0
0 הצבעות
9

תיקי דרזדן 1: חזית סערה

ג'ים בוצ'ר

 37.00

תקציר

הכירו את הארי דרזדן, המכשף הבלש הראשון (והיחיד) בשיקגו.

העולם, כך מתברר, מלא בדברים מוזרים וקסומים – ורובם לא מובנים לבני אדם. זה השלב שבו הארי נקרא לדגל, כי הארי הוא הכי טוב במה שהוא עושה, ולא רק כי הוא היחיד שעושה את זה. כאשר משטרת שיקגו נתקלת במקרים שהיכולות האנושיות של בלשיה אינן מספקות להם מענה, הארי דרזדן מתבקש לתת תשובות. צריך מכשף כדי לתפוס… בעצם כל דבר.

אבל גם להארי יש בעיה. העסקים יגעים והפרנסה אינה מצויה בשפע. בלשון המעטה. אז מטבע הדברים, כאשר המשטרה קוראת לו לייעץ לה במקרה של רצח כפול מזוויע שבוצע בעזרת כישוף שחור, הארי רואה סימני דולר מול העיניים.

אבל מאחורי כל כישוף שחור עומד גם מכשף שחור. וכעת המכשף יודע את שמו של הארי.

ואז העניינים מתחילים להסתבך.

כישוף – זה עלול להרוג אותך.

ג’ים בוצ’ר החל לקרוא פנטזיה בגיל 7 ולא הפסיק מאז. אהבתו לפנטזיה סחפה אותו לשלל תחביבים: רכיבה על סוסים, קשתות, אומנויות לחימה, מוזיקה, תיאטרון ומשחקי תפקידים.

הוא החל לכתוב סיפורי פנטזיה עם סוסים וחרבות, אבל לא ראה בכך הצלחה, עד שלאחר שלוש שנים, רק כדי להוכיח למורה בסדנת הכתיבה שהיא טועה, מילא באדיקות את כל דרישותיה למבנה הסיפור, קווי עלילה ודמויות. התוצאה הייתה “תיקי דרזדן”. המורה עדיין לא הודתה בטעותה.

זהו הספר הראשון בסדרת “תיקי דרזדן”.

קוראים כותבים (9)

  1. מיקי

    חזית סערה

    קראתי את הספר הזה באנגלית לפני כמה שנים ואהבתי מאד. שילוב של הרפתקאות וקסם וקצת הומור והרבה אקשן ופילם נואר ועוד כמה דברים. מענג בהחלט

  2. אלישבע (בעלים מאומתים)

    תיקי דרזדן 1: חזית סערה

    ספר נחמד מסוגו, קצת מתח, קצת אקשן וכתוב טוב.
    למי שאוהב פנטזיה . רומנטיקה אין בו. אני אקנה גם את חלק 2 אם יצא.

  3. הדס (בעלים מאומתים)

    תיקי דרזדן 1: חזית סערה

    חביב, לא סיפורת גדולה, קצת מותח.
    במחיר מבצע ואם יש לכם טיסה או חג ארוך באופק ואתם חובבי בלשים וקצת פנטזיה – תהנו.

  4. גדעון אורבך

    תיקי דרזדן – חזית סערה

    קראתי את הספר מראשיתו ועד סופו, ולהלן דעתי:
    היצירה בנויה על פרמיס שהוא לכעצמו מעניין מאד, לקחת את התשתית הבסיסית ששימשה ספרים מסוגו של “הארי פוטר” על עולם קוסמים נסתר שמתקיים במקביל לעולם המודרני (ולעיתים מתנגש איתו, או שריקושטים אפלים ממנו ניתזים לעולם הרגיל ופוגעים באנשים בתוכו וכ”ו), רק שלהבדיל מהיצירה הרולינגאית, לשלוף את הפרמיס באורח החלטי החוצה מעולם של ספרי הנוער – בלי בתי-ספר ותלמידים באמצע גיל ההתבגרות, בלי עלילה שסובבת סביב קשיי התבגרות, ובלי שאר המאפיינים המוכרים (והלא תמיד אהובים) של הז’אנר.
    במקום זאת, ובאורח דומה למה שעושה “משמר הלילה”, עולם הקוסמים והעלילה מוצגים כאן מנקודת ראות של אדם בוגר, חבוט וממורמר; וגם הזוועות שמתרחשות מוצגות באורח הרבה יותר ישיר, חסר רחמים, ובלי שום התחשבות ב”קוראים צעירים”.

