הריון מפתיע

1

אמה חשה רטט של פחד אמיתי ביותר על עורה. היא הביטה בגבר הבלונדיני, הגבוה והרזה שניצב לפניה והרגיעה בזהירות את הבעת פניה – כי הדבר האחרון שהיא יכולה להרשות לעצמה הוא להיכנס ללחץ.

"אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי שכר דירה גבוה יותר, אנדרו," אמרה בשקט. "אתה יודע את זה."

הגבר משך בכתפיו בהתנצלות אך הבעת פניו לא השתנתה. "ואני לא מנהל בית תמחוי. אני מצטער, אמה – אבל אני יכול לקבל עבור הדירה סכום גבוה פי ארבעה ממה שאני מקבל ממך."

כמו רובוט, אמה הנהנה. כמובן שהוא יכול. קוטג'ים קטנים ויפים בערים אנגליות קטנות ויפות נחטפים כלחמניות טריות. נדמה כי היום כולם רוצים לחיות בכפר.

הגבר היסס. "אין מישהו שתוכלי לבקש ממנו? מישהו שיוכל לעזור? מה עם בעלך?"

אמה מיהרה לקום, מנסה להעלות חיוך על שפתיה ותוהה אם מישהו קונה את זה. עצם אזכורו של הגבר לו נישאה יכול היה להחליש אותה, אך לחולשה כבר אין מקום בחייה. היא פשוט לא יכולה להרשות זאת לעצמה. "נחמד מצידך לדאוג, אבל זו הבעיה שלי," אמרה.

"אמה – "

"בבקשה, אנדרו," אמרה, מנסה לשמור על קולה רגוע – כי מעולם לא דיברה על וינצ'נזו, עם אף אחד. "או שאשיג את יתרת שכר הדירה, או שאעבור למקום זול יותר – אלה הן שתי האפשרויות הפתוחות בפניי."

היא ידעה שקיימת גם אפשרות שלישית שאינה מכירה בה – אנדרו הבהיר זאת היטב בדרכו האנגלית המתוקה והמנומסת. אבל היא לא תתחיל לצאת איתו רק כדי ששכר הדירה שלה יוותר נמוך כל כך, ובכל מקרה, היא לא רוצה חבר. היא לא רוצה אף אחד בחייה – אין לה לא מקום, לא זמן ולא רצון בגבר. התשוקה מתה בתוכה ביום בו עזבה את וינצ'נזו.

אנדרו אמר להתראות ונעלם אל אוויר נובמבר הלח בדיוק כשנשמע קול בכי מחדר השינה הקטן ואמה דשדשה פנימה לבהות בבנה הישן.

כבר בן עשרה חודשים – איך זה אפשרי? הוא גדל בקפיצות ובדילוגים עם כל יום שחולף – מפתח את חזותו הקטנה והחסונה בהתאמה עם אפיו הנחוש.

הוא הסיט את שמיכתו וחבק את ארנב הצמר שלו כאילו חייו תלויים בכך ולבה של אמה התהפך באהבה ובדאגה. אם הייתה צריכה לדאוג רק לעצמה, לא הייתה כל בעיה. יש בנמצא הרבה עבודות שמציעות גם מגורים והיא הייתה לוקחת על עצמה עבודה שכזו בשמחה.

אבל לא מדובר רק בה. היא צריכה לדאוג גם לבנה – והיא חייבת לו את המיטב שלעולם יש להציע. זו לא אשמתו שלידתו הכניסה אותה למצב בלתי אפשרי.

אמה נשכה את שפתה. היא ידעה שהצעתו של אנדרו הגיונית, אבל זה לא כל כך פשוט – ואנדרו לא יודע את הפרטים. אף אחד לא יודע. האם תוכל באמת לוותר על גאוותה ועל ערכיה ולפנות אל בעלה המנוכר בבקשה לסיוע כלכלי?

אולי מגיע לה משהו, על פי חוק? וינצ'נזו הוא גבר עשיר להפליא – ואפילו שתיעב אותה עכשיו ואמר לה שלעולם אינו רוצה לשוב ולראות אותה – אולי הוא יהיה הוגן ויספק לה מקום מגורים צנוע אם תבקש ממנו גירושים?

היא שפשפה את עיניה בעייפות. איזו אפשרות אחרת יש לה? היא לא מוסמכת לעבודה שתאפשר לה שכר גבוה והפעם האחרונה שיצאה לעבוד נגמרה בכך ששילמה את רוב משכורתה העלובה למטפלת. וג'ינו הקטן שנא את זה.

