מעטפות ריקות
אלונה גולן סדן
₪ 37.00 ₪ 25.00
תקציר
“מעטפות ריקות”, דרמה משפחתית המסופרת בגוף ראשון.
זהו סיפורה של ליאורה, בת להורים גרושים וילדה מוכה, אשר כל חייה מחפשת קשר ומשפחה, שולחת מכתבים נושאי תקוות ומקבלת בתגובה מעטפות שעבורה הן ריקות. אין בהן את החום והאהבה שהיא מבקשת בייאוש.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 335
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
קוראים כותבים (1)
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 335
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
פרק ראשון
בחתונה של ירון סנדרו עשה אתי ברוגז.
עבר זמן מה עד שנודע לי שאנחנו לא ביחסי הידידות הרגילים שלנו וגם זה קרה רק מפני שיום אחד נמאס לו, כנראה, לבזבז מריבה מוצלחת כזאת בלי שאני או מישהו אחר הרגיש בה, והוא שאל "תגידי, לא שמת לב שאני כבר שלוש שנים לא מדבר אתך?"
זה לא היה לגמרי מדויק, כי בכל זאת החלפנו בינינו תמיד "שלום" חטוף כשהגעתי, ו"להתראות" מהיר כשהלכתי.
באותם ימים היה עולמי כל כך מסוכסך עם עצמו, שלא ממש שמתי לב שעוד מישהו הצטרף למעגל הרוגז שתסס סביבי, ואם הרגשתי בטרוניה אילמת מבעבעת וזורמת בכיוון שלי, בפעמים הספורות בהן נכנסתי לחדר השינה שלו, יכולתי לחשוד כי הוא מצוברח כי שוב רב עם אישתו. ואולי בכלל הסיבה לעוית המחמיצה את פניו מקורה בכך שהסתרתי מעיניו לרגע את הטלוויזיה שדולקת בחדרו סביב השעון, ומי יודע, אולי בדיוק עכשיו הוא הפסיד, בגללי, מרדף נדיר וחד פעמי של לביאה אחרי עדר זברות.
אבל החינוך הטוב שקיבלתי, ודווקא אצלו בבית, חייב אותי להשיב לו בטון מנומס, "לא, אני מצטערת, אבל לא שמתי לב. ולמה אנחנו ברוגז כל כך הרבה זמן?"
סנדרו, שחיכה לרגע הזה כבר שלוש שנים, שמח לאסוף ולרכז את כל הכעס שהזיכרון סייע לו להעלות מאי שם, ולהזכיר גם לי איך בערב שבו הבן-יחיד שלי התחתן, פגעתי באחת מציפורי הנפש שלו.
זה קרה, למדתי ממנו, כשעליתי לבמה וקראתי שיר לכבוד הזוג הצעיר. משהו כזה בחרוזים, עם סיפור אהבתם, ותיאור ילדותו של החתן, בקיצור, כל הטקסט הרגיל, המקובל באירועים כאלה, על המשפחה והאושר הגדול, ושאר הבלה, בלה, בלה.
"ואת אמרת תודה לרוברט!" נזעק סנדרו והתנשף בכעס לא כבוש, כשהוא חש וחווה מחדש את גודל חוצפתי, "מי גידל אותך וטיפל בך כל השנים, רוברט? לו את אומרת תודה לפני כולם? ומה אתי? לי לא מגיעה ממך תודה על כלום?"
ככל שזכרתי את הדברים שנשאתי בחתונה ההיא, העליתי בהם על ראש שמחתי כמה מבני המשפחה "שאינם כבר אתנו," ולכן לא יצא להם להשתתף בחגיגה, וכיון שכך, לא שכחתי להזכיר גם את שמחת זקנתי, והיה בנאום שלי גם תיאור ציורי משהו איך כל מתינו יושבים למעלה, בהנחה כי כולם אכן הגיעו למעלה ולא למטה, למקום חם יותר, והם מציצים בנו, ממרפקים זה את זה ברוב התרגשות ולבותיהם מתרחבים בחדווה למראה ירון וזוגתו.
נכון, מה לעשות, בתיאור שלי גם רוברט ישב שם על אחד העננים, עם סבתי ציפורה, ועם סבתה של כלתי הטרייה, אבל לא כל כך זכרתי שאמרתי שם איזה שהוא דבר תודה.
אחרי הכל, באמת אין לי, ולא היתה לי, סיבה מי יודע מה להודות למישהו.
זעמו של סנדרו העלה בזיכרוני את היום בו נודע לנו על מותו של רוברט והוא לא הירשה לי לבכות. מאותם טיעונים פחות או יותר. למזלי היו לי בבית צילומי הוידאו של החתונה. ואם יש קלטת, אפשר להביאה ולהוכיח בתמונות ובצלילים, שלא יצאו מפי מילות הודיה לאף אחד. גם לא לרוברט המסכן.
סנדרו הפגין רוחב לב ונאות לתת לי פסק זמן ולהקפיא את המשך הברוגז עד שאציג בפניו את ההוכחות לחפותי. הוא היה משוכנע שאין לי שום סיכוי, הוא הרי היה שם וראה, עם כל העם, את הקולות.
שביתת נשק הוכרזה בלא לחיצות ידיים, בביקורי הבא בביתו הבאתי את הקלטת המזכה, סנדרו הבטיח לבדוק, ואכן, אחרי שבועיים הושיט לי אותה והמהם מתחת לשפתו העליונה, מהסדק הדק שבין השפם לזקן, משהו רפה, שנשמע, גם אם בקושי, כמו נסיגה של גבר שמתקשה להודות בטעות, משדה הקרב.
הוא צפה בהקלטה ולא מצא בה את דיברי התודה לרוברט שבישל בדמיונו ונטר לי בגללם שלוש שנים.
אכן, רק תזכורת קלה של בני המשפחה שעברו מן העולם היתה שם, ואם היה בלבו של סנדרו שביב חדווה על שלא ניתן לכלול אותו, עדיין, ברשימת בני המשפחה שנפטרו מן העולם, ובינתיים הוא כאן אתנו, ולא על איזה ענן עם רוברט, או עם סבתא של נורית, לא ראיתי בפניו סימן לכך. שום ניע לא הסגיר שמחה שכזאת.
לא היו נפילות איש על צוואר רעותו, ולא התפייסויות קולניות או הבעת חרטה קולנית, או אפילו שקטה, על החשד בכשרים.
*החיים ואמא שלי לימדו אותי שגברים צריך ללטף בכיוון בו הפרווה שלהם צומחת, ולא לצפות מהם ליותר מדי, לכן לא חשבתי כי אשמע ממנו משהו ברור וחד כמו "סליחה", ובאמת לא שמעתי.
"כן, נו טוב." שנלחש מבין שיניים חשוקות, יכול להשמע, למי שלא מבין עניין, כמו "את צודקת." ו"מצטער, אני טעיתי."
אבל זה לא בדיוק.
הסתכלתי עליו ופתאום הוא נראה לי נורא קטן, ואני חושבת שזאת היתה התחלה של משהו חדש.
הבנתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, שאני כבר לא פוחדת ממנו.
*לא תמיד סנדרו הקפיד להתנער ולהתרגז כל כך ממה שנוגע לרוברט.
היו ימים שבהם השניים ניפגשו לעתים תכופות, וסנדרו אפילו נהנה מרוברט ובמיוחד מהקירבה אליו ואל שלו.
ככה זה כשהאחד מנהל את משק החי של השני.
היתה אפילו תקופה בה רוברט האמין שהם קצת חברים, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזה היה כאשר רוברט עוד היה בין החיים, או כן, ולפני שגילה כי מי שנחשב בעיניו לידיד, מחזר במרץ רב אחרי אישתו.
