כרוניקה של סקס אסור

 

על הסכין

כאשר הגבר שישב מולי בתא המעצר פתח את פיו, לא התקשיתי לזהות את מבטאו הקווקזי. כבר למדתי לאורך התמחותי בסורוקה, מיקרוקוסמוס פוסט-סובייטי בפני עצמו, שקווקז זה עולם ומלואו. זו ארמניה הנוצרית ואזרבייג’ן המוסלמית וכמובן גאורגיה, שהיא לב לבו של הקווקז, נוצרית בדתה אך מאוד מאוד מוסלמית בכל הקשור ל’כבוד המשפחה’’. הערך הזה, בגרסה הגאורגית, מתייחס לא רק לבלעדיות המוקנית לגבר אחד ויחיד בחיי האישות עם אשתו, כי אם גם למעמד הגבר והאישה במשפחה, לכיבוד הורים בכלל וכיבוד אם בפרט.

אז כן, הוא במקור מגאורגיה, הלא היא גרוזיה. ככל שהתעמקתי יותר בחזותו, כך עלו בתוהו מאמציי לדמיין אותו מבצע את הפשע בו הואשם. מייד גם הבנתי שיקשה עליי עוד יותר לקבוע את אי-כשירותו הנפשית לעמוד למשפט, והרי לשם כך התייצבתי אצלו, לשם כך החלפתי לרגע את כובע הרופא שלי בכובע של עוד מומחה מטעם בית המשפט המחוזי. נפגשתי עם נוגזאר בעת מעצרו על מנת לקבוע אם המעשה שעשה באשתו מעיד על אי-שפיות והאם הוא כשיר לעמוד למשפט ולשאת את עונשו במידה שתוכח אשמתו, בה הודה בגאון מייד עם מעצרו.

חזותו האדישה משהו לא העידה כהוא זה על הנסיבות המזוויעות שהביאו אותו לכאן, ובעקיפין גם אותי. פניו היו רחוקות מלהסגיר את שהתרחש בלילה הרה גורל. ידיו היו משוחררות ומונחות על השולחן ברוגע. רק לפי התנועות המוגבלות של גפיו התחתונות ותנוחת ישיבתו הקפואה, כמו של תלמיד אל מול מורה שנועץ בו מבט חמור סבר, יכולתי לנחש שרגליו אזוקות. לשווא חיפשתי בשפת גופו סימנים שירמזו למעשהו. אכן מעשהו, ולא מעשיו, כי עברו של האדם שישב מולי היה צח כסדין צחור שזה עתה נפרס על מיטת כלולות, מדיף משב עדין של בושם.

עיני הרופא שלי העריכו את גובהו בכמטר שישים וחמישה. מבנה גופו נטה למלא, ידיו היו שעירות ובקצות אצבעותיו התקמרו ציפורניים מטופחות להפליא. את פרק כף ידו הימנית חבק צמיד-שרשרת דק, שאת חוליותיו חתמו ארבע אותיות מוזהבות שהרכיבו את השם ג’ינה.

תהיתי האם ג’ינה היא אשתו או בתו. לא יכולתי לחשוב על אופציה אחרת למראה שם נשי המנצנץ על פרק כף ידו של גבר נשוי, אב למשפחה. עיניו היו חומות, וכאשר חתרתי למגע ראשון עימן אישוניו התמקדו בתווי פניי בעניין רב. לרגעים נראה לי שזה הוא שסוקר את אישיותי על מנת לקבוע את כשירותי לעמוד למשפט שלו, ולא להפך. בחנתי את מבטו בעיון. איך להגדיר את המבט הזה? חותך, פולח, מפרק אותך לפיסות פאזל זעירות שמעניינות אותו הרבה יותר מהתמונה המלאה.

ביקשתי שיספר על עצמו. השתדלתי, כהרגלי, שלא להתעמק מדי בחומרי החקירה היבשים לפני המפגש איתו ולספוח את המידע מפי הסוס, מיד ראשונה. מהיד שעשתה את המעשה בו מואשם הגבר שגופו ונפשו מחוברים אליה.

