המפלצות הצוחקות

 פרק 1

אחת עשרה שנים חלפו מאז ביקורי האחרון, ונמל התעופה של פריטאון עדיין היה חורבה, אחד המקומות שבהם מגלגלים גרם מדרגות נייד לצד המטוס, ואתה יורד מאקלים אירופי מבוקר אל החום המהביל של מערב אפריקה. האוטובוס לטרמינל לא היה נוראי כל כך, אבל לא היה בו מיזוג אוויר.

בתוך הבניין, עדת השוטים הרגילה. בחנתי את הפרצופים השחורים המבריקים, אבל לא ראיתי את פניו של מייקל.

נשמע קול במערכת הכריזה, אבל יכולתי להבחין רק באמות קריאה, בלי עיצורים. קראתי מעל ראשי האנשים שעמדו בתור ליד הדלפק: “הודיעו בכריזה על מר נאייר?”

“לא, אדוני. לא,” האיש קרא לעברי בחזרה.

“מר נאייר?”

“שום דבר למישהו בשם הזה.”

גבר מעונב, לבוש חליפה כהה, אמר: “ברוך הבא, מר נאילור, לסיירה לאון.” הוא עזר לי לפלס דרך בהמון ופטפט איתי גם בבידוק במכס, שלא נמשך הרבה זמן, כי היה לי רק תיק אישי. הוא עזר לי להיכנס למכונית לבנה נקייה, הונדה פרליוד. “ובשבילי,” אמר בחיוך מתחטא, “מאתיים דולר.” נתתי לו כמה מטבעות של אירו אחד. “אבל אדוני,” אמר, “זה לא מספיק בימינו, אדוני.” אמרתי לו לסתום.

נהג ההונדה רצה משהו בסביבות מיליון דולר. אמרתי: “סְפֶּנְסי מוֹני!” ופניו נפלו כשהתברר לו שאני מדבר קצת קריוֹ, השפה הקראולית. הגענו להסכמה על כמה עשרות. הוא לא הסכים לרדת יותר מזה, כי לבו נשבר, אמר לי, בגלל “המחיר הפלילי של הדלק.”

במעבורת הייתה בעיה — אישה עם עגלת פירות, ששוטרים במדים בצבע תכלת השליכו את הסחורה שלה למפרץ, והיא צרחה כאילו מטביעים את ילדיה. נדרשו שלושה שוטרים כדי לגרור אותה הצדה, כשהמכונית שלנו עלתה בחבטה על הכבש למעבורת. יצאתי וניגשתי למעקה כדי לתפוס את הבריזה הרטובה. על החוף, השוטרים שילבו את זרועותיהם. אחד מהם בעט והפך את העגלה של האישה, שהייתה ריקה כעת. היא התרוצצה קדימה ואחורה, צורחת. הסצנה הזאת נעשתה קטנה יותר ויותר כשהמעבורת יצאה לתוך המפרץ, ואני חציתי את הסיפון כדי לצפות בפריטאון מתקרבת אלינו: מצבור בניינים, רבים מהם מתמוטטים, וסביבם המוני צללים וסמרטוטים מטונפים נשרכים השד יודע לאן, כפופים מעל לבטניהם הריקות.

על הרציף בפריטאון זיהיתי מישהו, אירופאי זקן וכחוש בשם הורסט, שעמד ליד מכונית שכורה וסוכך על עיניו מפני השמש השוקעת, בודק מי הגיע. כשהרכב שלנו חלף על פניו, השתופפתי במושבי והסבתי ממנו את פניי. אחרי שעברנו, המשכתי לעקוב אחריו במבטי. הוא חזר למכוניתו בלי לקחת נוסעים.

הורסט... שמו הפרטי היה משהו כמו קוזמו, אבל לא קוזמו. ליאו, רולו — לא הצלחתי להיזכר.

כיוונתי את אמיל, הנהג שלי, אל פאפא לאון. למיטב ידיעתי, המקום היחידי שבו יש אספקת חשמל רצופה ובריכת שחייה. כשעצרנו מתחת לכניסה למלון באה לעברנו מכונית נוספת, זגזגה, התעשתה, וחלפה על פנינו עם שלט בחלון האחורי: בית ספר לנהיגה ספלנדיד. זה נראה כמו מסחר, אבל לא הרגשתי את אפריקה החדשה. מבטי הצטלב עם מבטה של נערה ששוטטה מול המלון, מעבר לרחוב, והציעה את עצמה למכירה. שאלתי את אמיל כמה ילדים יש לו. הוא אמר שהיו עשרה, אבל רק ארבעה נשארו בחיים.

אמיל ניסה לשכנע אותי לשנות את בחירתי במלון. הוא טען שהמקום הזה הפך להיות “ירוד מאוד”. אבל בפנים הייתה תאורת חשמל, והלובי המרווח הדיף ריח של ניקיון, או של רעל, בכפוף להשקפה שלכם לגבי כימיקלים מסוימים. הכל נראה לי בסדר. שמעתי שהמורדים ניהלו במסדרונות פה קרב יריות עם השלטונות, אבל זה היה לפני עשור, בדיוק אחרי שברחתי, וראיתי שבינתיים הספיקו להטליא הכל.

הפקיד קיבל אותי גם בלי הזמנה מראש, ואז הפתיע אותי:

“מר נאייר, הודעה בשבילך.”

לא ממייקל, אלא מההנהלה, בדיו סגולה, מקדמת את בואי אל “הפתרון לכל בעיותיך” בכתב יד מסוגנן. ההודעה הייתה ממוענת אל “לכל המעוניין” והוצמדה אליה פיסת נייר עם הוראות התחברות לאינטרנט. פקיד הקבלה אמר שאין חיבור אינטרנט, אבל זה לא תמיד ככה. אולי בלילה.

היה לי טלפון של נוקיה, והנחתי שאצליח למצוא איפשהו כרטיס סים מקומי. אבל הפקיד אמר שבמלון הזה — לא. כך שלפי שעה הייתי בעצם מנותק.

בסדר גמור. עוד לא הרגשתי מוכן נפשית לקראת מייקל אדריקו. הוא כנראה כאן, במלון פאפא, בחדר מעל ראשי, אבל ככל הידוע לי הוא בכלל לא חזר ליבשת האפריקנית וגם לא יחזור, הוא רק פיתה אותי לבוא לכאן באחד הנסיונות הבלתי מובנים שלו להצחיק.

~ ~ ~

החדר היה קטן, ועמד בו הריח הזה שכאילו מכריז: “את כל מה שאתה חושש מפניו אנחנו כבר הרגנו.” המיטה הייתה בסדר. על השידה, על צלחת, ניצב נר לבן ולידו קופסת גפרורים בצבעי אדום וכחול.

טסתי לשם מאמסטרדם דרך הית’רו, לונדון. הפסדתי רק שעה במעבר בין אזורי הזמן, ולא הרגשתי ג’ט לג, רק צורך בהתאוששות קטנה. התזתי מים על פניי, תליתי את בגדיי המעטים בארון ולקחתי את ציוד המחשב שלי, ארוז בתיק הקנבס הצהוב שלו, למטה, לצד הבריכה.

בדרך עצרתי ליד הברמן כדי לארגן לי איזה וויסקי כפול. ואז, ליד השולחן ברחבת הבריכה המוקפת צמחים וסלעים מלאכותיים, הזמנתי כריך ומשקה נוסף.

במרחק של כמה שולחנות, אישה שישבה לבדה הצמידה את כפות ידיה זו לזו, הרכינה את ראשה לעבר קצות אצבעותיה וחייכה. בירכתי אותה בברכת השלום המקומית:

“האו די בּוֹדי?”

“הבּוֹדי שלי לא טוב,” ענתה. “הבודי שלי צריך אותך.”

פתחתי את הלפטופ והדלקתי את המסך. “לא הלילה.”

היא בכלל לא נראתה כמו זונה. היא כנראה הייתה סתם אישה שעצרה כאן כדי לתת מנוחה לרגליה ואולי לתפוס הזדמנות למכור את גופה.

בינתיים, ליד הבריכה, להקת רקדנים ונגן כלי הקשה תפסה את מקומה, והאורחים השתתקו. לפתע יכולתי להריח את הים. שמי הערב היו שחורים, אף כוכב לא נראה. קול תיפוף מטורף התחיל להישמע.

בלי חיבור לאינטרנט, כתבתי בינתיים לטינה:

אני במלון פאפא לאון בפריטאון. אין זכר לידידנו הוותיק מייקל.

אני במסעדה ליד הבריכה בלילה, יש כאן להקת מחול אפריקאית, אני חושב שהם משבט קיסי (הם נראים כמו אנשים שגרים ברחוב), הריקוד שלהם כולל נפילות, הבערת דברים באש ותיפוף בתופי קונגה פראיים. עכשיו אחד מהם כאילו אונס ערימת מקלות בוערים, כולו לבוש, ואנשים בשולחנות הסמוכים זורקים לו כסף. עכשיו הוא מתגלגל סביב הבריכה, מחבק את אלומת המקלות הבוערים, מתגלגל שוב ושוב כשהמקלות צמודים לחזה שלו. זאת ערימה של חומרי בעירה שאורכם חצי מגובהו, כולם בוערים. אני בסך הכל חיפשתי אוכל ושתייה, לא היה לי מושג שאזכה לבידור מפירומן מזוכיסטי. אלוהים אדירים, בייבי, אני נמצא במלון אפריקאי וצופה בבחור אפוף להבות, ואני קצת שיכור, כי אני חושב שבמערב אפריקה עדיף להיות תמיד קצת מסטול, והעולם מתרכך, והלילה מתרכך, ואני מסתכל על מישהו.

מעבר לפטיו רחב הידיים, הורסט הופיע ופילס את דרכו אליי מבעד לאש ולעשן. הוא היה גבר לבן נאה ושזוף, צחור שיער, לבוש אפוד דיג עם אלף כיסים, ובדרך כלל, נזכרתי עכשיו, נעליים חומות עם שרוכים לבנים, אם כי באותו רגע לא ראיתי אותן.

“רולנד! זה אתה! הזקן מוצא חן בעיניי.”

“סֶ’ה מוּאה,” הודיתי. זה אני.

“ראית אותי ליד הרציף? אני ראיתי אותך!” הוא התיישב. “הזקן גורם לך להיראות מכובד.”

קנינו עוד סיבוב משקאות כל אחד. אמרתי לברמן, “אתה זריז,” ונתתי לו טיפ של כמה אירו. “הצוות כאן יעיל. מי אמר שהמקום הידרדר?”

“הוא כבר לא שייך לרשת סופיטל.”

“בבעלות מי המלון עכשיו?”

“הנשיא, או אחד מחבריו הקרובים.”

“מה לא בסדר בזה?”

הוא הצביע על המחשב שלי. “אתה לא תצליח להתחבר לאינטרנט.”

הרמתי את הכוס בברכה. “אז הורסט עדיין בא לכאן.”

“אני עדיין לקוח קבוע. בערך שישה חודשים בשנה. אבל הפעם נשארתי בבית כמעט שנה שלמה, מאז נובמבר שעבר. אחד עשר חודשים.”

הבידור נעשה קולני מדי. כיוונתי את המסך והנחתי את אצבעותיי על המקלדת. גסות רוח מצדי, אבל לא ביקשתי ממנו להתיישב לידי.

“אשתי חולה,” אמר. הוא עצר לשנייה והוסיף, בגאווה מסוימת, “חשוכת מרפא.”

בינתיים, במרחק של שני מטרים מאיתנו, ליד הבריכה, האמן הצית את חולצתו ואת מכנסיו.

כתבתי לטינה:

ראיתי כמה חיילים אמריקאים במדים מוזרים ליד דלפק הקבלה כשנרשמתי למלון. זה המקום היחידי בעיר שיש בו חשמל בלילה. עולה 145 דולר ליום להתאכסן כאן.

תשמעי, אני מוריד את הזקן. זה בכלל לא עוזר בתור הסוואה. כבר זיהו אותי.

עם כל התיפופים והצעקות, מי יכול לדבר? ובכל זאת, הורסט לא עזב אותי. הוא קנה שני סיבובי משקאות, דיבר על המחלה של אשתו... הגיע הזמן לשאלות. מייקל, קודם כל.

“מה? סליחה, מה?”

“שאלתי אם מייקל נמצא כאן.”

“איזה מייקל?”

“נו, ברצינות עכשיו!”

“מייקל אדריקו?”

“נו כבר!”

“ראית אותו? איפה?”

“הוא בסביבה.”

“באיזו סביבה? שיט. תשמע, הורסט, בארץ של שמועות, כמה עוד אנחנו צריכים?”

“לא ראיתי אותו באופן אישי.”

“למה שמייקל יהיה כאן?”

“יהלומים. פשוט מאוד.”

“יהלומים זה כבר לא עניין פשוט.”

“טוב, אבל אנחנו לא מחפשים פשטות, רולנד. אנחנו מחפשים הרפתקאות. זה טוב לנשמה ולמוח ולחשבון הבנק.”

“יהלומים זה עסק מסוכן מדי בימים אלה.”

“אתה רוצה להבריח הרואין? המסחר בסמים איום ונורא. הוא הורס את הנוער של האומה. והוא זול מדי. קילו הרואין מכניס לך ששת אלפים דולר אמריקאי, נטו. קילו יהלומים הופך אותך למלך.”

לטינה כתבתי:

המופע הסתיים. נראה שכולם יצאו ללא פגע. כל האזור מסריח מנפט.

“מה דעתך?” שאל הורסט.

“מה שאני חושב, הורסט — אני חושב שיחטפו אותך. ימכרו לך יהלומים, ואז יחטפו אותך. אתה יודע את זה. כי כאן בסביבה יש כל הזמן חטיפות.”

אולי הוא הסכים איתי, כי הוא השתתק בזמן שהמשכתי לכתוב לטינה:

אני משתכר עם איזה דפוק שהיה פעם סוכן סמוי של האינטרפול. הוא נראה הרבה יותר מדי זקן עכשיו מכדי להיות מועסק על ידי מישהו, אבל הוא עדיין נשמע כמו שוטר. הוא קורא לי רולנד, כמו שוטר.