כי אחרי שהפועלים סיימו את מלאכת היום, הפרות נחלבו, הביצים נאספו, וכל משב רוח מהפרדסים הסמוכים הביא לפתחם של הרפתות והלולים, שכבר נוקו, ענן מרענן של ריח משגע, איזו עוד עבודה היתה לסנדרו במשק? אבל היה חשוב להסתובב שם. השכר היה גבוה, וכדאי היה להראות עסוק.
אז הוא התעסק.
בדק פרגיות, בחן עטינים, והמתין לתרנגולות שיטילו, למבכירות שימליטו, ולפרחים שישרו כבר מהעצים ובמקומם ילך ויתפח הפרי, ירוק תחילה והולך ומכתים עד שהוא הופך תפוז, כי רק בהפוך הפרח לפרי, יפסק כבר הריח הזה, המטריף את החושים.
ואם הוא כבר שם, משגיח על העובדים במשק החי, שיכור מפריחת הפרדסים, יכול היה לטפל, למרות שאיש לא ביקש זאת ממנו, גם באוצרו היקר של בעל הבית, האישה התמירה והטמירה הזאת, שמזכירה לו סוסה ערבית אצילה שחורת רעמה.
אחרי הכל, יופיה וריח הבושם הקל שעלה ממנה סיחררו את ראשו לא פחות מריח התפרחות הלבנות.
*"תכירו את ליאורה, גם היא נולדה בפתח תקווה," הציג אותי אחד ממכרי בפני הוריו, מותיקי המושבה.
"באיזה אזור בדיוק?" שאל האב והראה הרבה יותר עניין בקערית הפיצוחים שעל השולחן מאשר בי או בשכונה ממנה באתי. אבל הבוטנים נשרו מאצבעותיו ונשכחו כשקראתי בשם הרחוב.
"תראי!" קרא הקשיש לאישתו בקול סדוק משנים ומהתרגשות, "היא גרה לא רחוק מהדרום אפריקאי ההוא, עם האישה היפהפיה!"
ולא ידע כמה רחוק גדלתי מהדרום אפריקאי ההוא, שקראו לו רוברט, שהשאיר את האישה היפהפיה שלו בזרועותיו של סנדרו ואת הרפתות, הלולים והפרדס, בידי זרים וחזר לארצו עצוב ומובס, כדי למות שם שנים אחדות אחר כך משיברון לב, שהרופאים קראו לו סרטן.
והאישה היפהפיה, כל כך קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני היתה. אמא שלי.
אמא. אמא, אמא, אמא.
כמה כעס וכמה אכזבה, כמה כאב וכמה חמלה אפשר להכניס במילה אחת.
כמה געגוע.
* * *
לא הייתי שם כשהכל התחיל, ואני יכולה רק לנחש את החיוך הנשי המקסים, ולדמיין את הקול הגברי המפתה, אבל צמחתי ביניהם כשהדברים כבר התחילו להדרדר, לצבור תאוצה וכוח הרס, עד שפרקו את חייהם והותירו פקעות סבוכות של כאב בחיי כל מי שהיה מעורב בהם.
לא פעם, כשניסיתי למצוא אותי במבוכים של עצמי ולרפא את פצעי, הייתי חושבת שאולי אצליח אם רק אבין, והייתי חוזרת ומשחזרת לעצמי את הסיפור של כל אחד מהם ומחפשת תשובות.
ואם אני רוצה לתת פיצוי, לשם שינוי, למקופח האמיתי בפרשה, עלי לפתוח בתולדות הזמן של רוברט. וזה יהיה בקיצור. לא רק בגלל שהלך לעולמו בגיל ארבעים ואחת, גיל מוקדם מדי לכל הדעות, אלא גם משום שהעלילה תתפתח בעיקר אחרי שהוא יעלם אל מאחורי הקלעים.
*אמי, אשר בשנותיה הטובות היתה עסוקה יותר בעצמה ובסנדרו, ופחות ברוברט, סיפרה, בכל זאת, משהו על סבא מנדל, ששלח זרוע ארוכה מדרום אפריקה לפתח תקווה, וקנה אדמות ובנה עליהן בית ורפתות ולולים, ונטע עצי הדר, וחלם להגיע בשנה הבאה, או באחת מאלה שתבואנה אחריה, לירושלים הבנויה, או לפחות למלאבס הנבנית.
בני המשפחה המוכשרים בעסקי ייצור ומכירות עבדו בבית החרושת לפלדה 'סלומון ובניו' ביוהנסבורג, ובן הזקונים שהיה יותר מוכשר בעסקי שעשועים, נשלח לפלשתינה להשגיח על המפעל הציוני, ולהפסיק להסתובב בין הרגליים במפעל המשפחתי.
רוברט הגיע לפתח תקווה, אבל גילה עד מהרה את קיסמה של תל אביב.
את הים וחופו עם החול הרך ומועדוני המשחקים שלאורכו, את בתי הקפה ואולמות הקולנוע, והמון בחורים ובחורות צעירים תאבי בילויים שקלטו אותו בשמחה אל חבורתם וחיבבו אותו בזכות מזגו הטוב וארנקו הפתוח לרווחה.
העברית המליצית שלו, שהיתה מתגלגלת בריישים כבדים, ומתובלת בביטויים באנגלית, גרמה להם לצחוק ולטפוח בחיבה על כתפו.
הבנות כרכרו סביבו בהתלהבות, ואלה שלא התפעלו במיוחד
מחזותו המשופמת, ומגופו השדוף, רשמו בסולם מעלותיו את כשרונו על רחבות הריקודים.
הוא שכר לעצמו דירת חדר ברחוב בן יהודה קרוב לשפת הים, נסע פעמים אחדות בשבוע אל הבית והמשק שהקים אביו על אדמת פתח תקווה, אך הקפיד לחזור בכל ערב אל העיר הגדולה, שם היו חייו שרשרת ארוכה של ריקודי ולס אנגלי ופוקס טרוט, כוסית ברנדי משובח וסיגריה עם ידידים על דלפק בר זה או אחר וארוחת ערב עם חיזור קליל ולא מחייב אחרי בנות האומה המתחדשת, התוססות בחדוות נעורים עבריים.
לרוברט, שהתבונן בנעשה סביבו מבעד זכוכיות עבות כקרקעיות בקבוקי המשקה החביב עליו, היו ימי תל אביב חגיגה ארוכה ומתמשכת.
*המשקפיים סייעו לו להבחין, בעברו באחד הימים ברחוב אלנבי, בחלון הראווה של 'פוטו ארדה', בצילום גדול של אישה צעירה, שערה אסוף ומוסתר בטורבן לבן, גדול, הכרוך לראשה, ועל פירקי ידיה השלובות בחיקה ענודים צמידי כסף כבדים.
עיניה הסתכלו ישר בעיניו ועקבו אחריו כשחלף על פני החנות, במבט שהזכיר לו את המונה ליזה. חיוך קטן וכמעט לא מורגש בקצות השפתיים הוסיף לאשליית הג'וקונדה, האף הגבנוני מעט שיווה לפניה אופי ולא פגם ביופייה.
היא לא נראתה כמו בובה, אלא חזקה ומסתורית. הביטחון והשלוה שקרנו מפניה הגבירו את תחושתו כי לפניו אישה מיוחדת.
עד שאמי שלפה, אחרי שנים, אחד מעותקי התמונה ממזוודת הסודות שלה, חשבתי כי על בחור שאין לו מה להציע, אומרים תמיד, כדי לא להעליב, כי הוא נחמד ועל בחורה מכוערת, אומרים שהיא מעניינת. אבל מהצילום הישן ניבטה אלי אישה צעירה שהיתה, בהחלט, גם יפה וגם מעניינת.