הוא סיפר לי שעלה לארץ בגיל 17, מאחת מערי הנמל של גרוזיה שלחוף הים השחור. יחד איתו הגיעו הוריו ואחיו הקטן, בסך הכול משפחה מיניאטורית על פי אמות מידה גאורגיות. אבל ב’’גרוזיה הקטנה’’ שלחופו של הים התיכון חיכה להם שבט גדול, חם ועוטף.

משפחתו עסקה בסחר בדים עוד בגרוזיה. עד להתפרקותה של ברית המועצות המסחר היה אומנם נתון בידיים ממשלתיות, אבל ברפובליקות הקווקזיות תמיד ידעו להגמיש את חוקי הכלל לטובת הפרט. עם הכרזת העצמאות של גרוזיה מכרה המשפחה את “החלק הפרטי’’ של החנות הממשלתית שניהלה, ובתחילת שנות התשעים עלתה לישראל, כשבידיה הון צנוע אך סולידי שצבעו כשמו של הים שלחופו שכנה עירם.

נוגזאר השתלב בעסקי אביו, ששגשגו גם בארץ. לאחר שירותו הצבאי בחיל החימוש, פתח בעזרת ההון המשפחתי את חנותו הראשונה. גם זו נפתחה בעיר נמל, אבל לחופו של הים האדום. לנוכח קריסת תעשיית הטקסטיל בארץ, החל היזם הנמרץ להתעניין באפשרויות לייבא בדי נישה נדירים. החוש העסקי הזאבי שלו, כפי שניסח זאת הוא עצמו, הוביל אותו למזרח הרחוק, לסין וליפן. סחורות וכספים החליפו ידיים ועד מהרה נמנו עם לקוחותיו הקבועים של הסוחר האילתי הצעיר וכמה אוליגרכים רוסיים, חובבי ‘’ארץ השמש הנצחית’’. הם גילו עניין מיוחד בבדים עשויים סיבי קרבון, המיוצרים בתהליך יקר ומורכב שהופך אותם לחסיני אש, ומה שיותר חשוב בעיני סוג כזה של קליינטים - לחסיני כדורים. נוגזאר סיפק חליפות משוריינות לבוסים ולחייליהם, שבאו לחמם את עצמותיהם בעיר שהשמש העזה שלה מלבינה לא רק את חופיה, אלא גם את ההון השחור של אבירי הממון מהאימפריה הפוסט-סובייטית.

גם לנשים הרוסיות שהתלוו לקליינטים היו דרישות מפורשות משלהן, וכך נוספו למגוון הפריטים הנאים בחנות של נוגזאר בדי לייקרה דמויי עור, אריגים שסיבי זהב וכסף שזורים בהם, וכן בדי משי סיניים מקוריים, שבזמנים קדומים גם מרקו פולו היה עד לתהליכי הייצור שלהם. הנשים התעניינו בטיב הסחורה מבלי לגלות עניין במחירים. במקרים רבים הן נכנסו לחנות יותר מפעם ביום ובין ליטוף של בד יקר אחד לרכישת אריג שני, טיפחו שיח חופשי עם הבעלים מאיר הפנים, שמצידו הוקסם מיופיין.

לנוגזאר, כפי שדיווח לי מי שהיה פעם נער גאורגי ביישן, היו לא מעט נשים בתקופה ההיא. לפעמים הן היו מתייצבות בדירת הפנטהאוז שלו כבונוס מטעם הקליינטים על עסקה גדולה ומוצלחת ולא פעם התגנבו אל דירתו בסתר אחרי פלירטוט אל מול תצוגת הבדים בחנותו. באחד הביקורים האלה ניצת זיק שהוביל לקשר אינטימי, קצר טווח אומנם, בין נוגזאר לאשת אחד האוליגרכים לשעבר. לא העזתי לשאול את העציר שלי האם הכוונה לאוליגרך לשעבר או לאשתו לשעבר.

את מי שתהפוך לימים לאשתו, יהודיה ממוצא סלאבי, הוא הכיר באחד מבתי המלון באילת. אולגה התמירה והיפה, בוגרת ווינגייט, הגיעה לעיר כמרקידה בצוות הווי ובידור של מלון חדש, אבל את הכסף הגדול עשתה כמאמנת כושר. הקליינטים שלה היו נופשים ונופשות שהשתוקקו לשרוף קלוריות ולא הייתה להם בעיה לשרוף מאות שקלים לשעה פה או אלפי שקלים ליום שם אצל מאמנת אישית.