בשלב מסוים יכולתי לשאול מה שמו הפרטי. אלמו?

הורסט ויתר, ופשוט ישבנו ושתינו. “לישראל,” אמר לי, “יש שישה טילים עם ראשי חץ גרעיניים מוכנים במשגרים ומכוונים לעבר איראן. מתישהו בתקופת הבחירות הבאה בארצות הברית — בום-בום טהראן. ואז זה יהיה עין תחת עין, זו דרכם של המוסלמים, חבר. הכול יתמלא קרינה.”

“אמרו את זה כבר לפני שנים.”

“לא כדאי לך לחזור הביתה. בעוד עשר שנים יהיה שם בדיוק כמו כאן, תלי חורבות. אבל החורבות שלנו כאן לא רדיואקטיביות. אתה לא תאמין לי עד שתבדוק אותן עם מונה גייגר.” הוויסקי שטף ממנו את הנימוס האירופי. הוא היה קניבל שדוני עליז, לבן שיער ואדום פנים.

בלובי לחצנו ידיים ואמרנו לילה טוב. “הם כמובן ירצו לחטוף אותך,” אמר. הוא התרומם על קצות האצבעות כדי להתקרב לאוזני השמאלית ולחש: “בגלל זה לא תחזור באותה דרך שבה הגעת.”

~ ~ ~

מאוחר יותר שכבתי בחשכה והצמדתי את הטרנזיסטור שלי לאותה אוזן, מנסה באוזן השנייה לשמוע את הגנרטור של המלון מתחיל לפעול. תקף אותי כאב ראש. הצתתי גפרור מסריח, הדלקתי את הנר, פתחתי את החלון. חבטות החרקים כנגד הרשת הפכו כה תובעניות, עד שנאלצתי לכבות את הנר. הבי.בי.סי. דיווח שסערה גדולה, עם רוחות במהירות של 120 קמ”ש, פגעה במדינות וירג’יניה, ווסט וירג’יניה ואוהיו, ושלושה מיליון בתי אב סובלים משיבושים באספקת החשמל.

כאן, במלון פאפא לאון, החשמל חזר. הטלוויזיה עבדה. , רשת הכבלים הסינית, משדרת באנגלית. חזרתי לרדיו.

הטלפונים בפריטאון משמיעים את הרינג רינג! רינג רינג! האנגלי הזה. האיש מהצד השני של הקו מדבר מתחתית באר:

“אינטרנט עובד!”

עובד! זה תמיד קצת מרגש. המחשב נח לצדי על המיטה. לחצתי על המקשים והוספתי נ.ב. לטינה:

משכתי מזומנים מחשבון הנסיעות, 5,000 דולר ארה”ב. עדיין לא סומכים כאן על כרטיסי אשראי. שער החליפין בשנת 2002 היה 250 לאונים לאירו אחד, והשטר הגדול ביותר היה של 100 לאונים. היה צריך לסחוב את המזומנים בשקית קניות, ויש אנשים שהשתמשו בקופסאות נעליים. עכשיו הם רוצים דולרים, אבל מסתפקים באירו. הם שונאים את המטבע שלהם.

שלחתי את האימיילים שלי, ואז חיכיתי, ואז נותק החיבור לאינטרנט.

בבי.בי.סי. שודרה התכנית “World Have Your Say”, ונושא הדיון היה משעמם.

הקירות הפסיקו לזמזם והכול החשיך כשהגנרטור של המלון כבה, אבל לפני כן הספקתי לקבל תשובה קצרה מטינה:

אל תחזור באותה דרך שבה הגעת.

פתאום נזכרתי: ברונו. ברונו הורסט.

~ ~ ~

בסביבות שלוש התעוררתי, לבשתי מכנסיים, חולצה ונעלי בית וירדתי לאור פנס טלפון הנוקיה שלי שמונה קומות של מדרגות, אל הלובי המרצד. לא היה שם אף אחד. עמדתי שם בתוך הצללים הארוכים שהטילו שלהבות הנרות, ואז נדלקו האורות ודלתות שתי המעליות נפתחו ונסגרו ונפתחו ונסגרו שוב.

מצאתי את הפקיד במשמרת הלילה ישן מאחורי הדלפק ושלחתי אותו למצוא את הבחורה שראיתי קודם לכן. עקבתי אחריו במבטי כשחצה את הכביש למקום שבו ישנה על האספלט החם. הוא הביט ימינה, הביט שמאלה, חיכה, ואז ניער אותה קצת באמצעות אצבעות רגליו.

עליתי למעלה במעלית, ובתוך כמה דקות הוא העלה אותה לחדרי והשאיר אותה.

“את מוזמנת להשתמש במקלחת,” אמרתי. פניה נראו אטומות.

בת חמש עשרה, מחוף השנהב, אף מילה אנגלית, רק צרפתית. הטבור שלה בגודל אגוז מלך, קשרה אותו בוודאי איזו דודה או אחות גדולה, בבקתה עשויה זרדים ובוץ.

היא התקלחה וחזרה אליי עירומה ורטובה.

שמחתי שהיא לא מבינה אנגלית. יכולתי להגיד לה כל מה שמתחשק לי, ובאמת אמרתי. דברים איומים. כל הדברים שאסור להגיד. אחר כך הורדתי אותה למטה והכנסתי אותה למונית, כאילו שהיה לה לאן לנסוע. סגרתי אחריה את דלת המונית ושמעתי את הנהג הזקן אומר לה אפילו לפני שהכניס להילוך: “את אישה רעה. את זונה, בושה וחרפה...” אבל היא לא הבינה שום דבר ממה שאמר.

~ ~ ~

התעוררתי מהרעשים של הגנן, שטאטא את החרקים מתחת למרפסת שלי במטאטא קטן. בסביבות שש ירד מבול במשך רבע שעה, מפיל בריומאים מהשמים - ואני קורא להם בריומאים רק למען הנוחות, הם נראו דומים יותר לג’וקים. מאוחר יותר, בלובי, כששאלתי את פקיד הקבלה איזה מין יצור זה, הוא ענה “אִין סֶק.”

חרק.

מייקל התקשר והשאיר הודעה בקבלה. שאלתי את הפקיד למה לא העביר את השיחה לטלפון בחדרי, והבחור גירד בציפורנו את הדלפק, התעמק בשריטה ונראה ששכח את השאלה, עד שענה: “לא יודע.”

מייקל רצה לפגוש אותי בשעה 16:00. במלון סקנלון. זה אמר לי הרבה על מצבו.

נכנסתי למסעדה של המלון עשרים דקות לפני עשר, שעת הסיום של המזנון הפתוח של ארוחת הבוקר, ומצאתי את עובדי המטבח סביב כלי החימום המתכתיים, לוקחים אוכל לצלחות שלהם. אז את זה הם אוכלים, חשבתי, ובכך שאני מופיע כאן עם הצלחת שלי, אני בעצם גוזל את הנקניקיה השמנמנה הזאת מהפה של מישהו. חזיר חצי-אמריקאי שכמוך. לקחתי גם כמה תפוחי אדמה — קוראים להם כאן “אייריש”, אירים — ואז לא יכולתי לאכול, אבל אכלתי בכל זאת, כי הם הסתכלו עליי. תחת מבטיהם החומלים, חיסלתי הכול עד הפירור האחרון.

זה היה חודש אוקטובר, והטמפרטורה הייתה בסביבות שלושים מעלות צלזיוס במשך כמעט כל היום, לא בלתי נסבל בצל, ותמיד לח מאוד. כעת נשבה בריזה קרירה מהים, בשמים הכחולים היו כמה עננים בהירים ושמש לבנה שבצהריים כבר תהיה כמו סדן מלובן. חוץ ממני היה שם גם צעיר שנראה אמריקאי, לבוש בגדים אזרחיים, עם ראש ויקינגי מקועקע על האמה שלו.

החשמל עבד. מוזיקת קאנטרי אמריקאית בקעה מהרמקולים. לקחתי את שארית הקפה שלי לשולחן ליד הטלוויזיה, כדי לצפות בחדשות בערוץ הכבלים הסיני, אבל היו חדשות מקומיות ומצאתי רק פרסומת של גינס. בפרסומת הזאת, האח הגדול חוזר הביתה לסוואנה האפריקאית מחייו המשגשגים בעיר. הוא שותה בירה מהחבית עם אחיו הצעיר, לאור זוהרן הסנטימנטלי של מנורות שבמציאות לא קיימות בסוואנה. האח מהעיר הגדולה מושיט לאח הקטן מהסוואנה כרטיס אוטובוס ואומר: “אתה מוכן לשתות ליד שולחן של גברים?” האח הקטן לוקח את הכרטיס בהכרת תודה ומכריז בנחישות: “כן!” הקריין, בקול של אלוהים:

“גינס. תגיע לגדולות.”

~ ~ ~

אחרי ארוחת הבוקר יצאתי עם תיק הלפטופ מחובר לי לחזה, כמו מנשא של תינוק. הזיעה חלחלה מבעד לחולצה, אבל התיק היה חסין מים.

המכונית היחידה שעמדה בחוץ הייתה עם מכסה המנוע מורם. כמה בחורים חיכו בישיבה על האוֹקאדות1 שלהם, כלומר, אופנועים קטנטנים, תשעים סי.סי., בעיקר. בחרתי באחד מהם, בוקסר, אופנוע מתוצרת סין. “בוקסר מן, אתה מכיר את השוק ההודי? שוק הפילים?”

“פילים!” קרא. “בוא ניסע!” הוא טפח על המושב שמאחוריו, אני עליתי, ודהרנו לעבר השוק ההודי ברחובות שהיו עדיין מלאי בוץ חלקלק מהגשם של הלילה, מזנקים וחומקים, מחטיאים רק בקושי את תעלת הניקוז, מחטיאים רק בקושי את הבור בכביש, מחטיאים רק בקושי את הולך הרגל, את האופניים, את פרצופה הענקי של משאית שבאה לעברנו כעומדת לזלול אותנו — מחטיאים את כולם בבת אחת, ושוב, ושוב.

כשהגענו לשוק, עם ציור הקיר המתאר את גָנֵשׁ, האל ההודי של החוכמה והאש, הרגשתי חי יותר, אבל גם מחוסל.

האל דמוי הפיל נשאר, אבל שוק גנש קיבל שם חדש: סופרמרקט וויי.טו.קיי.

“אני מחכה לך,” אמר לי הטייס שלי.

“לא. גמרנו,” אמרתי, אבל ידעתי שהוא יחכה.

השארתי את הבוקסר ליד הכניסה הראשית ויצאתי מדלת צדדית. נדמה לי שבעולם התחתון קוראים לתרגיל הזה “הדלת הכפולה.”

כשהייתי שוב בחוץ, מצאתי סמטה מלאה חנויות, אבל לא ידעתי איפה אני. פניתי לעבר הרחוב הגדול יותר לשמאלי, נכנסתי אליו וכמעט נפלתי ארצה, כשרוכב אוקאדה פגע בי וסובב אותי לצד אחד, ורוכב אופניים פגע בי וסובב אותי לצד השני. הבנתי שאני כבר לא מכיר את הקצב של הסביבה הזאת, ועכשיו התעצבנתי מהתנועה והיה לי חם מההליכה, והרגשתי אבוד. במשך ארבעים וחמש דקות התברברתי בסמטאות עלומות, מרופשות בבוץ, עד שמצאתי את זו שרציתי ואת המוסד הקטן בעל השם אלביס מסמכים.

שלושה לוחות סולריים נחו על מחצלות קש בדרך עפר, ואנשים נאלצו לעקוף אותם. על השלט נכתב: “מכונת צילום, כריכייה, הדפסות, פנקסי קבלות וחשבוניות, שיעורי מחשב”.

בפנים, גבר ישב ליד שולחן בין כלי העבודה שלו — מצלמה על חצובה, מכונת צילום מגושמת, כמה מחשבים — כבלי החשמל של כולם מסובכים אלה באלה.

הוא קם מהכסא המשרדי שלו, כסא מסתובב מעור מינוס הגלגלים, ואמר: “ברוך הבא. איך אפשר לעזור לך?” ואז הוא אמר: “אח!” כאילו בלע גולה. “זה רולנד נאייר.”

והוא היה מוחמד קאלון. זה לא נראה אפשרי. הייתי חייב להביט בו היטב.

“איפה אלביס?”

“אלביס? שכחתי.”

“אבל אתה זוכר אותי. ואני זוכר אותך.”

הוא נראה עצוב ומפוחד, והוא אילץ את פניו לעטות חיוך: שיניים לבנות, עור שחור, הלבן של העיניים בגוון צהוב חולני. הוא לבש חולצה לבנה, מכנסיים חומים מוחזקים בחגורת פלסטיק שחורה מבריקה. לרגליו היו נעלי בית מפלסטיק.

“מה הבעיה כאן, מוחמד? לחנות שלך יש ריח של בית שימוש.”

“אנחנו הולכים לריב?”

לא עניתי.

הכול ניכר על פניו: בחיוך, בעיניים הזבלגניות. “אנחנו באותו צד עכשיו, רולנד, כי בזמן שלום, אתה יודע, יכול להיות רק צד אחד.”

הוא פתח עבורי כסא מתקפל ליד השולחן שלו והמשיך להסתובב על הכסא. “יכולתי לדעת שאתה בפריטאון.”

לא התיישבתי. “למה?”

“כי מייקל אדריקו נמצא כאן. ראיתי אותו. העריק.”

“אתה קורא למייקל עריק?”

“הא!”

“אם הוא עריק, אז תקרא גם לי עריק.”

“הא!”

הייתי מעוצבן, שש אלי קרב. מוחמד עדיין היה חוקר טוב. “תקשיב,” אמרתי, “מייקל לא שייך לאף אחד מהשבטים בסיירה לאון. אני חושב שהוא במקור מאוגנדה. אז... אם הוא יצא מכאן בפתאומיות פעם, הוא לא ערק.”