    הרעיון הבסיסי, אם כך, הוא מעולה בעיני; יתכן שזו רק הראיה הסובייקטיבית שלי, אבל מאז רולינג, יש יותר מדי לינקייג’ בין פנטזיה לספרי נעורים, ולא בטוח שזה עשה לז’אנר כל-כך טוב, מבחינת החזרה, או לפחות קירוב מחדש שלו לחדר הילדים (אם להשתמש בפרפראזה של טולקין) – גם אם לחדר של הילדים הקצת יותר גדולים.
    אלא מה? במקום ז’אנר מובהק אחד, הספר דוחף את הפנטזיה לז’אנר מובהק אחר – של הסיפור הבלשי, שבליבו עומד חוקר ידען, ממורמר ולא אהוב אחד, במקום בו כל המערכת מפשלת וחסרת אונים. רק שכאן, החוקר נבדל מהממסד לא רק בכוח האינטלקטואלי ובחשיבה מחוץ לקופסה כדוגמת שרלוק הולמס, אלא גם ובעיקר ביכולת שלו להשתמש ולהבין קסם, ולראות לתוך העולם המאגי.

    לעניין זה אעיר, שהכותב עושה מהלך משעשע ויפה, כאשר הוא שובר את הדיכוטומיה המאד לא אמינה של רולינג בין קוסמים למוגלגים, כך שבמקום לבזבז זמן ומשאבי עלילה על “לחשים מוחקי זכרון” ושאר דברים אבסורדיים שנראים כאילו נלקחו מקומדיה פרועה בנוסח “גברים בשחור”, הוא יוצר שכבה שלמה של בין לבין – חובבים, אנשים חסרי קסם שיודעים משהו ומחטטים בשולי עולם הקסמים, קציני משטרה שלא ממש מכירים את עולם הקוסמים, אבל יודעים לפנות אל המכשף שהם מכירים כשהם חושדים שקרה משהו שקשור בו, וגם “מוגלגים” שיכולים ללמוד קסם באורח בלתי מורשה או מפוקח, באורח שעלול ליצור לא מעט בעיות וסכנות.
    כל זה, בלי “הדוד ממחלקת הפיקוח על הקסם” שמופיע מיד ופותר את העניין באיזה לחש זול.

    חזרה לעיקר – אני בהחלט לא נגד עצם ההעתקה של של פנטזיה אל תוך ז’אנר הבלשים, אבל אני חושש שהכותב, לפחות בספר הראשון, כבל את עצמו בלא מעט מהקלישאות של הז’אנר, עם התאמה כזו או אחרת לכישוף; והדבר משתקף לא מעט גם בדמויות המשנה, שרבות מהן נראות ומתנהגות כמו סטריאוטיפים מסרט משטרה – מהקצינה הקשוחה (אבל טובת הלב), הבלש הגועלי ששונא את החוקר הפרטי שנאת מוות, המאפיונר הג’נטלמני שאפשר להגיע איתו לעיתים להבנות, העיתונאית המרחרחת (שמוכנה לנצל את קסמיה כדי להשיג סיפור טוב) ועוד.

    וכאן הדבר מגיע למה שנראה לי כאחד החסרונות המרכזיים בספר.

    כלומר, הכתיבה עצמה שוטפת ומעניינת; העלילה זורמת יפה, בעיקר בחצי השני של הספר, מותחת מאד לפרקים ויוצרת חשק לקרוא הלאה, אבל כל זה לא מצליח לחפות על פגם שלי אישית די הפריע – דמויות המשנה, בעיקר, הן מאד קלישאתיות, כמו תפאורה די סטנדרטית וצפויה מראש שהגיבור נע עליה בבדידות לא מזהרת במיוחד. כאשר כמעט 100% מהתנועה בכיוון הנכון, ההתפתחות והפתרון נובעים מהגיבור, ומהגיבור לבד.
    זה בולט במיוחד בדמויות הנשיות בעלילה, שחלק גדול מהן – פשוטו כמשמעו – לא אמינות, ונראות יותר כפנטזיות מסוג כזה או אחר של נער מתבגר (הי, הבטחנו לעזוב את ספרות הנוער, לא?), מאשר כנשים בשר ודם, ולא רק משום ש-90% מהן (ובעיקר היפות יותר) מוכנות לצנוח בקלות אל המיטה של הגיבור או לשחק איתו באורח אירוטי.

    וכאשר אחת מהן מפתחת התחלה של מורכבות (שאותה לא אתאר מחשש ספוילרים), העלילה פשוט נפטרת ממנה מאד מהר במקום לפתח אותה. אולי משום שמישהי כזו שפתאום יש לה עומק, והיא מפתחת פגיעות אמיתית שמראה גם את הצד האפלולי והמאד לא זוהר של המשחק האירוטי, כבר לא כשרה להיות פנטזיה נוצצת – ולכן היא פשוט מושלכת הצידה.
    דמות אחרת, כאשר היא נקלעת לצרה ביחד עם הגיבור, תתנהג כמו “החתיכה הצורחת” הקלאסית מסרט הוליוודי זול.

