שתול על מים

המסע לפולין (יומן רשמים אישי)

הרעיון לצאת למסע שורשים בעקבות עברם של בני משפחתי החל להתבשל אצלי ב-2005.

בילדותי ובנערותי שמעתי רק שברי סיפורים על קורות משפחתו של אבי, שהתגוררה ופעלה עד לערב מלחמת העולם השנייה בכפר קטן במחוז לובלין, באזור גליציה שבמזרח פולין בסמוך לגבול עם אוקראינה. היו אלה פיסות מידע מעורפלות ובודדות שקיבלתי מאבי בצורה בלתי ישירה, על רקע חיפושיו אחר שרידי משפחתו שניצלו מהשמדת היהודים השיטתית על ידי הנאצים. לא שותפתי בחיפושיו, ואולי בשל כך גם לא הייתי מודע מספיק למאמצים שהשקיע כדי לדלות עדויות וסימנים המרמזים על קורות יקיריו. ברבות השנים, הודות להיותו של אבי נתין פולני בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, יכולתי אני לפעול להוצאת דרכון פולני ולנסות לדלות את הפרטים בכוחותיי שלי.

פניתי למשרד עורכי דין המתמחה בהוצאת דרכונים פולניים, ולאחר זמן-מה, שבמהלכו התבצעו הפרוצדורות הנדרשות, קיבלתי לידיי את הדרכון. בזכות השנתיים שבהן התגוררתי כילד בפולין בשנות החמישים, יכולתי גם להירשם שש שנים מאוחר יותר לקבלת תעודת זהות פולנית, וכך, בראשית שנת 2012, אכן נמצאה ברשותי תעודת זהות פולנית, שמצוינת בה כתובת מגורים בעיר לודז' שבה מתגורר אחד מחבריי.

מהרגע שבו התגבשה החלטתי לבקר בכפר הפולני לוביצ'י קרולבסקה (Lubchya Krolewska) שבו נולד והתגורר אבי, התחלתי לאסוף מידע על המקום. שוטטתי באינטרנט, גלשתי באתרים, וליקטתי כל פרט רלוונטי שהיה בנמצא. במקביל, עקבתי אחר ההתכתבויות שניהל אבי בשנות החמישים והשישים עם הרשויות הפולניות, לרבות מועצת הכפר שלו. קראתי את עדויותיהם של תושבי המקום שניאותו לכתוב לו על זיכרונותיהם הקשורים במשפחתו, וקיבצתי אליהם את ההתכתבויות שערכה אחותי רעיה בשנות התשעים עם מקורות פולניים. חיפשתי עדויות ממוסמכות על הכפר ועל משפחתו של אבי גם בבית התפוצות, בארכיון הציוני וביד ושם, אך במוסדות אלה לא מצאתי שום בדל של מסמך. מהמסמכים שבכל זאת הצלחתי לאסוף לידיי התברר לי כי 85 אחוזים מתוך 800 תושבי לוביצ'י קרולבסקה שהתגוררו בכפר ערב מלחמת העולם השנייה היו יהודים.

בינתיים, חברי הטוב כאח לי פיני פישלר (עורך דין, מנכ"ל לשכת ראש הממשלה בעבר, חוקר במשטרת ישראל בעבר הרחוק ובעל אות הוקרה של לוחם בשחיתויות) החל אף הוא לגלות עניין בקורות משפחתו בפולין. בשיחות שערכנו בינינו על אודות משפחותינו, התברר שגם פיני היה עֵד שמיעה בילדותו רק לפיסות מידע מקוטעות ומעטות שהגיעו מצד אביו, ושגם הוא לא היה שותף לחיפושיו של אביו אחר עדויות מעַברוֹ והֵצר על שלא ידע בדיוק מה עלה בגורל בני משפחתו בשואה. בחיפוש משותף שערכנו במפת פולין התברר לנו, להפתעתנו, כי כפר הולדתו ומגוריו של אביו של פיני, דז'יקי סטארי (Dziky Stary), שוכן אף הוא בגליציה, כשישים קילומטר בלבד מכפר הולדתו של אבי.

החלטנו להגשים מסע שורשים משותף בפולין, ולנסוע שנינו יחד במטרה להתחקות אחר קורות משפחותינו.

פיני ניסה להנפיק דרכון פולני, אך בשלב זה נכשלו מאמציו. לטיסה לפולין הוא הצטייד בתעודת הלידה המקורית של אביו. אני הצטיידתי בחליפות המכתבים שמצאתי וביתר המסמכים שאספתי, במידע היסטורי וגיאוגרפי שהוצאתי מהאינטרנט, בתעודת הזהות ובדרכון החדשים שהונפקו לי, ובמחברת לכתיבת יומן מסע. יחד רכשנו כרטיסי טיסה ושירותים נלווים - רכב ונהג צמוד דובר אנגלית, שסיפקה לנו חברה בבעלות ישראלים המתגוררים בפולין ומתמחים בטיולי שורשים.

היום המיוחל הגיע.

טסנו לקרקוב, שסימנו אותה כבסיס טוב ליציאה לסיור. התרגשנו מאוד, אם כי לא היה לנו עדיין כל מושג מה מחכה לנו במסע הזה.

מרגע הנחיתה בקרקוב הוצאתי מהתיק את המחברת, שמעתה תהפוך ליומן המסע שלי. והתחלתי לכתוב בה.

יום שישי, 20.7.2012.

בבוקר התייצבו בחניית המלון ברחוב אלכסנדר 1 בקרקוב הנהג ששמו צ'סלב ורכבו מסוג ואן. אחרי היכרות קצרה שערכנו בינינו העמסנו את המזוודות על חלקו האחורי של הוואן, ויצאנו לדרכנו לפי התוכנית שנקבעה מראש. היעד הראשון היה הכפר דז'יקי סטארי, שבו התגוררה משפחתו של פיני.

במשך כארבע שעות נסענו בוואן דרך ערים, עיירות וכפרים ציוריים, עברנו בתוך שטחי יער עצומים, חצינו שדות חיטה ותירס ובעיקר שדות טבק אינסופיים, שהופתענו שבכלל נמצאים בפולין כשטחי גידול חקלאיים בהיקף כה גדול. בסופה של דרך יפהפייה התקרבנו לשלט הכניסה לכפר דז'יקי סטארי.

עצרנו בצד הדרך, בסמוך לשלט, וירדנו מהרכב. פיני הניח את ידו על השלט ואף התחבק עמו, ואני צילמתי אותו בפוזה הזו. ההתרגשות אחזה לא רק בו, אלא גם בי. הרגשתי ששלט הברזל הקר והדומם מתעורר לחיים והוא כעת חי, חם ונושם. כאילו רק חיכה לפגישה עם פיני לאחר שנים כה רבות של ניתוק כפוי.

קשה לתפוס את הסיטואציה שבה אנשים נורמטיביים עוברים מעין תהליך מטמורפוזי שכמעט גובל בהזיה. פיני עמד שם דקות ארוכות ליד השלט מבלי שיוכל לעכל את מצב הצבירה החדש שלו. הוא לא צפה ולא דמיין את סערת הנפש שתתחולל בתוכו. פניו האדימו, פעימות לבו גברו והתרגשותו נסקה לרמות עילאיות. עד לפני רגע לא העלה בדעתו שאי-פעם יוכל לפקוד את המקום הזה, והנה - המציאות הזו, שהייתה בגדר חלום בלתי מושג, קורמת עור וגידים. ועכשיו הוא עומד כאן בפתח כפר מגוריה של משפחתו הענפה על אדמת פולין, ומחבק את שלט הכניסה לכפר!

ממש בפתח הכפר עומדת על תִלה כנסייה זנוחה אך שלמה, שעיצובה האדריכלי נראה מרשים. "זו כנסייה אוקראינית אורתודוקסית," אמר לנו צ'סלב, הנהג-מדריך הצמוד שלנו, שמעתה יהפוך לאיש הקרוב לנו ויעשה הכול כדי לענות על מבוקשנו. הוא הוסיף כי היא סגורה ושלא ניתן להיכנס אליה כעת, ואנחנו הסתפקנו בקירותיה החיצוניים, שאף שהיו דהויים העידו על תפארתה בעבר.

נכנסנו לתוך הכפר. בכניסה לאחד הבתים עמדה אישה מבוגרת מאוד. תחקרנו אותה מעט על אודות המבנים הציבוריים במקום, כמו בית מועצת הכפר, ושאלנו אותה אם תוכל להנחות אותנו כיצד להגיע אל תושבי הכפר הוותיקים ביותר. היא כיוונה אותנו אל לב הכפר, ואמרה ששם, למיטב ידיעתה, היה בעבר בית הכנסת של הכפר.

המשכנו בנסיעה אטית אל מרכז הכפר. בדרך עצרנו ליד מבנה נטוש, שהיעדרו של גג אדום מסורתי מעליו בלט לעין. צ'סלב, שרצונו לסייע לנו היה בלתי נלאה, הציע שהוא ייכנס לחצרו של משק הסמוך למבנה הנטוש. הוא אכן נכנס אל החצר, וגילה בתוכה זקן בא בימים הנעזר במקל הליכה ומדדה שם לצד בנו ונכדו. מיד השתחל צ'סלב לנעלינו, נטל על עצמו את המשימה לחפש כל סימן ורמז שיכולים להעיד על קורות משפחותינו והחל לדובב את הקשיש בן ה-85 שבחצר.

בסופו של דיבוב הקשיש אכן נזכר במשפחת פישלר, משפחתו של פיני. הוא גם זכר את נכסי המשפחה, העומדים עד היום על תלם, ואף ציין את מיקומו של בית הקברות שבו, כך אמר, ייתכן שקבורים בני המשפחה. הוא הצביע אל מחוץ לאזור המגורים של הכפר, לכיוונה של חורשה קטנה ומבודדת בשדות הסמוכים.

צ'סלב תרגם לפיני את כל דברי הקשיש. בין היתר, סיפר האיש שהמבנה הנטוש מחוּסר הגג היה פעם בית כנסת ועד לפני כמה שנים הוא שימש כדיסקוטק לנוער המקומי.

הקשיש נידב את נכדו שיראה לנו את נכסי משפחת פישלר ברחבי הכפר. באותה נשימה הוא ציין את שמו של חברו מהכפר, בן גילו, שגר מעבר לכביש ויוכל להעיד על קורות משפחת פישלר טוב ממנו.

עלינו אל הרכב שלנו עם נכדו של הקשיש. הנכד כיוון אותנו בתחילה אל החורשה שמחוץ לכפר, שבה קיווינו למצוא את בית הקברות המקומי וקברים של בני משפחת פישלר. סיירנו בחורשה, סקרנו את שטחה, אבל פרט לגומחות שהעידו על מעין שוחות צבאיות לא מצאנו דבר.

חזרנו אל תוך הכפר והנכד הוביל אותנו בין שביליו אל מבנה נטוש, שהיה בעבר טחנת קמח ומאפייה. בחצר הצדדית של המבנה עמדה באר מים ישנה וזנוחה, ולידה מעין רולטה שהתחבר אליה גלגל מעץ מפורר. הנכד הפליג בתיאוריו על הנחל הסמוך שזרם בעבר בצמוד למבנה וסובב את גלגל העץ, שהניע את אבני הרחיים, שְטחנו את גרגירי החיטה, שהוצאו מהשיבולים שנקצרו בשדה.

המשכנו לנסוע. עכשיו עצרנו ליד מבנה גדול, שמתוכו הזדקר מגדל מרובע ומקוּרה. הנכד אמר שהמבנה שימש מבשלת בירה, ושמחסניו התת-קרקעיים הנטושים שימשו לאגירה ולאחסון של מזון ולא נפתחו מזה שנים רבות. המבנה שבתחתית המגדל הוקף בחצר רחבה ועליו התנוסס שלט שהצביע על המרכז הקהילתי של הכפר. "כל זה," אמר הנכד וצ'סלב תרגם, "היה שייך בעבר למשפחת פישלר הענפה."

החזרנו את הנכד לחצר המשק של סבו, הודנו לו על הסיוע שהגיש לנו ועל המידע שסיפק, וכן על קבלת הפנים שהפתיעה אותנו לטובה. רגע לפני שנפרדנו, גילה הנכד לפיני, במחווה ידידותית, שהוא לומד משפטים ונמצא בשנה השלישית של לימודי התואר. פיני לא היסס, והשאיר בידיו את כרטיס הביקור שלו. "כשתסיים את הלימודים שלך," אמר לו בחיוך אופייני, "תתקשר אליי. אולי אסדר לך לעשות אצלי סטאז'."

סיירנו מעט מסביב למבנה שהיה פעם בית כנסת ונכנסנו לתוכו. התכנון האדריכלי של המבנה ועיצוב הדלת הראשית והחלונות, לרבות החלון המעוגל המיוחד שמעל לדלת, אישרו שאכן מדובר במבנה מקורי של בית כנסת. בחלוקה פנימית בתוך חלל המבנה חצצו הקירות בין חללי-משנה. באחד מהם היו הבמה והגומחה לארון הקודש, חלל אחר יועד כאגף להבדלת הנשים וחללי-משנה נוספים שימשו לפונקציות אחרות. משסיימנו לסייר במבנה, שמנו פעמינו אל אותו שכן שהומלץ על ידי סבו הקשיש של הנכד כמי שיוכל לספק עבורנו את הסחורה על משפחת פישלר.

נכנסנו למשק די מבורדק, שבתוכו שכן בית דו-קומתי בלתי מרשים בעליל.

בחצר, בסמוך לבית המגורים, פרקו כמה חקלאים צרורות של עלי טבק מעגלות עמוסות ואִפסנו אותם במבנה ייעודי. בכניסה לבית פגשנו באישה זקנה. צ'סלב הסביר לה מי אנחנו ומה בקשתנו, ובתגובה היא נכנסה מיד לביתה וקראה לבעלה לצאת החוצה.

בתוך שניות ספרות יצא מדלת הבית ישיש קטן-קומה, כחוש ונמרץ. הוא צעד לעברנו מבלי לדעת כלל איך ומאין נחתנו עליו, אבל אז ניגש צ'סלב למלאכה והסביר לו את מטרת בואנו: להתחקות אחר קורותיה של משפחת פישלר.

כששמע הישיש את שם המשפחה פישלר, אורו עיניו. פניו קרנו והוא החל לפלוט רצף בלתי ניתן לעצירה של משפטים בפולנית, תוך שהוא מרים את קולו עד כדי צעקות.

בשלב מסוים הצליח צ'סלב לרסן מעט את שטף התלהבותו הקולני של הישיש, והבהיר לו שהוא פשוט צריך לתרגם את דבריו לשני הגברים שנמצאים כאן איתו, שאינם דוברי פולנית. הישיש התנצל. הוא היה בטוח שאנחנו דוברים את שפתו, וגם לא שם לב שהרים את קולו לטונים כה רמים, היות שהוא סובל מחירשות כמעט מוחלטת.

"הזקן הזה זוכר היטב את משפחת פישלר כמשפחה עשירה מאוד ובעלת רכוש והון עצום," תרגם לנו צ'סלב, "הוא אומר שהתפרנסו אצלם כל אנשי הכפר וכפריים נוספים מכפרי הסביבה."