“אתה לא יכול לשבת לדבר?”

“ברונו הורסט בסביבה.”

“אני חושב ככה. וגם אתה.”

“הוא עובד בשביל אחד הצדדים?”

“מאיפה לי לדעת?”

“אני לא יודע מאיפה לך. אבל זה מסוג הדברים שאתה יודע.”

“ובשביל מי עובד רולנד נאייר?”

“תקרא לי פשוט נאייר. נאייר נמצא בפריטאון לצורך עניינים אישיים גרידא. ובאמת מסריח כאן.”

“בשביל מי אתה עובד?”

משכתי בכתפיי.

“בשביל כל אחד. כרגיל,” אמר.

אני לא הייתי מומחה לעינויים. מעולם לא התבוססתי עד לקרסוליי בנוזלי הגוף של קורבנותיי... “אני לא מאמין שבסוף אתה כאן,” אמרתי לו. “זה לא מתאים לך.”

“מה אתה אומר... מה לא מתאים לי?”

“אתה אוהב משחקים מלוכלכים.”

מוחמד איבד את החיוך שלו. “תראו מי מדבר... זה כמו שהקומקום יקרא לסיר ‘שחור’. אתה מכיר את הביטוי?”

הוא צדק. “בסדר,” אמרתי. “אז שנינו שחורים.” זה נראה לי פתאום מצחיק.

מוחמד מצא שוב את החיוך שלו. “נאייר, אני לא רוצה להתחיל ברגל שמאל אחרי כל כך הרבה שנים, באמת... כי זה כמעט הזמן שתזמין אותי לארוחת צהריים!”

“ארוחת צהריים יכולה לבוא בחשבון,” אמרתי. “אבל קודם כל תן לי כמה דקות עם המחשבים שלך.”

“אף אחד מהם לא עובד.”

“המחשבים שלמטה.”

“אין למטה.”

הוא היה שקרן גרוע מאוד. הסתכלתי עליו עד שהבין. “לעזאזל השביעי!”

“בוא נציץ בתוך הארון שלך.”

“בכל יום יש הפתעות חדשות!” הוא נראה כאילו אכל משהו רע וטעים להפליא. “אתה עובד עם NIIA?”

“בוא נפעל לפי הפרוטוקול.” הפרוטוקול דרש ממנו לא להפריע לי.

הוא התיישב והעסיק את עצמו עם ערימת קבלות, מתפקע בינו לבין עצמו מאיזו שמחה מטופשת, בעוד שאני ניגשתי לעבר ארון המטאטאים שלו, שעמד פתוח ושימש גם שירותים: דלי מכוסה קרש עץ ועם גליל נייר חום על הרצפה לידו. זה הסביר את הצחנה ששררה במקום.

הצצתי בססמה שהנפיק מחולל הססמאות שלי, המולבש על מחזיק מפתחות. הקוד בן שמונה הספרות התחלף כל תשעים שניות. נכנסתי לארון וסגרתי מאחוריי את הדלת, ולאור הטלפון שלי הזזתי הצדה חלק מהקיר האחורי, הקשתי את הספרות בקודן, דחפתי את הקיר עד שנפתח וירדתי במדרגות המתכת בעוד הלוח נסגר מאחוריי מעצמו.

כאן דלקו ארבע נורות.

נכנסתי למקום השקוע הזה יותר מפעם אחת, מזמן. הוא נבנה לפי תקנים אמריקאים, לא במטרים, אלא במידות אמריקאיות: עשרה על שישה עשר רגל, עם קירות בטון בגובה שמונה רגל ועם תריסר מדרגות מתכת המובילות למטה. בתוך כלוב מתכת מוברג לרצפת הבטון היו שורות מצברים, ובכלוב נוסף על כל אחד מקירות הבטון היו נורות חשמל. שולחן, כסא, שניהם ממתכת, שניהם מוברגים לרצפה. על השולחן שני מחשבים — קטנים בהרבה מאלה ששימשו אותנו שתים עשרה שנה קודם לכן.

התיישבתי והוצאתי מתוך התיק שלי אביזר שהוסווה כמצית — מכשיר דמוי כונן יו.אס.בי. נייד שהונפק על ידי נאט”ו, עם אלגוריתמים מובנים בתוכו. הוא ממש יצר להבה. קירבתי אותו אל פניי, סרקתי את הקשתית שלי ותקעתי את הכונן הנייד לצד המחשב שמולי, הדלקתי אותו והתחברתי. דרך שרת הפרוקסי של נאט”ו שלחתי אין מה לדווח — אבל שלחתי את ההודעה פעמיים, כדי לאותת לטינה לצפות להודעה באימייל האישי שלה. לצורך הקריאה של האימייל הזה טינה תדע לגנוז את האלגוריתמים הצבאיים. השתמשנו בהצפנת PGP, שכשמה כן היא — הגנה טובה למדי2.

התנתקתי מהחיבור ל-NIIA, חיברתי למחשב את המקלדת שלי, הקמתי רשת וירטואלית פרטית, VPN, ושלחתי את ההודעה:

תשיגי לי את קובץ TimothyA3. ססמת NEMCO אמורה לעבוד.

כעת שמעתי רק את צליל נשימותיי ואת תפילותיהם של שלושה מאווררי מחשב קטנים. המאווררים ציננו את המחשב, לא את המשתמש בו. ניגבתי את פניי ואת צווארי בממחטה. היא נספגה כולה זיעה. נשימותיי התחילו להיות יותר ויותר מהירות. השעון בנוקיה שלי הראה שהשעה קצת אחרי 13:00 — באמסטרדם השעה 12:00. לא הבאתי בחשבון את הפרש השעה. טינה אולי הלכה לאכול. עצבן אותי שאני לא מסוגל להאט את נשימותיי.

אבל טינה הייתה ליד השולחן שלה, והיא הייתה מוכנה. כתבתי: “אני מוכן לקבל את התמונות הגסות.”

בתוך שתי דקות זה היה מוכן.

אני מאמין, שבתכתובת הזאת שנינו לקחנו סיכון של מאסר עולם. אבל רק אחד מאיתנו ידע זאת. כמו כל אחד בקהילת המודיעין, טינה לא שאלה שאלות. חוץ מזה, היא אהבה אותי.

עליתי במדרגות ונכנסתי לחנות אלביס מסמכים עם התיק צמוד שוב לחזה שלי, כאילו יש בו את הסחורה, אבל היא לא הייתה בו. כונן נייד מתוצרת קרוזר, שנטמן בתוך תפר המותניים במכנסיי, הכיל את הסחורה.

מוחמד חיכה על הכסא השבור שלו, מבטו נעוץ בדבקות בכיוון אחר.

“בוא נאכל,” אמרתי.

~ ~ ~

אכלנו בהמשך הרחוב, בפראדי. מסעדה הודית לא רעה.

בסוף שנות התשעים, ובמשך כמה שנים אחר כך, כשהמקום הזה משך את תשומת הלב של התקשורת, קאלון עבד כפרילנסר של סוכנות הידיעות AP וכמודיע של ה-CIA, וה-CIA השחילה אותו לשירותים החשאיים של סיירה לאון, כדי לדווח ממרכז העניינים. והוא פגע בהרבה מאוד אנשים. עכשיו הוא השיג לעצמו תפקיד בנאט”ו.

העובדה שסוכנות הביון המרכזית של ארה”ב העסיקה בעבר את מוחמד קאלון הייתה, אני מודה, הנחה שלי, שהונעה על ידי חוש הריח המחודד שיש לי לבושם מסוים: צחנת המלשנים.

הנחתי לקאלון להזמין עבור שנינו, בעוד אני ניגשתי לשירותי הגברים. נעלתי את הדלת, הוצאתי את הדרכון מכיס חולצתי ואת הכונן הנייד מתפר מכנסיי. חשתי צורך נואש להיפטר מהם. כן, זה היה פחדני מצדי, אבל המצב נראה לי חדש מדי.

אני נוהג לשאת את הדרכון שלי בשקית פלסטיק אטומה למים. הוצאתי אותו מהשקית והכנסתי לתוכה את הכונן, עטפתי יפה את השקית סביב הקרוזר וחיפשתי מקום מחבוא.

שתי האסלות שבחדר היו מקובעות לרצפה, ולכל אחת מהן הייתה דוושה להורדת מים. בדקתי את האריחים על ארבעת הקירות, התעסקתי קצת עם המראה, העברתי את אצבעותיי סביב אדן החלון. ניסיתי להרים את עמודי המחיצה בין שני התאים — אחד מהם השתחרר קצת מהרצפה. העמקתי באצבעי את תחתית הגומה שמתחת לעמוד, הפלתי פנימה את החבילה הזעירה והחזרתי את העמוד למקומו כדי שיכסה אותה.

להשגת אפקט ריאליסטי, לחצתי על דוושת אחד מתאי השירותים. המים לא ירדו. האסלה השנייה התיזה מים על הנעל שלי. רחצתי ידיים בכיור והצטרפתי שוב אל מוחמד קאלון.

בארוחת הצהריים לא דיברנו על כלום, בעצם, חוץ מזה ששאלתי אותו ישירות “מה קורה?” והוא ענה: “מייקל אדריקו קורה.”

~ ~ ~

מאחר שלא היה לי עוד לאן ללכת, הגעתי שעה מוקדם יותר לסקנלון, מלון מרכזי יותר בפריטאון ומהמלונות הטובים יותר. כשהאזור משך אליו עיתונאים, רבים מהם נהגו להתאכסן שם. המלון, בגובה ארבע קומות, טבל באדי דיזל, ובמזג אוויר יבש — ריחף בתוך אבק.

בפנים היה שקט ועמום — “אין חשמל כרגע בבקשה, אדוני” — אבל מלא נשמות. במרכז הלובי ניצבה דמות בחליפת ריצה מקטיפה סגולה מלכותית: איש גדול עם ראש קירח ומחודד בצבע שוקולד, שאותו הניף מצד לצד כשקינח את אפו בפראות ובקול תרועה לתוך מגבת ידיים לבנה. אנשים בהו בו, או הקפידו לא להיראות בוהים בו. זה היה מייקל אדריקו.

מייקל קיפל את המגבת והניחה על כתפו כשניגשתי אליו. אם כי הפגישה שלנו נקבעה לעוד שעה, נראה שהוא מתייחס להופעתי שם כאל מעין בעיה, והמילים הראשונות שלו אליי היו: “וואט וואט.” מייקל משתמש בביטוי הזה לעתים קרובות, כדי להביע כל מיני דברים. בתרגום, הכותרת תהיה משהו כמו “לעזאזל.”

“תודה שבאת לפגוש אותי בשדה התעופה.”

“הייתי שם! איפה אתה היית? ראיתי את כל מי שירד מהמטוס, ולא ראיתי אותך. נשבע לך!”

הוא תמיד משקר.

הוא הושיט את ידו העצומה ולחץ את ידי בעדינות, מקנח בהקשת אצבע צרדה.

“בחיי אלוהים, נאייר, הזקן שלך אפור!”

“והשיער שלי עדיין שחור כעורב.”

“לעורבים יש זקן?” הוא חזר לעצמו. “זה מוצא חן בעיניי.” ולפני שהספקתי לעצור בעדו, הוא הושיט יד ונגע בו. “בן כמה אתה?”

“קרוב מדי לארבעים בשביל לדבר על זה.”

“שלושים ותשע?”

“שלושים ושמונה.”

“בדיוק כמוני! לא, רגע, אני בן שלושים ושבע.”

“אתה בן שלושים ושש.”

“אתה צודק,” אמר. “מתי הפסקתי לספור?”

“מייקל, אני לא מאמין! יש לך מבטא אמריקאי.”

“ואני לא מאמין שבאת לאזורים הטרופיים עם זקן מגודל ומרשים.”

“הוא תכף נעלם.”

“גם המבטא שלי,” אמר ופנה למלצר. הוא דיבר בקראולית כל כך עסיסית שלא הצלחתי לעקוב, אבל קיבלתי רושם שאחד מאיתנו יזכה בכריך עוף.

שאלתי את הפקיד אם יש ספּר פנוי, והוא נענע בראשו לשלילה ואמר לי: “אין כזה דבר.”

שאלתי את מייקל: “עדיין יש לך מכונת גילוח?”

הוא חייך חיוך רחב וליטף את קרחתו. “אני תמיד מטופח. תשלח את הסנדוויץ’ לחדר שלי,” אמר לפקיד. “שתיים שלוש אפס.”

“אני יודע באיזה חדר אתה,” אמר הפקיד.

“בוא, נאייר. בוא נקצץ אותו במכונת גילוח. אתה תרגיש צעיר יותר. בוא, בוא.” מייקל כבר התקדם הלאה, קורא מעבר לכתפו לפקיד הקבלה: “ותביא גם מים בבקבוק!”

הואיל והביט לאחור, הוא התנגש חזיתית באישה מהממת — אפריקאית בהירת עור — שסטתה קצת ממסלולה, כך זה נראָה לי, כדי לארגן את ההתנגשות הזאת. הוא הביט בה מלמעלה למטה ואמר “וואט וואט.” היה לי ברור שהם חברים, ויותר מכך.

לא הפתיע אותי שהיא הייתה יפהפייה וצעירה — סיימה לא מזמן אוניברסיטה, ניחשתי. נשים כאלה נכנעות למייקל במהירות ומתקדמות מהר הלאה.

היא לבשה תלבושת של עובדי סיוע, או ספארי: מכנסי דגמ”ח בצבע חאקי, אפוד מרובה כיסים ונעלי הליכה טובות. לפי זה, שפטתי אותה לא נכון. ברצינות, זה מה שזה היה: שפטתי אותה לפי הבגדים, והשיפוט היה שגוי. אבל הרושם הראשוני היה חזק.

מייקל נראה מוטרד. “כולם כאן בבת אחת.”

“לא להרבה זמן. אני יוצאת לנסיעת מחקר.” היא נשמעה אמריקאית.

“מה את חוקרת?” הוא חייך, אבל זה לא מצא חן בעיניו.