הפגישות של נוגזאר עם אולגה תכפו והקשר ביניהם הלך והתלהט. התנגדותה העיקשת של אימו, הפוסקת הבלתי מעורערת במשפחה, לא עזרה לה. “נוגזארצ’יק,” היא טרטרה לו השכם והערב, “אתה צריך להתחתן עם מישהי מהעדה, עם אישה שתדע לשמור על הכבוד שלה והכי חשוב על הכבוד שלך. הכבוד שלך בתור גבר, בתור בעל, בתור אבא, בתור מפרנס.” והוא לא שמע בקולה.

האם המסורבת הגבירה את לחציה וניסתה להכיר לו נשים צעירות מפאר העלייה הגאורגית. הוא דחה בעקביות את יוזמותיה, בנימוס המתבקש כמובן. אחרי שהתאהב באתלטית חפה מקילוגרמים עודפים, משכילה, בעלת שיק אירופי שתמיד הילך עליו קסם, וכפי שהתגלה בהמשך גם משוחררת מכל עכבות – לקנדידטיות הגאורגיות מטעם אימו לא היה סיכוי.

את התנגדותה של האם ריככה יום אחד אולגה עצמה, כאשר הודיעה לה, בפתיחותה האופיינית, שהמחזור החודשי שלה מתעכב כבר שלושה חודשים. היא גם הוסיפה מייד שהיא נחושה לשמור על הריונה, גם אם ייגזר עליה לגדל את פרי בטנה לבד, רחוק מנוגזאר.

“אתה מבין,” הוא אמר לי, תוך שהוא מצמצם את הרווח בינינו לאפס, “למי היא בחרה להגיד את זה? לאמא שלי! אמא שחוץ מנכדים שובבים כבר היה לה הכול בחיים.”

שעה אחרי הגילוי הבלתי צפוי, האם כבר עמדה מולו, עם כל כובד סמכותה. “אל תיתן לילד שלך לגדול בלי אמא ובלי אבא,” זרקה לעברו, כשהיא מוחה דמעה כבדה מעינה, אותה עין של אמא שלימים יתברר כי ידעה לנבא את עתידו של בנו גם בלי כדור בדולח או משקעי קפה.

“חלפו כמה שנים טובות,” המשיך בן שיחי לסקור את קורותיו. “השנים האלה, מה אני אגיד לך, באמת היו טובות. בעזרת אשתי פתחתי את ‘סיפורי בדים’ באחד מבתי המלון על חוף ים המלח והביזנס דפק מצוין. כמו שהיופי והקסם שלה עשו את שלהם על הקליינטים, האסרטיביות הרוסית-אירופית שלה מאוד עזרה לי במשאים ומתנים עם יצרנים וספקים מהמזרח הרחוק. מהר מאוד העסקים התרחבו והתחלתי לשתף בהם את אחי, שבדיוק סיים לימודי מנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון וגם התחתן.”

לפחות שבועיים בחודש היה נוגזאר עסוק בדילוגים עסקיים בין סין ליפן. בניהול החנות המשגשגת בים המלח, שהקף מכירותיה עקף בשלב מסוים את זה של חנות הדגל באילת, הוא סמך על אשתו ועל אחיו בעיניים עצומות. צלילי הקופה הרושמת דישנו את חשבון הבנק שלו, הדיבורים עם הנהלת המלון על הרחבת שטח העסק תפסו תאוצה והעתיד נראה ורוד מלוא האופק. עד שיום אחד הוא שמע משהו, והשמיים שלו התחשרו עננים. מאז, נוגזאר אולי המשיך לעצום את עיניו בכל הנוגע לתפעול החנות ורווחיה, אבל הוא בהחלט לא אטם את אוזניו.

זה התחיל בשמועה מרושעת אך לגמרי לא מבוססת, ותפח מהר מאוד לגל שמועות מגובות למדי. הדיבורים האלה, רובם ככולם מאחורי גבו, לא נגעו לעסקיו הפיננסיים כי אם לעסקים מסוג אחר – אלה המתנהלים בין אולגה לבין אדם יקר לו. אח שלו, הגיס שלה.