אחרי שרוברט חלף עוד מספר פעמים על פני המונה ליזה שלו, והיא המשיכה לעקוב אחריו בחיוך רומזני, החליט שזהו. הגיע הזמן להכיר אותה יותר מקרוב.
הוא נכנס לחנות, הפעיל את הקסם האנגלו סקסי שלו במלוא עצמתו, וביקש לברר, בנימוס רב, מי העלמה.
להפתעתו נתקל בחומת שתיקה בצורה מצד הצלם, שסרב בנועם שלא נפל מזה של רוברט, ובתקיפות גדולה משלו, למסור את שמה, ואפילו לרשום לפניו את שמו של המעריץ העקשן לא הסכים.
"אבל אני מוכן להבטיח לך שאם הגברת הצעירה תזדמן לכאן שוב, אבקש ממנה רשות, ורק אם היא תסכים, אתן לך את שמה." אמר וחתם את שפתיו.
פעמים אחדות חזר רוברט אל הצלם לשאול אם כבר היתה, רק כדי לשמוע כי היא לא חזרה לשם, ולאט לאט התחיל להבין שכנראה גם לא תחזור.
"אחרי הכל, בשביל מה הייתי צריכה לחזור לשם אחרי שכבר קיבלתי לעצמי העתקים של הצילום?" תסביר אמי, כמו מתנצלת, אחרי עשרות שנים.
*יום אחד, אחרי שנעדר לשבוע מהעיר בגלל ענייני המשק, מיהר לרחוב אלנבי להעיף מבט מתגעגע בנערתו, אך כבר כשהחל מתקרב לחנות הבחין כי הצילום אינו נמצא עוד בחלון הראווה.
"היכן היא?" שאל את הצלם שקיבל את פניו בהבעה זועפת.
"אני לא יודע איפה היא, ואני לא יודע איפה התמונה," השיב זה, "ויש לך מזל שאני גם לא יודע את השם שלך, כי אחרת הייתי מוסר אותך למשטרה."
"על מה ולמה משטרה?" תהה רוברט.
"על כך שלפני ימים אחדים שברו את זגוגית חלון הראווה וגנבו את התמונה, ועד הרגע הזה, כשראיתי את הפנים המודאגות שלך, הייתי בטוח שאתה או מישהו מהחברים שלך עשיתם את זה."
*"נעלמה לבלי שוב!" קונן רוברט ורמז לבתיה שהתרוצצה סביבו במטבח לשוב ולמלא את כוסו, "ואין לי שמץ של מושג היכן אוכל לחפש אחריה."
"זה בטח לא כל כך נורא כמו שאתה עושה את זה," ניסה סנדרו לנחם אותו והניח זרוע איתנה סביב כתפיו השחוחות של המעביד שלו, "וזה בטח לא סוף העולם, אתה הרי יודע שיש עוד הרבה דגים בים."
רוברט ידע שסנדרו מבין בדגים ובנשים, שהרי היה גם וטרינר וגם גבר פנוי ומבוקש, אבל הפעם לא הסכים עם ידידו.
"יש הרבה דגיגים, אולי," פסק, "רק דגיגים. אבל כמוה? כמוה אין."
*כמה נדהם שבועות אחדים מאוחר יותר, כשהגיע לביתה של אחת מהצעירות שהיו כרוכות מדי פעם על זרועו, ומצא, נעוץ בין זכוכיות המזנון בסלון שלה, בין תמונות נוספות, צילום קטן של ידידתו מחובקת עם היפהפייה האבודה.
ברגע הראשון לא זיהה אותה.
ובכל זאת, משהו בצילום משך אותו להסתכל שוב.
דמות שונה לחלוטין מזו שזכר הציצה בו במבט משועשע מהתמונה.
ידיה היו מונחות בהתרסה על מתניים צרות נתונות בחגורה רחבה, שמלתה הקלילה התנופפה סביב ברכיה, ושערה הכהה גלש בגלים סביב פנים שקושטו במשקפי שמש ענקיים, וכל זה שנים רבות לפני שמישהו שמע על ז'קלין קנדי.
"מי זאת?" ניסה, ללא הצלחה, להסתיר את הרטט בקולו.
בלהה, מזכירה זריזה בהדפסה בשעות היום, ובמחולות בערבים, עלצה למראה התרגשותו.
"חברה שלי מהעבודה אצל עורך דין גורליצקי." דיווחה ולא הצליחה, ואולי גם לא ניסתה, להסתיר תחושה קלה של שמחה לאידו של הבחור הפופולארי הזה, ששמח תמיד לכרוך את זרועותיו סביבה במחול או במיטה, ולפטפט אתה על כל דבר שבעולם, חוץ מעל אהבה, וכל זאת מבלי שנפל עד כה ברשתה או בזו של מישהי מחברותיה.
"ורק כדאי שתדע כבר עכשיו שאין לך בכלל סיכוי." הוסיפה, "היא תמיד מוקפת מחזרים.”
פסקה, ולא שערה איך ישובב ניחוח העולם הגדול את לב אמי, מה גם שהעולם הגדול נעזר בריחו של אפטר שייב יקר, מוצר שלא היה בשימוש נרחב אצל גברברי העיר שנבנתה בחולות, ושעד כה ראו הבנות רק במודעות בז'ורנלים מחוץ לארץ שבהם אהבו לעלעל בקפה 'עטרה'.
אבל רוברט לחץ, וחיבק אותה בחיבה, והזכיר לה שאין לה מה להעלב, שהרי לא הבטיחו זה לזה, אפילו ברגע של חולשה, דבר, ואחרי הכל הם באמת רק ידידים, "ואפילו טובים," החניף לה, והוסיף לחיצה לחיבוק, והזכיר לה כי גם היא נעלמת לפעמים לפגישות עם הבוס שלה מחוץ לשעות העבודה, והיא קיללה את עצמה על שהשאירה כך את התמונה גלויה לעין כל במזנון, והציעה שיפגשו שלושתם ב'עטרה', והיא תכיר ביניהם.
*בלהה היתה צריכה לנחש מה יבטיחו המכונית עם גג הבד המתקפל והארנק הפתוח תמיד לרווחה, לחברתה, בתו של חרט שלטים שעשה את שעות יומו כפוף על כליו בחנות קטנה בדרום תל אביב.
הרי היא עצמה לא נמשכה אליו בגלל יופיו הלא ידוע אלא יותר בשל האבזרים שנלוו אליו, וקיסמם עבד גם עליה.
רוברט לא נהג להתגאות באוטו עם הגג הפתוח, במשק הגדול, ובארנק, אבל הם היו שם, אם תרצו או לא תרצו, כבר בפגישה הראשונה.
ובכל זאת אני מוכנה לתת אשראי כלשהו לאמא שלי ולחשוב שאולי גם משהו מטוב לבו ומנועם הליכותיו, שבטח היו שם גם הם כבר בפגישה ההיא, עזרו לו לשאת חן בעיניה.
"נו," אמרה בלהה לעצמה, אחרי שפיתחה כאב ראש מיידי שסייע לה לסגת משדה הקטל בכבוד, "אני מקווה שהם לפחות יזכרו שאני הייתי זאת שהכירה ביניהם."
והם, שקועים בשיחה ערה, ראש ליד ראש, מלמלו מילת פרידה חטופה ואפילו לא הרימו עיניהם אליה לאחל לה החלמה מהירה.