“אני מחפשת גלויות דואר.”

אמרתי: “תצטרכי ללכת לפאפא בשביל זה.”

“כן, מלון פאפא לאון,” הסביר מייקל, “אבל זה רחוק מדי.”

“בסדר, אני אסע במכונית.”

מייקל נאנח.

“אל תתרגז,” אמרה, “אני אחזור בתוך שעה.”

“חכי. תכירי את החבר שלי, רולנד נאייר. תכיר, זאת דייוידיה סנט קלר.”

“עוד חבר? כולם חברים שלו.” דייוידיה דיברה אליי. “הוא אמר שקוראים לך אולין?”

“הוריי קראו לי רולנד, אבל אני אף פעם לא משתמש בשם הזה. תקראי לי נאייר, בבקשה.”

“נאייר עדיף,” הבהיר לה מייקל. “זה חד יותר. תקשיבי,” המשיך, “בפאפא, תסדרי את הציפורניים שלך או משהו, תבזבזי קצת זמן, וניפגש כולנו בבאוורצ’י לארוחת ערב מוקדמת בשש. אנחנו צריכים להכיר זה את זה, כי נאייר הוא החבר הכי קרוב שלי.”

אמרתי: “הוא הציל את החיים שלי.”

“ווי?” שאלה בצרפתית תוך הרמת גבה.

מייקל אישר בצרפתית: “סֶ’ה ורה.”

“יותר מפעם אחת,” אמרתי.

“שלוש פעמים.”

“הוא הציל את חיי על בסיס יומיומי,” אמרתי, והאישה שלו בחנה אותי כאילו הרגע הסברתי לה משהו שתהתה לגביו. מבט מהסוג הזה. ואני לא הבנתי את זה. שאלתי: “את מחוף השנהב?”

זה הצחיק אותה. “מי, אני?”

“חשבתי, בגלל הצרפתית.”

“זה היה רק בשביל הצחוקים. אני מקולורדו.”

“אני חצי אמריקאי בעצמי,” אמרתי והושטתי את ידי. היא הניחה שתי אצבעות על שורש כף ידי ובחנה את פניי, כאילו כדי לאמוד את השפעת המגע שלה, שעורר אותי, למען האמת, כמו המנון. היא הביטה ישירות מאוד לתוך עיניי ואמרה “היי.”

ואז אמרה: “ביי.”

~ ~ ~

בחדר מספר 230 הבחנתי במזוודת טרולי שלא נראתה לי כמו הסגנון של מייקל, אבל גם במשהו שהעיד בבירור על כך שהאישה דייוידיה ישנה כאן.

מייקל הדליק את המתג. “עדיין אין חשמל!” הכריז. הוא ניגש לשידה, פתח מגירה, ופנה אליי עם שוט עור קלוע באורך מטר, עם קשרים בקצה. הוא אחז בידית ושלף משם פגיון. “אף אחד לא יוכל לדעת שיש לי סכין!”

“אבל מייקל — יֵדעו שיש לך שוט.”

“טוב, הם צריכים לדעת לפחות משהו. זה רק הוגן לתת להם אזהרה. תראה כמה זה חד. הייתי יכול לגלח לך את הזקן עם זה.”

“תראה לי איפה מכונת הגילוח, בבקשה.”

בזמן שגמרתי לו את הבטריות במכונת הגילוח ליד הכיור, עושה כמיטב יכולתי באור שהסתנן פנימה מהחלון הקטן, מייקל צחצח שיניים עם מברשת שמצדה האחר השתלשל לו, מתנדנד, עכביש קטן.

היו שם מברשת שיניים נוספת שניצבה בתוך כוס מים, שפופרת של קרם פנים ושני סוגים של דיאודורנט. “תגיד לי שוב איך קוראים לחברה שלך.”

הוא ירק לכיור ואמר: “יש לי מיליון חברות,” ממש כמו אמריקאי. “תראו תראו!” קרא. “הנה רולנד נאייר, מגיח מתוך הסבך!” הוא המשיך לצחצח שיניים בלי להפסיק לדבר, עם קצף בפה. “יש לך אפור בזקן, אבל לא בראש.”

“עוד כמה ימים איתך, וזה ישתווה,” אמרתי לדמותו שהשתקפה במראה לצדי.

אני סקנדינבי, אבל יש לי שיער שחור ועיניים אפורות, או כחולות, תלוי בסביבה. אילו רציתי להיראות מרשים, הייתי מתרחק מהשמש ומניח לעורי הלבן לבלוט כניגוד לשערי השחור כעורב. זה יכול היה להיות הלוק שלי. אבל אני אוהב שמש על הפנים, אפילו באזורים הטרופיים.

למייקל יש תווי פנים יפים: אף סוסי קצר, עצמות לחיים גבוהות, עיניים פעורות וסקרניות — כמו של הדוגמנים האתיופיים. ולגבי השפתיים שלו, אני לא יודע. צריך לעקוב אחריו במשך ימים כדי להצליח לראות את הפה שלו במנוחה. הוא תמיד צוחק, ואף פעם לא מפסיק לדבר. מבנה גוף כבד, שרירי, אבל עם חן זוויתי. אתם יודעים למה אני מתכוון: לא פרחח. ועם זאת — קטלני.

אני מעולם לא ראיתי אותו בקטלניותו, אבל בשנת 2004, על הכביש בין קאבול לקנדהאר, מישהו ירה בנו, והוא הורה לי להתכופף ולהישאר שם, ועלה על גבעה, והיו עוד יריות, ובתוך זמן קצר — שקט. ואז הוא חזר מראש הגבעה, אמר, “הרגתי שני אנשים,” והמשכנו.

פעם הוא הראה לי תצלום, ילד קטן עם פרצוף של מייקל אדריקו, ידו ביד של גבר שאמר שהיה אביו. בתווי הפנים של אבא של מייקל ניכר דם ערבי, וגם במייקל — טוב, יש קמצוץ של חלב בקפה. אני לא רואה את זה, אבל לאפריקאים האחרים זה ברור. לפעמים הוא הציג אותי בפניהם כאחיו, ולמיטב הבנתי, הוא אף פעם לא נתקל בבעיה שלא האמינו לו.

הוא צחצח את שיניו במרץ. העכביש הסתובב על קורו. מייקל שטף את המברשת, והעכביש הסתלק.

עכשיו הוא הביט בי כשהסתרקתי. אני חושב שזה מרתק אותו, מפני שהוא עצמו קירח. הוא צחק. “היהירות שלך לא גורמת לך להיראות יותר טוב. היא רק גורמת לך להיראות יותר יהיר.”

בדיוק ברגע ההוא הבהבה מנורת התקרה ונעורה לחיים. “החשמל חזר. בוא נראה חדשות.”

הוא התיישב על המיטה ולחץ על הכפתורים בשלט של הטלוויזיה, דוחף אותו לעבר המרקע כאילו כדי להטיח בו את האות. “חדשות. חדשות. חדשות.” באל ג’זירה שידרו ספורט. תוצאות של כדורגל. הוא נעצר לבסוף על תחנת הכבלים של ניגריה, מעין תחרות שירה של חובבנים, ואז פרם את שרוכי נעלי הריצה האדומות והמאוד נקיות שלו, בעט אותן ממנו והתחיל לעסות את כפות רגליו, אחת בכל יד. גרביים בצהוב עז.

“מייקל—”

מייקל צחק ממה שהראו בטלוויזיה.

“מייקל, הגיע הזמן שתספר לי משהו. אתה יוצר איתי קשר, מביא אותי עד לכאן—”

“אתה יצרת קשר איתי! אתה שאלת מה קורה, אני אמרתי בוא לסיירה לאון ואני אראה לך תכנית.”

“אל תראה לי את התכנית. תספר לי מה התכנית.”

אבל איבדתי אותו. הוא בהה במרקע בפה פעור למחצה, ידיו אוחזות בכפות רגליו. הפרסומת של גינס, עם שני האחים, כרטיס האוטובוס כדי לצאת מהסוואנה... בכוח שנמהל לתוך המשקה הזה, האח מהעיר הגדולה משחרר את אחיו מאיזו קללה שאיש מהם לא מבין, וזה לצד זה הם יוצאים לדרך, אל ממלכת הציביליזציה. עיניו של מייקל ברקו והוא חייך חיוך רחב בשפתיים חשוקות. לעתים קרובות ראיתי אותו על סף דמעות — ככה זה נראה. משהו נגע ללבו. אח לאח, בעקבות הגדוּלה. מייקל התרגש. מייקל בכה.

ברגע שהפרסומת נעלמה, הוא זינק לחדר האמבטיה, התיז מים מהכיור על פניו, קינח את אפו במגבת הידיים ונשאר לעמוד בפתח הדלת.

“הנה התכנית: אני אדם חדש, ואני מתכנן לעשות מה שאדם חדש עושה.”

כעת נעמד במרכז החדר והציע לי את המחר בשתי זרועות פשוטות לרווחה. “אתה רוצה תכנית? אני אתן לך רק את התוצאות שלה. אתה תחיה כמו מלך. מתחם מגורים על החוף. חמישים גברים חמושים ברובי סער ישמרו עליך. הכפריים יבואו אליך עם כל דבר. יביאו לך את בנותיהן, ילדות בנות שתים-עשרה — בתולות, נאייר. אין איידס לילדות האלה. תהיה לך אחת חדשה מדי לילה. חמש מאות איש במיליציה שלך. אתה יודע שאתה רוצה את זה. הם רוקדים בלילה, מדורה גדולה, והקוסמים באים ומותחים את זרועותיהם לכל אורכו של נחש פתן והופכים לכל מיני בעלי חיים, והתופים מרעימים, ורקדניות עירומות, הכול רק בשבילך, נאייר! אנחנו רוצים את זה. זה מה שאנחנו רוצים. ואתה יודע שזה כאן. אין מקום אחר עלי אדמות שבו נוכל לקבל את זה.”

“זאת ארץ של כאוס, של ייאוש—”

“ובתוך כל זה, אנחנו הופכים את עצמנו לבלתי נגישים. אפשר לבחור עמק, כזה עם כניסות צרות — כניסות שאפשר להגן עליהן — ולהכריז עליו כעל האומה שלנו, כמו שעשה רודז ברודזיה—”

“אני לא מאמין שאני שומע גבר שחור מדבר ככה.”

“פוליטיקאים ינשקו לנו את כפות הרגליים. כל ארבע שנים נתנקש בנשיא.”

“באותו נשיא?”

“זה יהיה הגבול לתקופת הכהונה שלו! אנחנו נשלוט בזה.”

“כמה גברים עם רובי סער?”

“כמה אמרתי? אלף. נאייר, בימי ראשון אני אבוא עם היאכטה שלי. אגיע איתה עד לחול של החוף השמור שלך. הילדים שלנו ישחקו יחד. הנשים שלנו ישמינו. נשחק שחמט ונתכנן מסעות.”

“אתה לא משחק שחמט.”

“לא ראית אותי שבע שנים.”

“בנאדם, אתה לא משחק שחמט.”

הוא הביט בי, פגוע. פניו כל כך עירומות. “בגלל זה, זה חייב להיות אתה. אתה זה שמכיר את כל המשחקים האלה.”

“וגם את המשחקים שלך, הא?”

“זה חייב להיות אתה.”

אמרתי: “כדאי לך מאוד שזה לא יהיה יהלומים.”

“לא יהלומים. לא הפעם. הפעם אנחנו נעסוק במתכות ובמינרלים.”

“יהלומים הם לא מינרלים?”

“בגלל זה אני אף פעם לא יכול להסביר לך את הנקודה שלי,” אמר מייקל, “כי אתה נטפל לפרטים קטנים, כמו איזה חוקר מומחה.”

“סליחה. אז זהב?”

“אני אגיד לך עכשיו: תתרחק מהזהב כאן, אלא אם כן אני אומר לך אחרת. הזהב כאן מזויף. אתה תראה את זה ברגע שתסתכל על מטיל של קילו — אבל עד שייתנו לך להסתכל, אתה כבר תמצא את עצמך במקום חשוך, עם אנשים רעים.”

“אני אחכה לסימן שלך.”

הוא התיישב לידי על המיטה והניח יד על כתפי. “אני רוצה שתבין אותי. הכול מתוכנן אצלי, מאלף ועד תו. ונאייר — התו הזה הולך להיות נפלא. סיפרתי לך כבר שהצלתי פעם את חייו של נשיא גאנה?”

הרגשתי אי נוחות מכך שהוא ישב כל כך קרוב אליי, אבל זה היה פשוט הרגל אפריקאי. אמרתי: “מייקל, מה עם הבחורה? מי היא בשבילך?”

“היא אמריקאית.”

“את זה היא אמרה לי בעצמה.”

“שמעתי אותה אומרת לך.”

“מי זאת, מייקל?”

“יתברר בהמשך.”

זה היה הסגנון שלו, דרכו המייגעת, הבלתי משתנה. מבחינתו, מידע היה בצל, שיש לקלף ממנו שכבה אחר שכבה.

“מה איתך? איזה דרכון יש לך?”

“של גאנה,” ענה, והוא לא נראה מרוצה מזה. “גאנה תמיד תקבל אותי בשמחה.”

ניערתי ממני את ידו הכבדה וקמתי. “מספיק עם השטויות המייקליות האלה. בוא נשתה.”

“לפני שעה שש עשרה אפס אפס,” הכריז, “אני שותה רק מים מבקבוקים.”

“כמו שאומרים, עכשיו זה שש עשרה אפס אפס במקום כלשהו בעולם.” הצצתי בטלפון שלי. “אפילו כאן, בעצם.”

“אני מסריח! צא מכאן בזמן שאני מתקלח.”

הסתכלתי עליו מלמעלה עכשיו. “שאלה אחרונה: מה לגבי הזהב של קונגו?”

“נאייר! אתה מקדים אותי בהרבה.”

“אילו הייתי מקדים אותך, הייתי יודע מה אני עושה כאן בפריטאון ולא בקונגו, איפה שנמצא כל הזהב.”