אחד הסיפורים של הישיש, מזיכרונותיו כילד, ריגש אותנו במיוחד. הוא זכר היטב שנהג להתגנב בליל שבת אל בית הגביר פישלר, סבו של פיני, שהיה כנראה רב הקהילה המקומית, ובמהלך התפילה היה מדליק עבורו נרות שבת באמצעות גפרורים. תמורת הדלקת הנרות כ"גוי של שבת", הוא קיבל ממשפחת פישלר כיכר לחם, שהייתה מצרך נדרש במשפחתו הענייה.

זמן רב המשיך הישיש להפליג בשבחם של בני משפחת פישלר העשירה, ודיבר בזכות מעמדם הרם באזור. אחר כך סיפר על ילדותו ועל נעוריו בכפר, על לימודיו בכיתה מעורבת של פולנים, אוקראינים ויהודים, ועל המכות שהרביצו חבריו היהודים לילדים האוקראינים. הסיפורים על ילדותו התארכו, ורגע לפני שאיבדנו בו עניין לחלוטין הצילה כלתו את המצב והזמינה אותנו להיכנס לבית ולהתכבד בארוחה שהכינה למשפחתה.

החדרים הקטנים שבבית נראו קטנים עוד יותר מגודלם המקורי, בשל התכולה שנדחסה לתוכם ושמרוב צפיפות הקשתה את המעברים בתוך חלל המבנה. כל הרהיטים היו מכוסים בכיסויים צבעוניים, את הרצפה כיסו שטיחונים דהויים, והמטבח נשלט בידי תנור גדול שמשמש גם אח לחימום ונוכחותו מאיימת לגזול בכל רגע את החלקים האווריריים היחידים שעדיין נותרו בבית. הדחיסות הזו הזכירה לי את בית סבי וסבתי ברוסיה, שבו התגוררו בין אותם ארבעה קירות כל האחים והאחיות עם בני ובנות זוגם וילדיהם בצפיפות בלתי נתפסת במושגים של היום.

בני הבית הסבו לשולחן זה לצד זה והזמינו אותנו להצטופף לידם. לא היינו רעבים, אבל גם אם היינו - הרי שריח התבשילים שעלה מהשולחן הרחיק אותנו מכל תשוקה לאוכל.

הכלה, אישה בשנות הארבעים לחייה שסימני היופי הסלבי עדיין ניכרים על פניה, הגישה לכל המסובים מרק ביתי בצבע לבן. כל בני הבית התנפלו על אכילתו בשקיקה, וכשהיא ראתה שאנחנו דווקא מסויגים היא ניסתה לשדל אותנו לאכול אותו בכל מאודה. צ'סלב ופיני דחו את שידוליה בנימוס, ואילו אני חמלתי עליה ונעניתי להפצרותיה.

הגשתי כף מרק אל פי, ובאותו הרגע השתלט עליי הגועל. ריחו הנורא של המרק שיבש את חושי הריח והטעם שלי. השתדלתי ככל יכולתי ששפת הגוף שלי תשדר שהכול כשורה, והתחזיתי למי שטועם בלבד שכּן פשוט אינו רעב. רק כשהתאוששתי מהטעם ומהריח שעוררו בי בחילה, הבנתי שהמרק נרקם כנראה מחתיכות בשר, שמן בכמויות מסחריות וחלב בתמהיל של תבלינים בלתי מפוענחים.

גם הישיש אכל רק מעט מהמרק, אבל היה לו תירוץ מצוין: הוא המשיך כל העת לספר על משפחת פישלר, וגם על עצמו, עד שקולו נדם. כעת היה זה תורו של בנוֹ לתרום לנו סיפורים, בעיקר כאלה ששמע מאביו ומזקני הכפר האחרים, על אודות משפחת פישלר. במיוחד הוא הפליג בסיפורים על הבירה שנמזגת במקום, שעל בקבוקיה מוטבע לוגו הפירמה של משפחת פישלר שייצרה אותה לפני המלחמה.

שעת המרק חלפה לה, לשמחתי, ואז הגישה הכלה אל השולחן את המנה העיקרית: כרוב ממולא. הפעם לא נותרה לנו ברירה, ואכלנו חצי מנה - כרוב אחד במקום שני כרובי ענק שכל אחד מהם מתהדר בגודל כפול מזה המוּכּר לנו ויחד הם מהווים מנה סטנדרטית. טעם הכרוב היה לא מוּכּר אך סביל. אחריו הוגש הקינוח: תה עם עוגיות שוקולד.

סיימנו לטעום מהקינוח והרגשנו שמיצינו את המפגש עם המשפחה. הודנו להם על קבלת הפנים החמה והלבבית שערכו לנו, ויצאנו מביתם. עוד בטרם הספקנו לצאת מהחצר, הגיחו מפתח הבית בנוֹ של הישיש וכלתו הסלבית, ובידיהם בקבוק בירה ריק ונטול-ראש בצבע חום. הם ביקשו מאתנו לעצור לרגע, קירבו אלינו את הבקבוק והצביעו על הלוגו המוטבע עליו. היה זה לוגו הפירמה של משפחת פישלר.

"הם טוענים שזהו הבקבוק היחיד ששרד ושהם שומרים אותו למזכרת," תרגם לנו צ'סלב את דבריהם.

שוב אחזה בפיני אותה התרגשות מצמררת. הוא התקשה להישאר אדיש מול הסימנים שהעידו על זכר משפחתו הענפה, שבעושרה הרב שלטה כנראה בסביבה.

נפרדנו מבני המשפחה בנפנוף ידיים, עלינו על הוואן ופצחנו בנסיעה לכיוון העיר זמושץ; לבית המלון שלנו.

בדקות הראשונות של הנסיעה שרר בוואן שקט מוחלט. פיני ואני התכנסנו איש-איש במחשבותיו, מנסים להפנים את ההתרחשויות האחרונות שחווינו בכפר, שהיממו את תודעתנו והרעידו את כל נימי נפשנו. ההיחשפות האינטימית לעברה של משפחת פישלר ולשורשיה, שעד כה היו ערטילאיים לגמרי עבור פיני, הותירה בנו ריגוש עז; הביקור הבלתי-צפוי ובלתי נתפס גרם לנו לאובדן תחושה של זמן ומרחב.

בעודי מגלגל במוחי את רצף האירועים שחווינו בכפר נזכרתי בתיאורים ששמעתי וקראתי מפי אנשים שערכו טיולי שורשים. חשבתי לעצמי שגם זה מסוג הדברים שלעולם לא תוכל להבינו כל עוד לא חווית אותו על בשרך.

עוד לפני שהגענו ליעד הלינה שלנו, עצר צ'סלב את הוואן בכניסה לעיירה בלז'ץ.

מולנו ניצב אתר הנצחה לזכר היהודים שהושמדו במחנה ההשמדה שהוקם כאן בשנים ההן. מחנה בלז'ץ.

נכנסנו פנימה, וגילינו אתר הנצחה ענק, בגודל של כארבעה דונמים - 4,000 מטרים רבועים. שטחו מגודר בחומה גבוהה. סלעים שחורים ומחודדים בגדלים שונים מכסים את הפני השטח, וצמודה אליהם מדרכת בטון שמקיפה את המתחם מבפנים. בתוך האתר פועל מוזיאון, אך התברר לנו שמאחר שהגענו למקום אחרי השעה 17:00 הוא כבר היה סגור.

התחלנו ללכת במדרכה העוקפת. בצדה הגובל בסלעים התגלו כתוביות של ערים ויישובים מכל קצוות אירופה, שמהם נלקחו היהודים לכאן, להשמדה במחנה בלז'ץ. תוך כדי צעידה קראתי את שמות היישובים ואת מועד הגעתם של תושביהם היהודים למחנה ההשמדה. בטרם הספקתי לצעוד יותר מצעדים ספורים נחשף בפניי השם לוביצ'י קרולבסקה, שם הכפר של אבי. מועד ההשמדה שנחקק ליד שֵם הכפר היה פברואר 1942.

באופן בלתי נשלט החלה ידי ללטף את הכיתוב. קֶצב נשימתי הוּאץ ויכולתי לשמוע את הלמות פעימות לבי. אני מומחה בלהסביר ולפרש לעצמי את רגשותיי באופן רציונלי ושקול, אך הפעם סירב המוח לשתף עמי פעולה. לא הסבר ולא פירוש - הלב אומר את דברו, ואין עונה לו.

התקדמתי עוד במדרכה, מול כיתובי תאריכי ביצוע האקציות וההשמדה המסודרים בסדר כרונולוגי. ושוב נעצרתי ליד כיתוב באותיות ברזל של שם הכפר לוביצ'י קרולבסקה. הפעם הופיע לידו התאריך אוקטובר 1942. אם כך, שתי אקציות בוצעו ליהודי הכפר של אבי; שני משלוחים הספיקו לנאצים כדי להשמיד את כל יהודי הכפר.

המשכתי לפסוע במדרכה, עד שהגעתי לקיר שחרוטים בו בסדר אלפביתי שמותיהם של כל היהודים שהושמדו כאן, בבלז'ץ. נעצרתי הוֹלם והלוּם מול השמות ממשפחת גוטליב. אליאס, רחל, הרשל. שמותיהם של סבי, של סבתי, של דודי. גם שמות של בני משפחה שלא הכרתי היו חקוקים על הקיר בזה אחר זה, ובהם שמות אחיותיו של אבי.

התקשיתי לעזוב את הקיר. מעבר להתרגשות הרבה שפיעמה בי בשל העובדה שכאן הושמדו בני משפחתו של אבי, ומכך שאני, נצר למשפחה, עומד כעת על האדמה הזאת שבעבר יקדה באש המאכלת, הופתעתי גם מהגילוי לגבי מיקום המחנה שאליו הובלו. כששקדתי על הכנת התחקיר האישי שלי לקראת הנסיעה, היה לי נדמה כי משפחתו של אבי הושמדה בתאי גזים במחנה עם שם דומה שנמצא בצפון מחוז לובלין ולא דווקא במקום שבו עמדו רגלינו. בין השאר הופתעתי מהגילוי, גם משום שבעת ביקורנו כאן לא ידעתי עדיין שמחנה ההשמדה בלז'ץ שוכן כשמונה קילומטרים בלבד ממערב לכפר של אבא.

"יותר מחצי מיליון יהודים הושמדו במחנה הזה בגזים," אמר לנו צ'סלב, והמוח התקשה לקלוט. איזה ראש יצירתי ומעוות במיוחד יכול היה לייצר תעשייה כל כך מתוחכמת של השמדת אדם?! כיצד ישות אנושית משמידה ישות אנושית בעלת תכונות ישותיות דומות באופן כה שיטתי, יסודי וממושך, ועולם בני האדם שסביב שותק?!

עלינו בחזרה על הוואן ונסענו ללינת לילה נוסף במלון שבזמושץ.

הגענו לעיר לעת חשיכה, עמוסי התרגשות וזעזוע. התקבלנו במלון הבוטיק שבכיכר העיר העתיקה, ולאחר שהתארגנו בחדר יצאנו לשאוף אוויר מאושש בכיכר.

הכיכר העתיקה, האופיינית לערי אירופה, מוקפת בניינים צבעוניים שבפתחם פועלות מסעדות, גלידריות וחנויות. בין הבניינים מתנוססת כנסייה בעיצוב מרהיב ובחזיתה מרפסת רחבה המשקיפה על הכיכר. בפינת הכיכר התגודד קהל רב ומעל ראשי המתגודדים בצבצה במה. בהמשך הערב הסתבר לנו כי כבר כמה ימים מתקיים כאן פסטיבל ריקודי-עם של מדינות אירופה.

התקרבנו אל הבמה. חוללו עליה בווירטואוזיות מדהימה ומדויקת רקדנים ממדינות שונות - כל קבוצת רקדנים מחוללת את ריקוד העם שלה בליווי זמרים ותזמורת. הבטתי על פניהם של הרקדנים, שנראו מאושרים ואופטימיים. התבוננתי בחגיגיות שמשדר הקהל, המודה לרקדנים במחיאות כפיים קצובות. וחשבתי על מה שעבר עלינו היום. ועל הקוטביות שבין האומללות והסבל האנושי הנגרמים לאדם במו ידי אדם שניתנה לו הבּינה, לבין ההרמוניה המאחדת ישויות ונפשות בשמחה עממית פשוטה של האדם באשר הוא אדם!

לגמתי מבקבוק בירה. פיני ליקק גלידה עם וופל, ואגב ליקוק ליווה מבטו בטבעיות אופיינית את הנשים הפולניות היפות שהילכו להן בכיכר והתיישבו לצדנו. כמה קשה לפצח ולפענח את המוביליות האנושית המורכבת!

חזרנו לחדרנו במלון מותשים, גופנית ורגשית. וצללנו לשינה טובה כדי לאגור כוחות ליום נוסף, מתיש לא פחות, כנראה, שמחכה לנו למחרת. יום הביקור בכפרו של אבי.

שבת, 21.7.2012.

כהרגלי, השכמתי קום. לבשתי בגדי ספורט ונעלי ספורט ויצאתי להליכת הבוקר היומית שלי. לאורך כל חיי שעות הבוקר מהוות עבורי את החלק החשוב והמקסים של היום, מרכיב משמעותי בתבנית האופטימית של אישיותי. כשמפציע השחר, ואור ראשון של זריחה רומז על צביעת השמים בעוד רגע או שניים בכדור אדום ענק שלצדיו עננים אפורים המתגוונים בפסים אדומים, מופר לאטו השקט בצלילי הטבע המתגברים, וכך מתאפשרים ארגון מחשבותיי והכנותיי ליום חדש בחיי המאושרים ואהובֵי נפשי.

יצאתי ממתחם כיכר העיר בהליכה מזורזת, ועד מהרה התגלתה לעיניי טיילת הפרושֹה לאורך חומת המגן של העיר העתיקה, שתעלה חפורה צמודה אליה בצדה החיצוני. מסביב לחומה, הבנויה מלבנים אדומות, משתרע פארק ענק ומטופח, שצומחים בו עצי יער עצומים וביניהם פרושֹים מרבדי דשא. שדרות פרחים בשלל צבעים, שבתוכן נטועות כיכרות חביבות, תוחמות שבילי הליכה שמוארים בפנסי רחוב מעוצבים המתנשאים לגבהים שונים.

היופי של נוף טבעי, שבחלקו הרב עשוי ביד אדם, קיבל את פנֵי צעידת הבוקר שלי וסייע לי לארגן את גופי ואת נפשי להמשך היום. צעדתי לאורך החומה, חציתי את התעלה שלצדה מצד לצד ובמשך כשעה השלמתי הקפה של העיר העתיקה. בחישוב קצר של משך הזמן ביחס לקצב ההליכה הבנתי שגמעתי כארבעה קילומטרים. חומת העיר שהקפתי, שרוחבה בחלקה העליון כעשרים מטר, נשמרה להפליא על ביצוריה, אולמותיה ומחסניה. רק במקומות מעטים לאורכה ניכרו סימני שחזור ושימור.