* * *
כשאריה ורשבסקי החליט, אחרי המלחמה הגדולה, שרק מקום אחד יש בעולם ליהודים לחיות בו, הודיע לאישתו כי הם עולים לפלסטינה.
"ילדתנו הקטנה תגדל בארץ ציון." הכריז ומבט עם דוק ערפילי של משורר עמד בעיניו.
ציפורה אישתו אהבה את הרעיון.
היא אימצה אל גופה את הפעוטה בת השנתיים, נענעה בראשה בהסכמה, והייתי יכולה לייפות את הסיפור ולדווח כי דמעות של התרגשות עלו בעיניה, אבל מהכרות מאוחרת יותר עם הנפשות הפועלות, ובעיקר עם סבתי האיתנה, אני מניחה שלא היו שם דמעות. אולי רק איזה נצנוץ קל של גאוה ציונית.
אם אחות או דודה פרצו בבכי למחשבה על החולות והתנים הממתינים לנעוץ בהם שיניים, שם במדבר, או חברים באו להזהיר אותם, נסערים, כי שום טובה לא תיצמח להם מהארץ ההיא האוכלת יושביה, לא היה די בכך כדי לעצור את אריה וציפורה באמצע האריזה.
"אתם תחזרו לכאן מהר מאוד, אנחנו עוד נתראה!" ניבאו להם אוהביהם, ואיש מהנביאים לא שער כי לעולם לא יפגשו שוב, וכי כל מי שנשאר שם יעלה בעשן השמיימה פחות מחצי מאה מאוחר יותר.
*אריה וציפורה התיישבו בעיר החדשה שקמה לא רחוק מיפו, והתקיימו משיעורי מתמטיקה שהיא נתנה לסטודנטים, ומעסק חרטות שהוא פתח לא רחוק מדירתם, חולם להיות אמן, ומצייר, בינתיים, עץ עמוס פרי כסמל לחותמת בית אריזה ביפו, או חורט שמות חתנים וכלות בכתב מעוטר ומוסיף להם תאריך יום הנישואין בתוך טבעות זהב.
ילדתם באמת גדלה בארץ ציון, אמנם לא ירושלים, אבל גם תל אביב היתה בסדר לצורך העניין.
היא למדה מהר את השפה העברית המתחדשת, אספה חברות, ואהבה לשבת עם אביה, כשהיא מתרפקת עליו ומקשיבה אתו בכל שעת פנאי למוזיקה שאהב, שומעת ממנו את כל סיפורי העלילה של האופרות, טובלת בצלילים הדרמטיים העשירים של ורדי, סמיכים וחמים כמו השוקולד הטוב שהוריה לא יכלו לקנות, אך היא טעמה פעם, מזמן, אצל חברה מבית הספר, טובעת במפלי הרומנטיקה העצובה של פוצ'יני.
*כשהיתה בת חמש נולדה תרצה. היא לא קינאה בה אף לרגע על אהבת ההורים שעכשיו נחלקה ביניהן, נמדדת במשורה הוגנת על ידי האם, סבתי ציפורה שעשתה כל מה שעשתה בהגינות דקדקנית, ומורעפת בלי חשבון על ידי האב, שאהב את התינוקת החדשה שלו עד שיגעון ולא טרח להסתיר זאת.
היא עצמה כרכרה בעקבות הקטנה מוקסמת מיופייה ומחוכמתה, ותרצה, שעם השנים תהיה לאחותה הבכורה אשת סוד, חברה, יועצת, והאדם היחיד שאי פעם חשה קרובה אליו באמת, קיבלה את גלי ההערצה האלה כמובן מאליו.
אחרי הכל, כולם הסכימו שהבת הקטנה יפהפייה וחכמה באופן מיוחד, ולשם שינוי, בעניין הזה, תרצה הסכימה עם כולם.
*אמי הלכה והפכה מילדה טובה מפולניה לנערה ישראלית, אף פעם לא ישראלית לגמרי.
מכנסיים קצרים נלבשו ברצון, כי חשפו את ירכיה הנאות, אבל סרפנים כחולים, בגדי חאקי וצמה, ממש לא היו הסגנון שלה.
ירחוני אופנה, תמונות נשים מטופחות בנעליים גבוהות עקבים ובתכשיטים גדולים משכו אותה יותר. לא בדיוק מה שיכלה להרשות לעצמה בתקציב של בית אבא, מקום בו היתה סבתי ציפורה רוחצת ושוטחת את ניירות האריזה של הגבינה הלבנה על אריחי המטבח לייבוש, כדי לחסוך כמה פרוטות, ולעטוף בהם את הכריכים שלקח סבא אריה לבית המלאכה.
היא לא היתה שייכת לגמרי לאף אחד משני העולמות, והיתה מורכבת כמו החיבור ביניהם. זה מה שעשה אותה, כמעט צברית, כמעט משוחררת, תוססת, סוערת ועם זאת, מטפחת את נשיותה, מתנהלת כאישה אירופאית מבית טוב, מקפידה על מראיה.
אישה צעירה, יפה, וכמו בוטחת, שהחביאה בתוכה ילדת גולה הזקוקה לחיזוק ולעידוד, ואיש לא ידע.
בערבי הריקודים אליהם הלכה עם חברותיה, היתה מסרבת לא אחת להזמנות הנערים שסבבו אותה וביקשו לרקוד עמה.
"הם אמרו עלי שאני סנובית, ואני בכלל לא הייתי כזאת!" התוודתה באוזני ברבות הימים, "לפעמים לא קמתי לרקוד רק כי התביישתי. לא רציתי שכולם יראו שהעקבים של הנעליים שלי שחוקים ושהחרטום שלהן משופשף, ואם נשארתי לשבת, יכולתי להסתיר אותם מתחת לכיסא.”
כשסיימה את הגימנסיה, והחלה להשתכר למחייתה, אם לא למעלה מזה, החלה לפרוח באמת.
מעבידה הנשוי בעושר ובלא אושר, עורך הדין גורליצקי, היה עסוק מאוד בפיתויה של בלהה, הכתבנית, ולא נאלץ לעבוד על כך קשה מדי, אך חבריו הרווקים הקיפו את המזכירה החדשה בהתלהבות, חיזרו אחריה במרץ, וחיכו כי תבחר באחד והיחיד מביניהם, שיחשב בר מזל בעיני האחרים.
עכשיו יכלה להתלבש ולהופיע כמו שתמיד חלמה, וידעה בחוש להפיק משארית בד שנקנתה במחיר מציאה, ובעזרת תופרת בית צנועה ואלמונית אותה הדריכה וטיפחה, שמלות כמו של טובי המעצבים שראתה בז'ורנלים בבתי הקפה.
היא היתה מוצאת בחנויות קטנות ואפלות בשווקי יפו תכשיטים אקזוטיים שעזרו לה להראות ולהרגיש כמו מאטה הארי, וכל אלה רק העצימו את הזמזום שעלה מכוורת הגברים שרחשה סביבה.
"ראזאללה!" איילה, היו קוראים אחריה ערביי יפו כשעברה ברחוב, והיא היתה צוחקת אליהם בפה מלא שיניים צחורות, מנערת את גלי שערה השחור, ומעוררת מקהלה נוספת של קריאות ושריקות התפעלות.
ואז סיפרה לה בלהה על הגבר הצעיר מדרום אפריקה שמבקש להכיר אותה.
"הוא שואל רשות להיות מוצג בפנייך," לגלגה בלהה על השפה הגבוהה של רוברט.
עכשיו, כשכבר היה ברור כי מעייניו אינם בה אלא בחברתה היפה ממנה, הירשתה לעצמה לצחוק לאיש שרק לפני ימים אחדים נחשב בעיניה תפיסה ראויה.