אז היא התחילה לטפל בילדים בעצמה. זו נראתה פשרה מושלמת – היא אוהבת ילדים וזו דרך להרוויח כסף כדי לשלם את החשבונות מבלי למסור את בנה האהוב למישהו אחר לזמן זה. אבל לאחרונה אפילו אפשרות התעסוקה הזו ירדה לטמיון.

כמה מהאימהות התלוננו שהקוטג' שלה קר מדי עבור ילדיהן והתעקשו שתעלה את הטמפרטורה במידה משמעותית. שתיים מהן אפילו לקחו את ילדיהן מיד והחששות שלה מפני תגובת שרשרת אכן התממשו כשהאחרות עזבו בעקבותיהן. עכשיו לא נותרו לא ילדים לטפל בהם ולא מקור פרנסה.

איך תאכיל את עצמה ואת ג'ינו? איך תדאג לגג מעל לראשיהם אם אנדרו יעלה את שכר הדירה? אמה רצתה לבכות, אך ידעה שלא תוכל להרשות לעצמה מותרות כגון דמעות – ודמעות לא יפתרו דבר. אין אף אחד שינגב אותן פרט לה עצמה ודמעות הן לתינוקות – רק שהיא נחושה לדאוג לכך שבנה הקטן יבכה מעט ככל האפשר. היא צריכה להיות הבוגרת עכשיו.

היא פתחה את המגירה של שולחן הטלפון הקטן והוציאה כרטיס ביקור מרופט – ידה החלה לרעוד כשבהתה מטה אל השם שזינק לעברה כעורב כהה מהשמים.

וינצ'נזו קרדיני.

תחת שמו הופיעו פרטי ההתקשרות של משרדיו ברומא, בניו-יורק ובפלרמו – אליהם לא תוכל להרשות לעצמה להתקשר גם בחודש של הכנסות טובות – אבל גם המספרים של משרדיו בלונדון, אותם הניחה שעדיין תפעיל בקביעות.

ועדיין כואב לחשוב שהוא אולי עדיין בעליו של מגדל מפואר בבירה. לחשוב שאולי בילה תקופות ממושכות בקביעות בארץ שבה היא גרה ולא טרח אפילו פעם אחת – אפילו פעם אחת – לחפש אותה, ולו לזכר ימים עברו.

טוב, ברור שלא טרח, נזפה בעצמה. הוא לא אוהב אותך יותר, הוא אפילו לא מחבב אותך – הוא הבהיר את זה. תזכרי את דבריו האחרונים אלייך – שנאמרו בהגייתו הסיציליאנית והקפואה.

"צאי מכאן, אמה ואל תחזרי – כי את לא אשתי."

היא הרי ניסתה להתקשר אליו בעבר, לא פעם אחת, אלא פעמיים – והלא בשתי הפעמים הוא סירב באופן מבזה לדבר איתה? למה שהפעם תהיה שונה?

אבל היא ידעה שהיא חייבת לבנה להמשיך לנסות. היא חייבת לו את הזכות להכיר משהו מהנוחות הבסיסית לה כל ילד ראוי ואותה כספו של אביו יוכל להבטיח. האין זה חשוב יותר מכל דבר אחר? היא צריכה לעשות את זה למען ג'ינו.

אמה רעדה, והידקה את הסוודר שלה על גופה הרזה. בימים אלה נדמה היה שבגדיה בולעים אותה. היא בדרך כלל לבשה שכבות והקפידה לנוע במזג האוויר הסתיווי כדי לשמור על חום גופה. אבל עוד מעט בנה יתעורר והיא תצטרך להפעיל את החימום ועוד מכספה המועט והיקר יעלם באש החימום הרעבה תמיד.

היא הבינה בכבדות שאין אפשרות אלא להתקשר לווינצ'נזו. היא העבירה את לשונה על שפתיה היבשות פתאום, הרימה את שפופרת הטלפון והקישה את המספר באצבע רועדת, דופק ליבה המואץ גרם לה לחוש סחרחורת בציפייה.

"הלו?" קולה של האישה שענתה היה רך וניכר בו רק צילו של מבטא, כנראה דו לשונית.

אבל וינצ'נזו העסיק רק אנשים שדיברו איטלקית, כמו גם אנגלית, נזכרה אמה. הוא אפילו העדיף שעובדיו ידברו בניב סיציליאני מסויים – מה שהתמיהה רבים. כי סיציליאנים חיפשו זה את זה, אמר לה פעם. הם היו חברים במועדון ייחודי שהתגאו בו בעוז. למעשה, ככל שאמה חשבה על זה, הופתעה יותר מכך שבחר להתחתן איתה בכלל – כמי שלא ידעה יותר ממעט בכל שפה אחרת פרט לשפת אימה.

