אוגוסט

אוגוסט נזכר: הוא היה כמו כל אחד מן הילדים שהגיעו לתחנת הרכבת של מֶקְלֶנְבּוּרְג בלי הורים ונשאלו מתי ואיפה איבדו את אמם. אבל את זה הוא הרי לא ידע. האם הפצצת רכבת הפליטים הייתה לפני או אחרי שעברה הרכבת מעל לנהר שהיא קראה לו “אוֹדֶר". גם את זה הוא לא ידע. הרי הוא ישן. כשהזוועה התרחשה והאנשים התחילו לצרוח, תפסה אותו בידו אישה זרה, לא אמו, ושלפה אותו מן הרכבת. הוא נזרק אל השלג שמעבר לסוללה, והמשיך לשכב עד שנדם הרעש ועד שמנהל הרכבת צעק שכולם, מי שנותרו בחיים, ישובו מייד לרכבת. אוגוסט לא שב לראות לא את אמו ולא את האישה הזרה ההיא. וכמובן, היו פזורים שם בשדה אנשים שרועים שלא חזרו לרכבת, וזו עד מהרה המשיכה לנסוע. ואביו? האישה מהצלב האדום לא מצאה חן בעיני אוגוסט, אפורת שיער, פניה חרושי קמטים, וניכר באופן דיבורה שהיא עייפה מאוד. אביו היה חייל. יותר מכך לא אמר לה אוגוסט. אמו מעכה בידה את המכתב שהגיע לא מזמן, אחר־כך שבה ויישרה אותו, היא בכתה, הוא חי, היא אמרה, הוא חי, אני יודעת את זה. וגם גברת נִידְלִיך, השכנה, אמרה: נעדר זה לא מת. אבל את זה לא סיפר אוגוסט לאישה מהצלב האדום. אביו, שאותו בקושי הכיר, חי ועוד יחפש אותו, אותו ואת אמו, שאותה הוא איבד, ואשר לא תחדל לחפש אחריו עד שתמצא אותו. את תאריך הלידה שלו הוא יכול להגיד לאישה, בזה תרגלה אותו אמו, לכל צרה שלא תבוא. אם כן, לא מזמן מלאו לו שמונה שנים. וגם את שם הכפר שלו הוא ידע. אחחח, פרוסיה המזרחית, אמרה האישה. אם כן אתה מגיע לכאן מרחוק. ואז תלתה עליו כרטיס שעליו היה כתוב “יתום" ומה שהוא סיפר לאישה. אוגוסט רואה לנגד עיניו את הכרטיס שמזמן הסיר מעליו. אחר־כך הוא נכנס לחדר הבא, לְרופא, שהיה עייף ממש כמו האישה מהצלב האדום. הרופא בדק אותו, הקשיב לו ארוכות בסטטוסקופּ, ואז אמר: כרגיל. כך הגיע אל האחוזה שזכתה לכינוי בית־חולים, שכל החוסים בו לקו במחלה אחת ויחידה “מחלת העָש", שחפת, ושם הוא שהה זמן רב. קיץ אחד שלם, סתיו וחורף. את עונות השנה הוא הכיר, רק שכאן הן היו שונות מאשר בכפר שלו, לא כל־כך יפות. אוגוסט לא הכיר את המילה “געגועים", וגם עכשיו, יותר משישים שנה מאוחר יותר, כשהוא נוהג באוטובוס הטיולים בדרכו מפראג הביתה ומנסה להתרכז במחשבה על עונות השנה בכפרו, המילה “געגועים" לא ממש נתפסת אצלו. זוהי אחת הנסיעות האחרונות שלו, הוא הגיע לגיל הפרישה, ונדמה לו כי בתדירות הולכת וגוברת עולות בו תמונות מהכפר שמעולם לא שב לראותו. אחרים שהוא מכיר, נסעו אל מחוז ילדותם שוב ושוב, הוא לא היה זקוק לזה, הוא מביט במה שמתחשק לו לראות: בסַמְבּוּק המטפס על אחד מקירות החמרה של הבית, בשדה המרעה הצהוב המתנועע קלות בגלים. הגושים הכחולים של הדרדר הכחול והאדומים של הפרגים בשולי השדה. הצורות המשתנות של העננים על רקע הכחול העמוק של השמים. המשאבה לפני הבית שלהם. ותמיד קיץ. את בית החולים עדיין כינו אנשי הכפר “אחוזה", אבל החולים כינו אותו רק “טירת העש". דיירי האחוזה נמלטו מפני הרוסים, אמרו האנשים, ואז, אחרי המלחמה, לקה כל אדם בשחפת, אמרה האחות הראשית, והם נאלצו להפוך את כל הבתים הבלתי מתאימים הללו לבתי־חולים זמניים. אבל גם את הצוות הרפואי שנזקקו לו לשם כך, לא יכלו לגייס לכאן באיזה מעשה קסמים, אמרה האחות הראשית. היא הייתה עגלגלה, אבל מאוד קלת תנועה, ועיניה היו בכל מקום. אוגוסט לא הבחין שהצוות הרפואי היה מצומצם מדי, הוא שכב באגף הגברים, תחת חסותה של האחות אריקה, והיא חינכה את החולים שלה לעשות הרבה בעצמם. בסופו של דבר רובם לא היו רתוקים למיטתם. כלומר הם יכלו להתרחץ בעצמם, להציע את מיטותיהם, לעתים אף לטאטא את הרצפה. זה הרי מעולם לא הזיק לאיש. לאחות אריקה היו פנים מחודדים, לחיים נפולות, וראש מכוסה כולו בתלתלים קטנים. הכול טבעי, היא אמרה. אוגוסט חשב שהיה בה דכדוך כלשהו שלא רצתה לספר עליו לאף אחד, אבל זה לא העסיק אותו, כי בכל מי שהוא פגש באותם ימים היה דכדוך כלשהו. על זה מוכרח כל אחד להתגבר בעצמו, אמר אדון גְּרִיגוֹלַייט, שמיטתו ניצבה מול מיטתו של אוגוסט, ואשר גם הוא הגיע מפרוסיה המזרחית, והיה יכול להיות משהו כמו דוד שלו. היה לו שפם עבות על שפתו העליונה שהדגיש את המזג הטוב שלו. אוגוסט רואה בבירור לנגד עיניו אנשים שפגש אז, ברור יותר מרוב אלה שניקרו בדרכו מאוחר יותר בשנות חייו הרבות. מובן מאליו שהוא זוכר היטב את לילוֹ, אבל מתַי בדיוק ראה אותה לראשונה, את זה הוא כבר לא זוכר.