הטלפונים ברוסית שקיבל היו אנונימיים, אבל הקול שביקש ממנו לשמור על כבודה של אשתו, של אחיו, ובעיקר על כבודו שלו עצמו, היה בעל מבטא גאורגי מובהק. “אצלנו בעדה,” הוא לחש לי, “לא צוחקים על דברים כאלה. מדובר בדיני נפשות, אם אתה מבין אותי עד הסוף.”

הבנתי אותו עד הסוף. או לפחות כך היה נדמה לי.

את הטלפון האנונימי הבא הוא קיבל בשאנגחי, בסיומו של עוד מסע דילוגים. ערב המראתו לארץ טלפן לאחיו וביקש שיבוא לאסוף אותו מהשדה.

האח, שערב לפני זה חבק במזל טוב בת, אחות לבנו בכורו, חיכה לו באולם מקבלי הפנים. למרות שהיה מותש מטיסה של חצי יממה, הורה לו נוגזאר לנסוע ישירות למסעדת ננוצ’קה בתל אביב. אחיו המופתע ניסה לנסח הערה מבדחת על איכות האוכל במטוסים, אבל לא זכה בתגובה.

“אין כמו האוכל של אמא שלנו,” פסק נוגזאר בפניי, “אבל במצב שבו אסור לאמא שלך להיות בארוחה, אז לפחות שיהיה משהו שיזכיר לי אותה כל הזמן.”

השולחן כבר היה מוזמן. בדרך הכין נוגזאר את מי שתמיד יצטייר בעיניו כילד לשיחה רצינית בין שני אחים, ומה שיותר חשוב בין שני גברים. כשהתיישבו, הרימו כוסית צ’אצ’ה לכבוד שובו מעוד מסע עסקים מוצלח.

בעודם מצפים לאוכל, שאל לפתע נוגזאר את אחיו איך האנגלית שלו.

“אתה יודע,” הוא חייך לעברי במרירות, “אצלנו בעדה מסתפקים בגרוזינית וברוסית כדי לעשות עסקים מצוינים, אבל לאח שלי, עם כל הצער, הייתי צריך להבהיר שהוא חייב לחזק את האנגלית שלו. הוא לא קלט אותי בהתחלה ושאל אם אני הולך לפתוח סניף של ‘סיפורי בדים’ באמריקה או באנגליה. עניתי לו שזה לא אני שהולך לפתוח סניף באמריקה, זה הוא.”

האח פער את פיו בתדהמה, אבל לפני שהספיק להשחיל בדל מחאה נחשף לאותיות הקטנות של הגזירה. “אתה תיסע לניו-יורק ותפתח חנות בברוקלין, יש שם קהילה גאורגית גדולה ותומכת,” הודיע לו נוגזאר. “מה שתעשה שם זה כבר העסק שלך. עם הפיצויים שאני נותן לך על העבודה בארץ תקנה כרטיס בכיוון אחד, ובעוד שלוש שנים נדבר שוב.”

הגבר שישב מולי נדם לרגע, ואז המשיך בזעם כבוש: “ראיתי שהוא עדיין לא מבין על מה אני מדבר, או לפחות עושה את עצמו. אז שלפתי את האייפון. את תמונת המסך הכנתי עוד לפני זה, תוך כדי הנסיעה מהשדה למסעדה. בתמונה רואים אותו ואת אולגה יוצאים מחדר בבית המלון שבלובי שלו נמצאת החנות שלי. הוא עוד לא הספיק להגיב והראיתי לו עוד תיעוד שמסביר הכול. על מה שרואים בתמונה ההיא אני לא רוצה לדבר. גם לי יש כבוד.

“שנינו יודעים,” אמרתי לאחי, “מה היה צריך להיות גזר הדין שלך אם הייתי גרוזיני אמיתי. אני לא רוצה לחזור על המשפט של אמא כשהבינה שאולגה כנראה בהיריון. אני לא רוצה להשאיר את גיסתי אלמנה ואת האחיינית והאחיין שלי יתומים. ובעיקר אני לא רוצה להפוך את אמא שלי לאם שכולה. אז זהו, תוך שבוע אתה על המטוס, אח קטן שלי. בחיים, ותגיד תודה שגם בחתיכה אחת. אני כבר אדאג כאן לילדים ולאשתך ואשמור על הכבוד שלה. אתה אל תדאג לכלום, רק לתחת שלך, שיישאר בתול ומחובר לרגליים ולגב.”

