מפתח הקסמים

 1

הקבר שחפרה לין למען חברהּ היה בלתי חדיר לרוח. מעליו התנופף בפראות שיח הוורדים הנוטף, וקוציו שרטו את הקיר. אבל הצלב העשוי חתיכות זרדים קשורות בחוט לא רעד כלל. במקום זאת התגנבה שכבה קלה של כפור וכיסתה את העץ בלובן. מאוחר יותר תחשיב זאת לִין רוֹזֵנְקְוּוִיסט כסימן, הסימן הראשון.

אולי היא היתה יכולה לקלוט את זה כבר אז, אם לא היתה עסוקה מדי בצפייה בסערה. הסערה הגיעה מצפון והתקדמה בשאון לאורך הנהר, התפתלה ברחובותיה המרוצפים של עתיקיה והטילה אור דמדומים בין בתי העץ בשעות אחר הצהריים המוקדמות. לין עמדה ליד ערוגת הפרחים של גברת אִיקָלַר, עם יד אחת בכיס, וחייכה לעצמה. סוף־סוף סערה שנראית מבטיחה! היא השתופפה כדי ללחוש לצלב, "נתראה אחר כך, פצפוני."

דלת הכניסה חרקה כשפתחה אותה. הבית שהוריה שכרו מגברת איקלר הזדקר מעל הנהר, ועמודי עץ מצופים בזפת תמכו בצידו האחד. כמו הבתים הצרים האחרים שהצטופפו לאורך הגדה, הבניין כולו התעוות בעקבות מאות שנים של ערפל צורב. אפילו הריח שלו היה עקום. ניחוחות של עץ נרקב וכימיקלים עלו מקומה לקומה והסתתרו מאחורי הווילונות.

לין תלתה את המעיל שלה ליד האורלוגין שבכניסה. הקלטה צרודה של קולות מחוספסים וכינורות נישאה מכיוון המטבח. אמא שלה עבדה שם.

"לִינְדֶלִין, זאת את סוף־סוף?" המוזיקה פסקה ואַן רוזנקוויסט הופיעה בפתח הדלת. למראה מעילה רווי המים של לין קדרו פניה בדאגה. "שוב עמדת ליד שיח הוורדים? במזג האוויר הזה?"

"אני לא עד כדי כך רטובה," שיקרה לין בשעה שחלצה את מגפיה הספוגים. "אני רק צריכה לעלות לקומה העליונה ו..."

"אל תעלי עדיין," נחפזה אמה לומר. "הכנתי פודינג אורז, המאכל האהוב עלייך."

קינוח לפני ארוחת הערב. סימן מבשר רעות.

לין הלכה בעקבותיה אל המטבח, ששימש גם כחדר עבודה. אמא שלה אספה שירים ישנים שלולא היא היו מתים עם אחרוני האנשים שהכירו אותם. באוגוסט היא קיבלה הצעה בלתי צפויה ללמד באוניברסיטה. משמעות הדבר היתה שהיא תוכל להעביר אותן הלאה, את כל אותן תיאוריות על אבירים שבורים ויצורי גבעות. אבל המשמעות הנוספת היתה שבני משפחת רוזנקוויסט נאלצו לעזוב את תל־קיץ, החווה שבה התגוררה לין לאורך כל אחת־עשרה שנותיה, שם הדיפו השדות ריח אדמה שזה עתה נחרשה וההרים חבקו את הכוכבים בין פסגותיהם.

"איזו סופה לא נעימה." אמה דחפה הצידה כמה מחברות כדי לפנות מקום לפודינג האוורירי עם רוטב הפטל. המתכון של פודינג האורז היה עתיק גם הוא, מאכל תל־קיצי מסורתי שעליו פוזרו שבבי שקדים מסוכרים. "אבל יכול להיות שיֵרד בסוף שלג," הוסיפה אמהּ. "נכון שזה יהיה נחמד?"