הוא התחתן איתך מתוך תחושת מחוייבות, הזכירה לעצמה. הוא לא אמר לך את זה מספיק פעמים? בדיוק כפי שהנישואים הסתיימו כיוון שלא יכולת למלא את חלקך בעסקה.

"הלו?" אמר שוב קולה של האישה.

"אפשר אולי...?" אמה כחכחה בגרונה. "אולי תוכלי לומר לי איך אוכל להשיג את מר קרדיני, בבקשה?"

דממה קצרה – כאילו הטלפנית נדהמה מכך שמישהי לא מוכרת ומגמגמת תעז לבקש לדבר עם האיש הגדול בעצמו.

"אפשר לשאול מי מתקשרת?"

אמה נשמה עמוק. הנה זה בא. "שמי הוא... אמה קרדיני."

הפסקה נוספת. "ואת מתקשרת בקשר ל...?"

אז שמה אינו זוכה להכרה, אין כל מודעות למעמדה. וגם לא כבוד – ומשהו עמוק בתוך אמה געש בכאב ובתרעומת.

"אני אשתו," אמרה גלויות.

ניכר כי האישה לא תודרכה ואמה כמעט יכולה הייתה לשמוע אותה חושבת – מה לעזאזל להגיד לה?

"תמתיני בבקשה על הקו," אמרה ביובש.

אמה נאלצה להמתין במשך זמן שהרגיש כמו נצח, ואניצי זיעה החלו לעטר בהדרגה את מצחה למרות האווירה הקרירה בקוטג'. היא תירגלה במוחה שוב ושוב, בשקט, איך תאמר שלום, וינצ'נזו כך שתשמע חסרת רגש ככל האפשר, כשקולה של הטלפנית חדר אל מחשבותיה.

"סניור קרדיני ביקש לומר לך שהוא בפגישה ולא ניתן להפריע לו."

ההשפלה הכתה בה כמו חבטה בבטן הרכה ואמה מצאה את עצמה נאחזת בשפופרת הטלפון כאילו ניסתה להדוף אותה באחיזת כף ידה. היא התכוונה להשיב את השפופרת לעריסתה כשהבינה שהאישה עדיין מדברת איתה.

"אבל הוא אומר שאם תרצי להשאיר מספר טלפון שניתן להשיג אותך בו, הוא ישתדל להתקשר אלייך כשיהיה לו רגע."

גאווה גרמה לאמה לרצות להשאיר לו הודעה שהוא יכול ללכת לעזאזל אם הוא לא יכול אפילו להטריח את עצמו לדבר עם האישה שאיתה התחתן.

אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה מותרות כמו גאווה. "כן," אמרה בשקט. "יש לך עט?"

"כמובן," אמרה האישה בקול מבודח.

אחרי שהניחה את שפופרת הטלפון, אמה ניגשה להכין כוס תה, חובקת את הכוס הרותחת באצבעותיה הקרות ומביטה מבעד לחלון המטבח בגינה הקטנה שלמדה לאהוב.

ערמונים חומים ומבריקים מהעץ הגדול שבנחלתו הצמודה והענקית של אנדרו נפלו מעבר לקיר האבן על פני הדשא הקטן ושביל הגישה שלה. היא תכננה לשים אדניות קטנות באחת מפינות הגינה הלא מנוצלות ולגדל בהן יסמין לבן וריחני שיפיץ את ריחו בערבי הקיץ הארוכים – אבל נדמה שכל החלומות האלה מתפוגגים במהירות.

כי זה חיסרון נוסף שלא שקלה עד עכשיו. אם היא תיאלץ לעזוב את האידילייה הכפרית הזו – איפה ישחק ילדה הקטן כשיתחיל לדדות ואז ללכת? מעט מאוד דירות זולות להשכרה כוללות גינה פרטית.

צלצול הטלפון ניפץ את מחשבותיה הטורדניות ואמה הרימה את השפופרת לפני שהתינוק יתעורר מהצלצול.

"הלו?"

"צ'או, אמה."

המילים הכו בה כמו דלי של מי קרח. הוא הגה את שמה באופן שונה ומיוחד – אבל כל דבר שווינצ'נזו עשה או אמר לא דמה לאף אחד אחר. הוא מיוחד – כמו אבן חן נדירה שחורה ומנצנצת שליבתה סכנה אפלה.