*אמי לא נזקקה למאמץ מיוחד כדי לשאת חן בעיניו, שהרי רוברט כבר נפל בשבייה ברגע בו נחו עיניו על הצילום ההוא בחלון הראווה.
ועכשיו, כשהחלו לטייל במכוניתו, נעים ברחבי הארץ, מבקרים במפל התנור או בסמטאות ירושלים, וקופצים לבילוי סוף שבוע במועדוני הלילה ובמלונות הפאר של ביירות, עמד לרשותו כל הזמן שנידרש לו כדי להוכיח לעצמו שצדק.
הוא אהב להוריד את גג מכוניתו ולנסוע במהירות בדרכים, רק כדי לראות את עיניה נעצמות מעצמת הרוח המכה בהן, ואת שערה מתבדר וחושף את תוי פניה.
היא דיברה בהתלהבות על ספרים שקראה, על הליכים משפטיים מעניינים שהיתה עדה להם בעבודה, וכשסיפרה על המוזיקה האהובה עליה, זהרו כוכבים בעיניה, והוא הביט בה מואר כולו.
"מה אני הכי אוהב אצלה?" היה שואל את עצמו שוב ושוב, נהנה למנות את מעלותיה, ולא הצליח להחליט אם היה זה עולמה התרבותי העשיר, לבושה שהיה תמיד בטוב טעם, או שמא מותניה הצרים שהתעגלו אל אגן אגסי נשי, ואולי בכלל היו אלה עיניה המלאות חיות.
אם כך ואם אחרת, היא היתה בעיניו מושלמת.
הוא ידע כי יוכל להציג אותה בגאווה בחוג יהודי דרום אפריקה, בפני בני משפחתו וחברים של הוריו. היה לו ברור כי כולם יקבלו אותה באהבה ובהתפעלות, כמוהו לפחות.
"מה יהיה אתך? אתה נראה לי אבוד לגמרי," נזף בו סנדרו, "אתה ממש מזכיר לי תרנגול שמניחים אותו על הגב ומלטפים לו את המקור, עד שהוא מתהפנט."
סנדרו שם לב שהוא חוזר כבר בפעם השלישית על פירוט הפעולות שיש לעשות ברפת, בעוד רוברט מתבונן בו פזור נפש, ואינו מבין על מה הוא מדבר. ורוברט שהביט שוב בשעון היד שלו, ובדק אם כבר הגיע הזמן לצאת לתל אביב, הנהן וגיחוך של שביעות רצון עלה על פניו, כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
*"האמת היא, שבדרך כלל אני אוהבת שבחור נראה חסון כזה... זה נותן לי הרגשה שאוכל להשען עליו בשעת הצורך.... והוא רזה כזה ונדמה לי שאם אשען עליו – נתמוטט שנינו..."
"תמיד תוכלי להשען על הארנק שלו," אמרה תרצה, "הוא נראה לי די יציב..."
"בסדר, אז זאת לא התאהבות מטורפת כמו בסרטים, אז אני לא ממש משתגעת אחריו, אז מה? יש בי המון חיבה כלפיו, ופשוט, טוב לי אתו!" אמרה אמי לאחותה כמתנצלת.
האחות הצעירה, שהקשיבה לוידוייה כמו בכל ערב לפני שצנחו אל מעמקי השינה, התהפכה על בטנה השזופה ולחשה אל חשכת החדר, "בטח שטוב לך, עם הכסף שיש לו לכל אחת היה טוב. רק תגידי, אין לך עיניים? נכון שהוא עשיר, אבל תראי כמה שהוא מכוער!"
"הוא לא כל כך..." ניסתה האחות הבכורה להתגונן, "ראיתי אותו בלי המשקפיים, ויש לו עיניים ממש ממש טובות..."
"הוא מכוער!" פסקה הצעירה, תלתה בתקרה מבט שהיה מעשי יותר משהיה חולמני, והוסיפה, "אבל, אל תדאגי, אני בכל זאת מחבבת אותו, כי הוא באמת בחור טוב. רק תדעי לך שאני לא כמוך, אני אתחתן עם איש שיהיה גם עשיר וגם יפה, את תראי!"
אבל אמי לא שעתה לדיברי אחותה, ולא חשבה לרגע להמתין לבואו של הגבר שיהיה גם יפה וגם עשיר.
*היא נפתחה אל השקט ואל העדינות של רוברט, ובעיקר אל תחושת השלווה והביטחון שאהבתו המוחלטת וכספו נתנו לה, וכיעורו, הנתון לויכוח, התערפל בעיניה.
היא החלה לחבב אותו באמת. טוב הלב שהקרין אל העולם הסובב אותו ובעיקר כלפיה, עשה את שלו ולאט לאט היה לה לידיד.
כעת סיפרה לו גם על ילדות של חוסר, ועל חלומותיה ומשאלותיה, ורוברט כבר היה נחוש להגשים לה את כולם.
הוריה קיבלו אותו באהבה ובחום כפי שהיה בטוח שמשפחתו תקבל אותה.
"אני מעריץ את אמך על שכלה הישר, ועל היותה אישה עם ערכים." התוודה רוברט באוזני אהובתו, כאשר שמע כי ציפורה אינה אוכלת בשר מתוך עקרון.
"לא רוצה שיהרגו בגללי חיות." היתה מסבירה, והמשיכה להכין לסבא אריה את תבשילי הדגים שאהב, "כי הוא לא צריך לסבול בגלל החלטות שאני עושה לגבי החיים שלי."
רוברט לא שכח להוסיף כי מה שעושה את החותנת המיועדת הכי יקרה ללבו הוא גם העובדה שילדה וחינכה את האישה שאהב.
"אני מעריכה את נימוסיו הטובים ואת יושרו וכנותו." אמרה סבתי, שהודתה גם היא כי, בעצם, היא מחבבת אותו בעיקר בשל הרגש העמוק והחם שהוא מפגין כלפי בתה.
וכשסבתא ציפורה זקופת הקומה וחמורת הסבר קיבלה מישהו בחמימות כזו, זה היה אות וסימן גם לסבא אריה כי יש לקבל את רוברט בשמחה אל חיק המשפחה הקטנה, כי אם ציפורה ישרת הדרך אומרת, אז הוא, כנראה, באמת בסדר.
* * *
בגן שהשתרע סביב בית הרווק הבודד בפתח תקווה, ליד בריכת דגי הזהב ובתוך שיפעת שיחים ופרחים, עמדו מתחת לחופה, מוקפים בבני משפחתה ובחברים.
היא לבשה חליפת מכנסיים בצבע שמנת מבד שיפון רקום בפרחים קטנים בצבע הבד, והינומה תואמת, והדהימה את הרב ביופייה המתריס ובהנחת יד ידידותית על זרועו.
אחרי החופה זכרה לעבור בין האורחים ולוודא כי כל הכוסות מלאות והמגשים המתרוקנים חוזרים ומועמסים בכיבוד העשיר שהכינה בתיה, המבשלת הביתית.
הוא הסתובב גאה כטווס בחליפת שלושה חלקים גזורה ותפורה היטב, ובעניבה תואמת, עור פניו סמוק מהתרגשות ומגילוח דקדקני מדי, וכשהביט בה, שכח למחות את דמעות האושר שהעלו אד על עדשות משקפיו.
אף נציג מדרום אפריקה לא התייצב לצידם, אבל לא נראה כי החתן בעיניו השטופות דמע וקסם הבחין בכך.
הם שלחו מעטפה עם סכום כסף נכבד, ולרוברט, בן ראוי למשפחת סלומון, זה נראה מספיק.
