הביטו בחולמים

7

ביום שמשי קשה לראות את קצהו של מגדל משרדי ליהמן ברדרס המתנשא מעלה כמו חנית אינסופית אל לב השמים. ג'נדה ניסה כמה פעמים להטות את ראשו לאחור ולכווץ את עיניו ולהשקיף, אך אפילו אז לא היה יכול להבחין בקצהו בגלל זוהר השמש המסנוור שניתז מזגוגיותיו הבוהקות. אבל ביום מעונן, כמו היום שבו פגש סוף־סוף פנים אל פנים את מזכירתו של קלארק, ליאה, הוא הצליח לראות את כל־כולו. המגדל זהר אף בלי שקרני השמש פגעו בו; ליהמן ברדרס ניצב מלכותי וגאה, כמו נסיך הרחוב.

בצהריים צילצלה אליו ליאה ואמרה שעליו לחזור לליהמן מאיפה שלא יהיה — קלארק שכח במכונית תיק חשוב שנחוץ לו לישיבה בשלוש. "לא, אני אפגוש אותך למטה," היא אמרה אחרי שג'נדה הציע להעלות את התיק למשרד. "קלארק פשוט משוגע היום," היא לחשה, "אני חייבת לצאת קצת לנשום אוויר."

כשהיא הגיעה למטה הוא המתין לה, שעון על המכונית עם הקלסר בידו. הוא דמיין אישה קטנטונת — זעירה, אפילו — על פי הקול הדקיק המתוק שלה והאופן שבו ציחקקה כמו נערה מתבגרת בתגובה לדברים הכי בנאליים שהוא אמר. אבל היא התגלתה כאישה גדולה, כמו לא מעט אנשים שראה כשנחת בניוארק; יצורים שמנים ובשרניים שגרמו לו לתהות אם אמריקה היא ארץ של נפילים. בלימבה היו אולי שני אנשים בממדים כאלה בשכונה של מאות תושבים, וכאן רק בנמל התעופה עצמו, בדרך מהמטוס אל ביקורת הגבולות והמכס ואל מסוע הכבודה, הוא ספר לפחות עשרים. ליאה היתה פחות שמנה מהנשים המאוד שמנות שהוא ראה באותו יום, אבל היתה גבוהה, ראש מעל רוב הנשים שעמדו מחוץ לבניין. היא פסעה לקראתו, מנופפת בידה ומחייכת, לבושה סוודר ירוק־ליים ומכנסיים אדומים, עם רעמת שיער מתולתלת שהזכירה לו את הפאה הנוכרית המטורפת שנני חבשה בכל פעם שלפאטו לא היה זמן לקלוע לה צמות.

"אני כל כך שמחה לפגוש אותך סוף־סוף!" ליאה אמרה לו, קולה מתקתק אף יותר משנשמע בטלפון. השפתון שלה תאם את המכנסיים, והפנים העגלגלות שלה כוסו בכמה וכמה שכבות של מייק־אפ, שלא הצליחו להסתיר את הקמטים העמוקים סביב פיה.

"גם אני, ליאה," ג'נדה חייך אליה והושיט לה את הקלסר. "לא ידעתי אם תזהי אותי."

"ברור שהייתי מזהה אותך," אמרה ליאה. "אתה נראה אפריקאי מאוד, ואני מתכוונת לזה בצורה הכי חיובית, מותק. רוב האמריקאים לא מבדילים בין אפריקאים לג'מייקנים, אבל אני מבדילה ביניהם תמיד. זה פשוט בא לי טבעי."

ג'נדה צחק בעצבנות בלי לומר דבר. הוא חיכה שליאה תגיד שלום ותלך, אבל זה לא קרה. לך תדע מה הדבר הבא שהיא תגיד, הוא חשב. היא נראתה נחמדה, אבל נראה שכמו כל אותן נשים אמריקאיות, היֶדע שלה על אפריקה התבסס על סרטים ועל ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" ועל סיפורים שעברו מפה לאוזן ממישהו שהכיר מישהו שהיה פעם ביבשת, בדרך כלל בקניה או בדרום אפריקה. בכל פעם שג'נדה פגש נשים כאלה (בבית הספר של ליאומי, בפארק, כשנסעו במונית שלו), הן בדרך כלל אמרו משהו כמו או־מיי־גוד, ראיתי תוכנית מה־זה מדהימה על כך וכך באפריקה. או — בת־דודה/חברה/שכנה שלי יצאה עם גבר אפריקאי, והוא היה בחור ממש נחמד. או, וזה הכי גרוע, אחרי ששאלו אותו מאיפה הוא באפריקה והוא היה עונה מקמרון, הן היו מספרות שבת של חברים שלהן ביקרה פעם בטנזניה או אוגנדה. האמירה הזאת תמיד הרגיזה אותו, עד שווינסטון סיפק לו את המענה המושלם: תגיד להן שדוד של חבר שלך גר בטורונטו. וזה מה שהוא עשה מאז בכל פעם שמישהו הזכיר איזו מדינה אפריקאית אחרת בתגובה לאמירה שלו שהוא מקמרון. אה, כן! הוא היה מגיב למשהו שנאמר על סנגל, לפני כמה ימים ראיתי תוכנית על סן אנטוניו. או, אני מקווה יום אחד לבקר במונטריאול. או, שמעתי שמיאמי עיר נחמדה מאוד. ובכל פעם שנהג כך, הוא היה צוחק בתוך־תוכו למראה הפרצוף המתקמט בתימהון של אותו אמריקאי שלא הבין איך טורונטו/סן אנטוניו/מונטריאול/מיאמי קשורות לניו יורק.