לין אכן אהבה שלג, אבל היא לא ידעה איזו תועלת תהיה בו כאן. בביתה הישן היא והחבר הכי טוב שלה, נִיקְלָאס, היו עורכים מלחמת כדורי שלג עד שהאצבעות שלהם הכחילו ואיבדו תחושה, והם היו חייבים לחמם אותן בעזרת ספלי השוקו החם הענקיים של סבתא אַלְמָה. וכשאור הדמדומים הזדחל לו במדרונות ההרים הם נהגו להכין אורות שלג, איגלואים קטנים ובתוכם נרות, ששלחו אלומות אור מהבהבות במעלה הנהר הקפוא. "כדי להרחיק אויבים טוב יותר," ניקלאס תמיד צחק, ולין צחקה גם היא וסקרה את שולי היער בחיפוש אחר עיניים בולשות.

"חוששני שעדיין לא תזכי לשלג, גברת רוזנקוויסט הצעירה." אביה נכנס בשלווה למטבח, התיישב אל השולחן ותחב את הכפית שלו עמוק לתוך פודינג האורז. "הגשם יֵרד לפחות עוד שבוע."

"אני בטוחה שלא עוד שבוע שלם," אמרה אמה, אבל היא היתה אמורה לדעת לא להתווכח: ברשותו של הָרַלְד רוזנקוויסט היו מד גשם, ארבעה מדי טמפרטורה ולא פחות משלושה ברומטרים נתונים במסגרות מצוחצחות. הוא תיעד את הטמפרטורות ובדק את תחזית מזג האוויר פעמים אחדות ביום. כך שאם הוא אומר שימשיך לרדת גשם עוד שבוע, זה מה שיקרה.

"שמעתי אחד מהשירים שלך היום, לין," אמרה אמא שלה וזימזמה בעליזות בשעה שערמה פודינג בתוך קערית.

לין זיהתה את השיר; זה היה השיר עם השיער. היא נקראה על שם התגלית הגדולה ביותר של אמה, הבלדות על לינדלין הנאווה, שגידלה תפוחים קסומים והצילה נסיכים וטוותה זהב ממחלפותיה. לבת שלי מגיע להיות גיבורה של שיר, אהבה אמה לומר. אבל אמה לא נאלצה להקדיש את השבועות הראשונים בבית־ספר חדש למתן הסברים לשאלה מדוע יש לה שם כל כך מוזר. לין הרימה את הכפית שלה ואמרה, "זה לא בדיוק השיר שלי, אמא. והשיער שלי הוא בדיוק ההפך מזהב."

"זוכרת מה אמרתי לך בקשר לקריאת שירים? זהב הוא לא תמיד באמת זהב." פיה של אמה התעקל לחיוך. "לאבא שלך ולי יש חדשות מרגשות לספר לך. השיעור שלי בסמסטר הבא כבר מלא. הם רוצים שאני אשאר, לפחות עד הקיץ הבא." היא ראתה את פניה של לין ותיקנה את דבריה, "רק עד הקיץ הבא. לכל היותר עוד שנה."

עוד שנה בביתה הרעוע של גברת איקלר. לין הניחה את הכפית מידה. הכפית השמיעה רעש כשפגשה בשולחן.

אחרי שתיקה קצרה כיחכח אביה בגרונו. "את יודעת מה? נראה לי שזה הזמן לחידה." זה היה הטקס הקטן שלהם, טקס שלין אהבה מאוד כשהיתה צעירה יותר. בכל ערב, כששתו תה ואכלו לחמניות מתוקות במטבח של בית הדובדבנים, היא היתה מפענחת שירים המנוסחים באופן גרוע וגהרה מעל מפות או חידונים עד שמצאה את התשובה הנכונה. "מוכנה?" הוא קרץ לה. "איך כותבים מלכודת עכברים קטלנית בארבע אותיות בלבד?"

"הרלד!" פניה של אמה החווירו. "אל..."

"מה? זה קל מדי?"

ידה של לין נדדה לכיס השמאלי של הקרדיגן שלה. מכיוון שחצי ממחשבותיו היו מוקדשות לכתיבת רומן והחצי השני לפודינג, אביה שכח את רוּפוּס. אבל לא התחשק לה לדבר על זה, אז היא ענתה, "ח־ת־ו־ל."

"מושלם," צחק אביה. "נקודה אחת לגברת רוזנקוויסט הצעירה!"

"אם תרצי, נוכל ללכת שוב למוזיאון ביום שבת," אמרה אמה. "או לספרייה? או לקתדרלה? ואני יכולה להכין לך עוגיות תבלינים! הן העוגיות האהובות עלייך, נכון? את יודעת, הן מתאימות לך ל..."