גם נוגזאר הגיע לפרידה המשפחתית מהאח ששם את פעמיו לאמריקה לצורך עסקים. מבחינתו זה היה וידוא הריגה. כשהחליף איתו נשיקות, קלט בזווית העין את מבטה הגנוב של אולגה. שעתיים אחרי היא כבר התפתלה לרגליו, ממררת בבכי. “כשאספתי אותה מהשטיח וניתקתי את השפתיים שנישקו את הנעליים שלי,” הוא סיפר, “הצמדתי את כף היד הזאת, שאתה רואה מול הפנים שלך דוקטור, ישר לפה שלה. דרשתי ממנה שתפסיק להישבע ולהתחנן. באצבעות האלה ניגבתי את הדמעות המאופרות מהלחיים החלקות שלה וביקשתי שנמשיך בחיים שלנו. כבר אז, כן, כבר באותו רגע, הפסקתי להיות גבר, הפסקתי להיות גרוזיני, חתכתי את הכבוד שלי לחתיכות קטנות. אתה מבין, דוקטור? כי כל הזמן הזה הדהד לי באוזניים המשפט ההוא של של אמא שלי: אל תשאיר את הילד שלך בלי אמא! וכבר היו לי אז שניים.

“אז אמרתי לה משפט אחד. משפט קצר, חד וברור: “זה לא יקרה יותר. תיזהרי.”

נוגזאר המשיך במסעותיו למזרח ואולגה המשיכה לנהל את החנות בים המלח, הפעם עם בת דודתו אלאונורה, אלינור בפי הקליינטים. “לא רציתי להשאיר אותה לבד,” הוא הסביר לי, “והבת דודה הזו מילאה בשבילי שני תפקידים - עין אחת על הסחורה בחנות ועין אחת על הסחורה שלי. אם אתה רוצה את זה במילים אחרות, אז עין אחת על הסחורה היפנית והסינית ועין אחת על הסחורה הרוסית. ככה יצא שבנסיעות שלי הייתי מעודכן על בסיס קבוע.”

וכדי לא להעמיס על אלאונורה את כל האחריות, שכר נוגזאר את שירותיהם של שלושה בלשים משלוש חברות שונות, כשכל אחד ממודר מהשניים האחרים. זהו, אין יותר על מי לסמוך בעיניים עצומות, צריך לעשות הכול כדי לוודא שאולגה שומרת על כבודה, על כבודו, על כבוד המשפחה ובמיוחד על כבודה של אמא, שכבר נאלצה להיפרד מבנה הקטן לשלוש שנים.

עוד חצי שנה חלפה ושום שבריר מידע מחשיד לא התנפץ על אוזניו הכרויות תמיד של נוגזאר. הוא שמח שהוא משלם את שכרם של הבלשים לחינם ושבת דודתו יכולה להתמקד בסחורה היפנית והסינית שעל המדפים. “עד שיום אחד הגיעה אליי שמועת איוב.”

כך בדיוק הוא התבטא, “שמועת איוב”. כמי שמקפיד לשמוע את הניואנסים שבדיבור, אני חושב שדווקא בגלל העברית הלא לגמרי רהוטה שלו פרחה מפיו פנינה שכזו. מה שתתחוור כבשורת איוב עבור אולגה הייתה עבורו שמועת איוב. ולגופו של עניין, לתיבת המייל באייפון שלו הגיעו שלושה תצלומים. באחד מהם נראתה אולגה יוצאת בשעת ערב מאוחרת עם גבר מחדר בבית המלון בו ממוקמת “סיפורי בדים”, ובשני האחרים תועדה כניסתה עם הגבר הזה למכונית.

“אגב, דוקטור,” הוא טרח ליידע אותי חרישית, “המספר של האוטו שמור אצלי בזיכרון. גם זמנו של מי שנהג בה יגיע, סמוך עליי.” משום מה, לא הטלתי שמץ של ספק בדבריו.