חזרתי למלון לארוחת בוקר מעודנת ובריאה עם פיני, ובעזרת צ'סלב העמסנו את הכבודה שלנו על הוואן. אדם מדהים הוא, צ'סלב, הנהג-מדריך שלנו, שהתגלה כבעל מסירות אינסופית ונכונות ללא גבול לממש ולמצות עבורנו עד תום את מסע השורשים הבלתי-צפוי שלנו.

הוואן שִייט על הכביש בנסיעה ממושמעת בדרך ללוביצ'י קרולבסקה. החלטנו שבדרך נעצור שוב באתר ההנצחה שהיה מחנה ההשמדה בלז'ץ, כדי לבקר במוזיאון שאתמול היה סגור.

שילמנו דמי כניסה ונכנסנו למוזיאון. המבנה אינו גדול, אך מספיק כדי להכיל את הסיפור הבלתי-נתפס של התקופה והמקום. העדויות הממוסמכות והמצולמות אישרו את מה שאמר לנו אתמול צ'סלב, שבמקום הושמדו כחצי מיליון יהודים במשך פחות מעשרה חודשים!

מהמסמכים המוצגים במוזיאון חודדו עבורנו גם העובדות הידועות על הקצין הגרמני בן ה-38 ריינהרד היידריך, שמונה ב-1935 לעמוד בראש הגסטפו וב-1939 לעמוד בראש המשרד הראשי לביטחון הרייך. היידריך בנה בהוראת היטלר תוכנית מקיפה ומתואמת היטב בין זרועות הממשל והצבא להשמדת יהודים ובני גזעים "נחותים" אחרים, תוכנית שכללה הקמת מחנות השמדה ברחבי אירופה, רובם בפולין, ובכללם גם מחנה בלז'ץ. התוכנית אושרה על ידי צמרת הממשל הנאצי והצבא הגרמני בוועידת ואנזה הידועה לשמצה שהיידריך ארגן (ועידה שנקראה על שם הווילה ששכנה לגדות אגם בפרבר של ברלין ובה נערכו הפגישות החשאיות של בכירי הממשל הנאצי, לרבות הפגישה לאישור התוכנית). התוכנית שאושרה נקראה "הפתרון הסופי", והיציאה לדרך של "מבצע ריינהרד" הייתה בהקמת מחנה ההשמדה הראשון - מחנה בלז'ץ! מאוחר יותר, במאי 1942, חוסל ריינהרד היידריך על ידי אנשי המחתרת הצ'כית.

עובדת היות מחנה בלז'ץ מחנה ההשמדה הראשון שהוקם לא הייתה ההפתעה היחידה שזומנה לי מתוך העדויות המצולמות והמסמכים שבמוזיאון. בהמשך הסיור במוזיאון גיליתי שני דברים מסעירים נוספים: הראשון שבהם, שהזניק את מפלס ההתרגשות שלי, היה שמו של מפקד מחנה בלז'ץ שביצע את האקציות באזור. גוטליב הרינג, קראו לו. גוטליב! כשם משפחתי!

כבר כשקראתי רקע היסטורי רלוונטי לקראת היציאה למסע, נתקלתי בשם גוטליב כשמו של מפקד האזור, אלא שאז לא קשרתי את שמו עם המחנה הספציפי שבו הושמדו בני משפחתי. במסגרת הכנותיי לנסיעה לפולין חקרתי גם את מקור השם גוטליב (Gottlieb), והסתבר לי שבתקופה שבה קיבלו השבטים הגרמאניים את הנצרות, הופיע בברית החדשה השם ידידיה, שהגרמנים תרגמו לשם גוטליב, שפירושו "אוהב אלוהים", ורבים מהם העניקו אותו לבניהם שנולדו אז כשם פרטי. כך היה השם גוטליב לשם פרטי נפוץ ונחשב בין ילידי גרמניה.

בהבזק טבעי של מחשבה תמימה אמרתי לנפשי: האם אותו גוטליב, מפקד המחנה הנאצי, לא יכול היה לחוס על בני משפחת גוטליב היהודים ולוּ רק בגלל שמם? האם אפילו שביב של חולשה רגשית-אנושית רגעית לא חלף בלבו כשראה לנגד עיניו את האנשים ששמותיהם כשמו שלו?

התגלית השנייה שזעזעה אותי והתגלתה לי בהמשך הסיור במוזיאון הייתה מכתב שכתב מפקד המחנה, אותו גוטליב הרינג. בפברואר 1942, זמן קצר ביותר לאחר שהוחלט על תוכנית הפתרון הסופי ליהודים, הוא שיגר למפקדיו הבכירים במטה האס-אס את הידיעה שלפיה מפעל ההשמדה עם תאי הגזים מוכן, והוא מבקש לבצע ניסוי. הניסוי אושר לאלתר. בתוך ימים בודדים, כפי שמציג מסמך במוזיאון, תיאר גוטליב הרינג במכתב למפקדיו את פרטי הניסוי, וחתם את מכתבו בתחושת שמחה על כך שהניסוי הצליח מאוד. כן, הרהרתי לעצמי אחוז צמרמורת, הניסוי אכן הצליח מאוד - תאי הגזים פעלו היטב ועמדו בציפיות.

אם הייתה תהִייה קלה לגבי זהות היהודים שעליהם בוצע הניסוי של מפקד מחנה בלז'ץ, הרי שמסמך אחר שהוצג במוזיאון הבהיר זאת מעבר לכל ספק: הניסוי בוצע על יהודי הכפר לוביצ'י קרולבסקה. במסמך המתאר את תוצאות הניסוי נכתב, שמהכפר שנבחר לביצוע הניסוי, כפר בשם לוביצ'י קרולבסקה, נלקחו לצורך הניסוי כ-120 יהודים.

בין שהיה זה במקרה ובין שלא - ייתכן שבמשלוח של הניסוי היו גם סבי, סבתי ובני משפחתי האחרים; כל זכר למסמכים פורמליים, לתמונות ולרכוש המעידים על קיומם של יהודי לוביצ'י קרולבסקה אמנם נמחק כלא-היה, אך המסמכים שהוצגו במוזיאון, בצירוף העדויות שעלו מחליפות המכתבים שניהל אבי בשנות החמישים והשישים עם תושבי המקום, לא מותירים ספק באשר לגורלם המר של בני משפחת גוטליב, כמו גם של הרוב המכריע של יהודי הכפר: כמעט כל יהודי שנכח במקום בעת ביצוע האקציות נרצח והושמד בתעשיית המוות של הגרמנים בבלז'ץ. רק מתי מעט מהכפר שרדו, הודות לעזיבתם את הכפר לפני המלחמה או במהלכה, קודם לפלישתם של הגרמנים לרוסיה, וככל הנראה רק שלושה ניצלו מהתופת במחנה. הסימנים מעידים על כך שככל הנראה כל בני משפחת גוטליב, למעט אבי ואחיו הרשל, הושמדו על ידי הנאצים בתאי הגזים של מחנה בלז'ץ, כיתר היהודים בכפרם.

אחת העדויות, שרמזים ממנה צוינו במכתב שנכתב אל אבי בשנות השישים והיא הִתאמתה וחוזקה כאן, בבלז'ץ, מתארת את ביצוע האקציה בכפר ואף מתייחסת לאחיו של אבא, הרשל. על פי עדות זו, של תושבת לוביצ'י קרולבסקה, הרשל "נבחר" לצאת עם יהודים נוספים לבלז'ץ, וסבי, שחשב ככל הנראה שמדובר בנסיעה למחנה עבודה, ביקש מאחד מאנשי האס-אס שביצעו את האקציה לצאת למחנה בִמקום בנוֹ, בטענה שהרשל חולה ואילו הוא, אביו, בריא ונמצא במלוא כוחו. העֵדה סיפרה שסבי אכן הגיע לבלז'ץ באקציה בעוד הרשל נשאר בכפר. עד לאקציה הבאה הספיק הרשל להתגייס לצבא הפולני, ובסיום המלחמה הוא חזר לכפרו. משהבין מה התרחש בכפרו וקלט את שעלה בגורלם של בני משפחתו ושל יתר יהודי לוביצ'י קרולבסקה, עזב מיד ועקבותיו נעלמו.

הצלבתי את העדות הזו מהמוזיאון עם הידיעות המוקדמות שגביתי דרך אבי, וקיבלתי חיזוק לעובדות שמסבירות את חיפושיו הנואשים של אבי אחר אחיו הרשל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, עד שאפסו תקוותיו למוצאו.

עכשיו גם הבנתי מדוע טרם בואי לכאן נעדר כמעט לחלוטין מהמוּדעות שלי קיומו של מחנה ההשמדה בלז'ץ, כמו גם מתודעתם של רבים אחרים. הסיבה העיקרית לכך היא מיעוט הניצולים במקום. ידוע על שלושה אנשים בלבד שניצלו מתאי הגזים בבלז'ץ. מבין השלושה, רק אחד, שנותר בחיים שנים לא מעטות לאחר מכן, מסר את עדותו ותיאר את המעט הידוע לו על קורות הקורבנות היהודים במחנה ההשמדה המקומי. בעדוּת יחידה ובודדה לא היה די, כנראה, כדי להחדיר למודעוּת הקולקטיבית-היסטורית את שמו של מחנה בלז'ץ כזירת זוועות מעוררת פלצות.

פעילותו של מחנה בלז'ץ הופסקה בשלהי 1942, עם הקמת מחנות השמדה גדולים ומשוכללים יותר כמו אושוויץ וטרבלינקה. עם זאת, עד לחודש יוני 1943 המשיכו עובדי כפייה אוקראינים, פולנים ואף כמה יהודים מיחידת הזונדרקומנדו לשרוף את הגופות במחנה, לקבור את האפר הנותר מהן בקבר אחים ולטשטש את הנעשה. בסופו של יום, אף הם נרצחו על מנת שלא להשאיר עקבות.

יחד עם שרידי האפר של הגופות התאדתה גם האחריות לפשע נגד הישות האנושית שבוצע לאור היום בבלז'ץ. ב-1945 נפטר גוטליב הרינג בבית חולים, ורק אחד מעשרות אנשי האס-אס ששירתו במחנה נשפט, וב-1965 נגזר עליו מאסר של ארבע וחצי שנים. רק אחרי שנים רבות שבהן נאספו עדויות, נאותה ממשלת פולין להקים אתר הנצחה במקום ולפתוח אותו ב-2004 לקהל המבקרים הרחב.

יצאתי מהמוזיאון מטולטל ומצומרר, מתקשה לעכל את הקורות הכמעט-דמיוניים והבלתי-הפיכים של תולדות הזמן והאנושות.

תחת הרושם הקשה של הביקור במוזיאון המשכנו בנסיעה.

לא חלפו עשר דקות ולתדהמתי התגלה בפנינו השלט הירוק עם הכיתוב הלבן שעליו מופיע שם הכפר לוביצ'י קרולבסקה. רק עכשיו הבנתי באמת עד כמה קצר הוא המרחק בין מחנה בלז'ץ לכפרו של אבי.

הוואן עצר בשולי הכביש, בסמוך לשלט. עוד בטרם דומם צ'סלב את המנוע, פתחתי את דלת הרכב ויצאתי דרוך כקפיץ לעבר השלט. הנה, זה קורה! השם לוביצ'י קרולבסקה שליווה אותי בימי ילדותי ונעוריי כשם של איזה כוכב עלום אי-שם בחלל, השם שהזכיר אבי לא פעם במסגרת חיפושיו אחר גורל משפחתו האבודה, השם הכל-כך משמעותי הזה מרצד כעת מול עיניי באותיות לבנות על גבי שלט ירוק בגודל טבעי.

כילד, כנער ואף כמבוגר, לא הבנתי את האובססיה של אבי בחיפושיו אחר בני משפחתו. לא הייתי ער לתהליכים הנפשיים שעבר ולא קלטתי מה עובר עליו כשהיה, למשל, נתקל בשם גוטליב והיה ממהר לבדוק את מקורו. מגיל 13, הגיל שבו עליתי עם הוריי ועם אחותי לארץ, נותקתי ביודעין מהמשפחה, בעקבות מצוקתם הכלכלית של הוריי, ונשלחתי לקיבוץ לוחמי הגטאות במסגרת עליית הנוער. הייתי עסוק בהתנסות הפרטית שלי להיות עצמאי ולדאוג בעצמי לעצמי, לעתידי ולגורלי. ממרחק גיאוגרפי, ובשל מיעוט הפגישות בינינו, הרשיתי לעצמי לאטום את אוזניי ועיניי ולא לקחת חלק בסערת רגשותיו המוצנעת של אבי. כנער צעיר המרוכז בהתמודדותו העצמאית החדשה עם חייו, לא גיליתי די הבנה למצבו ולמצוקתו וכמעט שמחתי כשהפסיק לדבר על הנושא בפניי.

שקיעתו של אבי חלחלה אל נפשו ואל גופו במשך שנים רבות, עד מותו. היא התאפיינה באי-בולטות בסביבה, בהשלמה עם גורל היתְמוּת ובבדידות נפשית, אף שהקים משפחה ושמר על המשכיות השם גוטליב. עקבתי אחר שקיעתו בחידלון החיים כשהתנתק באופן הדרגתי מסביבתו עם יציאתו לפנסיה, וכאבתי את כאבו כשבגיל 71 נפח את נשמתו כתוצאה מאירוע מוחי קל שעבר ובעקבות מחלת לב בה לקה. אולי הוא נפטר גם מצער ויגון על גורל משפחתו. רק אז הבנתי באמת את שקיעתו פנימה. רק אחרי זמן התברר לי שהוא כנראה התייאש וחדל מחיפושיו. רק בדיעבד נוכחתי לדעת עד כמה דרמטי היה ההיעדר הנורא של הוריו ואחיו בחייו. רק לאחר מותו הבנתי זאת באמת: אבי נותר לגמרי לבדו. ללא משפחה, ללא תמונות ומסמכים, ללא עדויות המעידות על קיומם. לא הייתה ברשותו אפילו תעודת לידה, והמסמך היחיד שהיה בחזקתו ואישר את מוצאו היה אישור שקיבל ממועצת הכפר בשנות החמישים, שלפיו אכן אדם בשמו רשום ברשומות הכפר ככזה שאכן נולד ככל האדם.

אני עומד ליד השלט עם שם הכפר ומצטלם מכל הזוויות, אוחז בו מכל צדיו. אני ממש מרגיש כאילו אני רוצה לדבר איתו, להגיד לו כמה אני מתרגש שמצאתי אותו, שהוא ממשי וקיים ולא נמצא רק בסיפורים; לספר לו שהכיתוב שמתנוסס עליו היה עבורי עד לפני רגע מין חור שחור, שמימי, אבוד ובלתי מושג, וללחוש לו שיש לי עבורו ד"ש מאבא. איזה מפגש רב-התרגשות בין אדם לשלט!

בתום דקות ארוכות ונרגשות נפרדנו מהשלט, שלרגעים הפך מדומם לחי, נציגהּ עלי אדמות של משפחתי האבודה. נכנסנו בחזרה לרכב ונסענו בנסיעה אִטית לתוך הכפר לוביצ'י קרולבסקה. הצמדתי ראשי אל החלון. אף פרט של הנוף שבדרך לא החמצתי.

