קמצוץ של קסם

 1

"מספרים שכל הקסם נעלם מהמקום הזה," אמרה אימא.

היא נהגה והסתכלה ישר קדימה, אל מעֵבר לקרן האור הלבנה של הפנסים הקדמיים שלנו, אל מעמקי הלילה, כאילו היא יכולה לראות בדיוק מה נמצא בהמשך הדרך. אבל אני לא ראיתי שום דבר: לא בית, לא חנות, ואפילו לא איזה כלב זקן נובח. ירח גדול ושמן, לבן וחיוור וגלמוד למראה, היה פנס הרחוב היחיד שלנו. התבוננתי בצורה שבה צבע אור הירח את הצדודית שלה: הצללים הכהים שמתחת לעצמות הלחיים, שפתיה המהודקות בחוזקה. לא הייתי צריכה להסתכל על עיניה כדי לדעת איך הן נראות: כחולות כמו השמים ויפות. מלאות בכל העצב שבעולם.

"אז מה...." הנחתי את כפות הרגליים שלי על תא הכפפות וניענעתי את הבהונות בתוך הגרביים המפוספסים. "זה אומר שכן היה פה קסם בהתחלה?"

הרוח ענתה לי לפני אימא; משב מהיר חלף בשריקה דרך הוואן והעיף את שׂערה הבלונדיני לענן מסתחרר של תלתלים זהובים. רק אימא שלי יכולה לזהור ככה כשכל שאר העולם חשוך כל־כך.

"זה מה שחלק מהאנשים מספרים," היא אמרה לי. ואז הפסיקה ללפות את ההגה חזק כל־כך והכתפיים שלה התרפו, וידעתי בדיוק למה: היא עמדה לצלול לסיפור טוב.

"בקעת חצות היתה פעם מקום סודי," אמרה. "ההר הסתיר את העיירה למעלה — הרחק משאר העולם. הנהר הקיף את ההר והגן עליו, והיער התנשא סביב הנהר ולכד את כל השירים והסודות של העיירה בין ענפיו." צליל קולה אפף אותי ברוגע. קול הדיבור של אימא שלי נפלא, אבל קול הסיפורים שלה לא דומה לשום דבר ששמעתי בחיים, משהו בין רוח קיצית קלילה לשיר ערש. "העיירה היתה חייבת להישאר סודית, את מבינה, כי לאנשים שגרו בה זרם קסם בעורקים."

"קסם אמיתי?" בקושי הצלחתי אפילו ללחוש את המילה. עצם המחשבה על קסם אמיתי עשתה לי צמרמורת מהאף ועד קצות הבהונות. הפעם הלב שלי ענה לי, תיפוף יציב של כן בתוך בית החזה.

כן,

כן,

כן!

"זה מה שמספרים," נאנחה אימא. "מספרים שהיו שם אנשים שיכלו ללכוד כוכבים בתוך צנצנות זכוכית. ואנשים שיכלו לעורר סופות רעמים בשירה, וכמה שיכלו להצמיח חמניות בריקוד. היו אנשים שיכלו לאפות קסמים בתוך פאי, לגרום לאנשים להתאהב, או להיזכר במשהו טוב, או לשכוח משהו רע. לחלק מהאנשים היה קסם שהיה קשור למוזיקה..."

אצבעותיה של אימא שוב לפתו את ההגה עד שפרקיהן הלבינו. אבל היא המשיכה לספר:

"הם יכלו לנגן שיר, והוא היה מהדהד בכל רחבי העיירה, וכל מי שנמצא בעיירה, ולא משנה איפה, קם ורקד."

היא כיחכחה בגרונה. "מספרים שהיו אנשים שזהרו בחושך. ואנשים שדהו כשהיו עצובים — בהתחלה הם איבדו את הצבע, ואחר כך הפכו לבלתי־נראים לגמרי. יש כל־כך הרבה סיפורים..."

"והעיירה הקסומה הזאת היא אותה עיירה שבה את גדלת?" שאלתי.

היא הינהנה.

"אז למה לכל המוחות עזבת בכלל מקום כזה?"

"כל הקסם כבר נעלם כשגרתי שם. היו שם רק כביש דו־מסלולי ורמזור שתמיד נשאר ירוק. חשבתי שזה אומר שהקסם עזב ועבר למקום אחר. חשבתי שגם אני צריכה לעבור למקום אחר אם אני רוצה לראות משהו מהקסם."