“הדבר החשוב הוא שבאת בלי לדעת למה.”

“אני יודע למה באתי.”

“אבל אתה לא יודע למה ביקשתי ממך לבוא. באת בלי הסברים.”

“ידעתי שרק תשקר לי, מייקל.”

“מטעמי ביטחון, אולי. כן. כדי שתהיה מוגן בזמן שאתה בדרך לכאן. אבל אנחנו חברים. אנחנו לא משקרים זה לזה.”

הוא האמין בזה.

~ ~ ~

כשהתחלתי ללכת במסדרון לכיוון המעלית, האורות גוועו. ירדתי במדרגות. אור נרות בדלפק הקבלה, בלובי, בחדר האוכל הגדול. בבר, ריח הפרפין הבוער, צחנת בושם מעורב בריח מושק אנושי. קולות בחשכה — צחוקים — חיוכים לאור נרות. הזמנתי מרטיני, והיה לו בדיוק טעם של מרטיני.

טינה הסתננה למחשבותיי. שתיתי בזריזות והזמנתי עוד אחד.

למה לא פשוט הטענתי את הסחורה לכונן הנייד שלי באמסטרדם, וכך הייתי משאיר את טינה מחוץ לעניין? זה נראה פשוט מאוד — כעת. אבל נשלחתי לכאן, לפריטאון, בשליחות של ה-NIIA, ולא היה לי מושג אלו בדיקות של הרגע האחרון יערכו עליי השלטונות. הכול נראה אפשרי, אפילו התרחיש שאנשי הביטחון יקחו אותי הצדה ויעמתו אותי עם כמה משגיחים של NIIA עטויי כפפות מנתחים. פחדתי מחיפוש כזה, אז הפכתי את טינה למעין שעיר לעזאזל, פתי.

אחרי שחיסלתי את כוסית המרטיני השנייה ואכלתי את הזית השני — באמת, הכול יהיה בסדר. הרבה אנשים מסתכלים, אף אחד לא רואה. צריך הרבה מאוד כדי לעורר את סקרנותם. נאט”ו, האו”ם, בריטניה, ארה”ב: מחול שדים בירוקרטי עם פני פוקר ודיבור רך. הם מטורפים, הם עיוורים, הם מזלזלים, ולאיש מהם לא אכפת. אפילו לא לאחד מהם.

יכולתי לנמק את זה כך לעצמי מההתחלה. אבל אני פחדן, ולא יכולתי לשאת את החיים לבד בתוך התהום. לכן טינה, בלי לדעת, חיה בה לצדי.

אולי טינה ואני נתחתן כשאחזור, אחרי שאפגוש את איש הקשר שלי ואמכור את הסחורה, ואעשה מספיק כסף בשביל כמה וכמה ירחי דבש, ואחרי שאשוחרר מהמשימה הנוכחית שלי: לדווח על הפעולות, ואם אפשר גם על הכוונות, של מייקל אדריקו.

~ ~ ~

באמצע המרטיני השלישי שמעתי את קולו של מייקל בלובי — “מה נסגר עם הסנדוויץ’ שלי?”

פקיד הקבלה הלך בעקבותיו. “הוא נשלח לחדר, אדוני.”

“תשלח אותו לבר, אוקיי?”

הוא התיישב על הכסא הפנוי לידי והזמין גינס. אמרתי: “ברצינות? גינס?”

“גינס זה בריא. בוא נשב לבד.”

הצטרפתי אליו ליד שולחן עם המרטיני שלי. עוד שתי לגימות, והייתי מוכן להתמודדות איתו.

“דבר איתי, מיגל. דבר, או שאני הולך.”

“אני כאן כדי לדבר,” אמר. “אנחנו מדברים.” אבל כל מה שעשה עם הפה שלו היה לשאוב בירה.

“המקום הזה עלוב. מה רע בפאפא לאון?”

“יותר מדי אנשים מכירים אותי שם.”

“אה. אין לך גרוש על התחת.”

“אני חוסך. זאת בושה?”

“זה מעורר דאגה.”

“למה לדאוג? זאת בעיה שלך?”

“אם אני בעסק הזה איתך, כי בסוף אני אגיע למלון הזה. אני לא יכול להתרוצץ משם לכאן כל הזמן.”

“זאת הבחירה שלך, נאייר. אל תאשים אותי.”

“האם אני איתך בעסק הזה?”

“גם זו בחירה שלך.”

לקחתי נשימה עמוקה וספרתי עד חמש. שחררתי אנחה מסוחררת. “מה עם הבחורה? היא איתנו?”

“פגשתי אותה בקולורדו.”

“מזל טוב.”

“תודה. אני גבר בר מזל.”

“מי זאת?”

“יתברר בהמשך.” להבת מצית הבהבה בצד השני של החדר; מישהו הדליק סיגריה בקבוצה של חמישה גברים לבנים. מייקל הטה את ראשו לכיוונם, בלי להסתכל עליהם, פניו ממתיקות סוד. “אז מי החבר’ה ההם?”

“טייסים. רוסים. עובדים בחברות השכר.”

“הם לא נראים כמו טייסים אזרחיים. כולם צעירים מדי, כולם בכושר. למה אין לאפילו אחד מהם כרס בירה? תראה את התספורות שלהם. צבאיות.”

“בסדר. יפה מאוד. אז מיהם?”

לפתע הוא קם ופסע בצעדים ארוכים לעבר השולחן שלהם. הוא דיבר, הם ענו, והוא חזר עם סיגריה לא דלוקה בין שיניו והתיישב. “רות’מנ’ס,” אמר. “אוסטרלים.”

“אתה עדיין מעשן?”

“פה ושם. אבל הכול במתינות.” הוא הרים את הנר שניצב בינינו, הדליק את הרות’מנ’ס, נשען לאחור והפריח עשן מעל לראשי. “נאייר, יש אנשים בעקבותיי.”

“הטיפוסים האלה?”

“זה יכול להיות כל אחד.”

“אתה בצרות? מה מצבך?”

“אני אעדכן אותך בסופו של דבר.”

“תפסיק עם זה! ג’יזס!” הייתי האדם הקולני ביותר בחדר כולו. הנמכתי את קולי, אבל קירבתי אליו את פניי. “ציפיתי שיהיו לך עסקים עם הגדולים. העברות כספים, חוזים ממשלתיים, אתה יודע? חוזים, לא סחורה מוברחת. כספי סיוע שהוסטו הצדה, אחוזים מרווחי נפט, דברים כאלה. כסף, מייקל. כסף. לא חלוקי אבן ואבקות.”

“אל תעלה על טורים, אחי. יש מספיק זמן למספיק התפתחויות. בוא נהנה מהרגע.” הוא מעך את הסיגריה בכלי של הנר, הסב את ראשו הצדה ונכנס לשתיקה אישית.

צריך להיזהר איתו. בגלל פגיעה ברגשות מייקל מסוגל לעצור את כל הסיפור.

חיכיתי עד שיעבור לו. זה אף פעם לא לקח יותר מדי זמן.

“עברו שבע שנים מאז שהתראינו, נאייר. אני בן שלושים ושש עכשיו. השתניתי. אני אדם אחר. אני חדש.” הוא פנה אליי והניח שני אגרופים קמוצים על השולחן, כעדות למצבו החדש. “עזבתי את אפגניסטן לפני ארבע שנים. עברתי שנתיים אימונים בפורט בראג, צפון קרוליינה, ואחר כך הוצבתי בפורט קרסון, קולורדו. בפורט קרסון עבדתי כמאמן של הזרים, בעיקר מדרום אמריקה, לפעמים מהמזרח התיכון. הם היו רתוקים לבסיס, ובכל פעם שאימנתי צוות בינלאומי כזה, גם אני רותקתי לבסיס. בין לבין — כן, יכולתי לצאת העירה בבגדים אזרחיים. בבסיס לבשתי מדים של צבא ארצות הברית, עם דרגות של סמל. אבל לא הייתי בצבא האמריקאי.”

מלצר הגיע עם כריך על צלחת. מייקל התעלם ממנו. הוא הניח את הצלחת על השולחן. מייקל התעלם ממנה.

“הם הבטיחו לי שאהיה תושב קבע בארצות הברית, נאייר. הם שיקרו. הם אמרו לי שאני בדרך לקבלת אזרחות אמריקאית. הם שיקרו. הם אמרו שאוכל להתקבל לצבא האמריקאי בדרגת קצין ולהתקדם לפי הכישורים שלי. הם שיקרו.”

הוא חיכה לתגובה. לא הגבתי. הגברים הלבנים בצד השני של החדר שתו כמו רוסים. צחקו כמו רוסים.

“תקשיב לי, נאייר. אני יכול להרכיב בשבילך פצצה. רק תן לי חמש דקות, אני בקושי צריך לזוז מכאן. רק תביא לי גפרורים, שרשרת אורות חג מולד וסוכר. אני מסוגל לירות בבנאדם ממרחק של אלף מטר. כבר עשיתי את זה. אני גבר עם אומץ ועם משמעת, והשכר שלי על כך הוא להיות בריון שכיר. פיון. בורג במכונה שמתוכננת לספר לך רק שקרים.”

“בטח. כולנו נעשים זקנים וחכמים יותר. זה מה שהתכוונתי לומר.”

“בדקתי כל הזדמנות לשנות את מצבי, ובחרתי בטובה ביותר.”

“ספר לי משהו מהתכנית שלך. כל דבר שהוא.”

“קודם כל,” אמר, “כולנו ניסע לאוגנדה, לחתונה שלי.”

“אוי, אלוהים. זה אמור להגיד לי משהו, או רק לבלבל אותי עוד יותר?”

“כן. אני מאורס.”

“לא בפעם הראשונה.”

“אבל בפעם האחרונה. כבר אמרתי לך, אני אדם חדש.”

“בגלל זה אני כאן? לא לשום דבר אחר?”

“חשוב לשחרר את המידע לפי הצורך באותו רגע, לפעול צעד צעד. נאייר, בבקשה, אתה חייב לסמוך עליי. תזכור — פעם או פעמיים הרווחנו הרבה מאוד כסף, לא?”

“הרווחנו הרבה מאוד כסף בשביל חבר’ה בני עשרים ומשהו. עכשיו אנחנו מבוגרים. אנחנו אמורים להתעשר. אתה מבקש ממני להסתפק בפחות?”

“אני לא מבקש ממך להסתפק בפחות.” הוא צמצם את עצמו סביב בקבוק הגינס שלו ונכנס למעמקיו כדי לדלות מילים. “הנה מה שאני מבטיח לך: אנחנו נהיה עשירים.”

מבטו היה יציב. האמנתי לו. או בכל מקרה, כבר הייתי עייף, עייף מהמאמץ לפקפק. “סבבה,” אמרתי.

“אז בוא נזוז עכשיו. בוא נאכל ארוחת ערב עם ארוסתי.”

קמנו, בחנתי את קבוצת הרוסים הפוטנציאליים — מייקל ביקש ממני — כולם צעירים, שקולים, חטובים. שמעתי אחד מהם אומר: “?Are ya lovin’ it”

מייקל השאיר את הכריך שלו. חיסלתי את המשקה שלי והתמסרתי. אחרי הכול, שילמו לי בשביל זה.

~ ~ ~

מיד אחרי שהזמנו משקאות בבאוורצ’י — הגענו מוקדם, דייוידיה עדיין לא הגיעה — מייקל התחיל לנדנד: “מי יצר קשר עם מי?”

“לי הייתה כתובת שלך בפורט קרסון, אז אתה היית חייב ליצור קשר איתי; אני לא הייתי יודע איפה אתה בכלל.”

“כן, כן, אבל אחרי יותר משנה של שתיקה בינינו, קיבלתי ממך מכתב שהועבר אליי מפורט קרסון בתחילת אוגוסט.”

“הועבר אליך לאן?”

“ואז אני עניתי לך, וכתבתי: ‘בוא לסיירה לאון היפה!’”

“אולי הפעם אני יצרתי איתך קשר ראשון. זה חשוב?”

“הכול חשוב.”

אם לשפוט לפי המוני האירופאים במקום, יכולנו לצפות לאוכל טוב. זו הייתה מסעדה הודית מרווחת בפאתי העיר, על החוף — מתחת לכיפת השמים, חוץ מגג עשוי סכך — עם בריזה קרירה מהים ועם רחש הגלים בטווח שמיעה. החוף היה מכוסה חול לבן דק ולח, כמו מלח שולחן. בעוד רבע שעה יהיה חשוך מכדי להבחין בו.

החשדות של מייקל נגעו לכל אחד ואחד. כעת הצביע על אירופאי בגיל העמידה ליד הבר. “CIA. אני מכיר אותו.”

“אני יכול לראות רק את הגב שלו.”

“הוא היה ראש הצוות הבסיסי בשגרירות במונרוביה. כך הכרתי אותו.”

“אתה? מתי?”

“כשצ’רלס טיילור השתלט על המזרח.”

“בן כמה היית אז? בן שלוש עשרה? שתים עשרה?”

פניו התקדרו. “אתה לא מכיר את החיים שלי.”

בן רגע תם היום, הלילה ירד, והקולות הרבים שסביבנו השתתקו בתוך עשר שניות. במרחק של כמה מטרים משם כבר היו בניינים, אבל אפילו אור אחד לא האיר בעיר נטולת החשמל, והזעקה שבקעה מתוך החלל לא הייתה של צופרים ומנועים, אלא של בני אדם ושל בעלי החיים הנואשים שלהם. בינתיים, מלצרים עברו משולחן לשולחן והדליקו נרות בתוך כלי זכוכית גבוהים.

ובדיוק ברגע שהם סידרו את זה יפה, דייוידיה סנט קלר נכנסה לתמונה: דקיקה, אלגנטית, לבושה שמלה אפריקאית. היא הייתה מרשימה, כמו כל הנשים של מייקל; הוא לא היה מחזיק אישה לא מרשימה. אפילו בעולם השלישי הוא הצליח לאתר אותן, בתצוגות אופנה, בצילומי אופנה, במסיבות קוקטייל של דיפלומטים, בכנסייה. המבטים עקבו אחריה כשובל, כאילו גרפה אותם איתה בידיה.