זוכרת איך תרגלת את הגיית שמו באדישות ובניטרליות? אז עכשיו הזמן ליישם. "וינצ'נזו," בלעה את הרוק שבפיה. "נחמד מצדך שאתה מתקשר אלי בחזרה."

בעברו השני של הטלפון, שפתיו הנוקשות של וינצ'נזו התעקלו לכדי חיוך ציני. היא מדברת כאילו בכוונתה לקנות ממנו מחשב! בקולה האנגלי הרך שהיה בעבר משגע אותו – גם במיטה וגם מחוצה לה. ולמרות העוינות הגולמית והשקטה של רגשותיו כלפיה – אפילו עכשיו חש בתחילתה של תנועה איטית של מודעות במפשעתו.

"מצאתי חלון קטן בלוח הזמנים שלי," אמר בפשטות, משוטט במבטו הכהה על היומן העמוס שנח פתוח על שולחנו. "מה את רוצה?"

למרות שאמרה לעצמה שכבר לא אכפת לה מה הוא חושב עליה, מעצם היותה אישה, אמה חשה דקירה מכאיבה של חרטה. הוא מדבר אליה בחשיבות פחותה משהיה מייחס לאדם שמפנה את הפסולת מביתו. כמה מהר הופכים ניצוצות התשוקה לפחם אפור וקר המותיר רק שובל מלוכלך בעקבותיו.

אז תעני לו באותו אופן ענייני – תקפידי לדבר קצר ורשמי ואז אולי זה לא יכאב כל כך. "אני רוצה להתגרש."

היה רגע של שקט. עיניו הוצרו, ווינצ'נזו נשען לאחור בכיסאו, מותח לפניו את רגליו הארוכות בעודו שוקל את הצהרתה. "למה? פגשת מישהו אחר?" שאל בקרירות. "אולי את מתכננת להתחתן שוב?"

אדישותו פגעה בה – פצעה אותה הרבה יותר משאמורה הייתה לעשות. יכול להיות שזה אותו וינצ'נזו שפעם איים לתלוש את גפיו של גבר שהציע לה לרקוד, עד שהרגיעה אותו ואמרה לו שהיא לא מתכוונת לרקוד עם מישהו אחר. לא, כמובן שלא. וינצ'נזו ההוא אהב אותה – או, לפחות, טען שאהב אותה.

"גם אם פגשתי מישהו – אני יכולה להבטיח לך שאני לא מתכוונת להתחתן שוב. הוצאת לי את החשק לכל החיים, וינצ'נזו," אמרה, רוצה לנסות ולפגוע בו בחזרה – אבל ניכר שזה היה בזבוז זמן כי צחוקו שבתגובה היה שזור ציניות.

"מה שלא משיב על שאלתי, אמה," הוא התעקש ברוך.

ליבה של אמה החמיץ פעימה. "ו... אני לא חייבת לענות עליה."

"את חושבת שלא?" וינצ'נזו הסתובב בכסאו והביט החוצה אל קו הרקיע הלונדוני – בגורדי השחקים המרהיבים והמנצנצים ששלטו בו, שניים מהם בבעלותו. "טוב, אם כך, השיחה הזו לא הולכת להגיע לשום מקום, נכון?"

"אנחנו לא צריכים לנהל שיחה, וינצ'נזו, אנחנו צריכים – "

"אנחנו צריכים לבסס עובדות." דבריו הקפיאו את דבריה. "יש לך את היומן שלך?"

"היומן שלי?"

"בואי נקבע תאריך להיפגש ולדבר על זה."

בקוטג' הקטן, ברכיה של אמה פקו והיא נאחזה בשולחן לתמיכה. "לא!"

"לא?" עכשיו ניכר שעשוע בקולו כששמע את הבהלה הפתאומית בקולה. "את באמת חושבת שאני מתכוון לנהל את הדיון הזה לגבי סיום הנישואים שלי בטלפון?"

"אין צורך במפגש פנים אל פנים – נוכל לעשות הכול באמצעות עורכי דין," הסתכנה אמה.

"אז בבקשה תעשי את זה," השיב.

האם עלה על הבלוף שלה כיוון שחשד שהיא בעמדה חלשה? אבל הוא לא יכול לדעת את זה.

"אם את רוצה בשיתוף הפעולה שלי, אז אני מציע שתפגשי אותי באמצע הדרך, אמה," המשיך וינצ'נזו ברכות. "אחרת יהיה לך מאבק מאוד ארוך ומאוד יקר."

אמה עצמה את עיניה, משכנעת את עצמה שלא לבכות – כי הוא יאחז בכל סימן חיצוני לחולשה כנשר העט על פגר. איך יכלה לשכוח מהחלטיות הברזל שלו, הנחישות העקשנית הזו שלו לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה?