"וראית פעם קסם?"

"אני רואה אותך." אימא חייכה. "ואני רואה את פְרָאנִי ג'וֹ ישֵׁנה כאן מאחורַי."

היא העיפה מבט דרך המראה הפנימית באחותי הקטנה, ששכבה מכורבלת עם הכלבה שלנו, קוּקִי. שתיהן נחרו במתיקות, מצונפות בין כל הבגדים שערמנו על המושב הכי אחורי. פראני כמעט בת שש, אבל אנשים חושבים שהיא אפילו צעירה יותר כי היא כזאת קטנטונת. היא התמזגה בקלות עם הספרים והשמיכות והבגדים.

"יש לי כאן איתי את כל הקסם שאני צריכה או אצטרך אי־פעם," נאנחה אימא.

חייכתי לשמע המילים. רציתי שזאת תהיה האמת, אבל ידעתי שלפראני ולי אין קסם מהסוג שצריך כדי להפיג את העצוב של אימא. אבל אולי כן קיים קסם כזה באיזה מקום. אולי הקסם נמצא בסך הכול כמה קילומטרים מאיתנו.

הלב שלי פירפר שוב. כן.

אימא שלחה מבט אל הירח הגלמוד. הירח האיר את פניה כאילו הוא שמח מאוד שמישהו שם לב אליו.

"אני לא יכולה לדמיין לעצמי אף אחד ושום דבר בודד יותר מירח־החצות הזה," אמרה אימא. "זה בטח נורא — לשבת שם למעלה בין עשרת אלפים כוכבים ולא להיות מסוגל להושיט זרועות ולחבק אפילו כוכב אחד."

במשך זמן מה לא אמרנו שום דבר נוסף. רק הקשבנו לצלילי הפֶּר־קְלַאנְקִיטִי־קְלַאנְק, פֶּר־קְלַאנְקִיטִי־קְלַאנְק שהשמיעו גלגלי הוואן על הכביש המפותל. ואני הקשבתי ללב שלי, שעדיין זימר כן, כן, כן בתשובה לכל השאלות שלא שאלתי.

פתאום הפֶּר־קְלַאנְקִיטִי הפך לבּוּם־קְלַאקִיטִי כשחצינו גשר ארוך וצר. הצרצרים זימרו בקול קצת רם יותר כשחצינו את הנהר. הירח האיר באור קצת זוהר יותר. באוויר הלילה ריחף ריח של עוגיות נאפות. והלב שלי המשיך לתופף ביציבות: כן, כן, כן. דברים טובים קורים כשהלב שלי אומר כן, בייחוד אם אף אחד אחר בסביבה לא אומר כמעט שום דבר.

אימא האטה את הוואן והושיטה את היד שלה לכיוון החלון שלידי. "תסתכלי, גִ'ינג'וּן. הגענו."

היא הצביעה על שלט שמישהו צבע ותקע באלכסון בצלע הגבעה. זרקור מרצד הטיל את אורו על המילים:

בקעת חצות, טנסי

מקום שטוב לקרוא לו בית

"פעם היה כתוב על השלט משהו אחר, לפני שצבעו ומחקו אותו," אמרה אימא. "פעם היה כתוב כאן — "

"מקום קסום לקרוא לו בית," לחשתי. לא הייתי צריכה שתגיד לי. כבר ראיתי את המילה קסום קורנת כמו אותיות עשויות מאור שמש אפילו דרך כל שכבות הצבע האלה. ראיתי גם מילים אחרות.

הכוכבים שמעלינו אייתו:

קיץ

פליאה

פשטות

ופסי ההפרדה הצהובים שנלכדו באור הפנסים הקדמיים שלנו התעקלו למילים:

להישאר

להקשיב

לראות

שמעתי שיר שזור ברחש שירי החצות ששרקו הצרצרים:

סוף־סוף,

סוף־כל־סוף,

לנצח ועכשיו,

הנה את כאן.

לא אמרתי שום מילה נוספת לאימא באותו הלילה, אבל כבר אז הרגשתי משהו טוב: הכן שתופף לי בלב, המערבולת שהסתחררה לי בבטן, הרעד המעקצץ שהתפשט לי מהנמש שעל האצבע ועד קצה הזרת של כף הרגל. רק משמעות אחת היתה יכולה להיות לכל־כך הרבה נפלא:

עדיין היה קסם בבקעת חצות.

וזה הסיפור על איך ששיחררתי אותו...