כשקמתי לכבודה הפלתי לאחור את הכסא שלי. מייקל, שהמשיך לשבת, הושיט רגל ובלם את הכסא, וכך הצלחתי לתפוס אותו לפני שנפל בקול קרקוש על רצפת השיש.

היא צחקה. “תרגיל מרשים.”

“לכבוד השמלה שלך,” אמר מייקל. הצעתי לה כסא, והוא הוסיף: “נאייר יציע לך כסא.”

“בדיוק קניתי אותה בחנות בפאפא לאון. היא מעמק טיסיו.” היא דגמנה לנו את השמלה, מסתובבת לכל הצדדים. השמלה הייתה ברובה לבנה עם דוגמת פרחים, אולי אדומים — היה קשה להבחין לאור הנר — באורך הקרסול, בלי שרוולים, עם מחשוף עמוק ומבד רך ונצמד לגוף. הייתי מודע, כולם היו מודעים, לזרועותיה ולכפות ידיה, לקשתות רגליה הנתונות בסנדלים, לבהונותיה. היא שמטה את שקית הקניות שלה לרצפה, התיישבה וחייכה.

“היא נהדרת כמעט כמוך,” אמר מייקל ולקח את שתי ידיה בידיו, רוכן קרוב אליה. “איזה עיניים. איך הכניסו עיניים כל כך ענקיות לפנים היפות שלך? היו צריכים להרתיח את הגולגולת שלך כדי להגמיש אותה ולהרחיב את ארובות העיניים בשביל עיניים כאלה יפות.”

הוא ניסה להביך אותה, כנראה. היא לא הנידה עפעף. “תודה רבה, איזו מחמאה.”

התסרוקת של דייוידיה הייתה קצרה וכמעט טבעית, אבל לא לגמרי, לא שיער מקורזל, אלא תלתלים רכים. גובהה היה בינוני, ומבנה גופה חינני יותר משהיה שופע. היו לה פנים שהייתי מגדיר כטיפוס מערב אפריקאי: פנים רחבות, סקסיות, חמודות, עם אף רחב, שפתיים מלאות, סנטר רך, עיניים גדולות כשל ילדה קטנה. וממעמקי העיניים האלה, היה במבטה משהו שאינו תום של ילדוּת.

מייקל הזמין בשביל כולנו קצת מכל דבר, יותר ממה שכל אחד מסוגל לאכול. שני מלצרים צעירים השתוקקו לזכות בכבוד לשרת אותנו — לשרת את דייוידיה — מתחרים ביניהם במעין רשעות מובלעת. נראה היה שדייוידיה מתייחסת לכך כאל זכות טבעית.

ככל שהייתה מהממת, היה בה משהו בלתי מגובש, ילדותי, והופתעתי לשמוע שהיא קטעה את לימודי הדוקטורט שלה כדי לעבוד במכון לחקר המדיניות, והופתעתי עוד יותר לגלות שהיא עשתה את כל זה למען מייקל אדריקו. ספרתי לאחור: זו הייתה הארוסה הרביעית שהציג בפניי. הוא לא הציע להן להתחתן איתו. הוא תמיד הציע להן להתארס.

מייקל ואני דיברנו הרבה בזמן הארוחה, מתחרים בינינו במעין מפגן כוח, אני מניח, כמו המלצרים שלנו. מייקל נידב עובדות שגויות ממאגר הדיסאינפורמציה שלו. “לנאייר יש משפחה בדרום קרוליינה.”

“ג’ורג’יה,” אמרתי. “אטלנטה, ג’ורג’יה.”

“משפחה?”

“כולם, חוץ ממני ומאבא שלי.”

“אבא שלו שווייצרי.”

“דני,” אמרתי. “אני חצי דני.”

מייקל עמד לומר משהו, אבל דייוידיה אמרה: “שקט, מייקל,” ואז: “אני לא חושבת שפגשתי פעם מישהו מדנמרק.”

“לא מבינים את דנמרק. אני לא בטוח שאני בעצמי מבין אותה.”

“אני לא יודעת מה זאת אומרת,” אמרה.

“איך את ומייקל נפגשתם, אם מותר לי לשאול?”

“נפגשנו בפורט קרסון.”

“את היית בצבא?”

“לא.”

“זה טוב.”

מייקל אמר: “כשפגשתי כאן את נאייר, בשנת 2001, הוא עבד בנאט”ו.”

“נאט”ו? כאן? זה לא בדיוק חלק מצפון האוקינוס האטלנטי.”

“נאט”ו הציבה כאן אנשים שבועיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר,” אמרתי.

“אתה עדיין עובד איתם? מה אתה עושה עכשיו?”

הושטתי לה כרטיס ביקור שהוצאתי מהארנק שלי. “תקציבים ופיננסים.”

“מי אחראי על ‘שותפויות טכנולוגיות’?”

“אנחנו מטפלים בפיננסים של גופים תאגידיים המעוניינים בשיתוף פעולה בפרויקטים גדולים הקשורים למגזר הציבורי. באיחוד האירופי, כלומר. אנחנו עוד לא עובדים גלובלית. זה עסק משעמם, אבל אני נוסע די הרבה.”

מייקל אמר: “כשנפגשנו, נאייר עבד ב-NIIA.”

היא חיכתה עד שאמרתי: “אלה ראשי תיבות, NATO Intelligence Interoperability Architecture. ארכיטקטורת מודיעין בין-מבצעית של נאט”ו.”

“אתה שְפִּיוֹן!”

“אף אחד כבר לא אומר שפּיון.”

“הרגע אמרתי.”

“בכל אופן, לא הייתי מרגל. שלחתי תשדורות באנגלית רגילה. רק הצבתי פרויקט מסוים בלוח הזמנים, כדי שיוכלו לעדכן את לוחות הזמנים שלהם כך שיתאימו לפרויקט ויחזרו הביתה מנצחים כל סופשבוע.”

“ומה היה הפרויקט?”

“משהו משעמם.”

“נאייר היה קשור להנחת כבל סיבים אופטיים בשביל ה-CIA.”

“נאט”ו לא עובדת עם סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית,” אמרתי.

“זה היה ציוד אמריקאי שהכנסתם לקרקע, אל תנסה לעבוד עליי.”

“אני רק הסתובבתי ברחבי סיירה לאון כמו אידיוט.”

“ואחר כך,” אמר מייקל, “באפגניסטן.”

“גם שם הייתי אידיוט.”

“אני יכול לאמת את זה,” אמר מייקל לדייוידיה. “שם מצאתי אותו אחרי שנה של פרידה, בג’לאלבאד, ברכב גנוב של האו”ם.”

“אתם!” אמרה.

“איזה תינוק הייתי. חשבתי שאני קולונל סטודארט או משהו.”

“סטודארט?”

מייקל אמר: “ערפו את ראשו באפגניסטן.”

“במאה התשע עשרה,” הבהרתי, כי היא נראתה מזועזעת.

“אה, סטודארט... כן.”

“הוא היה בן שלושים וחמש. כמעט כמוני!” אמר מייקל.

“למען הדיוק,” אמרתי, “מייקל היה זה שנהג ברכב הגנוב.”

“האו”מניקים ההם בסך הכול התחבאו במתחם שלהם בקאבול, השתכרו וראו איך אנשים גונבים להם את הציוד.”

“גם שם הנחת כבל סיבים אופטיים?”

“לא.”

“אף אחד לא יודע,” אמר מייקל, “אבל לצבא ארצות הברית יש אינטרנט נפרד משלו. יש להם מערכת עצמאית של כבלים בכל העולם. ובונקרים של תקשורת בכל מקום.”

“בונקרים? כמו מקלטים להתגוננות מפני פצצות?”

“מבנים מוגנים לטכנולוגיה,” אמרתי. “אלה שבמערב אפריקה כנראה נרקבים באדמה. לאף אחד לא אכפת מהמקום הזה.”

דייוידיה שתתה יין, בחירה שאני לא הייתי ממליץ עליה, אבל היא הזמינה משהו איטלקי, ונראה שזה מוצא חן בעיניה. בכל פעם שלגמה לגימה, מייקל ואני הפסקנו לדבר והסתכלנו עליה.

“מייקל,” אמרה, “אף פעם לא סיפרת לי מה עשית באפגניסטן.”

“מייקל היה שומר הראש שלי.”

הוא נפגע. “היו לי שם כל מיני תפקידים. הובלתי הרבה מאוד שבויים.”

“ומה לגבי עכשיו, היום,” אמרתי, “התפקידים שלנו עכשיו? שמישהו יספר לי, בבקשה. אנחנו כאן בשביל חתונה?”

דייוידיה ענתה: “כן.”

“אם כך, מייקל, הנסיעה הזאת לא קשורה לעסקים.”

“טוב, בזמן שאנחנו נוסעים תמיד כדאי לרחרח אם יש הזדמנויות עסקיות.”

דייוידיה צחקה, ואני אמרתי: “זה לא נשמע כל כך טוב, אבל הנקודה ברורה.”

מייקל אמר: “דייוידיה תתחתן עם נעליים מזהב טהור. והן יישארו שלה למשך כל חייה.”

“את מאשרת?”

דייוידיה רק אמרה: “כן.”

“אנחנו באמת נוסעים לאוגנדה?”

מייקל אמר: “נטוס לאנטבה בשבוע הבא, זה בסדר? אתה יכול לבוא? כי באוגנדה הם באמת יודעים להרים חתונה. הלוואי שזו הייתה יכולה להיות חתונה כפולה.”

“אתה רוצה שתי נשים?”

“תהיה רציני רגע! שתי כלות ושני חתנים. סיפרתי לדייוידיה שאתה מאורס.”

“על סף אירוסים,” הבהרתי.

“נו, כולנו כאלה,” אמרה דייוידיה. “מה היא עושה?”

“היא עורכת דין, אבל היא עובדת בנאט”ו באמסטרדם — עובדת אצלכם, בעצם. אצל האמריקאים.”

“נאייר פגש אותה בקאבול,” אמר מייקל.

“למעשה, הוא צודק בקשר לזה. אבל טינה ואני לא היינו בקשר רומנטי שם, רק מכרים. היא הייתה תובעת מטעם האו”ם, ומייקל ואני הכרנו אותה קצת.”

“קצת? היא הייתה אחת מאלה של מייקל?”

“את חושבת שכולן חברות שלי. נראה לך שיש לי זמן בלתי מוגבל לסקס?”

“זה בדיוק מה שאני חושבת.”

“לפני האו”ם,” אמרתי, “היא עבדה כתובעת בדטרויט. פעם היא השתתפה בפשיטת סמים ונשאה תת מקלע.”

“היא מסוכנת, אם כך. היא יפה?”

“כן, אבל היא קצת יותר מדי חכמה בשביל זה. היא מקפידה להיראות קצת סתמית. אני מעדיף את זה ככה.”

דייוידיה אמרה למייקל: “אתה היית מציג אותי לראווה בעירום, אילו יכולת.”

“בעירום, חוץ מנעלי פלטפורמה סקסיות. יש לך את זה, אז למה לא לנפנף בזה?”

“לפעמים,” אמרה, “יש לך פנים רעבות כמו של ילד קטן.” היא צחקה. היא כבר הייתה שתויה. קיוויתי שתעשה משהו טיפשי, משהו שינפץ את התדמית המרהיבה. היא תפסה אותי מביט בה. “אתה לא נשמע בכלל כמו מג’ורג’יה. כמה זמן היית שם?”

“מעט מאוד. אבא שלי גידל אותי באירופה, בשווייץ בעיקר. אני לא חושב שיש לו משמורת חוקית. אני חושב שנחטפתי.”

“הוא עדיין בחיים?”

“גם הוא וגם אימא שלי בחיים.”

“מתי יוצא לך לראות את המשפחה האמריקאית שלך?”

בדיוק סוג השאלות שאני מעדיף להתחמק מהן. אבל גיליתי שאני רוצה שהיא תדע. “לא יצרתי קשר עם אימא שלי ומשפחתה מאז גיל שמונה.”

“אבל אתה... אתה...” היא האדימה. “עם אבא שלך אתה מתראה, נכון?”

“אנחנו נפגשים מדי פעם. גם הוא גר באמסטרדם.”

מייקל נעץ בי מבט. “אלה דברים שאף פעם לא שמעתי עליהם.”

דייוידיה אמרה לו: “אולי זה בגלל שאתה מדבר יותר משאתה מקשיב.” היא אמרה זאת בחיבה. חשבתי שסיימתי, אבל היא המשיכה: “במה עוסק אבא שלך?”

“הוא רופא בבית חולים אוניברסיטאי. יותר מורה מרופא, במילים אחרות. חוששני שהוא קצת מטורף.”

“ואימא שלך?”

“כמו שאמרתי — אין בינינו קשר. אני בוחר להאמין שהיא מאושרת.”

“אז גם אני אאמין בזה,” אמרה.

קבצן בלבוש סחבות הגיח מתוך החשכה וכתב בזריזות על הרצפה בגיר לבן: מר פילו קרון, דוקטור לאקרובטיקה. הוא התחיל לעשות גלגלונים תוך החזקת מגש עם אורז לא מבושל, בלי להפיל אפילו גרגר אחד. הוא חזר על הטריק עם כוס מים, גם כן בלי לשפוך טיפה.

הצוות, הסועדים, כולם התעלמו ממנו, אבל דייוידיה אמרה: “מייקל, תן לו משהו.”

מייקל הציע לו רק פנים זעופות ואמר: “אל תעודדי את האנשים האלה.”

דייוידיה חייכה והביטה בעיניו של האקרובט, או באחת מעיניו — האחרת הייתה מצולקת וסגורה — וזה עורר אותו לדבר, או לאותת על מחשבותיו, בסדרת ציוצים, מאחר שנראה שחסר לו גם אחד ממיתרי הקול. “לפעמים אני מרגיש כאילו הנביא היה כאן הרגע,” אמר לדייוידיה, כורע לפניה, נוגע בידה, רוטט מעָצמת המסר שלו, “הנביא עצמו, במקום זה בדיוק, והוא פנה מעבר לבניין ההוא שם, ותראו, האבק עדיין מתאבך מתנועת מלבושיו.”

