אותך?" הוא נענע בראשו. "את היית האדם היחיד שלא ציפה ממני לכלום. אני סמכתי עלייך ואת טמנת לי פח, סיפרת הכול."

על מה הוא מדבר?

"אני לא יודעת על מה–"

הוא נענע בראשו וקטע אותה במבט פראי, שפתו מעוקמת בסלידה. הוא נזכר איך היא התרוממה ונישקה אותו במבט נועז. מה שהוא ידע כעת ללא צל של ספק היה שהוא מעולם לא הכיר באמת את קאלי דמארקיס. בדיוק כפי שמעולם לא הכיר באמת מישהו מבני משפחתה. משפחתה של קאלי היתה לו כמו משפחה שנייה, ועם זאת הם יכלו לגרש אותו מחייהם, מביתם. הוא עשה שטות כשסמך עליהם. והוא עוד חשב שהיא תמימה, טהורה... מתוקה!

"בשנתיים האחרונות ממש התבגרת, קאלי, נכון? הפכת להיות בדיוק כמו האחרות. את שמעת על האירוסין וחשבת שגם את יכולה לתת לזה צ'נס? לנסות להתערב?"

פניו היו כה קשות עד שקאלי לא ידעה איך היא המשיכה לעמוד לפניו. והוא עדיין לא סיים. "אבל גיל שבע-עשרה זה קצת צעיר מדי בשבילי, ואין בך את מה שאני צריך."

הוא דחף לעברה את העיתון. "אוה, ובפעם הבאה שאת רוצה להתנשק ולספר לכולם? אם את מנסה לשמור את זהותך בסוד, כדאי שלא תשלחי את ההודעה מכתובת האי-מייל הפרטית שלך. את בסך הכול כלבה קטנה מפונקת, קאלי, ואפילו לא אחת מבריקה במיוחד."

היא ליוותה אותו במבטה כשנעלם מהעין, פיה פעור... המילים תקועות בגרונה. האי-מייל שלה? להתנשק ולספר לכולם? כמו בסיוט חולני מחריד, היא הביטה בעיתון שצנח לרגליה. הוא נח פתוח על תצלום שחור-לבן גרעיני מאיכות ירודה מאוד. כאילו צולם במצלמה של טלפון. אך אדם אחד היה קל לזהות. אלכסנדרוס. נער הזהב של עולם הספנות. והאישה שנצמדה אליו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו לא היתה פייה קיריאפולוס. את הנערה שבתצלום יכלו לזהות רק האנשים שהכירו אותה היטב. היא היתה שמנמנה מכדי להיות הדוגמנית המפורסמת. כותרת צעקנית. החתן! בליל הכרזת אירוסיו...!