"אז איך זה לעבוד עם קלארק?" שאלה ליאה, מדלגת בחוכמה על כל השאלות על אפריקה.

"נהדר," השיב ג'נדה. "הוא איש טוב."

ליאה הינהנה, הוציאה מהתיק חפיסת סיגריות ונשענה על המכונית לצד ג'נדה. "אכפת לך אם אני אעשן?"

ג'נדה ניענע בראשו.

"הוא בוס טוב," אמרה ליאה ונשפה סילון עשן. "יש לו את הימים הרעים שלו, ואז הוא עולה לי על העצבים ובא לי להעיף אותו החוצה מהחלון. אבל מעבר לזה אין לי תלונות. הוא מתייחס אלי יפה מאוד. אף פעם לא חשבתי לעזוב אותו."

"את מזכירה שלו הרבה זמן?"

"חמש־עשרה שנים, מותק," אמרה ליאה, "למרות שלא נראה שנשארו לי עוד הרבה, לפי איך שהחברה מתנהלת... המשרד בבלגן נורא שאין לתאר."

ג'נדה הינהן והביט אל הכניסה לבניין. היה שם גבר בן עשרים ומשהו בחליפה שחורה שנראה לחוץ מאוד. הוא פסע הלוך ושוב ליד הדלתות, ומדי כמה צעדים עצר ונעץ את מבטו בקרקע. ג'נדה דמיין שהוא ממתין לראיון עבודה. או שזה היום הראשון שלו בעבודה. או האחרון.

"מאז שמחלקת משכנתאות סאבּ־פּריים התמוטטה," ליאה המשיכה ואיפרה על המדרכה, "כולם עצבניים בטירוף. ואני שונאת להיות עצבנית. החיים קצרים מדי."

ג'נדה רצה לשאול אותה מה זה משכנתאות סאב־פריים ולמה המחלקה הזאת נפלה, אבל החליט שאין טעם לשאול על דברים שוודאי לא יבין, גם אם יסבירו לו אותם בשרטוטים ובתמונות. "אני רואה כמה מר אדוארדס עסוק," הוא אמר לבסוף.

"כן, כולם ככה," אמרה ליאה. "אבל קלארק וכל החברים הבכירים שלו, להם אין שום סיבה להילחץ. כשיגיע הזמן לפטר אנשים, מי אתה חושב שילך, הם? לא, מותק שלי, מי שילך זה אנחנו, האנשים הקטנים. לא פלא שיש פה אנשים שכבר שולחים קורות חיים; אני לא מאשימה אותם. אף פעם אי־אפשר לבטוח באנשים האלה."

"אני לא חושב שמר אדוארדס ייתן לך ללכת לשום מקום אחר, ליאה. את יד־ימינו."

ליאה צחקה. "אתה חמוד," היא חייכה וחשפה שיניים ישרות ומסודרות להפליא אבל מוכתמות בניקוטין. "אולי, אבל אני לא חושבת שזאת תהיה החלטה שלו. ואתה יודע מה? לא באמת אכפת לי. לא מתאים לי לא לישון בלילות בגלל החברה. כולם מרכלים, מדברים על ירידות בשערי המניות, ירידות ברווחים, על כל מיני דברים מסריחים שקורים בחדר הישיבות של ההנהלה, אבל המנהלים לא מספרים לנו שום דבר. הם משקרים לנו, אומרים שהכול יהיה בסדר, אבל אני רואה לפעמים את האימיילים של קלארק, ומה אני אגיד לך, סליחה שאני מלכלכת את הפה, הם מסתירים המון טינופת."

"אני מצטער לשמוע, ליאה."

"הא, גם אני מצטערת, מותק," היא משכה בכתפיה והוציאה עוד סיגריה. "והכי גרוע," היא התקרבה אל אוזנו של ג'נדה והנמיכה את קולה, "אחד הסמנכ"לים שאני מיודדת איתו אמר לי שיש דיבורים על זה שאולי קורים פה גם כל מיני תרגילים נוסח אֶנרוֹן."

"אנרון?" ג'נדה הטה את ראשו כדי לא להיחנק מהעשן של ליאה.

"כן, אנרון."

"אה... מי זה, ליאה?"

"מי זה מי?"

"האיש הזה, אנרון... אני לא יודע מי הוא."

ליאה פרצה בצחוק פרוע כל כך, שג'נדה חשש שהיא תיחנק. "אוי, מותק!" היא אמרה בין פרצי צחוק. "באמת רק הגעת לארץ הזאת, מה?"

ג'נדה צחק גם הוא, נבוך ומשועשע גם יחד.

"אולי יותר טוב שלא תדע מה זה אנרון ומה הם עשו," אמרה ליאה.

"אבל אני רוצה לדעת," אמר ג'נדה. "נדמה לי ששמעתי את השם, אבל אני לא יודע מה הם עשו."

ליאה הוציאה את הטלפון שלה, בדקה מה השעה ושמטה אותו בחזרה לתיק.

"הם בישלו את הספרים, מותק," היא אמרה לג'נדה.

"בישלו ספרים?"

"כן," שפתיה רעדו בניסיון לכבוש את צחוקה. "הם בישלו את הספרים שלהם."

ג'נדה הינהן כמה שניות, פתח את פיו לומר משהו, סגר אותו, פתח שוב ושוב סגר, ואז ניענע בראשו. "אני לא חושב שכדאי שאשאל עוד שאלות, ליאה," הוא אמר לבסוף, ושניהם פרצו בבת אחת בצחוק.