מרוצה ממה שאמר, ד”ר קרון לקח את עצמו ואת פיסת הגיר שלו בחזרה אל תוך הלילה, ואחד המלצרים מיהר לקחת סמרטוט ולמחות את שמו ואת תוארו.

~ ~ ~

מאוחר יותר, כשעצרנו מכונית מול המסעדה, דייוידיה נטלה את זרועי ואמרה: “מה יש לתובעת לתבוע באפגניסטן?”

“את מתכוונת לטינה? כל דבר. זה היה ממש אחרי הפלישה. במשך תקופה קצרה, האו”ם היה החוק היחידי. היא התמחתה בעיקר בפשעים נגד נשים.”

“נו, היא הייתה אחת מאלה של מייקל?”

“את מקנאה?”

“ואתה?”

“תשמעי, מה שלא היו הנשים האחרות שלו — את לא כמוהן.”

“תודה רבה,” אמרה ונישקה אותי קלות על השפתיים.

מייקל אמר: “אנחנו לוקחים את הטיפוס הזה למיטה איתנו?”

“אני מוכנה להתערב שהוא לא היה מתנגד.”

“תראה מה עשית, נאייר — חיממת אותה בשבילי.”

ליוויתי אותם למכונית, אמרתי לילה טוב והלכתי הביתה ברגל לאורך החוף, שתוי, מתחת לשלל כוכבים שהאירו את דרכי. הגלים הקטנים השמיעו מעין מלמול קצבי רך. הירח עוד לא עלה. מדי פעם ראיתי להקת דגים מעופפים זרחניים מזנקת מחשכת המים.

מלון פאפא היה במרחק קילומטר מהבאוורצ’י. הגעתי, שתוי עדיין, וציפיתי לכמה שעות של שינה נטולת חלומות, אבל לא היה לי מזל כזה.

לא היה חשמל, הלובי היה מואר עמומות. שומר הלילה נמנם על כורסת קטיפה ליד הדלת. הערתי אותו והוא נתן לי את המפתח שלי ופתק מקופל לשניים, שבו נכתב בכתב יד:

חסרת לי ביום שלישי. ח’.

כלומר, נקבעה לי פגישה מחר אחר הצהריים, יום חמישי, כדי לדון בתכולת כונן הקרוזר שלי. אני אפגוש את איש הקשר שלי, חמיד, בבאוורצ’י — לגמרי במקרה, קבענו את הפרטים האלה עוד באמסטרדם, לפני שבועות.

עליתי במדרגות, שלוש בבת אחת, לפתע פיכח להחריד. קשרתי את הערסל הנייד שלי במרפסת ושכבתי שם, בתוך בריזה מהים. נכנסתי לחדר רק בשעות הקטנות, כשהתחיל לרדת גשם. הדלקתי את הנר ופתחתי את הלפטופ. אין אינטרנט. כתבתי לטינה בינתיים:

עובר עליי לילה רע. אני מתגעגע אלייך, ואפילו, לפעמים, לחתולה הזקנה שלך ולאחותה המכוערת, הכלבה. עוד לא הספקתי להתגעגע לגברת בעלת הבית שלך — מה שמה? גברת רימפל? — אבל בקרוב מאוד כנראה אגיע גם למצב שאתגעגע אפילו אליה.

נגסתי מכריך, והוא היה מעופש. הוצאתי אותו מהשקית רק לפני שתי דקות. לעזאזל עם האקלים הזה, שום דבר לא מתייבש, חוץ מהלחם, הלחם המזד...

—יכולתי לשמוע בעצמי את הטון היבבני ולחצתי על מחק.

~ ~ ~

ברגע שעלה הבוקר, עזבתי את הפאפא לאון ועברתי למלון סקנלון, קומה שלישית, כמעט במקום שבו יכולתי לרקוע ברגליי ולזעזע את התקרה של מייקל, שהיה בחדר 230 מתחתיי. לא שהתכוונתי להעיר אותו, גם אם הוא היה בחדרו. הספיק לי ממייקל — וזה אחרי שלושים ושש שעות בלבד ביבשת הזאת.

עמדתי בחדר שלי ותהיתי כמה מטען כדאי לי לפרוק, בלי לדעת כמה זמן נישאר כאן. החלטתי לאוורר את הכול.

זינקתי כשהדלת שלי נפתחה בתנופה. לא נעלתי אותה במפתח.

המנהל עמד שם. נמוך, מוצק, ערבי. הוא נראה מזועזע כמו שנראיתי אני, כנראה. “אני מחפש את המנקה,” אמר.

כל מה שהצלחתי לומר היה: “אתה מתכוון לחדרנית?”

“כן, בדיוק.”

“היא לא כאן.”

הוא סגר את הדלת ועזב.

התחרטתי לגבי הפריקה והאוורור הכללי. הוצאתי גרביים ותחתונים נקיים והשארתי את השאר בתיק.

אחד הראשים שלי אמר לאחר: “הוא התכוון לחטט לך בדברים.” והראש האחר ענה: “אל תילחֵץ, אנשים טועים לפעמים.” והראש הראשון אמר: “כך או כך, חביבי, הם גרמו לך לדבר עם עצמך.”

~ ~ ~

“החיים קצרים,” מייקל תמיד אומר, ויש פחד על פניו כשהוא אומר את זה, כי הוא מבין את זה, הוא מתכוון לזה. החיים האלה מסתיימים מהר.

מייקל הוא לוחם, אביר. בכירים ממנו מפקדים עליו, והוא מעמיד פנים שהוא מציית להם. שאר בני האדם חיים כמו בעלי אחוזות ואיכרים.

—זה מה שהיה יכול להיכתב בדוח השני, והאחרון שלי, מפריטאון. יכול היה להיכתב בו גם:

בשבילו, העולם מורכב ממקומות רכים, מקומות קשים, וחורים. הכול זה השטח, והוא פועל בו, עוצר רק כדי לאכול, לשתות, לחרבן, להשתין, לזיין, או ללקק את פצעיו.

מייקל מזדהה כאחד מבני קאקווה, השבט של אידי אמין דאדא, והסיפור שלו כזה: אחרי שאידי אמין נשלח לגלות, כשהתחילו פעולות הנקם נגד שבט הקאקווה, הילד מייקל נלקח לקמפלה והתחנך אצל מיסיונרים נוצרים טובי לב... אבל מיסיונרים לא לוקחים ילד מכפר ומכניסים אותו לבית ספר בעיר. סביר יותר להניח שהוא נחטף על ידי כנופיית פשע ושרד ברחובות כזונה ממין זכר.

הוא טוען שסיים תיכון (אני מאמין שהוא מעולם אפילו לא התחיל), הצטרף לצבא אוגנדה, התקבל לבית ספר לקצינים, ולפני שקיבל דרגה הוצב למחנה אימונים ייחודי על גדת נהר אורנג’ בדרום אפריקה, שם סוכנים ישראליים — לפעמים הוא אומר שמיחידת דובדבן, במקרים אחרים אומר שהם היו מהמוסד — לימדו אותו טקטיקות טרור.

אמת או שקר, מה זה משנה? האמת של מייקל חיה רק בתוך המיתוס. בעובדות ובפרטים, היא גוועת ומתה.

ובעוד אתם, הממונים עליי, אולי חושבים שבאתי להצטרף אליו באפריקה כי שלחתם אותי לכאן, אתם טועים. חזרתי לכאן כי אני אוהב את הבלגן. את האנרכיה. את הטירוף. את הדברים המתפוררים. מייקל הוא רק התירוץ שלי לחזור.

ואם הוא חושב שהייתי רוצה צבא והרמון משלי, גם מייקל טועה בי. אני לא רוצה לחיות כמו מלך — אני פשוט רוצה לחיות. אני לא יכול לגרום לזה לקרות בעצמי. יש לי כל המרכיבים, אבל אני צריך מכשף שיבחש אותם בקדֵרה שלו. אני זקוק למייקל.

זה מה שיכול היה להיכתב בדוח שלי.

אשר לדוח עצמו, הקלדתי אותו בחיפזון במרתף של אלביס מסמכים. צללי השתי וערב של הנורות בכלובי המתכת, ריח המושק המחניק של קירות הבטון, וגם המחשבה על מוחמד קאלון שמתהלך על קצות אצבעותיו מעל ראשי, אף אחד מהדברים האלה לא עודד אותי לשקוע בפטפטת ממושכת. כתבתי:

יצרתי קשר. מחליף תחנות בקרוב. פרטים בעוד 48-72 שעות.

“אין ארוחת צהריים היום,” אמרתי למוחמד כשעליתי מהמרתף שלו, חמש דקות בלבד אחרי שירדתי לשם.

הוא כבר התחיל לקום מהרהיט שאמור להיות כסא ואמר: “אני כבר אכלתי צהריים. מה עם ארוחת ערב? יש לי חדשות בשבילך.”

“ארוחת ערב? לא. פשוט תספר לי.”

“אוקיי,” אמר באכזבה גלויה. “אני אמור להסביר לך משהו. מייקל אדריקו היה מסונף לכוחות המיוחדים של ארצות הברית במזרח קונגו. יש שם יחידה, אתה יודע, שפועלת נגד צבא ההתנגדות של האל3.”

“שמעתי על זה.”

“עכשיו הוא נפקד — לזה התכוונתי כשקראתי לו עריק.”

“בסדר,” אמרתי.

וכך יכולתי לדווח גם, שבחשאיות שלו, בחמקנות שלו, מייקל אדריקו הדף את רוב השאלות שלי, בעיקר את הראשונה ששאלתי: אם היעד שלנו הוא קונגו, או אוגנדה, אז מה לכל הרוחות אנחנו עושים בסיירה לאון?

וכאן ניתנה התשובה, מפי מוחמד קאלון. מייקל הגיע לכאן כשנמלט, מוכן כנראה להתפשר על כל יעד שיקבל אותו עם דרכון גנאִי. לא בחירה גרועה, פריטאון. הכול יכול לקרות כאן. בוגדים ועריקים יכולים להתאדות לך מול העיניים.

מוחמד אמר: “בוא ניפגש בפאפא לארוחת ערב.”

“באמצע הדרך אתה תגיד לי, ‘למה לך להזמין אותי לארוחה יקרה? פשוט תן לי מזומן’.”

“טוב, כן, אני בהחלט יכול להיעזר בקצת מזומנים.”

נתתי לו ערימה של לאונים בעובי של יותר מסנטימטר אבל בשווי של כמעט כלום, ויצאתי לחום הלא ייאמן של צהרי היום.

במרחק חצי רחוב מאלביס מסמכים, גבר עם גנרטור וצלחת לוויין השכיר זמן מחשב. ישבתי על כסא מתקפל מתחת למטרייה, ליד הצריף שלו, ומצאתי באינטרנט דיווח של סוכנות רויטרס. בפְּסקה האחרונה נכתב:

משימת הטיפול בצבא ההתנגדות של האל (LRA) תופקד בידי כמאה אנשים, מסרו מקורות בפנטגון. הם סירבו לומר איזו יחידה תוקצה למשימה, אבל לפי דיווח בגאזט של קולורדו ספרינגס, נבחר צוות של הדיוויזיה העשירית של הכוחות המיוחדים מפורט קרסון, קולורדו. היחידה הזאת מטפלת בדרך כלל במבצעים מיוחדים באירופה ובאפריקה.

למרות החום, הלכתי ברגל למלון סקנלון. כעסתי. לא על מייקל, כפי שעשוי הייתי, אלא על מוחמד, כי זה היה פשוט יותר.

לאורך הדרך עצרתי במלון אייבורי קאסל כדי לדבר עם הגברים המערב אפריקאים המבלבלים, החידתיים, שהעמידו פנים שהם מנהלי חברת התעופה שטייסיה היו הרוסים השיכורים. נאלצנו להיעזר ברוסים, כי אף חברת תעופה אמיתית לא הייתה לוקחת אותנו בלי ויזות לאוגנדה, אם כי אוגנדה הייתה מנפיקה לנו בלי בעיה ויזות כשהיינו מגיעים לאנטבה, או כך לפחות הבטיח לנו מייקל. שאלתי על המחיר ועל לוח הזמנים. נראה שהמנהלים לא מבינים למה אני בכלל רוצה לדעת דבר כזה. כיבדתי אותם בחיוך היגע והמיוסר של האירופאי הלבן, החלופה היחידה לרצח. בסופו של דבר, הם גילו לי את המחיר ואת הזמנים. מייקל, דייוידיה ואני עתידים היינו לצאת משם בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות.

~ ~ ~

בשלוש אחר הצהריים נכנסתי שוב לבאוורצ’י. היו מעט לקוחות, המקום היה שקט. בהתחלה חשבתי שאיש הקשר שלי לא הגיע, וכשאיתרתי אותו — יושב ליד אחד השולחנות הקטנים יותר, על פניו משקפי שמש — חשבתי שהוא מישהו אחר, כי עד כה ראיתי אותו רק בחליפות עסקים. אבל זה היה חמיד, האיש שדיברתי איתו כמה פעמים באמסטרדם.

הוא נופף לי ואני התיישבתי לידו. הוא יצר רושם של גבר בגיל העמידה, חובב נוחות. בתלבושת פשתן לבנה ורפויה עם טוניקה, נראה ערבי יותר מאירופאי, פרט לעיניו, שלא היו חומות, אלא בצבע אפור מימי. שרוולו היה מופשל קצת, והוא הציץ בשעונו, רולקס קומנדר. הוא ענד שש טבעות משובצות באבני חן, שלוש על כל יד.

“בדיוק בזמן.”

הוא הושיט לי את כרטיס הביקור המזויף שלו, ואני הושטתי לו את שלי.

“אתה רוצה לאכול משהו?” שאל. “ארוחה קלה?”