עצרנו במרכז הכפר, שלא התקשינו להכירוֹ.

מספר חנויות קטנות, מסעדה, מזנון, צרכנייה. "הצרכנייה היא מקור המידע הטוב ביותר בכפר," אמרתי לצ'סלב בנימה בוטחת, מה גם שבסמוך לה מצאנו חניה.

נכנסנו לצרכנייה. צ'סלב, שכבר נחשף לסיפור המשפחתי שלי, לרבות ההתכתבויות של אבי עם תושבי הכפר ועם המועצה המקומית, החל לדובב את החנווניות במקום. ביקשתי שישאל אותן היכן בית הקברות של הכפר. הוא שאל, ואחת המוֹכרות יצאה החוצה והצביעה לכיוון כמה בניינים. "שם היה בית הקברות בעבר," אמרה, ומיד הבנתי שלאתר אין כל זכר היום.

הראיתי למוֹכרות תמונה של אישה שהתכתבה עם אבי. מריה, היה כתוב על גב התמונה, והנחנו, לכן, שזהו שמה. ביקשנו לדעת האם מישהי מהמוֹכרות מכּירות אותה, את מריה.

בתגובה לשאלתנו, הפנו אותנו המוֹכרות לבית בכפר סמוך בשם ראדה ז'ראדובסקה, השוכן במרחק של כשלושה קילומטרים מכאן, והדריכו אותנו כיצד למוצאו. "היא אינה בחיים," הן אמרו, "אך משפחתה מתגוררת שם."

בינתיים הצטרף לשיחתנו עמן זוג חקלאים נחמד, גבר ואישה שנראים בשנות החמישים לחייהם והגיעו לצרכנייה כדי למכור אוכמניות פרי עמלם. בני הזוג העידו שידוע להם שבעבר גרו בכפר יהודים רבים, אך כיום אין כאן תושבים יהודים ואף אין כל תזכורת לבניינים ולמוסדות יהודיים, למעט ביתו ומרפאתו של ד"ר וייסברג שהיה רופא הכפר.

הם הובילו אותנו למבנה שנראה מוזנח ושומם, שלדבריהם היה ידוע כביתו של רופא הכפר. גם הרופא היהודי, מן הסתם, נלקח למחנה ההשמדה הקרוב. "עד כמה שידוע לנו," אמרו בני הזוג, "התגוררה בבית הזה אחרי המלחמה אישה מבוגרת, שאין לנו מושג אם היא זו שאתם מחפשים אבל בכל מקרה בינתיים היא נפטרה."

הודנו למגדלי האוכמניות החביבים ונפרדנו מהם לשלום. ציינו לעצמנו את קבלת הפנים החמה של המקומיים ואת רצונם המפתיע ומעורר ההערכה לסייע בחיפוש אחר עדויות לשרידי משפחתי.

המשכנו לכפר ראדה ז'ראדובסקה שבו התגוררה כנראה בעבר אותה מריה מהתמונה של אבא, ושמישהו מצאצאיה אמור להתגורר שם כיום. נסענו לביתה על פי ההנחיות שקיבלנו מהחנווניות.

ממש בכניסה לכפר, שנראה קטן מכפי שתיארנו לעצמנו, כאילו התגוררו בו רק עשרות משפחות בלבד, עצר צ'סלב והצביע על הבית של מריה. הוא נכנס לחצר הבית, הסתובב בתוכה, הביט דרך חלונות הבית פנימה, חזר אלינו ואמר שאינו מוצא כאן איש. הוא ביקש מאתנו להמתין בסבלנות, ובעודנו עושים כדברו וממתינים הוא נכנס לבתים אחרים שעמדו בשכנוּת. אלא שגם בהם הוא לא מצא איש.

העפנו מבט נוסף על הרחוב ועל בתי הכפר הנראים לעין. שממה שלטה בַכול. איש לא נראה בחוצות הכפר.

"ייתכן שאנחנו לא רואים אף אחד," העליתי השערה, "פשוט מפני שהיום הוא יום שבת וכל התושבים נסעו מכאן לעיר הגדולה כדי להצטייד בקניות לסוף השבוע?"

במקום להשיב, צ'סלב ביקש מאתנו להמתין עוד כמה דקות ושוב נעלם בין בתי הכפר, הפעם בין אלה המרוחקים יותר.

בחלוף דקות רבות של המתנה ללא קצה קצהו של צ'סלב באופק, כבר התחלנו לחשוש שמשהו רע קורה כאן. כיוון שלא ידענו מה לעשות ומאחר שלא הייתה לנו ברירה, המשכנו להמתין. רק אחרי כחצי שעה של המתנה דרוכה ניתן אור ירוק להורדת מפלס החרדה שלנו. צ'סלב צעד לעברנו לצד אישה עגלגלה ונמוכת קומה, שנעלה מגפי בוץ ובגדי עבודה ושפת הגוף שלה שידרה אושר ושמחה.

כשהשניים קרבו אלינו נשפכו מפניה של האישה חיוכים קורנים ופיה פצח בשטף של דיבור. היא התנצלה על מראה הפועלת שלה ולחצה את ידינו בחמימות. צ'סלב הציג לנו אותה בשמה: אליזבטה. הוא הבהיר מיד שזוהי בתה החורגת של אותה מריה מהתמונה, כלומר שמריה הייתה אשתו השנייה של אביה.

אליזבטה הנמרצת עלתה אתנו לרכב והחלה להרעיף עלינו מידע. ראשית, היא הובילה אותנו אל בית הקברות המקומי כדי להראות לנו את קברה של מריה.

זה היה קבר זוגי מטופח, שהכיתוב החקוק בו ציין שמריה ובעלה נפטרו באותה שנה, שנת 1980. מיד הבנתי שממד הזמן מתעתע בי לחלוטין. כבר יותר משלושים שנים שמריה לא חיה, וכנראה שכשהתכתבה עם אבי בתחילת שנות השישים הייתה כבר די מבוגרת ומכל מקום לא צעירה כמו שחשבתי אלא בת דורו של אבי או אף מבוגרת ממנו.

יצאנו מבית הקברות וחזרנו לכפר של אבי, הפעם כדי לערוך בו סיור קצר בהדרכתה של אליזבטה. התחנה הראשונה בלוביצ'י קרולבסקה שהיא הובילה אותנו אליה הייתה בית המאפה של סבי. על המבנה המקורי הזה של סבא, כך התברר, הוקם לפני כמה שנים בית המועצה המקומי היפה. גם מבנה בית המרקחת החדש שעומד בצמוד לו נבנה, כנראה, על אדמת המאפייה וחנות דברי המאפה של סבא.

שטף דיבורה של אליזבטה קלח. משפחתה ואנשי הכפר, כך סיפרה, עברו אחרי המלחמה פוגרומים והתעללות קשה על ידי האוקראינים. לפי דבריה, תושבי אזורי הסְפר של פולין, הגובלים בשטחי אוקראינה של ברית המועצות בזמנו, לא השלימו עם חלוקת הגבולות שנקבעה בהסכמים שנערכו בין המדינות לאחר המלחמה ושפסקו כי שטחיהם בחזקת האוקראינים, וטענו לשייכותם לפולין. תקופת העימות באזור הסְפר שבגבול נמשכה כשלוש שנים, והשנאה לאוקראינים ניכרת בהתבטאויותיהם של תושבי הכפרים עד היום. כפי שעלתה נימה אנטגוניסטית כלפי האוקראינים בכפר משפחתו של פיני, כך גם קולה של אליזבטה הסגיר חוסר אהדה בולט כלפיהם.

כעת ביקשה אליזבטה לנסוע לביתה. היא הכניסה אותנו לדירה קטנה במבנה משותף, שמרוהטת ומעוצבת בסגנון ששלט בשנות החמישים והשישים. בדומה לחלל הבית שביקרנו בו בכפר משפחתו של פיני, גם כאן כוסתה הרצפה בשטיחים דהויים ואת הרהיטים עטפו כיסויים צבעוניים, מה ששוב הזכיר לי את ביתה של סבתי ברוסיה.

התכבדנו בתה חם ובסיפורים נוספים על מורשת הכפר שאליזבטה הציפה אותנו בהם. בעלה, כחוש ועצוב פנים, שהה באותה שעה בבית אך לא לקח חלק פעיל בשיחה. בתוך להט סיפורה, עצרה לרגע אליזבטה והודתה בפנינו שהיא מצטערת ומתביישת על כך שהיהודים תושבי כפרהּ אינם מוזכרים כלל בכתבי המורשת של הכפר ובארכיון הרשמי של המקום.

היא הושיטה לנו סֶפר שיצא לא מזמן על תולדות הכפר לוביצ'י קרולבסקה והתפתחותו שלו ושל סביבתו, ואגב כך טלפנה בנוכחותנו לאדם שגר בבלז'ץ ושלפי דבריה היה מנהל בית הספר בכפר ואף ניהל את ענייני הקהילה בכפר. "הוא איש נחמד מאוד," אמרה לנו, "שמו יוּרק והוא יוכל לעזור לי לתת לכם מידע על קורות משפחת גוטליב היהודייה ונכסיה, ועל יהודי הכפר בכלל."

קבענו להיפגש שוב בעוד יומיים, בספריית הכפר שבה היא מתנדבת, הפעם גם עם אותו יוּרק מבלז'ץ שאליו צלצלה. הודנו לאליזבטה על קבלת הפנים, על הספר ועל המידע שמסרה לנו ונפרדנו ממנה לשלום.

נכנסתי אל הוואן בתחושה שהיום הזה שונה בתכלית מיתר ימי חיי הרגועים יחסית. שזהו יום של פעם בחיים. תחושת ההתרגשות אינה ניתנת לתיאור באוזניו של מי שלא חווה סיטואציה דומה. אני אמנם נשארתי אני, מי שאני ביני לבין עצמי, אך מגירות הלב שבי נפתחו בפתאומיות, ואף נאטמו לעולמי-עד מצדן האחר, בעוצמות בלתי רגילות. בסופו של יום התבהרה בפניי התמונה כולה: היה כפר יהודי, והוא נמחק כלא-היה; היו אנשים חיים ונושמים, פועלים ותוססים, והם התאדו כלא-היו; היה רכוש והיו נכסים, ואת כולם בלעו מכונות הכחדה מפלצתיות מעשה ידי אדם, מנגנון מוות שבנתה אותה ישות אנושית. כיצד ניתן להסביר זאת? הרי הבּינה האנושית אינה יכולה לתפוס חריגה כה בוטה ממרכיב החיים הבלתי-נפרד מהישות כישות באשר היא! נכון שמאז בריאתו האדם מנסה להשמיד את עצמו על ידי השמדת בני ישותו, אך המְרָאָה לשיאים כאלה של חורבן וכלָיָה - דעת אנוש לא תוּבְנתה להבינה!

חזרנו לבית המלון בזמושץ במטרה להירגע מעט מיום נוסף של סערה רגשית עזה. בערב נמשך בכיכר העיר פסטיבל המחולות העממי הבינלאומי. האופטימיות של הדור הצעיר בעיצומה, חשבתי לעצמי, האם בתום החגיגות ההרמוניות והכל-כך אנושיות של הפסטיבל, יחזור האדם לסורו? האם יחזור להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלו, שרק מעט הושהה? האם עת לשמוח ועת להכחיד?

לבסוף הניח ראשי למחשבות הרבות שטרדו את מנוחתו. נרדמתי, ונגאלתי מהן.

יום ראשון, 22.7.2012.

על פי התוכנית נסענו ללובלין, בירת המחוז שאליו משתייכים הכפרים של משפחותינו. עד שנחזור מחר ומחרתיים לכפרי אבותינו כדי לחפש עדויות במשרדי הרשויות המקומיות ולערוך את הפגישות שייעדנו לעצמנו, תכננו להקדיש יום ביקור לעיר הגדולה והמפורסמת, ולמחנה מיידנק הממוקם בפאתיה וגובל עם אחת משכונותיה.

כשעתיים נסענו בין ערים, כפרים, יערות ושדות אינסופיים, עד שהתגלה לעינינו מחנה ענק, שלם ושמור להפליא, ממש כפי שהיה במקור. מחנה ריכוז קלאסי, על גדרות התיל הכפולות והחלודות שבו, מגדלי השמירה וביתני העץ לסוגיהם, שהזמן נתן בהם את אותותיו.

צ'סלב החל לערוך עבורנו את הסיור במקום ואנחנו הילכנו אחריו. הביקור נפתח בביתנים של מנהלי המחנה ובביתנים של האסירים. בין אלה האחרונים נמצאים גם ביתנים שיועדו לעינויים ולניסויים בבני אדם. ניכר שהושקעו יצירתיות ועמל רב בשחזור שבאתר, במצגות ובעיצוב, כדי להמחיש למבקרים את הזוועות שהתרחשו במקום שבו דורכות רגליהם.

מחנה מיידנק היה מיועד לאסירים פוליטיים ממדינות אירופה, בעיקר מפולין ומאוקראינה, וכמובן ליהודים. חלק מהאסירים הפוליטיים שוחררו או ברחו מהמחנה, ועדויותיהם סיפרו על המחנה וייעודו ועל העינויים הבלתי-אנושיים שעברו על בשרם ושרק מוח מעוּות יכול להעלות על דעתו להפעילם. עדויות קשות לעיכול, בלתי נתפסות, מאתגרות את היכולת האנושית להבין שמעשי המפלצת בוצעו בידי אדם.

באחד ממסמכי העדויות באתר היה כתוב ששמה של מפקדת האסירות במחנה מיידנק היה אלזה. מיד הוצפתי בזיכרונות מימי נעוריי, כשקראתי מתוך סקרנות שובבה, כמו רוב בני דורי, סדרה של חוברות ברמה ירודה בשם סטאלג 17, שסוּפּר בהן על ניסיונות הבריחה של שבויים במחנות לאסירים שהוקמו על ידי הגרמנים ובין היתר כיכבה בהן מפקדת המחנה והאסירות הסדיסטית אלזה. כעת הובהר לי שמחבּרי הסדרה לא בדו את העלילה ממוחם הקודח, ושהיא אכן התרחשה במציאות. אותה מציאות שהולידה את העדויות שאני עומד מולן כעת.

בחלקו הגבוה של מחנה מיידנק ניצבת אנדרטה לזכר הנרצחים, ולידה מבנה לא בולט במיוחד שמרוצף בלבנים אדומות. נכנסנו אל המבנה. מיד התגלתה הזוועה במלוא עוצמתה. שורת תנורים לשריפת בני אדם.

תמונות התנורים המיוחדים, שתוכננו בתכנון הנדסי מדוקדק, הופצו בכל העולם מאז מלחמת העולם השנייה. התנורים האלה מהווים סמל בלתי נשכח לשואת יהודי אירופה. אני מביט בהם, בגודל טבעי, ומוחי לא מסוגל לקלוט כיצד מוח אדם, הזהה לו במבנהו, יכול היה להעז לתכנן, ולבצע, שריפת בני אדם חיים. מה עבר באותם מוחות של בני העם הנאור כביכול, כשעמדו ושרפו אנשים חיים אחרים, בשר ודם כמותם? נדמה לי שהמדע המתקדם על כל ענפיו טרם הצליח לתת תשובה לשאלה הזו. לפחות לא תשובה שתניח את דעתו ובינתו של האדם הנורמטיבי, שבידיו הכלים השכלתניים הנורמטיביים.