    עד כמה שהכתיבה של רולינג היא לא אחת שטחית וממוסחרת, יש לה פחות את הרמיוני (נו טוב, גם את רון, אבל מי סופר את המלך ויזלי) שיכולים להשלים את הארי פוטר ולעזור לו במקומות בהן הוא חלש או עושה שגיאות גסות. בעולם של הארי האחר – הארי דרזדן, פשוט אין חיה כזו. הגיבור, במה שנראה כמו הליכה מוחלטת עם הקלישאה של החוקר הפרטי המבריק, פועל ופותר הכל כמעט לגמרי לבד, מההתחלה ועד הסוף.

    נקודה בעייתית נוספת, שמתחברת לנקודה הקודמת, היא שלמרות הכתיבה השוטפת והמעניינת, ולמרות לא מעט תאורים כתובים טוב, הכותב פשוט לא הצליח להפיח חיים ב”עולם הקוסמים” שלו. עד כה, יש כאן בעיקר זריקת סטריאוטיפים של מאגיה מכאן ומשם – מכבילת פיות ועד זימון שדים ומעגלי קסם, אבל איכשהו, אצל רולינג לפחות חלק מהסטריאוטיפים שהיא משליכה מתחברים ביחד ויוצרים עולם קוסמים חי, אצל הארי דרזדן זה פשוט לא עובד – לפחות לא בספר הראשון, שהוא הספר שקראתי.

    (ונראה שגם כאן, הבדידות של הגיבור שפועל לבד, מעצימה את הבעיה ושמה רגל לבניית העולם).

    לסיכום: ספר כתוב טוב, מותח לפרקים (בעיקר בחלק השני), אבל בהחלט לא יצירת מופת שארצה לחזור אליה שוב ושוב, או שאתה מסיים אותה בעיניים דולקות מהשראה וחשבונות לא גמורים עם הגיבור או היצירה.

  5. טל (בעלים מאומתים)

    תיקי דרזדן

    ספר נוח לקריאה.. כתוב היטב
    לעיתים ישנם קטעים הגובלים ב”אכילת ראש”
    אך באופן מפתיע מביאים אותך לידי התמסרות
    טוטאלית לכתיבה ולצלילה צינית לעיתים, לעולם הנסתר, נהדר לבני נוער ולכאלו החשים עצמם כבני נוער

  6. עפר (בעלים מאומתים)

    חזית הסערה

    אל הספר הגעתי לאחר שלפני מספר שנים ראיתי את סדרת הטלוויזיה “תיקי דרזדן” ונהניתי מאוד. הספר חביב, קריא ונחמד אבל אינו יוצא דופן. לאחר שאקרא את השני אגבש דעה על הסדרה כולה.
    מומלץ לחובבי הסוגה

  7. גיא (בעלים מאומתים)

    תיקי דרזדן 1: חזית סערה

    ספר נחמד שמשלב מתח, פנטזיה והומור. נסיון לא הכי מוצלח לספר על קוסם בז’אנר הפילם נואר, בין השאר בגלל שלא ברור אם הוא לוזר או לא. בכל מקרה ספר קליל ומשעשע.

  8. גדעון

    חזית סערה

    אחרי ששמעתי לא מעט על עולם הקסם פוגש את הבלש הפרטי או בשמו הידוע הארי דרזדן (או ההארי השני עם רפרנסים שעוד רגע ניגע בהם) ניגשתי לקרוא את הסדרה, ומצאתי בה דברים טובים אבל גם דברים בינוניים למדי

  9. גדעון

    חזית סערה

    המשך: הסגנון הוא ריימונד צ’נדלרי חשוך ואפל, ציניות כעוסה ומיואשת בעולם שרוצה לדפוק אותך על כל צעד ושעל, בקיצור, מציאותי למדי. השוני הוא שבעולם של דרזדן יש גם קסם אפל ויש את כל מה שבאמצע. זה נחמד, זה שונה, אבל זה מעורבב עם כל כך הרבה בנאליזם שלפעמים הפיהוק גמר אותי. בנאלי זה לא מעניין. אבל כפי שאמרתי, לא הגל גרוע, והארי פוטר זה לא, שם הכל היה מקורי (בזמנו) וקשור היטב זה לזה, אבל יש מקום לשיפור ואני מקווה ששאר הסדרה תביא אותי לחוף מבטחים