כשחזר מטוקיו, כינס נוגזאר את כל המשפחה למסיבה גדולה, חפלה של ממש. הוא שכר את אחד מאולמות האירועים במלון הבית של העסק וטרח להזמין שלל אורחים, מקרב משפחתו הגרעינית והרחבה ועד חברים ומקורבים עסקיים. אפילו הענף המשפחתי שנשאר לעשות עסקים בגאורגיה התייצב לאירוע בהרכב כמעט מלא, כולל שני ארגזי יין מהמולדת, חוואנצ’קרה וקינדזמראולי. משאית קייטרינג עמוסת מטעמים הגיעה מ”ננוצ’קה’’ והשולחנות קרסו מכל טוב.

מלכת ההתכנסות החגיגית הייתה אולגה. נוגזאר נשא נאום מרגש בו הדגיש את היותה רעיה למופת, אם מושלמת לשני ילדיו, כלה לדוגמה לאימו, דודה אהובה לילדי אחיו שנסע לעשות כסף באמריקה, שותפה אידיאלית לעסקים, חברה, מאהבת, אשת חלומותיו. בסוף הנאום כרע ברך וביקש ממנה סליחה: סליחה על נסיעותיו התכופות והיעדרויותיו הארוכות מהבית, שמעמידות אישה צעירה ויפה כמוה בפני פיתוי מתמיד; סליחה על שהפך אותה לנסיכה אבל עדיין לא למלכה; וסליחה על שהעז לחשוד פעם בחוסר נאמנותה.

הוא ראה את אימו דומעת. רק הוא ידע למה. ובטח גם היא.

בתום המשתה פרשו האורחים משפחות-משפחות, זוגות-זוגות, יחידים-יחידות, לחדרים במלון שהוזמנו עבורם מבעוד מועד. גם נוגזאר פרש עם אולגה, לסוויטה זוגית. הילדים נאספו על ידי הסבתא לסופשבוע של אינסוף פינוקים.

כשעלו לחדרם, היא הייתה שתוייה לחלוטין. הוא השכיב אותה בעדינות על גבה וקשר את ידיה ואת רגליה אל שלדת המיטה. אחר כך עטה על ידיו כפפות לטקס, פתח את מגירת השידה הצמודה ושלף ממנה סכין מנתחים - סקלפל מספר 14.

“איך הצלחת להשיג מכשיר כזה בלי שיש לך רישיון כירורג-פנימאי?” קטעה סקרנותי, יותר נכון טיפשותי, את שטף תיאורו. הוא השתהה לשנייה, התעלם מקריאת הביניים שלי והמשיך לספר איך אשתו התעוררה והתפכחה לחלוטין לאחר החתך הראשון בלחייה.

פיה כבר היה סתום בשלב הזה. רק עיניה המבועתות הביעו את גודל האימה. גופה פרכס אך היה מהודק אל המיטה בקפידה. תוך שהוא מבצע חתך אחר חתך בעור העדין של פניה היפות, הוא לחש לה בהתנצלות: “הרי הזהרתי אותך, אהבת חיי. שלחתי את אחי האהוב לגלות בצד השני של העולם בשביל לסלק ממך את הפיתוי. ויתרתי על הגבריות שלי לטובת אהבתנו, לטובת ילדינו, לטובת המשפחה. ריחמתי עלייך, לא הרשיתי לעצמי לגמור על חייך. גם הפעם אני עוצר את עצמי, בשביל שאחרי שכל זה יהיה מאחורינו הילדים שלי לא יישארו יתומים. מספיק שיישארו בלי אבא, אבל אני אשאר הגבר היחיד שלך.”

והוא המשיך לחרוץ את פניה באינספור חתכים באינספור כיוונים, נזהר לא לגעת בעיניה, בשפתיה, בנחיריה, בגרונה. “לא רציתי לרצוח אותה,” הסביר לי בעודי הלום מתיאוריו, אף שהכרתי כבר לפני כן את פרטי התיק. הוא רק רצה ללמד אותה איך אישה צריכה להתנהג. הוא רק רצה ללמד אותה לשמור על כבודה, ובמיוחד על כבוד הגבר שלה.

לאחר המעשה הוא ירד למטה והזעיק את אנשי הצוות הרפואי של המלון, כדי שיעצרו את דימומי החתכים על פניה של אולגה ויפנו אותה לבית החולים הקרוב. לאחר מכן התיישב באחת הכורסאות הרכות בלובי והמתין לבואה של ניידת משטרה.