ואף על פי כן, חשבתי לעצמי בעצב, עד עצם היום הזה ממשיכים אנשים חשוכים לבצע מעשים חשוכים בפינות אפלות בעולם. חלקם אפילו מחשיבים את עצמם עדיין לחלק מהעולם המתקדם. אז מה השתבש שם בתבנית התבוּנה האנושית? באנוֹשוּת התבוּנית?

סיימתי את הסיור במחנה עם כאב ראש טורדני, כזה שפוקד אותי רק במקרים חריגים שבהם אני מגייס את מוחי לחשיבה מאומצת מעבר לברירת המחדל של התוכנה המצויה בו.

ביקשתי מצ'סלב להוביל אותנו אל התחנה הבאה בלובלין, וסיפרתי לו על אנדג'י.

אנדג'י היה תושב לובלין, שבשנות התשעים התכתב עם אחותי. את הקשר בין אנדג'י לאחותי יצר קלמן גוטליב, בן כיתה שלי ולא בן משפחה. הוא התוודע לאנדג'י במסגרת הדרכת סיורי משלחות נוער בפולין שערך, ומסר לאחותי את כתובתו בלובלין. בעבר כתבה אחותי לאנדג'י וביקשה ממנו שינסה לסייע לה באיתור עדויות על קורות משפחתנו במלחמה בארכיבים של לובלין ובכלל. מתוך התכתבויותיהם עולה כי אנדג'י גילה רצון ונכונות לעזור, ואף העביר לאחותי עדויות בודדות ממקור שלישי, אך לא היה בהן מידע מהותי. לאחר שהחליפו ביניהם כמה מכתבים פסקה התכתבותם מסיבה לא ברורה.

הצטיידתי בכתובתו של האיש בלובלין, וקיוויתי לפגשו ולחדש עמו את הקשר. הראיתי לצ'סלב את הכתובת, ובחלוף כחמש דקות ובכמאה מטרים של נסיעה מהמחנה באותו הרחוב הגענו לבניין משותף שלפי כל הסימנים היה בניין המגורים של אנדג'י.

התרגשותי גברה. סרקנו את השמות הרשומים על תיבות הכניסה, ואכן שמו היה בין שמות דיירי הבית. צלצלנו באינטרקום, אך לא הייתה תשובה. משלא נענינו, צלצלנו לדירה שכנה. ביקשתי מצ'סלב שיברר שם על אנדג'י. מְפּתח הדירה השכנה יצאה אישה ואמרה לנו כשרֶטט של הפתעה בקולה: "האיש מת לפני כעשר שנים. וכנראה שאשתו יצאה היום אל העיר."

האישה מסרה לנו את מספר הטלפון של אשתו של אנדג'י ושל בנו, ובערב טִלפנו לשם. אשתו של אנדג'י לא זכרה במה מדובר וטענה שגם בנה לא היה מעורב בכל התכתבות דומה.

שוב חשתי כיצד ממד הזמן מתעתע בי. הרי כשתכננתי את המסע בהתלהבות ובהתרגשות, לא עלה כלל בדעתי שאותם אנשים שעמם התכתבו אבי ואחותי הם למעשה בני דורו של אבי ורבים הסיכויים שאינם עוד בין החיים.

חזרנו למלון הממוקם במרכז העיר, התארגנו מעט ויצאנו לסייר בעיר העתיקה.

כמו כל עיר אירופאית עתיקה מימי הביניים ואילך, גם העיר העתיקה של לובלין מוקפת חומות, שבהן שערי כניסה גדולים, ובטבורה, לצד כיכר העיר המרכזית, מתנוססים ארמון הממשל וכנסיות. העיר העתיקה נשמרה בחלקה, ובחלקים אחרים שלה היא משוחזרת בטוּב טעם. חלק מבנייני העיר מוגנים במסגרת פרויקט השימור הלאומי. על אחדים מהם נתלו שלטים שהצביעו על נוכחות מוסדות יהודיים, ושלטים בבניינים פרטיים אחרים הבהירו שהתגוררו בהם האושיות הנחשבות של העיר.

במבנה גדול במיוחד שניצב מחוץ לחומות העיר העתיקה ובסמוך אליהן, שוכנת ישיבה יהודית היסטורית וידועה שנוסדה ב-1930 על ידי הרב מאיר שפירא, שנודע כאדם משכמו ומעלה והיה גם הרב של לובלין. זוהי ישיבת "חכמי לובלין". לרגל שיפוצים היה הבניין ריק וסגור לביקורים, אך הוא נפתח במיוחד עבורנו על ידי אב הבית.

לאחר הביקור במבנה הישיבה חזרנו אל בין חומות העיר העתיקה כדי לאכול ארוחת צהריים במסעדה ביתית שבה מגישים מאכלים פולניים מסורתיים כמו מרק בוליון, לביבות וכופתאות ממולאות בתפוחי אדמה או בכרוב או בתרד ובשר. אלה בדיוק המאכלים האהובים על פיני ועליי.

על בטן מלאה יצאנו דרך אחד השערים שבחומת העיר העתיקה והמשכנו לצעוד במדרחוב. כמו ברבות מערי אירופה, גם במדרחוב הזה שבלובלין ישבו צעירים שניגנו נעימוֹת קלאסיות בכלֵי מיתר. רובם לומדים בקונסרבטוריון, ומנעימים לעוברים ושבים מנגינות על צ'לו, ויולה וכינור כדי להצליח לממן את לימודיהם.

נעצרתי ליד עלמת חן צעירה ונאה שפּרטה ביצועים מוזיקליים בוסריים על כלי המיתר שלה, וביקשתי שתשמיע לי סונטות של מלחינים ידועים מהמאות ה-18 וה-19. פיני, שכבר מכיר היטב את חולשתי לעניין זה, ניאות לעצור אף הוא מהליכתו והצטרף אליי. אף שניכר היה בה שנגינתה טרם הבשילה, התענגתי והתמוגגתי מביצועיה ואף השארתי לה, באריזה הפתוחה לרווחה של כלי הנגינה שלה, תמורה נאותה של כסף - הרבה יותר מהמטבע היחיד שנהוג לזרוק לשם.

אל המלון חזרנו לצורך מנוחה והכנות לקראת יום הסיור של מחר, לא לפני שביקרנו בקניון הסמוך ונכנסנו לחנות של סוני כדי לקבל שירותי תיקון למצלמת הווידיאו שלנו שהתקלקלה.

יום שני, 23.7.2012.

גם הבוקר קמתי השכּם לצעידת הבוקר השגרתית שלי שאורכת כשעה. הפעם צעדתי לאורך המדרחוב הקרוב. מזג האוויר הלובלינאי קיבל את פניי במשב רוח קריר, רענן וצלול, ואִפשר לי ליהנות מהמראות והקולות של העיר המתעוררת, ולהתבונן באנשים הממתינים בתחנות האוטובוסים לקראת יום חדש.

מילאנו את המצברים בארוחת בוקר אופיינית לבתי מלון ויצאנו אל הוואן שלנו, שהתניע בדרכו אל לוביצ'י קרולבסקה, הכפר של אבי. היום צפוי לנו המפגש הנוסף עם אליזבטה, וגם עם יורק שהבטיחה להכיר לנו. בדרך לַכפר עצרנו בעיר המחוז שלא פעם שמעתי את שמה מאבי, תומַשוב לובלסקי (Tomashow Lubelsky), ונכנסנו לאחת מהחנויות שבה כדי לקנות מתנות למשפחות שקיבלו ושעוד יקבלו את פנינו בסבר פנים לבבי ביותר. פיני אף קנה מצלמת וידיאו חדשה במקום זו שהתקלקלה ותיקוּנהּ לא צלח, להנצחת המשך המסע.

נכנסנו בפתח הכפר לוביצ'י קרולבסקה ונסענו ישר לספרייה. אליזבטה כבר המתינה לנו שם, כפי שסיכמנו, כולה קורנת מאושר. היא הכינה עבורנו מבעוד מועד ספרים ומסמכים שפורסמו במהלך השנים על לוביצ'י קרולבסקה.

ירדנו אל חצר החניה של הספרייה וחיכינו ליורק. כעבור כרבע שעה הגיע הרכב שלו וחנה ליד הוואן שלנו. מהרכב הגיח אדם מלא גוף, שפסע לעברנו וחיבק את אליזבטה בחום. "תכירו, זה יוּרק," הציגה אותו אליזבטה בפנינו, ואחר כך הציגה אותנו בפניו.

הגשתי ליוּרק את המכתבים שהיו בידי, אלה שהוחלפו בין אבי לבין חברי מועצת הכפר. הוא עיין בהם, ובסופה של קריאה ביקש מאתנו שניסע אחרי הרכב שלו לבלז'ץ.

הגענו שוב לאתר ההנצחה ויוּרק ביקש שנבוא אחריו למוזיאון. הוא ידע שכבר ביקרנו במוזיאון, אך רצה להראות לנו תמונות ומסמכים מיוחדים שעשויים להמחיש לנו משהו על קורות יהודי הכפר. אלא שלאכזבתו, התברר שהמוזיאון סגור.

הסתובבנו בסיבוב פרסה ונכנסנו לחצרו של בית, על פי הנחייתו של יוּרק. הוא ביקש שנתיישב מסביב לשולחן-גן בכניסה לבית, ושנביט מעבר לכביש ונזהה שם תחנת רכבת קטנה וישנה שעומדת כחמישים מטר משער אתר ההנצחה. במיומנות רבה תרגם עבורנו צ'סלב את דבריו של יורק כמעט באופן סימולטני, ושניהם הותירו אותנו נדהמים לנוכח הסיפור: מסתבר שחצר הבית שאנחנו מצויים בה כעת היא חצר בית משפחתו של יורק לדורותיה, ושאביו עבד כמנהל תחנת הרכבת הקרובה הניבטת אלינו. באחד הימים הודיעו מפקדי המחנה לאביו של יורק שאמורים להגיע למחנה העבודה שזה עתה הוקם בקרבת מקום מאות עובדים, ושעליו לקבלם ברדתם בתחנה ולכוונם אל שער המחנה. ימים ספורים לאחר מכן גבר קֶצב המשלוחים, ואביו תהה לפשר העניין, בעיקר משום ששֹם לב לכך שאנשים נכנסים אל המחנה עם מיטלטליהם אך איש לא יוצא מהמחנה החוצה. חשדוֹ גַבר, והוא החל להבין שהמחנה אינו מחנה עבודה כפי שנאמר לו, אלא מחנה השמדה נורא. זמן קצר אחרי שקלט מה מתרחש מתחת לאפו הוא ברח מהתחנה. כך ניצלו חייו.

לבי נפעם מהסיפור של יורק, שצ'סלב תרגם באוזניי. מיד חשבתי: ייתכן שאביו של יורק קלט את בני משפחת גוטליב עם הגעתם לכאן ברכבת, והפנה אותם, אמנם ללא ידיעתו, לעבר שער המוות!

כעת אמרה לנו אליזבטה בנימה מתנצלת כי לצערה עליה לחזור לפעילותה בכפר. היא ביקשה מידידהּ יורק שימשיך להדריך אותנו בסיור בלוביצ'י קרולבסקה ובסביבה הקרובה, ושימלא אחר בקשותינו. חזרנו לחניה של הספרייה בכפר, נפרדנו מאליזבטה והודנו לה על תרומתה הרבה במידע שמסרה. לאחר לחיצות הידיים והחיבוקים הענקתי לה במתנה סיר איכותי לבישול ירקות מאודים, מה שגרם לה למבוכה קלה.

עכשיו נותרנו עם יורק, והוא התגלה לנו לא רק כמי שיכול לשפוך אור על קורות משפחתי בזכות פיסות המידע שהוא תורם לנו, אלא גם כאדם שמח וטוב לב השופע מליצות וחיוכים. לאחר שאליזבטה נפרדה מאתנו הוא קרא שוב את המכתב שכתבו חברי מועצת הכפר לאבי, וביקש ממני לצאת מהחניה ולעמוד על המדרכה הצמודה לדרך הכניסה הראשית אל הכפר.

"לפי הכתוב," אמר לי יורק, בתרגומו הסימולטני של צ'סלב, וסימן לי בידו שאתקדם, "הספרייה וגם אולם האירועים הענק שבהמשכה ואף המסעדה שבכניסתו יושבים על אדמות שהיו בעבר בבעלותו של סבא שלך."

רעד צִמרר את גופי. יורק ביקש שאתקדם לכיוון מבנה תחנת החשמל שנשקף במרחק של כ-300 מטרים מאתנו. זוהי תחנת חשמל המופעלת בעתות חירום באמצעות גנרטור, ולדברי יורק היא מהווה את גבולות הקרקע המתוארת במכתב ושהייתה שייכת לסבי.

נסענו עוד כברת דרך קצרה מאוד, ואז הצביע יורק על אותו מבנה נטוש שהיה ידוע כביתו של רופא הכפר היהודי ושלפני יומיים אמרו לנו מגדלי האוכמניות בצרכנייה שבעבר גרה בו אישה שבינתיים נפטרה. "האישה הזאת שהם דיברו עליה היא אימא שלי," הפתיע אותנו יורק בחיבור קצוות בלתי צפוי.

כעת המשכנו בנסיעה קצרה אל הכפר השכן. בשלב זה הבנתי שלוביצ'י קרולבסקה היווה למעשה בעבר מרכז אזורי לניהול אדמיניסטרטיבי ואף תפקד כמרכז קניות עבור כמה כפרים קטנים שבהם משקים בודדים. אחת ההוכחות לכך הוא השוק הקטן והישן שהוקם ליד הצרכנייה ובסמוך למשרדי הנהלת הכפר, ושפעל ביום הראשון לביקורנו כאן.

עצרנו ליד שלט שמכוון לדרך המתפתלת בתוך שדות אינסופיים. מכאן, אמר יורק, על פי הכתוב במכתב, מתחילים שטחי השדות של סבי משני צדי הכביש. נסענו בדרך כעשר דקות, ולשדות באמת לא היה סוף. ובכל זאת, בסופו של דבר הגענו למגדל קידוח. לדברי יורק, כאן התגלה גז בהיקפים גדולים. נו, חשבתי לעצמי באירוניה, עכשיו אוכל אולי סופסוף להצטרף למועדון ברוני הגז בארץ.

פיני היה ענייני יותר. "מי מעבד את השדות העצומים האלה?" הוא שאל את יורק, ויורק השיב: "עד לפני כמה שנים עיבד את שטחי השדות האלה בית הספר החקלאי של האזור, ובשנים האחרונות הממשלה מחכירה את השטחים לחקלאים."