רהיטים שנבחרו בקפידה מתוך חוברת ששלחה אמו בדואר, הגיעו למושבה ב"ליפט," מכולת עץ גדולה, שמאוחר יותר שימשה בית מגורים זמני למשפחה ניצולת שואה.
ארון הבגדים הקטן שחלקה עם תרצה בדירת ההורים בתל אביב, הוחלף בחדר מרווח ומואר, ובו מראה גדולה, שניבנה במסגרת שיפוץ בית הרווק והפיכתו לבית ראוי למגורי משפחת סלומון.
היתה זאת תוספת מיוחדת בשביל כלה צעירה, שבעלה מאוד אוהב אותה, והיא מאוד אוהבת בגדים, ומי שלא שמע עד אז בארץ החלוצים על חדר ארונות יכול היה להתרשם מהפלא הזה בבית הזוג הצעיר.
החדר החדש החל מתמלא בחלוקי משי, בשמלות מעוצבות ובתכשיטים יוקרתיים ומיוחדים. שום דבר אצלה לא היה ולא יהיה כמו אצל האחרות. לא הלבוש, לא ההופעה ולא האבזרים והתכשיטים.
כך גם לא גודל האהבה שעוד תדע, ואחריה עומק האכזבה ועצמת השנאה.
*הם החלו חיים בשיגרה נעימה. בכל יום שלישי, יום נישואיהם, היה מגיע הביתה זר פרחים מרהיב שעוצב ונשלח מחנות פרחים אופנתית בתל אביב, העיר ששמרה על קיסמה בעיניהם, ובכל יום חמישי היו מוסעים אליה על ידי בנצי הנהג, לפגוש חברים, לשבת בבתי קפה ולראות מה התחדש בחנויות.
"הם שוב נסעו?" היה סנדרו שואל מדלת המטבח ובתיה מיהרה להכניסו פנימה ולהגיש לו ספל קפה עם פרוסת עוגה שזה עתה הוצאה מהתנור, "אני צריך להתייעץ עם רוברט בקשר למכירת העגלים."
"מה יש לך להתייעץ אתו," היתה משיבה המבשלת, "הרי ממילא מר סלומון מסכים עם כל מה שאתה אומר לו, תעשה מה שצריך, ותעדכן אותו."
*הזוג הצעיר חג וחגג בין פתח תקווה לעיר הגדולה, נהנה מכל העולמות, מפיק מחייו עונג שהריון ראשון עם הבחילות והחולשות הרגילות לא הצליח לקלקל, מבלה עם זרם בלתי פוסק של אורחים שהוזמנו לארוחות ערב בגן המטופח, ובין אירוח לאירוח היו השניים יוצאים לקונצרטים, לרקוד בבתי קפה, לשמוע הרצאות, או נשארים בבית לערבים של הנאה שקטה עם תערובת מוסיקלית, הג'אז שלו, והאופרות שלה.
גידי נולד בימים הטובים ההם.
היא חזרה מהר לגיזרתה שעליה היתה גאוותה, מה שהותיר את התינוק אדיש לחלוטין.
לא רק שהיה וישאר אחד הגברים היחידים שהכרתי שלא התרשם מיופיה של אמא שלנו, אלא בשנים שיבואו ידרוש ממנה בתוקף, בכל פעם שתגיע לבית הספר לשוחח עם מורים ולהתחנן על תיקון ציוניו, כי תעשה זאת בלבוש צנוע וללא איפור, שלא להביך אותו בפני חבריו.
לצערו עוד יגלה כי גם במכנסיים שחורים רגילים לגמרי, ובחולצת גולף פשוטה תואמת, בהופעה יומיומית לכאורה וללא איפור רב, היא מעוררת גלים בכל מקום אליו היא מגיעה, מסחררת את ראשיהם של מוריו, גברים ונשים כאחד ומוציאה משלוותם את בני גילו.
אבל ימי בית הספר שלו עוד היו רחוקים, ובינתים הוא דרש המון תשומת לב. בכה ללא הפסקה, התקשה בנשימה, והיה ילד חלש, חולני, שראשו גדול יחסית לגופו, ופניו חיוורות.
זהרה, נערה תימניה שעלתה לארץ עם בעל מבוגר ממנה בשנים רבות, נקרתה לאמי יום אחד ברחוב, כשהיא הולכת ובוכה, ואומצה מיד לתפקיד המטפלת שרוברט התעקש שתהיה לבנו.
"אם היינו עכשיו בדרום אפריקה, היתה לילד נאני, כמו לכולם," אמר, "אז אין כל סיבה שלא תהיה לו נאני גם כאן."
ככה הוא רצה את הדברים.
אישתו לא תצטרך לעשות דבר מלבד לאהוב את בעלה, ללדת את ילדיו ולהנות מחייה.
הילדים היו בינתיים רק גידי, שלא היה הילד הכי בריא בעולם אבל כבר מגיל ינקות היו לו, או נכון יותר, להוריו, מטפלת, ומבשלת, ונהג, וגנן, ומנהל לפרדס, ומנהל למשק החי, ועוד כמה פועלים שכירים. ואם זה היה נגמר כאן, זה היה יכול להיות הפי אנד אמיתי. אבל זה לא היה.
* * *
מי שנכנס בטבעיות לתפקיד הצלע השלישית, הגיע לישראל מארגנטינה בגפו, בן ארבע עשרה, נער עצמאי ובוגר, והלך ללמוד בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'.
אמו, אחיו ואחותו הגיעו בעקבותיו והתיישבו בתל אביב.
כשסיים את לימודיו, הגשים את חלומו לחיות בכפר, ועבר להתגורר בפתח תקווה.
לימים יספר כי השלים לימודי וטרינריה בהולנד, והיא, כאשר השנאה כבר תבעבע כארס בפיה, תמלמל ותילחש בשפתיים חשוקות מתקרבות בשקט אל אוזני, כי מעולם לא למד בהולנד. נכון שנסע לשם, אבל בסך הכל עבד שם תקופת מה וטיפל בפרות באיזו חווה נידחת "ואני בטוחה," הוסיפה, "שהתעסק עם בת האיכר שהיתה, מן הסתם, זהובת שער ותכולת עין."
ובכל זאת, בין אם למד שם בארץ השטוחה, או עשה דברים אחרים, כאשר חזר לפלשתינה התנוסס על כרטיס הביקור שלו התואר וטרינר ומומחה לחיות משק.
הוא נשא נערה פשוטת מראה וטובת לב, שעיקר יופייה היה בעיניה האפורות וברכושו של אביה. זה עמד, כנראה, על טיבו של המחזר הצעיר במהירות, כי כאשר באו אליו השניים, ידה בידו וכרסה בין שיניה, לבקש את ברכתו לנישואין, ואם אפשר גם איזו דירת שלושה חדרים חדשה במושבה, כי הרי הנה, כבר, יש נכד או נכדה בדרך, נתן החותן המיועד את הסכמתו, בליית ברירה, לנישואין, אך הרעים בקולו והצהיר כי הפסקודניאק הזה, שהכניס את בתו להריון כדי להכריח אותו לחתנם, לא יראה ממנו ולו גם פרוטה עלובה.
בלא העזרה הכספית שקיווה לקבל מ"הזקן" כפי שכינה סנדרו את חותנו, נאלץ להתגורר עם רעייתו בשכירות בבית קטן וצנוע בשכונה בקצה המושבה. מהבטן שהלכה ותפחה נולד בכורו דרור, ושש שנים אחריו באה לעולם בת.
דפנה היתה בת שנה כשאמה מתה מגידול ברחם וסנדרו מצא את עצמו אלמן מטופל בשני ילדים.