כך הוא סיפר לי ועצם פתאום את עיניו, כמי שחש מותש אחרי שפרק סופסוף את אשר על ליבו, או כמי שאוגר כוחות לקראת שנות המאסר הארוכות הצפויות לו על פי דרישת התביעה.

שאלתי אותו אם כל זה היה שווה לו: התפרקות המשפחה; ילדים נעדרי אב להרבה שנים; אישה שספק אם תוכל להמשיך לתפקד כאם, וגם זה רק לאחר שתשתקם, כירורגית ונפשית; עסק משגשג שיקרוס מן הסתם; ואובדן חירותו כמובן, החופש לנוע ולהתנהל על פי בחירתו.

נוגזאר לא נזקק לברור את מילותיו והשיב לי בשלוות נפש: “שווה, היה שווה. דמעה אחת של אמא שלי שירדה לה מהעין כשהודעתי לה שאני מתחתן עם אישה שלא מהעדה, הספיקה לי בשביל לעשות את מה שעשיתי. הפרתי מסורת של שנים כשדחיתי את העצה של אמא. דרסתי את הכבוד שלי ואת שלה כשלא הענשתי את אשתי אחרי שפיתתה את אחי. פגעתי גם בכבוד של כל הגברים במשפחה. עכשיו הכול בסדר, עכשיו אני יכול לישון בשקט.

“ואני יודע, דוקטור,” הוא הוסיף, “שאתה רופא למשוגעים, מה שאתם קוראים פסיכיאטר. אני יודע שאתה צריך לבדוק אם אני מספיק נורמלי בשביל לשבת בכלא. תבדוק כמה שאתה רוצה, מה שבטוח זה שהסיוט שקרע אותי לחתיכות, הסיוט שעברתי יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה, שנייה אחרי שנייה, הסיוט של גבר זר שמתארח בתוך הגוף של אשתי - זה כבר לא יחזור יותר. היא את הקריירה שלה עם גברים גמרה.”

ומה אתה חושב על השפיות שלך? - נפלטה מפי שאלה שהייתה מביישת כנראה גם סטודנט סמסטר ראשון שנה א’.

“חושב?” הגיב נוגזאר בבוז מופגן, “אני לא חושב, אני יודע. אני יודע שאני לגמרי נורמלי ולפי החוק בארץ מגיע לי לשבת בכלא הרבה הרבה שנים. אני ממש רוצה, ממש דורש, לקבל את העונש, זו ההוכחה שלי לעולם ששמרתי על הכבוד שלי כגבר וכבן של אמא שלי. אתה לא תיקח לי את זה עם איזושהי דיאגנוזה שאני מה שנקרא אצלכם לא שפוי. דוקטור, לא רק שלא הייתי לא שפוי כשחתכתי אותה, אפילו לא הייתי שתוי.”

ואז הוא אימץ חיוך אפל, כזה המיועד לשיגור מסרים שאינם משתמעים לשתי פנים: “אז אחרי ששמעת אותי טוב טוב, אני מבקש ממך, מאוד מבקש, שלא תקבע שאני לא שפוי. זוכר ששאלת מקודם איך זה שהשגתי סקלפל 14, ולא עניתי לך? אני לא אענה לך גם עכשיו, אבל יש לי הרגשה שהבנת את הנקודה שלי.”

החיוך האפל שלו לא מש מפניו גם כשנעץ בי מבט חודרני. הוא בטח הבחין בטללי הזיעה שנקוו על מצחי.

ואיך קוראים לאמא שלך? - שמעתי את עצמי לפתע מנסה לפוגג את תחושת אי הנוחות הגוברת שעטפה אותי, כאילו ששמה של האם ישכנע אותי בנחיצותו המובנת מאליה של המעשה שלו.

ללא אומר ודברים הורמה כף ידו הימנית. הנאשם הטוען לשפיות מלאה נענע את פרק היד בסיבובים קלים, עד שלנגד עיני נצנצו ארבע האותיות של ג’ינה, חתוכות מלוחית זהב דקיקה. אצבעות כף ידו השמאלית מיששו אותן, אות אחר אות, כאצבעותיו של מוסלמי אדוק המונות את שמות הנביאים על חרוזי המסבחה.