עכשיו הכול התחבר במוחי באופן צלול. החכרת שטחים היא פעילות חדשה יחסית בפולין, למיטב ידיעתי, מאז שהממשלה הלאימה וחילקה מחדש את הקרקעות שחמדו אזרחים פולנים מיד אחרי המלחמה והחזיקו בהן באופן פרטי בשנות השלטון הקומוניסטי. רוב האדמות שחמדו האזרחים בפולין אחרי המלחמה היו, כמובן, אדמות של יהודים - אלה שהושמדו ואלה שברחו או הסתתרו וניצלו. על פי עדויות ששמעתי וקראתי בשנים האחרונות מהתקופה ההיא, לא פעם חזרו ניצולים יהודים אחרי המלחמה לאדמותיהם המקוריות, והפולנים, שכבר השתלטו עליהן, טבחו בהם כדי להימנע מהשבת הגזל. יש לשער כי חלק מהיהודים ששרדו את המלחמה כה חששו מהטבח הצפוי להם במקרה שיחזרו לאדמותיהם הגזולות, עד שהעלימו את עצמם מפולין לָעַד תוך טשטוש עקבותיהם. לא מן הנמנע שזה מה שעשה הרשל, אחיו של אבי, מיד לאחר שחזר לכפר בתום המלחמה. לא מן הנמנע שזה גם מה שהנחה את אמי, כשלאורך השנתיים שבהן חיינו בפולין בשלהי שנות החמישים הדפה כל רעיון של אבי לחזור ולבקר בכפר.

ממרחבי השדות הפתוחים חזרנו לכפר, שצמח מאז תקופת המלחמה והיה לעיירה מרכזית באזור המאכלסת כ-3,000 תושבים. יורק הוביל אותנו אל שכונת וילות גדולה שנבנתה בשנים האחרונות בפאתי העיירה, והראה לנו שרידי ביצורים בשדות הסמוכים לה. משם המשכנו לאזור התעשייה החדש של העיירה, ודרך אזור התעשייה הקטן והישן נסענו אל תחנת הרכבת ההיא, שכמעט נסתרת מהעין.

ירדנו מהרכב. מולנו התגלה מבנה ישן ונטוש, שדלתו הראשית הסגורה וממוסמרת במסמרים באמצעות שני קרשים גדולים מעידה כי התחנה אינה פעילה. השלט הדהוי הצביע על מיקומה ושמה של התחנה: לוביצ'י קרולבסקה.

בצמוד למבנה התחנה השתרע "רציף אי", שהפריד בין שתי מסילות ברזל שעברו משני צדיו. רכבת מקומית, בעלת שלושה קרונות הדומים לאלה של רכבת קלה, חלפה על פנינו מבלי לעצור. עמדתי על רציף האי שבין שתי המסילות, ועשיתי פוזות למצלמה של פיני. ואז באה המכה שהנחית עלינו יורק.

"אתה עומד עכשיו ממש על הרציף שממנו נלקחו יהודי הכפר להשמדה בבלז'ץ," חתך קולו את האוויר בעובדה הקרה והנוראה.

בתוך חלקיק שנייה איבדתי שוב את תחושת הזמן והמרחב. אני חושב שבאותו הרגע גם פקדה אותי חולשה בלתי נשלטת ואיתה הגיע המשבר הרגשי. עיניי דמעו, והדמעות שזלגו להן מעצמן מיסכו את אישוניי וערפלו את ראייתי. רק צבע לבן נראה מבעדן - צבעו (החריג) של הרציף.

איני יודע כמה זמן בדיוק הייתי שרוי בתוך אותה תמונה דמיונית שהופיעה לנגד עיניי, אבל במשך מספר שניות לפחות ראיתי את עצמי עולה עם רוחות רפאים לתוך קרון עץ מבלי לדעת על מה ולמה. רק אחרי שנרגע מעט ההלם בנפשי חזרה אליי ראייתי, ועיניי שבו לקלוט את הירק הטבעי שסביבי מבלי שיסגירו דבר מהזעזוע שאחז בי.

ביציאתנו מתחנת הרכבת שאלתי את יורק היכן נמצא בית הקברות היהודי המקומי, והוא ענה לי בפשטות: "מצד ימין שלך."

הבטתי לימיני. שכונה קטנה של בתים תלת-קומתיים הייתה שם. הבנתי מיד: בתי השכונה נבנו על עצמות היהודים המתים. והרי כפי שהבהירו יורק ואליזבטה, בתקופת השלטון הקומוניסטי התפתח הכפר לעיירה המשלבת בתחומיה שכונות מגורים חדשות ומשרדי ממשל עם אזורי תעשייה מבלי להותיר עקבות וזכר לכפר היהודי שהיה כאן לפני המלחמה.

הגענו לבית מועצת העירייה, שבו שכנו משרדי ההנהלה המקומית, ושביקרנו בו שלשום עם אליזבטה. "לפי העדויות של תושבי המקום," אמרתי ליורק וצ'סלב תרגם, "מבנה המועצה הזה נבנה על חורבות בית המאפה והמאפייה שהיו שייכים לסבי."

יורק רק ענה לי שפרט זה אינו כתוב במסמך שמסרתי בידיו, ובכך חתם את הסוגִיה.

חזרנו לחניה של הספרייה ונערכנו לפרידה. הודיתי ליורק על הזמן שהקדיש לנו ועל המידע שתרם לנו, והוא מצדו ביקש שאשאיר בידיו את אותו מסמך שיצא אל אבי ממועצת העירייה והבטיח לעזור לי במידע נוסף, בעיקר לגבי הנכסים הרשומים על שם סבי.

צמאים ורעבים התיישבנו במזנון של אוכל מהיר במרכז העיירה. אכלנו פיצה, לגמנו משקה קר, ואגב כך התחלתי לנסות לעכל את שעבר עליי כאן, בכפר-עיירה של אבי. ליתר ביטחון, וכדי שלא לא אשכח דבר, הקלטתי את עצמי ברשמקול.

בעודי מקליט את עצמי שֹמתי לב שבסמוך לנו ניצבת אנדרטה. ניגשתי לראות את הכיתוב החקוק בה. כפי שתיארתי לעצמי, התברר שאכן מוטבעים בה שמותיהם של הנופלים תושבי הכפר ללא כל אזכור של שמות התושבים היהודים, שלפני המלחמה היו הרוב המוחלט של הכפר. כפר יהודי שלם נמחק כליל; תושביו היהודים הפכו לאפר ואבק, תוצרי תעשיית המוות של הגרמנים, והמבנים שאכלסו אותם והשטחים שהיו בבעלותם הולאמו או שנוכסו לאחרים והפכו את ייעודם וצורתם לחלוטין. רק השם נשמר. אין דין ואין דיין! השופט העליון, חורץ הגורלות הבלתי-נראה, זה שגורל האנושות נתון בידיו, הוא הישות בעלת הבּינה האנושית הנאורה-כביכול שהמיתה כליה על עצמה. אבסורד בלתי מפוענח, שנדמה לי, למרות האופטימיות הטבועה בי, כי הוא יוביל את האנושות על פני כדור הארץ לחידלון תוך זמן קצר.

סיימנו את סיורנו בלוביצ'י קרולבסקה וחזרנו לדז'יקי סטארי כדי לחפש עדויות.

שוב חצינו כפרים ציוריים ועיירות יפות, יערות עבותים ושדות טבק אינסופיים, בדרך לדרום מחוז לובלין בגליציה. זהו חבל ארץ יפהפה, מפותח, יעיל וידידותי בכל הקשור בתשתיות הכבישים המחברים בין יישוביו ובשילוט ובהכוונה שביניהם, שמקלים את ההתמצאות ואינם מאפשרים ללכת לאיבוד.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות שֹמנוּ פעמינו לבניין משרדי הכפר דז'יקי סטארי, במטרה לברר פרטים על אודות משפחת פישלר ונכסיה. לדאבוננו היו המשרדים סגורים, ובמקום פגשנו רק עובדת ניקיון, שהבהירה לנו ששעות העבודה הסתיימו להיום.

נסענו לראות פעם נוספת את הרכוש הנטוש של משפחת פישלר, המעיד על היקף נכסיה ועל עושרה, ועמדנו להיפרד מהמקום. אלא שלפני עזיבתנו את הכפר, החלטנו להיכנס שוב לחצרו של הקשיש שפגשנו בביקור שערכנו כאן ביום שישי.

בני משפחתו של הקשיש יצאו לקראתנו בשמחה, אם כי בהפתעת-מה על שחזרנו. פיני העניק להם מתנות - סירי בישול איכותיים ומיקסר - כהוקרה על קבלת הפנים הפתוחה והלבבית שערכו לנו ועל מסירת העדוּת המפתיעה על משפחתו. בתגובה, פצח הקשיש בשטף דיבורו ובקולו הרם החל משחזר פעם נוספת את אשר העיד שלושה ימים קודם לכן. דבריו הניעו גם את יתר בני משפחתו המבוגרים להפליג בזיכרונות ובתיאורים על עושרה של משפחת פישלר.

ביקשנו מהם בנימוס לסיים את הפגישה, שכּן הערב כבר יורד ומחכה לנו עוד נסיעה ארוכה עד למחוז חפצנו, העיר זמושץ.

נפרדנו ממשפחת הקשיש בנפנוף ידיים. מנקודת מבטי, כשעיניי נצמדות לשמשת חלון הוואן המתניע אל היציאה מהכפר, נראתה זו משפחת חקלאים ענייה ומרושלת מלבושים, העומדת בחצר בלתי מטופחת בעליל, שבניה מופתעים מהביקור שזכו לו זה עתה מצד אורחים בלתי קרואים שנחתו על אדמתם מכוכב אחר וגרמו להם לחזור אחורה בזמן ואגב כך להעלות על פניהם הבעות שמחה ולוּ רק לדקות אחדות.

עמוסי חוויות רגשיות מאירועי היום חזרנו למלון שבכיכר העיר העתיקה של זמושץ. בלובי של המלון פגשנו בקבוצת מטיילים ישראלים. על פי לבושם ועגתם, ניכר היה בהם שאלה קיבוצניקים. פיני תהה כיצד אני מזהה את מקוֹרם בקלות שכזו, ואני הבהרתי שקיבוצניק מזהה קיבוצניק מקילומטרים. שאלנו אותם מאיזה קיבוץ הם, הם השיבו שהם חברי יוטבתה, ומכאן התנהלה שיחה פתוחה וחמה, הן על חוויות המסע שלהם ושלנו והן על נושאי חולין שרק ישראלים מצויים יכולים לדון בהם אלה עם אלה.

יום שלישי, 24.7.2012.

אחרי צעידת הבוקר המסורתית שלי מסביב לחומות העיר העתיקה ועליהן, ובסיומה של ארוחת הבוקר, נפרדנו מבית המלון החמוד שאירח אותנו לשלושה לילות.

ערב לפני כן המליץ לנו צ'סלב לפקוד את הארכיב של העיר זמושץ ולחפש בו מסמכים ועדויות על משפחותינו, וכעת היו פנינו מועדות לשם.

נכנסנו לארכיב העירוני והתיישבנו במשרדה של המנהלת. מולנו ישבה אישה פולניה מטופחת ומצודדת במיטב שנותיה, וצ'סלב הסביר לה את מטרת ביקורנו כאן. בתגובה קראה המנהלת לאחת מעובדות הארכיב וביקשה ממנה שתעניק לנו את השירות המבוקש.

מסרנו לעובדת הארכיב את הפרטים הידועים לנו והתחלנו לתחקר אותה מעט. היא אמרה שקיימים בארכיב כרכים עבי קרס שבהם רישומים מהכפר לוביצ'י קרולבסקה, אך אלה תקפים רק עד שנת 1911. כמו כן, היא הצטערה לבשר שמהכפר דז'יקי סטארי אין בארכיב אף מסמך.

התבקשתי על ידיה למלא אינספור טפסים, ורק לאחר שהשלמתי את המלאכה הורשיתי לקבל לידיי שני כרכים המכילים מסמכים הקשורים בלוביצ'י קרולבסקה. התחלתי לעיין ברישומים שהיו בהם משנת 1880. חישוב מהיר העלה שאז אולי רק נולד סבי.

דפדפתי ועלעלתי בכרכים, ולאחר זמן-מה מצאתי ארבעה-עשר רישומים המאזכרים את השם גוטליב. ברישומים אלה, שנרשמו בעט ציפורן בכתב-יד מסודר וקריא להפליא, הופיעו שמות פרטיים של בני משפחתי שאוזכרו כאן לידתם וחתונתם, ואף צוינו שמות האנשים שהיו עדים לאירועים אלה.

לאחר שהובהר לי כי אין אפשרות לצלם או לסרוק את הרישומים הללו בַמקום ולקבל את הצילומים לידיי, ביקשתי מעובדות הארכיב שישלחו לי עותקים מהם. לשם כך התבקשתי למלא טופס נוסף, של תשלום בגין השירות, ולשלם כמובן, והובטח לי כי החומרים יישלחו לכתובת שמסרתי. בסיום ההליך הודנו לעובדות הארכיב על השירות, ויצאנו לנסיעה שארכה כשעה ורבע, בין נופים יפהפיים שכבר היו מוּכּרים לנו, עד לדז'יקי סטארי.

נכנסנו לבניין משרדי הנהלת הכפר, ומשביקשנו לברר על מסמכים שעשויים היו להישמר כאן ויכולים להעיד על משפחת פישלר, הפנו אותנו למנהל הראשי. הסברנו לו את מטרת בואנו, והוא, ללא היסוס, הבהיר לנו בדיבור חותך וחד שלא קיים במשרדי ההנהלה כל ארכיב וכל מסמך מהתקופה המבוקשת. "נסו למצוא את מבוקשכם בארכיב של העיר פְשֶמִישֶל," הציע לנו, ואמר כי עיר זו נמצאת במרחק של כשעה נסיעה מהכפר.

לבי זינק למשמע שֵם העיר. הייתה כבר שעת צהריים, ועל פי התוכנית המקורית היינו אמורים לחזור כעת לקרקוב, אבל החלטנו לשנות תוכניות ולנסוע לארכיב שבפְשֶמִישֶל, גם בכדי למצוא שם מסמכים הקשורים במשפחתו של פיני וגם משום שהעיר הייתה קרובה ללבי. ב-1957, כשהייתי בן 11, היגרנו, הוריי, אחותי ואני, מרוסיה לפולין, לאחר שהשלטון הרוסי אִפשר למי שהיו אזרחים פולנים לפני המלחמה לחזור לארצם. למזלי הרב, ניצל אבי את ההזדמנות הזו כדי לחזור לפולין מתוך מטרה לממש את חזונו ואת כמיהתו ולעלות לארץ ישראל, מדינת היהודים. עליית היהודים מפולין בשנים 1960-1956 כונתה "עליית גומולקה", על שם נשיא פולין הרפורמיסט באותם השנים, ולדיסלב גומולקה, והייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין אחרי השואה. חצינו את גבול רוסיה עם מזוודות בודדות והגענו לעיר הגבול הפולנית. שמה של עיר הגבול בפולין היה פְשֶמִישֶל. עם שובי כעת אל העיר הזו, נסגר כביכול חלק ממעגל חיי.