"עיניים, אני יודעת." לין דחפה את הכיסא שלה לאחור. "בעצם אני כן רטובה לגמרי. אני אלך להחליף בגדים." ההורים שלה התחילו לדבר בקול חרישי ברגע שהיא יצאה מהחדר.

בדרכה במעלה המדרגות היא דילגה על המדרגות החורקות. היא אהבה לנוע ברחבי הבית בדממה, כדי שהאורלוגינים והרהיטים הגדולים והמגושמים לא ישמעו אותה מתקרבת. השידה שברחבת הקומה השנייה נראתה מרושעת במיוחד. לין תמיד נעצרה מולה כדי להוכיח שהיא לא מפחדת. אמה שמה לכך לב וכיסתה את השידה במפית תחרה ארוכה ובשניים מהתצלומים האהובים על לין.

התצלום הראשון הציג את תל־קיץ כפי שנראתה מההרים. היא נראתה כה קטנה מרחוק, טלאים־טלאים של כרי מרעה ושדות תפוחי אדמה התוחמים אסם, עץ בוקיצה עתיק ואת שני הבתים. ניקלאס חי עם סבתו ודודו בבית הראשי, הלבן, שבו היו חדרים אפלוליים רבים זה אחר זה, רבים מדי בשביל משפחה קטנה כל כך, כך נהגה סבתא אלמה לומר. לכן היא הזמינה את משפחת רוזנקוויסט לגור בבית האדום שבגן הדובדבנים, כדי שאן תוכל לעבוד על אוסף השירים שלה והרלד יוכל לעבוד על הספרים שלו ולין תוכל לטפס היישר מחלון חדרה אל עץ הגודגדן כדי לפתח את כישוריה ביריקת גלעינים יחד עם ניקלאס.

התצלום השני הציג את לין ואת אביה ישובים על מורדות פסגת חמאה. הוא חייך, ללא שום מודעות לכך שמערימים עליו, ולין העוותה את פניה ודאגה לסגור היטב הן את הפה והן את הכיס השמאלי שלה כדי שלא יגלו את סודה.

רופוס.

היא מצאה אותו ממש לפני שהתמונה צולמה. הוא שכב בתוך שיחי האברש, לא הרחק מפתח מאורה. רגלו השמאלית דיממה והוא התנשם בכבדות רבה כל כך עד שגבו האדמדם כחלודה וצידי גופו האפורים רעדו. גור עכברים, כך חשבה לין, ואף על פי שידעה שעליה לקרוא לאביה כדי שיגאל את היצור הקטן מייסוריו, היא הרימה את העכבר בעדינות והניחה אותו בכיס. מאוחר יותר, בחדרה, היא האכילה אותו פירורי לחם ושבבי גבינה וצפתה בפצעו במהלך החלמתו. אבל לא לקח להרלד רוזנקוויסט זמן רב לגלות את הסוד.

"אני מקווה שאת מבינה היטב, גברת רוזנקוויסט הצעירה," הוא אמר בטון המטיפני הרציני ביותר שלו, "שהעכבר הזה הוא לא חיית מחמד. למען האמת, זה בכלל לא עכבר אלא מִיוֹדֵס רוּפוֹקָנוּס, נברן אדום־גב. הוא צריך להיות בטבע הפראי, לא בחדר ילדים. את לא יכולה לגדל אותו בשום פנים ואופן."

בסופו של דבר היו אלה הוריה שנאלצו להבין היטב שלין לא תסכים לוותר על רופוס. הם התעקשו על כלוב, ולין הסכימה ואפילו השאירה את הכלוב ליד מיטתה. אבל רופוס מעולם לא גר שם. הוא גר בתוך הקרדיגן האהוב עליה, הקרדיגן הכחול שסבתא אלמה סרגה, שבכיסו השמאלי הוא הצטנף ולעס את קצוות שרוכי הצווארון. כשהסתובבו ביער הוא רכב על כתפה, שפמותיו פרושים וציפורניו נעוצות עמוק. כשהיו בחווה הוא הסתתר מפני כולם חוץ מניקלאס, והיה לו כישרון מיוחד להזדחל לתוך השרוול שלה שתי שניות לפני שאביה חצה את החצר לעברם. כשהיו בעיר היה רופוס החבר היחידי שלה, הקשר היחידי שלה הביתה. הוא ישן מכורבל על הכרית שלה וכשליטפה אותו הוא התרפק על אצבעותיה כדי לומר שהוא מבין.