"למה תיאבק בי, וינצ'נזו?" שאלה בחשש. "כששנינו יודעים שהנישואים האלה מתים ואף אחד מאיתנו לא מעוניין להמשיך אותם?"

אולי אם הייתה מזילה דמעה, אולי אם קולה היה נרעד בעדות קלה לרגש – אז אולי וינצ'נזו היה מוותר לה. אך דיבורה השליו עורר בו זעם שהיה רדום מאז שנישואיהם כשלו – ועכשיו הוא חש בו מתעורר לחיים מכוערים וסוערים בתוכו. באותו רגע, וינצ'נזו לא ממש ידע ולא ממש היה אכפת לו מה הוא רוצה – הוא רק ידע שהוא רוצה לסכל את תשוקותיה של אמה.

"יום שני מתאים לך?" שאל, כאילו לא דיברה.

היא מצמצה את המליחות שהחלה מצטברת מאחורי עיניה, אמה לא צריכה לבדוק ביומנה – בכלל אין לה יומן. למה שיהיה לה? בימים אלה אין לה חיי חברה וזה מה שהיא רוצה.

"יום שני נראה... בסדר," אמרה אמה, כאילו גם לה יש חלון נדיר בלוח הזמנים שלה. "באיזה שעה?"

"איפה את גרה? מתאים לך ארוחת ערב?"

היא חשבה על זה – הרכבת האחרונה בחזרה לבויזדייל מלונדון יוצאת מעט אחרי אחת עשרה, אבל אם תפספס אותה? חברתה ג'ואנה תשמח לטפל בג'ינו במהלך היום, אבל שהיית לילה תצריך מעט יותר אלתור. חוץ מזה, היא מעולם לא נפרדה מבנה התינוק ללילה והיא לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

אמה התעלמה מחלקה הראשון של שאלתו ואילצה את עצמה להישמע כרגיל. "לא ארוחת ערב, לא."

"למה? את עסוקה בערב?" לעג לה.

"אני לא גרה בלונדון. יהיה... קל יותר אם ניפגש בצהריים."

וינצ'נזו התמתח כשברונטית מלוטשת בחצאית צמודה ומחוייטת נכנסה ומיקמה כוס אספרסו על השולחן לפניו והוא חייך, כשבחן את התנועה המחוצפת של ישבנה כשיצאה מהמשרד. החיוך עזב את שפתיו. "סי, אז ניפגש בצהריים," אמר ברכות. "אבקש שיכינו לנו משהו כאן. תבואי למשרד שלי – את זוכרת איך להגיע לכאן?"

אבל אמה נרתעה לעצם המחשבה להגיע למטה הלונדוני שלו – על הדרו המנצנץ שלא מאפשר לה לשכוח את חוסר השוויון המטורף בסגנון החיים שלהם. והמשרד שלו הוא לא שטח ניטרלי, נכון? ידו של וינצ'נזו תהיה על העליונה – ואין דבר שהוא אוהב יותר מזה.

"לא תעדיף שנצא... למסעדה?"

שוב וינצ'נזו חשב ששמע שמץ של תקווה בקולה והוא הופתע מהתענוג האפל ששטף אותו כשהציף את זה. "לא, אני לא רוצה ללכת למסעדה," אמר ברכות. ולהיות מוגבל על ידי השולחן שביניהם, המלצרים המסתובבים והאווירה הרשמית? אין סיכוי. "תהיי כאן באחת."

ואז לתדהמתה של אמה הוא סיים את השיחה והיא נותרה להאזין לצליל חיוג חלול. לאט, היא השיבה את שפופרת הטלפון למקומה וכשנשאה את מבטה הבחינה בהשתקפותה במראה הקטנה שהייתה תלוייה מעל לטלפון. שערה נראה חלק ורפוי, פניה לבנים כמו גיר וכתמים שחורים תחת עיניה. וינצ'נזו תמיד היה בררני כל כך לגבי האופן בו רצה שתיראה – היא הייתה הבובה הקטנה שלו.

למרות שהיה סיציליאני, הוא אימץ בשמחה את האידאל האיטלקי של la bella figura – חשיבות התדמית – של להפיק את המירב מעצמך. היא נשכה את שפתה, ודמיינה את הבוז בעיניו השחורות והמלגלגות אם היה יכול לראות אותה עכשיו. ותחושת בוז רק תציב אותה בעמדת חולשה.

בין עכשיו לבין יום שני, היא תצטרך לעשות משהו קיצוני לגבי הופעתה.