התקשיתי להאמין שאני חוזר לשם, אבל זיכרונותיי כבר הציפו את ראשי. במחנה המעבר של המהגרים בפְשֶמִישֶל שַהינו, הוריי, אחותי ואני, במשך כשלושה ימים עד שהוסדרו כל הטפסים וענייני הניירת הדרושים לצורך שהות הקבע שלנו בפולין, ובין פריטי המזון שהוגשו לנו שם על בסיס יומי בלטה המרמלדה, פרוסות של ריבה קרוּשה, שטעמה ערַב לחכי כילד וזכור לי לטובה גם היום.

נרגש ושטוף זיכרונות צעדתי לצד פיני וצ'סלב בדרכנו לאתֶר את בניין הארכיב בפשמישל. אלא ששוב נאלצנו להתבשֹר כי המשרדים סגורים, הפעם לרגל יציאה לחופשה מרוכזת של רוב עובדי הארכיב. אחד מהעובדות הבודדות שבכל זאת נשארו בסביבה הסבירה לפיני את ההליך שעליו לבצע כדי לקבל את המסמכים שהוא מבקש, לכשיחזור הארכיב לתִפקוד מלא.

פיני עשה את הנדרש, ולאחר מכן יצאנו לשיטוט קצר בכיכר העיר העתיקה והתיישבנו במסעדה סמוכה לאכול ארוחת צהריים. העיר פשמישל בנויה על הרים מיוערים ולא גבוהים במיוחד, והיא נחשבת לאחת הערים היפות בפולין, הן בשל הנוף המקיף אותה וניבט ממנה והן בזכות מִבניה ורחובותיה ההיסטוריים. התענגנו על המַראות, אך דווקא המזון שהוגש לנו במסעדה שבעיר לא היה מן המשובחים שאכלנו בפולין.

שאפנו עוד מעט מהאוויר של נופי פשמישל המרשימים ויצאנו לכיוון קרקוב.

לפנות ערב התמקמנו בבית המלון בקרקוב שצ'סלב הזמין עבורנו יומיים קודם לכן. ביקשנו חדר זוגי גדול, ובתום החיפושים אחר חדר פנוי החליט מנהל המלון לתת לי ולפיני סוויטה פנויה המשקיפה על כיכר העיר העתיקה התוססת של קרקוב. הייתה זו סוויטה מרווחת ונאה, בת חמישה חדרים, סלון, מטבח ופינת אוכל. לפני ששקענו במנעמיה, נפרדנו מצ'סלב בחיבוקים ובתודות אינספור. אמרנו לו ששירותיו היו יוצאים מהכלל, ושמסירותו והתמסרותו אלינו ריגשו אותנו לא פחות מהרבה התרגשויות אחרות שחווינו במסע. החלפנו בינינו כתובות ומספרי טלפון, והענקנו לו ביד רחבה טיפ שמן שהביך אותו למדי.

רגע לפני שצללתי אל מיטת המלון הנוֹחה צלצלתי לבתי הבכורה, יובל, ששהתה באותה עת בקרקוב לרגל כנס מקצועי. קבענו להיפגש למחרת.

יום רביעי, 25.7.2012.

קרקוב ממוקמת על גדות נהר ויסלה. זוהי עיר היסטורית יפהפייה הנחשבת כמרכז תרבות ואמנות וכעיר אוניברסיטאית בינלאומית מובילה. יותר ממיליון תושבים מאכלסים אותה ומתוכם כ-200,000 סטודנטים. למזלה, לא נפגעה קרקוב מהפצצות במלחמת העולם השנייה ובנייניה היפים נשמרו היטב. אתריה העתיקים השמורים אף קיבלו הכרה חשובה כשב-1978 הכריז אונסק"ו על העיר כולה כאתר מורשת עולמית. כשמונה מיליון תיירים בשנה נוהרים לקרקוב, ואף אני נמניתי עמם כשביקרתי בעבר ביקור חטוף בעיר. כבר אז היא הותירה עליי רושם עז. בצעדת הבוקר שלי היום בעיר, ובאלה שערכתי בשלושת הימים הבאים, למדתי להכיר חלק מהסמטאות והרחובות שבתחומי העיר ההיסטורית, קרקוב העתיקה, והעשרתי את התמצאותי ואת היכרותי עם העיר באמצעות שירותי ההסעה בקרוניות לתיירים.

נפגשתי עם בִתי יובל, כפי שקבענו אמש, בבית המלון הקטן שבו היא לנה, לא הרחק מבית המלון שפיני ואני התאכסנו בו. יובל היא דוקטור לאנטומולוגיה, ובין הקונגרסים הבינלאומיים בתחום התמחותה שבהם הוזמנה לקחת חלק היה גם הקונגרס הבינלאומי באוניברסיטה בקרקוב. בהמשך השנה היא הוזמנה להרצות בקונגרסים דומים בדרום קוריאה ובפלורידה. באורח מקרי לחלוטין יצא שהקונגרס שלה התקיים במועד שבו ערכתי את מסעי בפולין ואת ביקורי בקרקוב. לא תיאמנו זאת מראש, וצירוף המקרים הזה רק חיזק את סוגיית המקריוּת שליוותה אותנו בחלקים לא מעטים ממסענו בפולין.

היה זה יום חופשי עבור יובל מבחינת תוכנית הפעילות שלה במסגרת הקונגרס המקצועי. ניצלנו את היום הזה לבילוי משותף בעיר, אירוע שלא חווינו כנראה מאז שהייתה ילדה או נערה.

בצהרי היום מצאנו את עצמנו מסיירים ביחד בגטו קרקוב וברובע היהודי, ולאחר מכן הקדשנו את זמננו המשותף הנדיר ביחד לקניית מתנות לילדיה - נכדיי - ולבעלה, וכן לה עצמה. ביקשתי ממנה שתאפשר לי לממן את קניית המתנות. "זה יעשה לי את היום ויעצים לי את המפגש המיוחד איתך," נימקתי בפניה את בקשתי. היא נעתרה. עמוּסי מתנות ארוזות בשקיות פלסטיק נכנסנו יחד למסעדה נחשבת בכיכר העיר העתיקה, והתיישבנו לסעוד ארוחת צהריים משותפת, שגם אליה התעקשתי להזמינהּ.

בביקורי החטוף בקרקוב בעבר כבר פקדתי את המסעדה הזו, ולכן יכולתי להמליץ לה בפה מלא על מרק בוליון, מרק העוף הפולני, שיכול היה להרגיע כל קיבה שלא הייתה רגילה למזון הפולני ושנאלצה לחוות ממנו יום קודם. הייתי נרגש לאכול ארוחה אינטימית בחברת בתי המקסימה, ועוד בקרקוב! סיפרתי לה בקיצור על קורותינו בימים האחרונים במסגרת מסע השורשים שלי ושל פיני. פה ושם נדרשתי לריסון התרגשותי, שגברה עם שטף דיבורי.

מאז שבגרה, לא הזדמן לי לבלות זמן איכות אמיתי עם בתי כפי שהזדמן לי כאן, במפגש המקרי הזה איתה בקרקוב. אלה הם רגעי הקסם הקטנים של החיים, שלמענם אתה חי ועמל. האושר שטמון ברגעים האלה שלי מקוֹרוֹ בבת זוגי ובמשפחה הענפה שיצרנו יחד - ילדיי ונכדיי היפים והמקסימים - וכן בחברי ילדות שאני מצוי עמם בקשר עד עצם היום הזה ובחבריי הטובים האחרים שבמשך השנים אנחנו מלווים אלה את אלה בימים טובים יותר ופחות. גם עיסוקיי המרובים והמגוונים תורמים את שלהם לאושרי, וודאי שהעבודה, המספקת לי חדוות יצירה, וכן עצם קיומי. ליוויתי את בתי לבית המלון שבו השתכנה, ועל פי הצעתה קבענו להיפגש בערב עם חבריה במסעדה איטלקית טובה ומומלצת.

בערב התברר שההמלצה על המסעדה האיטלקית אכן הייתה במקומה. כאשר נפרדתי ממנה לאחר הסעודה, הזכרתי לבתי שסיכמנו כי אוכל להיות נוכח בהרצאה שהיא אמורה לתת במסגרת הקונגרס מחרתיים. היא אישרה את הסיכום שלנו ופנתה מחויכת לחדרה.

חזרתי למלון שלנו ושאלתי את פיני כיצד הוא העסיק את עצמו ביום המהנה בחיי. הוא התייחד עם עצמו, כך הבהיר לי, טִייל וחשב.

יום חמישי, 26.7.2012.

ביום המחרת חזרנו לטייל ולחשוב יחד, פיני ואני. ביקרנו באתרים היסטוריים של קרקוב הקסומה, נהנינו משיט משותף על הנהר ויסלה, שבמהלכו נשקפו לנגד עינינו מראות העיר הנושקת לגדותיו, ופרנסנו את קיבותינו במסעדות המקומיות. בערב, לפני לכתנו לישון, שוחחנו על שעבר עלינו בארבעת ימי החיפוש שערכנו אחר עדויות לקורות משפחותינו.

היינו תמימי דעים שהמסע היה מעבר למה ששיערנו שיהיה, מעל לכל הציפיות. קבלת הפנים ושיתוף הפעולה המופלא שזכינו להם מצד התושבים המקומיים, התגליות החדשות והמפתיעות על עברן של משפחותינו, ההתרגשות וסערות הנפש הבלתי-צפויות שעברנו יחד ולחוד - כל אלה חברוּ לאירוע מוצלח במיוחד, שאי אפשר היה לחזותו מראש.

לקראת סופה של השיחה הלילית שלנו, הציע פיני שנחזור לפולין בשנה הבאה כדי להשלים את הפרטים שעדיין חסרים לנו להרכבת פאזל עבָרֵנו, ולצורך הטמעת החוויות שספגנו והפנמתן באופן המיטבי.

יום שישי, 27.7.2012.

צעידת הבוקר המסורתית שלי לוּותה הפעם בציפייה ובהתרגשות לקראת השתתפותי בהרצאתה של בתי. התלבשתי במיטב בגדיי שהיו בידי באותה עת, ושמתי פעמיי אל האודיטוריום של האוניברסיטה - מרחק של עשר דקות הליכה מבית המלון שבו התאכסנו.

בתי הייתה אף היא לבושה במיטבה. היא לבשה שמלה פרחונית בגוונים רגועים של חום ואדום ונראתה כנערה, ולא כאישה בגילה ואימא לשלושה ילדים. סוד הקסם של בתי היפה, כפי שמעידים גם אחרים, הוא מראה הנעורים החיוני שלה וחיוכה הנבוך והמבויש.

בדקות ההמתנה לפתיחת הכנס הכירה לי יובל את עמיתיה מהארצות השונות ואת המנחה התורן היווני של יום ההרצאות הזה במשותף עם עינת, חברתה למקצוע, שאף הייתה המנחה שלה בלימודי התואר השני. נדמה לי שהתחושה השלטת במקום הייתה של גאווה הדדית: בתי הייתה גאה להציג אותי כאביה בפני חברותיה, ואני ניפחתי את חזי על היותי אבא של יובל.

חלקו הפורמלי של הכנס נפתח, ולאחר שלוש הרצאות שנתנו חוקרים מארצות שונות הגיע תורה של יובל לעלות לבימה. היא הרצתה באנגלית קולחת, שִרבבה מושגים מדעיים לרוב, ולנוכח הופעתה המרשימה בקונגרס הבינלאומי הזה הנערך באולם מכובד בקרקוב פקדה אותי שוב מעין טלטלה רגשית עזה. עצמתי את עיניי, ולמשך רגע קט דמיינתי שאבי יושב לידי ומתמוגג מנחת אל מול הישגיה המפעימים של נכדתו על אדמת פולין. אבי היה צמא דעת. אלא שבנסיבות חייו - חלוֹמוֹ ללמוד לא צלח. והנה, שאיפותיו וחלומותיו התגשמו בצורה מושלמת על ידי נכדתו!

נזכרתי בכך שבנעוריי ניסה אבי לשכנע אותי לרכוש דעת כמפתח להצלחה בחיי. אלא שהטפתו לחשיבות הלימודים נפלה אז על אוזניים ערלות. נחשבתי בעיניו למורד בעיקרון הלימוד וכמי שאינו תאב דעת כלל. לוּ רק היה בחיים גם היום, היה יכול לחכך את ידיו בהנאה למראה בנו, שבבגרותו, במרוצת הזמן, הפנים את דבריו ולא מפסיק לרכוש דעת ולהעשיר את עולמו בתחומי עניין מגוונים בכל הזדמנות אפשרית.

בסיום הרצאתה של יובל, הודה לה הקהל במחיאות כפיים פעמיים: מיד בתום הרצאתה הפורמלית וגם לאחר שענתה על שאלות שהוצגו לה. בראש גאה שהגביה את קומתי בסנטימטרים אחדים יצאתי מהאולם להפסקת קפה, פרגנתי לה במחמאות וברכוֹת ונפרדתי ממנה ומחבריה מרוּמם נפש, כשמפלס הגאווה שלי נוסק לשיאים חדשים.

צהרי שבת, 28.7.2012.

לקחנו מונית מפתח המלון, התארגנו בשדה התעופה הבינלאומי של קרקוב והמראנו אל על. משייטים בין עננים הנשקפים מהחלון לבין המשקאות שהגישה לנו הדיילת, פצחנו, פיני ואני, בשיחה עמוקה על מסע השורשים שעברנו בפולין, על החוויות שחווינו, על התובנות שלקחנו אתנו, על תהליך העיכול וההפנמה שצפוי לנו עדיין רגע לפני שננחת אל קרקע המציאות היומיומית בארץ.

לפנות בוקר חזרנו ארצה, ותהליך ההפנמה של היום שאחרי יצא לדרך.

סוף דבר.

בימים שלאחר הנחיתה בארץ הרהרתי לי איך רק לפני שנים בודדות התחלתי להתעניין בכלל בקורות משפחתו של אבי, שלא הכרתיה. רק בזכות הוצאת הדרכון הפולני ותעודת הזהות הפולנית. ואולי התהליך היה הפוך, ובגלל ששביב של עניין החל לדגדג בראשי החלטתי לעשות את המעשה הביורוקרטי? כך או אחרת, תהיתי מדוע שורשי ההיסטוריה הפרטית של אבי ובני משפחתו לא העסיקו אותי עד לפני שבע שנים לערך. תהיתי, וניסיתי להשיב לעצמי.

כן, בגיל 13, שבו כבר יכולתי סופסוף לעמוד על דעתי, הייתי עסוק בהתאקלמותי כעולה חדש בארץ; כילד חוץ בקיבוץ לוחמי הגטאות. הייתי ילד-נער שכמיהתו לעצמאות בלתי ניתנת לריסון, ושכל מעייניו נתונים להשתלבותו בהוויה הצברית והישראלית מהר ככל האפשר במטרה להשיל מעצמו לעַד את תווית הפליט.

אחר כך הייתי עסוק עד מאוד בשירותי הצבאי הממושך בסדיר, בצבא קבע ובמילואים. אולי קסם לי במיוחד אותו מודל של יצחק רבין מימי הפלמ"ח (אותו רבין שכרמטכ"ל העניק לי דרגות קצונה), של הקצין העשוי ללא חת עם הבלורית המתנפנפת. אך נדמה לי שיותר מהכול, ולצד המעמד, הקנה לי השירות הצבאי עניין.