כיון שדגל בערכי העבודה ובעיקר בערכי השיתוף, כפי שיכלו להעיד כמה בעלים עצבניים במושבה, היה זה רק טבעי כי בנו ילך להתחנך על ערכים אלה בקיבוץ.
דפנה הפעוטה נשלחה אל משפחת אמה, שם גידלה אותה הסבתא הזקנה.
האלמן עצמו, שלא היה בודד אף לרגע אחד, כבר ניהל את משק החי של רוברט וכבר היה מוקף להקות של נערות הומיות אשר נמשכו אל הגבר ממוצע הקומה והחסון, שהיה חולף ברחובה הראשי של המושבה רכוב על סוסו, סוקר אותן במבט חודר ונעצר לפטפט עם זו או עם אחרת.
לא הכל התנהל לפי התכניות של סנדרו, כי כאשר נראה היה כי הגיע להסדר אידיאלי לעצמו ולילדיו, מתה פתאום הסבתא, אם אישתו, וזה קצת הפריע לחיי הרווקות העליזים שחזר אליהם.
הוא מצא פתרון מהיר ושלח גם את הקטנה לקיבוץ.
הרי לא יכול היה להשאיר אותה לבד בבית בשעות היום הארוכות בהן עבר בין המשקים במושבה, בודק סוסים ומטפל בפרות, או אתו בשעות הלילה, בהן העדיף חברת ילדות מבוגרות ממנה.
הנערות שאהבו את חיזורו הקליל והמחמיא, לא נפגעו קשה מדי כאשר עזב את האחת והלך עם השנייה. לפחות אלה שידעו שאין טעם להתייחס אליו או לנשיקותיו ברצינות רבה מהדרוש. תמיד היה סיכוי כי עד מהרה ימאס באחרת וישוב לתקופה נוספת, גם אם קצרה, אל חיקן המבטיח.
אבל היו גם אחרות. אלה עלו בחכה ופירפרו שם, נושאות פגיעות קשות שלא הגלידו שנים ארוכות.
אחת מהן היתה דינה, נערה נאה ובלונדינית, עגלגלה ונשית מאוד, בתו של נהג משאית החלב במושבה.
אבא שלה לקח לילה אחד, במשאית שלו, את אישתו של סנדרו למות בבית החולים, ואילו סנדרו לקח את הבת בלילה אחר ולימד אותה כמה סודות על גופה, ומאז ובמשך שנים רבות המשיכה לחפש את אותו ריגוש שידעה אתו, רק אתו, בנעוריה, והיתה מוכנה לקראתו בכל פעם שעבר בסביבה, גם כשכבר נשא לו לאישה את אמא שלי, וגם כשהיא עצמה כבר היתה אשת איש ואם.
*הוא היה מגיע לדירתה בשעות היום, נעלם אתה מאחורי אחת הדלתות הנעולות, משאיר אותי, ילדת הכיסוי שהביא אתו מהבית לצרכי אליבי, להמתין להם בחדר האורחים, שם פיזמתי להנאתי שירים שאהבתי והעסקתי את עצמי בינתיים בשמחה באוסף הבובות בתלבושות לאומיות של דינה ובמקטרות הרבות המגולפות עם ראשים משונים שהיו חביבות על בעלה.
במיוחד אהבתי אחת שראש צבי התנוסס עליה. אומן מוכשר מארץ אירופית כלשהי, גילף והצמיד שתי קרניים גדולות שעלו והתלפפו סביב קנה הפומית שלה.
לא ידעתי אז כי זה בדיוק מה שעושה סנדרו באותם רגעים, מאחורי הדלת הנעולה, לבעל המקטרת עצמו.
לעתים הייתי תוהה לרגע לאן נעלמו, מתי יחזרו ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ואחר כך חזרתי למשחקי.
פצועה אנושה אחרת היתה אמי.
*הדרך אל הרפתות עברה בקצה הגן.
סנדרו היה נכנס אל החצר, ושלא כמו הגנן, הנהג והעובדים האחרים, שתודרכו להפגין כבוד לבעלת הבית, כפי שנוהגים בדרום אפריקה בגברת לבנה, לא העלה בדעתו להסיר את כובעו מראשו כאשר הבחין בה.
הוא היה מחייך אליה עם שני טורים של שיניים צחורות, אומר דבר של בדיחות הדעת, סוקר אותה מלמטה עד למעלה במבט בוחן, מתעכב לשנייה קלה על רגליה אם היתה במכנסיים קצרים, או על שדיה. אף פעם לא ישיר מדי, אף פעם לא חצוף, רק מרפרף, אומד, מחמיא במשהו, חיוך קל מביע הערכה, כמעט לא מורגש, בקצה פיו ועיניו צוחקות אליה.
אחר כך היה נוגע בעקביו בקלילות בצידי הסוס ומדהיר אותו אל עבר הרפת.
מילה חטופה הפכה לשיחה ארוכה.
היא אהבה את ההתבדחויות שלו, והיתה מטה את ראשה בחן לאחור וצוחקת במלוא הגרון, לאותן הלצות שכמותן יגרמו לה לסנן מבין שפתיים חשוקות, בימים שעוד יבואו, ולרטון בזעף, "איזה הומור מחורבן של כלב זקן!"
אמי לא היתה מעורבת בחיי המושבה ושמרה על התבדלות שאחדים משכניה ראו בה התנשאות. מהרגע שהגיעה למקום היתה זרה ביניהם, עם שערה השחור המטופח, האיפור המוקפד, השמלות המתנפנפות וסנדלי העקב הדקים שנעלה גם בימים של שיגרה. הרמקולים עם המוזיקה וגביעי היין בגינה רק הגבירו את תסיסת הרעל בגביעי השכנות.
היא מעולם לא עבדה כמותן בשדה או ברפת, מעולם לא נראתה בבגדי חאקי מוכתמים או בידיים מלוכלכות בעפר. בבית משפחת סלומון עבודה כזו נעשתה בידי פועלים שכירים. חברותיה שבאו לבקר בביתה, לשבת בצל העצים הגדולים בגן, לשוחח על חידושי האופנה בעולם ועל הקונצרט האחרון הנפלא של הפילהרמונית, היו כולן תל אביביות, ידידות מימי הגימנסיה, בנות זוג של קצינים בריטיים, ונשות עיר.
אף חברה אחת לא היתה לה במושבה במשך השנים שהתגוררה שם, ובכל זאת השמועות על הוטרינר השרמנטי הגיעו גם אליה.
בשביל רכילות הגונה לא מוכרחים להמצא דווקא בין ידידים.
היא ידעה על אלמנותו ועל ילדיו הקטנים שנשלחו מהבית. גם חיבתו לנערות ולנשים ואהבתן שלהן אותו, היו סוד גלוי בפיות המקומיים.
סיפורי חיזוריו, מי נענתה, מתי והיכן, והאם בעלה באמת לא יודע, היו סחורה מבוקשת שהועברה מפה לאוזן, צוברת עוד פרטים, מתפשטת ברחש קל ובמהירות בה אוחזת אש בשדה קוצים. בפתח תקווה של אותם ימים, גם אם לא ממש הכרת מישהו, ידעת עליו הכל.
אבל היא גילתה כי לא רק שהסיפורים עליו אינם מרתיעים אותה, אלא שהם אפילו מסעירים וגורמים לה לרצות יותר בחברתו של שובר הלבבות המקסים.
מהר מאוד גילו כי הם אוהבים את אותם סופרים, מאזינים לאותה מוזיקה, ולא נראה כי העובדה שהוא העדיף מלחינים גרמנים והיא התמוגגה מהאיטלקים דווקא, הפריעה להם. הם החזיקו בדעות דומות על הנעשה בארץ ובעולם, ודגלו באותם ערכים.