אבל כשהעצים השירו את עליהם ושעות אחר הצהריים הפכו אפלוליות, רופוס השתנה. הוא הפסיק להתגנב למסעותיו הליליים וכבר לא צבא על צלחתה של לין בחיפוש אחר גבינה. פעם אחת הוא נפל מכתפה וניטח ארצה בכל הכוח, ומאז הוא נשאר כל הזמן בכיס שלה, אפילו כשהיו לבדם. ואז, ביום שלישי צלול אחד, חמישה שבועות לפני כן, שום שפמות לא דיגדגו את הלחי שלה בבוקר. רופוס התגנב בשקט אל הכלוב שלו כדי לישון, ולין לא הצליחה להעיר אותו בשום פנים ואופן.

היא קברה את קופסת הנעליים מתחת לשיח הוורדים פשוט כי זה היה האזור היחידי ברחוב שלא היה מרוצף, וישבה לידו בכל יום במשך שעות רבות כל כך, עד שפניהם של הוריה התחילו להופיע כל הזמן בחלון המטבח, כמו זוג ירחים. "את רוצה להזמין מישהו הביתה?" הם שאלו, מלאי עליצות ותקווה, כאילו זה פשוט כל כך. "מישהו מבית־הספר אולי?"

לין סגרה את הדלת לעליית הגג ששימשה כחדרה. היא הלכה היישר לארון שלה, שאותו שמרה במצב מבולגן כל כך עד שאף אחד אחר לא טרח להתקרב אליו. המלכודת שלה, אטב הנייר שהניחה על הידית, לא הופעלה. מתחת למכנסי הטיולים הבלויים שלה היא מצאה את הדבר היחיד שפיתה אותה לעזוב את קברו של רופוס.

תיבת צֵיד הטרולים.

היא הוציאה את הקופסה המגולפת אל רצפת החדר ובדקה את תכולתה: זכוכית מגדלת, כדי שקרני השמש יהיו חזקות מספיק בשביל לחתוך את השריונות העשויים קליפת עץ ושרף. מספר מפות מגולגלות שציירה ועליהן סימונים של כל שלושת עצי האלון יקרי הערך. וצנצנת קטנה של בלוטים שנאספו בקפידה - הנשק היחידי שמסוגל לחסל טרול באופן מוחלט.

הכול התחיל מצנצנת כמו זו, הצנצנת שהיא וניקלאס מצאו בתוך ציוד הדיג הישן של סבתא אלמה בעליית הגג בתל־קיץ. על התווית הדהויה נכתב "מרורת טרולים". מהזרע שנבט אז צמח מצוד הטרולים, משחק אחר משחק של הנאה צרופה, דרך יער תל־קיץ ועד למרומי הרי טְרוֹלהַיים.

לין פתחה את המכסה ושיחררה עננת ריח חריף. זאת היתה המרקחת המיוחדת שלה. מכיוון שאור שמש חזק הופך טרולים לאבן ומכיוון שכוויות שמש וצריבות מסרפדים הן פחות או יותר אותו הדבר, שימור הבלוטים בחליטת סרפדים ועלי חמצוץ הופך אותם לקטלניים יותר. הבלוטים נועדו לטרולים של תל־קיץ, טרולי יער שישנים מתחת לסלעים ומרחרחים מתחת לעצים. הטרולים של עתיקיה גרים בביוב ובסחי, כך שהבלוטים לא ישפיעו עליהם. המרורה שלהם תהיה מסוג שונה, משהו שנמצא בסביבה באופן טבעי, משהו נדיר מאוד. היא פשוט עוד לא הצליחה לגלות מה.

היא עילעלה במפות. הן היו שש במספר, וכולן צוירו אחרי שאביה שלח אותה ואת ניקלאס החוצה כדי להוסיף פרטים למפה של יער תל־קיץ. הוא היה זקוק לזה כחלק ממחקר שערך בשביל הספר שלו. אבל מאז יצרה לין מפות משל עצמה בשביל ציד הטרולים, עם מקרא שכלל מאורות ומקומות שבהם נצפו טרולים. היא בחרה מפה שהיתה עדיין בשלבי עבודה - המפה של עתיקיה - והחזירה את התיבה לארון.