בהמשך הייתה זו המשפחה שהעסיקה אותי. הצורך להעניק ביטחון כלכלי לאשתי ולילדיי, הצורך לגבּות את התפתחותם האישית, הרצון לבנות קן חם, אוהב, תומך ומלמד.

והיו, כמובן, כל העת, פעילויותיי הציבוריות הרבות והמגוונות שעסקתי בהן בהתנדבות.

וכך, רק לאחרונה, ניזון מתוך העולם המלא שבניתי סביבי, נשאבתי בזמני הפנוי להשלמת החוליה החסרה. למציאת הפרק העלום בתולדות משפחת גוטליב, שנותרתי המבוגר שבה הנושא את שמה.

אלא שגם כך ההישאבות לשם לא הייתה לי פשוטה וטבעית. עדויות על נכסים שהיו בבעלות סבי אינם שייכים לי, לתפיסתי, משום שלא יצרתי אותם ולא רכשתי אותם. כנראה שגם איני מעוניין לרשת אותם. תמיד רציתי ליצור יש מאַיִן, ובזכות עצמי. נוסף לכך, מעולם לא הרגשתי שאני משתייך לקטגוריית הדור השני לשואה, כפי שאופיינו אנשים רבים סביבי על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים של החברה הישראלית. גם היום, אחרי המסע לפולין, וחרף היותי נשוי לבת הדור השני לשואה שהוריה ניצלו ממחנות ההשמדה הידועים ביותר לשמצה, איני מבין את המונח הזה לעומקו.

אך תהפוכות החיים עשו את שלהן. נשאבתי לשם, כנראה, באופן בלתי מתוכנן. נשאבתי אל שורשיי ואל עבר משפחתי בשל מקריות, יותר מאשר בגלל תוכנית מוסדרת מראש. המקריות, כפי שגם נחוותה על ידי לכל אורך המסע, היא התבלין המוסיף טעם מרתק ומפתיע לחיי המעניינים ממילא.

ביושבי להרהר במה שהותירו בי חוויות מסע השורשים, הרגשתי את עצמי מוצף. גאות של סוגיות, מחשבות, תחושות. החלטתי שכעת אסתפק רק בבודדות שבהן. ובעיקר בהרהור שחזר ואחז בי בעוצמות אדירות במשך כל שלבי המסע בפולין, על אודות הישות האנושית. על הרכיבים שמהם עשוי העולם האנושי שלנו.

פעם שאלה אותי בתי הקטנה טליה: "אבא, למה בני אדם הורגים חיות ואוכלים אותן?"

ללא היסוס עניתי לה: "זו הברירה הטבעית לקיומו ולהישרדותו של האדם עלי אדמות!"

זה לא הניח את דעתה והיא המשיכה לשאול: "אז למה בני אדם הורגים בני אדם?"

הפעם נדבקה לשוני לחכי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. לא הייתה בידי תשובה.

השאלה של בתי מלווה אותי כל חיי. ללא לאוּת אני תוהה ותר אחר תשובה הגיונית למעשה הישות האנושית. תופעת רצח העם אינה חדשה לאנושות והיא חוזרת על עצמה מראשיתה, במובנה השלילי והאכזרי ביותר. די אם אזכיר את אלכסנדר הגדול היווני, את נבוכדנצר הפרסי, את ג'ינגיס חאן המונגולי ואת סטלין הרוסי. היטלר הנאצי אולי הלך רחוק יותר, והיה בן דורנו, אך נורא ומופרע ככל שיהיה הוא לא היה היחיד שקרא תיגר על קבוצה של בני אנוש שנוצרו מרקמות גוף ממש כזו שלו.

ככה זה, כנראה, כשאדם בודד והזוי בעל מבנה אישיות סבוך ומופרע סוחף אחריו קבוצת אנשים חסרי עמוד שדרה, צרי מוח ורפי שכל, באמצעות אחיזת עיניים וצחצוחי לשון ובדמגוגיה זולה המבטיחה עוצמה, כוח ועושר. מתוך מיליונים הזויים ומופרעים שמנסים - אחד בעל כריזמה וכישורים מיוחדים מצליח להגיע לעמדת כוח ושלטון. אחד ממיליונים - הסתברות של הימורים. ולאחר שכבר תפס את השלטון, ומתחיל לחלק ממנעמיו לפקודיו ולקנות אותם בכספי הציבור שהֵלאים, יימַצאו על נקלה מי שללא מחשבה מיותרת ובשל פסיביות מוּטבעת יִנהו אחריו.

בהגנה בחירוף נפש על אותו בודד והזוי, מתחיל גם מצעד שתיקת הכבשים וההתקרנפות. ולאחר שהקבוצות הנוהות והמתקרנפות מבטיחות את ביסוסו הביטחוני והפיזי בשלטון, נפתח מסע החיסול של מתנגדי ההזוי-הבודד מבלי שתינתן הדעת להמשכיות האנושות שאותם נוהים-מחסלים הם חלק ממנה. וכך, בסופו של יום, לאחר שמיצה הבודד-ההזוי את הוכחת יכולתו מול הקהל הכנוע שלו, הוא פונה אל התוכנית הגדולה, אל ההשתלטות הגלובלית ואל הכחדת העולם האנושי בכללותו.

זה התרחש בעבר, זה מתרחש היום וזה יתרחש בעתיד. והסיבה לכך פרוזאית: האדם אמנם יצוּר שניתנה לו הדעת, אך התפתחותו השכלית פחותה בהרבה מהיצר שלו להשתמש בכוח כהוכחה לקיומו. המוח כממציא פתרונות קיומיים מתבטל בפני הכוח.

כיצד קורה הדבר בעידן של התפתחות מדעית, טכנולוגית ופסיכולוגית אדירה? לדעתי הצנועה, אם מדעני הרוח והנפש יבצעו ניתוח מחקרי מעמיק באמת, הם ימצאו כי אותה התפתחות אדירה שמצביע עליה עידן הקדמה שלנו נועדה לגַבּות את הכוח הרבה יותר מאשר את המוח. שהפתרונות ניתנים למעשה להעצמת הכוח ולא להעשרת המוח. וכל עוד המשוואה הזו לא תשתנה, הרי שמלחמות ההשמדה של חלקי אנושות בחלקים אחרים שלה לא ייפסקו. ההשמדה העצמית של האנושות תימשך כל עוד כפתור ההפעלה בַמנגנון לא ישנה כיוון. כל עוד לחיצה על המתג תורה למוח להפעיל את הכוח ולא תמנף את הכוח להפעלת המוח.

ועל שינוי המשוואה אפשר, לדעתי הצנועה, להשפיע רק באמצעות התפתחות שכלית, כלומר בשינוי תפיסת החשיבה. אם נראה את המציאות כפי שהיא ולא כפי שהיא אולי עתידה להיות; אם לא נפרש, נחזה וננבא את התהליכים במציאות דמיונית, אלא נִראה נכוחה את הדברים כפי שהם - יושפעו אופן החשיבה במוח האנושי ומנגנון קבלת ההחלטות וביצוען.

אני מודה שבד' אמותיי איני מנסה לראות דברים שאינם נראים, אלא משתדל לזהות את המציאות כפי שהיא ולפעול בהתאם לזיהוי זה. לא תמיד אני מצליח בכך, שכן אחרי הכול אני יצור אנושי בן דורנו שטרם עלה את מדרגת ההתפתחות השכלית הנדרשת.

במהלך מסע השורשים, ועוד לפני כן, תהיתי מדוע היהודים לא גילו התנגדות נמרצת להליכתם למוות ידוע מראש. הנימוק המפורסם, האידיוטי והאווילי, של הזרם הדתי הוא, שהקדוש ברוך הוא, הישות הערטילאית ההיא, העמיד את היהודים במבחן האמון בו. שטות מוחית גדולה מזו לא יכול בר-דעת להמציא. שטות זו באה לשרת, מן הסתם, את שליחי הדת מטעם עצמם בדרכם להגן על הפצת תורתם ההזויה בעליל ולשמר את מעמדם שלהם. לעומת המצדדים בשטות זו, אני סובר שהסיבה להליכה העיוורת אל המוות כמעט ללא גילויי התנגדות היא דווקא אותה תפיסה דתית קיצונית של היהדות, שמאפשרת לבטל את העצמי, ומתוקף כך גם לבטל את מחשבתו ואת עמידתו על שלו, כחלק מהתבטלותו בפני הישות האלוהית.

על פי תפיסה זו, האדם, טרם הגיעו לבשלוּת בהתפתחותו השכלית, מוותר על התנהלות עצמאית ובטוחה ומעדיף להפקיד את היכולת שלו לחשוב בידי מי שהוא תופס כבורא עולם כל יכול. באופן זה הוא מוֹכר את נשמתו לבודדים ההזויים מאחזי העיניים ומצחצחי הלשון, המנצלים את חולשתו המוחית הפרימיטיבית ואת חוסר הבחנתו במציאות כפי שהיא. נוח לאדם זה, וליתר בני האדם ההולכי-בתלם שאיתו, לאמץ לעצמו מציאות שאינה קיימת, מציאות דמיונית, כזו שנמצאת ברובדי האמונה ובסיפורי המעשיות שעוברים מדור לדור. אך האימוץ הופך להפקדה מסוכנת: בני אדם אלה מפקידים את חייהם בידי אותה ישות שמימית, דמיונית וערטילאית שלא הוכחה קיומה במציאות, ובכך הם מפקירים את גורלם ואת חייהם. הם אינם מתמודדים עם המציאות האמיתית, עם הנוכחות הקיומית ועם הקיום הנוכחי, אלא מתנערים מאחריותם לגורלם ומטילים את האחריות על ישות שאינה קיימת אלא במוחם של שליחים מטעם עצמם.

מכאן יוצא, שהתפתחות מוחית נבערת שנשענת על הדת ושליחיה, מובילה, למעשה, לשיתוף פעולה, גם אם פאסיבי, עם מנגנון ההשמדה העצמית של האנושות.

דת פנאטית - או יותר נכון: פרשנות פנאטית של הדת - תרמה לא מעט להשמדת מיליוני יהודים עוד לפני עליית הנאציזם. בניגוד לאמונה הטבעית של האדם, דת - ככל שהיא נעשית פנאטית יותר, כך היא הופכת לישות בפני עצמה, וכשהיא הופכת לישות בפני עצמה, היא מהווה את הצד השלילי של האנושות: היא מייצרת גזענות, מפלגת בין קבוצות של אנשים ומעודדת חוסר סובלנות כלפיהן עד להכחדתן. במקום שתייצג את הרוח והשכל של הישות האנושית, היא מאמצת את הכוח; את הפתרונות הכוחניים במקום את פתרונות המוח.

רוב המלחמות נגרמו ונגרמות עד היום כתוצאה מאימוץ ישויות ערטילאיות שונות ומשונות. דת אחת רואה בדת אחרת איוּם לקיומה והרי לכם עילה למלחמת חורמה שכל אמצעי בה כשר.

הדת, בצורה שבה היא מונחלת באמצעות שליחיה מטעם עצמם, היא אחת מהקבוצות שלאורך ההיסטוריה תמיד הצטרפה לשלטון באשר הוא שלטון במטרה ליהנות ממנעמיו. זה לא מקרי, זו תפיסת חיים. לפי אותם שליחי דת אין זה מתפקידם ליצור ולייצר, לעבוד ולפרנס, אלא רק להעביר את זמנם עלי אדמות בלהיות שליחי דת מטעם עצמם. במה שונה תפיסה זו מתפיסתם של טפילים אחרים על פני כדור הארץ שמוחם לא התפתח אלא לרמת מתן שדרים של אינסטינקטים ואימפולסים? והאם ברמת התפתחות כזו יכולים בכלל שליחים אלה להבין את המציאות כפי שהיא?

הדת בהתגלמותה ה"שליחית" מהווה מחסום להתפתחותו השכלית של האדם, ואין לה דבר עם האמונה הטבעית של האדם הטמונה בו מעצם היווצרותו. האדם מטבעו מאמין במה שהוא רואה, מאמין במה שהוא שומע, מאמין במה שהוא נוגע, מאמין במה שהוא מריח ומאמין לסביבתו הטבעית. אדם הרוצה להאמין בישות ערטילאית - מתנתק מהטבע שלו, כופה על עצמו חסימה מחשבתית ונותן את עצמו ואת השליטה בחייו בידי מפעילי מניפולציות ותחבולות העמלים על הנְמקוֹת רדודות וחסרות שחר כדי להוכיח את צדקת דרכם ודתם.

הדת בהתגלמותה ה"שליחית" הִנה חד-ממדית ואינה מאפשרת סדק וצוהר לחדירת כל קרן חשיבה ברִיאה הרואה את המציאות הקיימת כהווייתה, וזאת משום שהיא חוששת לגילוי ערוותה ולחשיפת התרמית של יסוד קיומה. ככזו היא גורמת לביטול חופש הפרט, לביטול חופש הביטוי, לביטול הברירה הטבעית ולביטול חירותה של הישות האנושית. בתרומתה הנכבדה להפחדת האדם מפני הישות הערטילאית ולהאדרת כוחה של האחרונה מול התבטלותה של הישות האנושית, היא מהווה מכשול רב עוצמה להתפתחותו השכלית של האדם.

ועם זאת, אין כל ספק שאף מוסד אקדמי, נאור ככל שיהיה, לא יהיה מוכן לפרסם תזה כזו הנוגדת את התפיסה השלטת של האמונה בישות ערטילאית והאדרת שליחיה. לא משנה עד כמה העולם הנאור ימשיך לשכפל ולשחזר חוויות שלטון אבסולוטי דתי וחוויות כניעה למרותו ולזוועותיו בגלל אמונה אבסולוטית בישות דתית עליונה - עולם כמנהגו ינהג. והתפתחותה השכלית של הישות האנושית תואט בהתאם.

בוודאי גם אהיה נתון לאיוּם פיזי מצד המתפרנסים מהדת בגרסתה השליחית, אם התזה הזו תוצג בפניהם. מובן שהשליחים מטעם עצמם לא ינסו להתמודד איתה, ותחת זאת יסמנו את המחזיק בה כאותו אדם בודד והזוי הלוקה בשכלו. זו מהותם ויסודם של אלה: להעלים ולהשמיד את השונה מהם במחשבתו. מהאינקוויזיציה בימי הביניים ועד להפרדות הגזעניות בבתי הספר בעמנואל לא נלמד דבר.

כשתגיע העת, אכתוב אולי את התזה הזו באופן אקדמי ומוכח.

כותרת העבודה המדעית תהיה כנראה: האדם רואה במוות צדק אולטימטיבי. ההוכחה למסקנה זו תהיה: העובדה שבני האדם ממשיכים להרוג זה את זה. השאלה תהיה: עד מתי. התשובה, שתינתן לבחירת הקוראים האינטראקטיביים, תהיה: עד להשמדה עצמית סופית, או עד להתפתחותו השכלית של האדם בדרגה אחת נוספת.