זה היה נעים ולא מחייב, רגע קצר של עניין עם קמצוץ של מתח מיני, בתוך יום ארוך של שיגרה.
בלי שנתנה על כך את דעתה, החלה לחכות לשעה בה היה אמור לעבור שם, להמצא, לגמרי במקרה, בגינה. לבחור כאילו בלי משים בבגדי הבית היפים ביותר שלה כאשר יצאה לקטוף ורדים, אותם היתה מסדרת בזרים צבעוניים מלוא הבית, ולוודא בהצצה מהירה בראי התלוי ליד דלת הכניסה, כששמעה את נקישת פרסות הסוס המתקרב אל החצר ואת השער נפתח, כי היא נראית טוב ושערה מסודר בצורה המחמיאה לה.
*עיניה של תרצה, ששוב באה להשתזף על הספה בגינה, לפטפט קצת ולטעום עוד אחת מהעוגות הנפלאות של בתיה, עקבו אחריה כשהלכה מהמראה אל הדלת.
"את נכנסת למשחק מסוכן," אמרה האחות הצעירה, "תזהרי שלא תאבדי את הראש בגללו!"
"אני חוששת שכבר מאוחר מדי להזהיר אותי, בעניין הזה..."
"יש לך מזל שרוברט טוב לב כל כך ושהוא לא מעורר מהומות."
"אני יודעת, יש בו רק נועם ועדינות כלפי."
"והרי בדיוק בגלל זה התחתנת אתו!"
"נכון, ועכשיו, בדיוק בגלל זה אני עייפה ממנו!"
רוברט.
תרצה נאנחה.
"אם טוב לב היה כואב הוא היה צועק כל היום מכאבים." נהג אביהן להגיד עליו.
כמה אהבו אותו אצלן במשפחה!
הוא ידע בדיוק מה לעשות בשביל כל אחד, במה להנעים, מה להגיד, מה להביא לציפורה, שתכשיט או בושם היו מתקבלים אצלה בשאט נפש, אך כל ספר הגות או קובץ מאמרים על תולדות האומה היה מאיר את עיניה, או לאריה, שרכן כל ערב שעות ארוכות על הגרמופון שקנה לו, שוחק עד דק את תקליטי האופרות שרוברט הביא אתו בכל חג ויום הולדת, או סתם, "כי עברתי ברחוב וראיתים בחנות וחשבתי כי בכך אשמח את לבך."
הדבר היחיד עליו עמד בתקיפות עם נישואיהם היה שאישתו לא תעבוד מחוץ למשק ביתם, וגם בבית עצמו, בין המבשלת למטפלת, לנהג ולגנן, לא נמצאה לה תעסוקה רבה.
"אישה של סלומון אינה נדרשת לסייע בפרנסת המשפחה." התעקש, מרחיק אותה ממעט הפינות שיכלו לסייע לה להתפתח ולגדול כאדם.
הוא חנק אותה באהבה, מותיר אותה לעסוק מבוקר עד ערב בעיקר בעצמה, במריחת קרמים שישמרו על ידיה וירעננו את עור פניה, בתיכנון מלתחתה, בקניות ובאירוח חבריהם הרבים.
עכשיו השתעממה בשעות הארוכות בהן נסע לעסקיו, והיתה מאושרת לשוחח עם הגבר המרשים שהלך והגביר את קצב ביקוריו במשק, בעיקר בימים שבהם לא ראה את הרכב של בעל הבית בחנייה.
*פלירט הוא דבר נחמד, כידוע, אלא שהיא עשתה את הבלתי יעשה וממש התאהבה בו. עד אובדן חושים. עד חוסר זהירות מוחלט.
המושבה כולה עקבה אחריהם בסקרנות מהולה בשמחה לאיד, ולמרות שהיתה שעת לילה מאוחרת בפעם הראשונה בה הגיעה אל ביתו וחמקה פנימה, היה מי שראה.
איזה תענוג נמצא לנשים הכבדות, שידיהן מיובלות מעבודת השדה ובעליהן מגיעים הביתה עם ערב מרושלים ומיוזעים בבגדי עבודה מוכתמים, לגלגל על לשונן את מעשיה של שכנתם היפה, אישתו של הדרום אפריקאי הטיפש.
עדי –
מעטפות ריקות
מעטפות ריקות-אלונה גולן סדן
סקירה
לפעמים, כשאתם קוראים ספר, הוא כל כך מיוחד, עד שאתם מבינים מיד שהוא ילווה אתכם מעתה והלאה. זה בדיוק מה שקרה לי כשקראתי את ״מעטפות ריקות״.
המסע של הגיבורה שלנו, ליאורה, מתחיל עוד לפני שנולדה. רוברט, אביה, הוא בן למשפחה מדרום אפריקה, שנשלח לישראל לדאוג קצת לעסקים בארץ. כמו בסרטים, רוברט מתאהב באמה היפהפיה של ליאורה בעוד שהיא מצידה, מנסה להתעלות מעל הבעייתיות שבחוסר המשיכה הפיזית אליו לעומת המשיכה שיש לה לכספו. היא זקוקה לריגושים, להערצה ולחיזורים. ולא סתם חיזורים, הם צריכים להגיע מגבר חזק ומצ׳ואיסטי. כזה שמדיף ניחוח של סכנה. את כל אלה מספק לה סנדרו, עובד וחבר של רוברט.
כדי לא לפגום בחוויית הקריאה אספר רק שהמשולש הרומנטי הזה, כדרכו של כל משולש, מכיל שלוש צלעות. כיוון שלא ניתן לחיות במתכונת של גוף הנדסי לאורך זמן, נאלצת השלישיה להפריד כוחות. שתי צלעות מתוך השלוש יוצרות זוג. הצלע השלישית נותרת לבד . מכאן נסלל שביל ארוך של כאב ויסורים, התעללות, מחלות גוף ונפש, כמיהה בלתי פוסקת למשפחה חמה וחזרה כמעט אינסופית על טעויות מהעבר.
גיבורי הסיפור נאלצים להתמודד, ביחד ולחוד, עם הקשיים שנכפים עליהם. חלקם מתכנסים בתוך עצמם בשתיקות כועסות, חלקם נאחזים במחלה קשה, חלקם בועט.
ליאורה מחפשת דרך להתגבר על הסיוט המתמשך מבלי להישאב לתוך המערבולת המשפחתית שאותה היא נושאת על גבה מגיל צעיר. בכוחות בלתי רגילים, תעצומות נפש נדירות, לב ענק שיודע לסלוח ואופטימיות בלתי מתפשרת, היא מוכיחה שאפשר לנצח הכל גם אם גדלים בביתו של השטן.
ליאורה מגלה שניצחון אמיתי אפשר להשיג רק אם עוברים תהליך פנימי עמוק וגם אז, הוא נגלה רק למי שמוכן לגעת בכאב מבלי לפחד. כדי להגיע אליו יש אמנם צורך בתמיכה חיצונית של חברים טובים ואנשי מקצוע, אבל מרגע שהונבט, אין עוד דרך חזרה לגהינום.
״מעטפות ריקות״ הוא ספר נדיר שנותן תקווה ומאיר את דרכו של כל מי שחווה התעללות בחייו.
מומלץ בחום רב לכל אחת ואחד.
גילוי נאות: זכיתי בהגרלה לכתיבת סקירה על הספר, ואני מודה לסופרת ולמנהלת קבוצת הפייסבוק ״מועדון קריאה לאוהבי ספרים״ על הזכות שנפלה בחלקי לסקור נושא כל כך חשוב.