לאורך כתפי הקרדיגן שלה היו פסי רטיבות, אבל היא הידקה אותו מסביב לפיג'מה היבשה שלה, קשרה את השרוך וטיפסה על אדן החלון. לין פרשה את המפה וסובבה אותה כך שתתאים למראה שנשקף מולה. היא סימנה בעיפרון כמה אתרים אפשריים למאורות טרולים, אבל לא היו שום סימונים של מקומות שבהם הם נצפו, כי בשלושת החודשים שחלפו מאז שהם עברו לעתיקיה היא לא ראתה אפילו טרול אחד. אבל עכשיו היתה בחוץ סערה, סערה איומה. דבר כזה תמיד מוציא את האויב ממחבואו, כדי לשאוג על הרוח בחזרה.

לין רכנה לכיוון החלון והציצה מבעד לטיפות הגשם שהצליפו בזכוכית.

"נו כבר," היא לחשה. "אני מוכנה."

בקצה הרחוב, למרגלות הגשר, הופיעו שני הבזקים.

לין זקפה את גבה והביטה בעמודים האדומים בעיניים מצומצמות. זה מוכרח להיות צירוף מקרים, אור של פנס אופניים שנחצה על ידי עמוד הגשר או חזר מאיזה תמרור. אבל לא. היא ראתה זאת שוב, שני הבהובים מהירים, הפעם בחלון בית־הקפה הסגור שמעבר לכביש.

בציד הטרולים זה היה האיתות המהיר והקל, כי הוא היה גם הנואש ביותר: סכנה. טרולים בסביבה.

היא הצמידה את מצחה אל החלון ועצרה את נשימתה כדי שלא תכסה את הזגוגית באדים. האם משהו זז בתוך מטח הגשם החזק, נחשול של בד, דמות חמקמקה על אבני המרצפת? בפעם השלישית הצליחה לין לראות רק את ההילה שיצר האיתות, בגלל מיקומו. ממש מתחתיה, על מדרגות ביתה של גברת איקלר.

לין קפצה מאדן החלון, תחבה את רגליה לתוך נעלי הבית ורצה אל המדרגות. תל־קיץ שכנה במרחק נסיעת אוטובוס ארוכה ויקרה, ובמכתבו האחרון לא כתב ניקלאס שהוא מתכוון לבוא הנה. אבל כנראה הוא בכל זאת בא, שהרי הוא היחידי שמכיר את האיתות.

היא הספיקה להגיע רק עד לשידה שבקומה השנייה כששמעה את חריץ הדואר חורק ונטרק. ובשעה ששעטה למטה ביתר המדרגות, זכתה להצצה ראשונה - חבילה קטנה ושטוחה ששכבה עם הפנים כלפי מטה על שטיח הכניסה המעופש של גברת איקלר.

מכת רוח רטובה קידמה את פניה כשפתחה את הדלת לרווחה. היא סקרה את הרחוב לכל אורכו. הוא היה נטוש. "ניקלאס!" היא קראה. "אני יודעת שאתה שם!" אבל כנראה עדיין לא נמאס לו מהמשחק שלו, כי הוא לא הגיח מתוך העלטה. ריבוע אור חיוור האיר את קברו של רופוס וגרם לו לנצנץ. שכבת הכפור הדקה כיסתה כעת כמעט את כל ערוגת הפרחים. מזג האוויר כנראה בכל זאת הולך ומתקרר.

לין הרועדת נסוגה אל תוך המבואה ובחנה את החבילה. הנייר המחוספס היה בצבע צלע הר שבורה, וסביבו חוט ספוג מים. היא הפכה אותה ויד צוננת לפתה את ליבה.

ניקלאס לא היה יכול לשלוח לה את החבילה הזאת. אף אחד לא היה יכול.

בצידה הקדמי לא היו בול או כתובת. רק מילה אחת, שנכתבה לא בעט או בעיפרון אלא נחרתה בנייר הרטוב בעזרת להב סכין.

"פְּתַלְקוֹץ."