“לא, תודה. אתה כבר הזמנת?”

“תצטרף אליי לתה?”

“אם עוד לא הזמנת—”

“עדיין לא.”

“טוב מאוד. אולי נתהלך על החוף?”

“אף אחד לא שומע אותנו. אנחנו יכולים לדבר.”

“מקומות סגורים מלחיצים אותי,” אמרתי.

“בחייך, אל תהיה טיפש. פשוט תספר לי מה יש לך.”

“אתה יודע מה יש לי.”

“אני רוצה לדעת מה אני קונה.”

“בוא נלך בחוץ. לא מוצא חן בעיניי כאן.” לא רציתי שנדבר בפומבי, כי לא יכולתי לדעת בוודאות איך הוא יגיב לבשורה שלי. “אתה מוכן?”

הוא נאנח, ואז לקח את משקפי השמש שלו.

הרכבתי גם אני משקפי שמש ויצאנו לבריזה חמה ויציבה, כשהשמש קופחת על ראשינו. מבעד סוליות הסנדלים הרגשתי את החוף בוער. במשקפיים הקודרים שלנו, ובהתחשב בעובדה שהיינו הדמויות היחידות בשטח, כנראה נראינו כמו צמד נוכלים הזוממים משהו.

כשהתקרבנו למים הוא נעצר. “עכשיו, לפני שנקבל שבץ או נתייבש מחוסר נוזלים או משהו — מה יש לך?”

“בדיוק מה שאמרתי לך שיהיה לי. מפות של הכבלים האופטיים של צבא ארצות הברית בשבע מדינות מערב אירופיות. מאלי היא אחת מהן. יש לי גם רשימה עם קואורדינטות ג’י.פי.אס. של שנים עשר מבני מסתור טכנולוגיים של NIIA.” כולל, יכולתי להוסיף, מבנה מסתור במרתף שמתחת לאלביס מסמכים.

“אתה בטוח בקשר למאלי.”

“מאלי. כן. בטוח.”

מאלי הייתה הנקודה הבוערת הנוכחית.

מאלי הייתה הפיתיון שלי, אם כבר מדברים על פרצופים צמאים למידע.

“אני רוצה לברר איתך משהו,” אמר, “ותסלח לי, בבקשה: אתה יודע מה יכול לקרות למישהו שמוכר מוצר מזויף?”

“אני הייתי מצפה להירצח.”

“הציפייה שלך מדויקת.”

“אני לא מודאג. זה מוצר טוב מאוד.”

“מה לגבי ההעברה?”

“לחיצת כפתור. יש לי דברים באפסון.”

“אנחנו יכולים לעשות הכול באמצעים דיגיטליים?”

“אמת. אתה לא צריך בכלל לגעת בסחורה.”

“אתה עדיין מתעקש על תשלום במזומן?”

“אמת ויציב. מזומן בלבד.”

“והמחיר הוא עשרים אלף דולר אמריקאי.”

“לא,” עניתי, “לא עשרים אלף. זה כבר לא נכון.”

זה היה הקטע שלא מצא חן בעיניו.

הוא התחיל לענות, אבל החניק את התגובה. הוא כנראה ספר עד עשר. “אני לא מבין מה אתה אומר.”

“המחיר הוא כבר לא עשרים אלף. בשבילך, מהכיס הפרטי שלך, העלות תהיה אפס — כי אנחנו נכנסים לשותפות.”

“שותפות במה?”

“נהיה שותפים שווים במכירה שאתה מבצע. אני מספק את המוצר, אתה מספק את הלקוח.”

הוא כיווץ את שפתיו בצורה מכוערת ונקש בחדות בלשונו. “זה לגמרי לא מקובל.” הוא הסיר את משקפי השמש. “מה עלה בדעתך? אתה לא יודע כלום על העסק שלי.”

“אני חושב שכן. הסינים שורצים ביבשת הזאת, והם משלמים סכומי עתק. אם אתה לא מוכר לסינים, אתה אידיוט.”

הוא הרכיב שוב את משקפי השמש. “השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. אתה כוחני מדי. אתה יורד לפסים אישיים.”

“אני מדגיש דברים, אבל רק לצורך העסקים. אל תיקח את זה אישית. אני רק אומר שהסינים ישלמו הון על משהו טוב. וזה משהו טוב.”

“היה סיכום. עשרים אלף דולר אמריקאי. זה היה הסיכום.”

“אנחנו כבר מעבר לנקודה הזאת. אנחנו מדברים על שותפות. זה מוצר מעולה, עם פוטנציאל לטווח הארוך. לטווח הארוך מאוד. אובדן החומר הזה לא ייוודע לעולם.”

הוא צקצק שוב בלשונו, הפנה לי את הגב והלך לכיוון המסעדה, משאיר אותי על החוף.

אחרי עשרה או שנים עשר מטרים הוא קרא מעבר לכתפו: “אתה שקרן!” ולא שב להביט לאחור.

מחשבות התרוצצו לי בראש. שינוי המחיר נראה לי צעד נועז במסגרת ספורט שאין בו כללים. אבל האם זה היה נועז, או מטופש?

הצצתי בכרטיס שלו. הפקות יצירתיות / קולנוע ואינטרנט / חמיד פייסל, מנכ”ל.

באמסטרדם היה לו שם משפחה אחר, אבל הוא עדיין היה חמיד. הוא היה פטפטני, חברותי, די משעשע. הלכנו יחד לסרט באנגלית, כוננות עם שחר, סרט פעולה אמריקאי על רצח אוסמה בן לאדן. אחר כך חמיד התלוצץ על הקדוש המעונה. “זה לא כל כך יצחיק את הקרובים שלי בלבנון,” אמר. “אבל מה אכפת לי? כי אני לא באמת לבנוני. אימא שלי צרפתייה, גם האבא החורג שלי. גדלתי במרסיי. אני צרפתי. צרפת היא ארץ שמחה. לבנון הפכה לחרא.” כמו שאמרתי, פטפטני. היום, בפריטאון, לאף אחד מאיתנו לא היו בדיחות.

נתתי לו מספיק זמן להיעלם, אם זה מה שרצה, ואז עברתי דרך המסעדה לכיוון המכוניות שלנו, שחנו בחזית. חמיד ישב ליד שולחן קרוב לכניסה עם ספל וצלוחית לפניו. המשכתי לכיוון החזית בלי להסתכל עליו.

“רק רגע, רק רגע. בחייך.” הוא נופף לי, ואני התיישבתי מולו שוב. היה לו עט ביד. “איך אני יכול להאמין למשהו שאתה אומר, אם אתה שקרן?”

“אני אתן לך דוגמית קטנה, מספיק כדי להבין שהיא מייצגת מכרה מודיעין דינמי לכל מי שיתחבר לכבלים האלה.”

“מה יש להם שם כדי לאתר דליפה כזאת?”

“שום דבר מיוחד, אלא אם כן הם שדרגו בעשור האחרון. והם לא.”

“תחזיר לי את כרטיס הביקור שלי, בבקשה.”

“כרצונך.”

“אתה אולי תחליט ליצור קשר.” הוא ליקק את קצה עטו, לקח את הכרטיס, וכעבור דקה החזיר לי אותו עם כתובת אימייל רשומה על צדו האחורי. כתובת האימייל הייתה עם סיומת בריטית. “רק אם אתה רוצה לכבד את ההסכם המקורי,” אמר.

“ברור.”

“אל תשתמש בעשרים וחמש.”

כלומר, AES-25, תקן ההצפנה האמריקאי. “ברור שלא,” אמרתי.

“ותשנה את הפרוקסי שלך כל חמש עשרה מילים.”

“ברור. אני מקווה שאנגלית זה בסדר.”

“אנגלית, צרפתית, הולנדית. לא משנה לי. אבל שקול מילים, בלי כאלה שידליקו נורות אדומות.” תלשתי דף מהפנקס שלי ולקחתי רגע את העט שלו. “הנה שלי. אולי נוכל להחליף בינינו רעיונות ולהגיע להסכמה.”

הוא בהה בכתובת האימייל שלי, אבל לא ממש קרא אותה. חיכיתי. “בסדר,” אמר. “מה כבר יכול להיות? תחשוב על המחיר שלך ותעדכן אותי.”

בשלב זה הרגשתי זחוח וחשבתי: ברור, הוא לא יכול לוותר על זה. לא כשזה כולל את מאלי.

“שלח לי את הדוגמית שלך,” אמר. “אולי אני אחשוב על זה שוב, אבל זה כל מה שאני יכול להבטיח. אתה יכול לסמוך על ההבטחה שלי, כי תשמע ממני,” אמר, “אני לא שקרן.”

ובנימה זאת, לא הצעתי ללחוץ את ידו. יצאתי שוב לחוף. החום התאים למצב הדם שלי: סוער, רותח. התהלכתי לאורך החוף לעבר המסעדות האחרות שנראו מקדימה, שם חיכו מכוניות להשכיר.

חלצתי את הסנדלים והרטבתי את כפות רגליי במים הרדודים. ראיתי את האוקיינוס גואה ומתכווץ ושמעתי אותו נאנח.

כאן המים חמימים, כמו אמבטיה. כהים, לא כחולים, יותר קרוב לשחורים. שחור מבהיק.

אתה מדשדש פנימה עד שאתה כבר לא יכול יותר. אתה שוחה רחוק עד שאתה כבר לא יכול. ואז הוא לוקח אותך.

~ ~ ~

בשולחן ליד המבנה הטרומי שממנו ניהלו הטייסים הרוסים השיכורים את חברת טיסות הצ’רטר שלהם — חברה בעלת צי של מטוס נוסעים אחד — דיברנו עם צעיר מסיירה לאון שדיבר אנגלית מושלמת, וכשאחז בדרכון של מייקל, ניסיתי להגניב הצצה. גם דייוידיה הציצה — בדרכון שלי ובדרכון של מייקל. “זה דרכון אמריקאי,” אמרתי לה. “יש לי גם דרכון דני, אבל אני אף פעם לא משתמש בו.” הדרכון של דייוידיה היה אמריקאי.

דייוידיה לבשה את תלבושת הספארי שלה, ואילו מייקל עטה חליפה מקומטת ומגפי עור נחש אפורים. החליפה שלו נראתה בהתחלה ורודה, אך ממבט קרוב היא הייתה עשויה פשתן לבן עם פסים אדומים דקיקים.

כשמייקל קיבל בחזרה את הדרכון שלו הוא נתן לי להציץ בו — מסמך גָנאִי משופשף. “אמרתי לך שהצלתי את נשיא גאנה.”

“פעמיים. לפחות.” החזרתי לו את הדרכון. “התוקף שלו פוקע בעוד פחות מחודשיים, מייקל.”

“אל דאגה. יש לי משפחה באוגנדה וגם בקונגו. אחד המקומות האלה ייקח אותי. אני אעשה את כל הבירורים הנחוצים.”

לא היינו בנמל התעופה של פריטאון, אלא במנחת אווירי ממזרח לעיר, ליד האוקיינוס. המטוס שלנו חיכה בתוך שדה של עשב גבוה. אמרתי לבחור שלנו: “זה בומברדיר צ’לנג’ר, לא? חיל האוויר המלכותי של דנמרק משתמש בו כמטוס מטען.”

“לא בסוג הזה,” אמר. “זה מודל 600, הפסיקו לייצר אותו ב-1982.”

דייוידיה סוככה על עיניה ומצמצה. “אתה אומר לנו שהמטוס הזה בן שלושים שנה?”

“זה שאת רואה כאן מבוגר יותר בכמה שנים,” אמר. “אבל זה מטוס טוב מאוד, כל עוד לא מעמיסים עליו יותר מדי.”

מייקל אמר: “נאייר, אתה זוכר את המטוס הרוסי? זה שטס בקו פריטאון-מונרוביה בזמן המלחמה? נתיבֵי משהו? משהו רוסי?”

“זה לא היה מטוס של חברת תעופה. אלה היו טיסות צ’רטר מחתרתיות, בדיוק כמו זאת.”

“הם היו היחידים שהיו מספיק אמיצים לטוס למונרוביה.”

“מספיק מטורפים, התכוונת לומר. בסוף הם התרסקו, לא?”

“נכון, אבל לא בטיסה למונרוביה. בפעם ההיא המטוס הגיע מיעד סודי כלשהו, עמוס באורניום מעובד.”

הפקיד חלק עליו. “זה לא הוכח מעולם, ולמעשה, זה שקר.”

“היית באתר ההתרסקות?” שאל מייקל. “אם היית שם, היית בן חמש.”

“אורניום מעובד?” אמרה דייוידיה. “אתה מתכוון לומר מועשר?”

“בדיוק. המטוס היה עמוס יותר מדי HEU גנוב מטֶנֶקְס.”

“HEU?” אמרה דייוידיה. “מה זה HEU? מי זה טנקס?” והואיל ונראה שהיא מדברת אליי, נדתי בראשי, והיא שאלה: “איפה הוא נפל?”

“זה החלק היפה,” ענה מייקל.

“אף פעם לא מצאו אותו,” ענה הפקיד. “אבל למעשה, היה בו סתם מטען זניח.”

“235U? אתה קורא לזה זניח?” אבל מייקל לא יכול היה לצפות שיתייחסו אליו ברצינות. הוא נראה כמו מין גנגסטר בחליפת הפסים הזאת.

ניסיתי ניחוש: “Highly Enriched Uranium. אורניום מועשר בדרגה גבוהה.”

“לא היה במטוס שום דבר כזה,” אמר הפקיד. לפי הבעת פניו, הוא חש שאט נפש מיוחדת כלפי מייקל.

מסלול ההמראה התגלה ברגע שדרכתם עליו: אדמת חמרה דחוסה, מוסתרת מתחת לאניצי עשב.

המטוס הזה המריא רק כשהוא היה מלא עד לתפוסה המרבית שלו, אחרת הרוסים היו דוחים את הטיסה, ולכן טיסת הצ’רטר השבועית הזאת אף פעם לא טסה פעם בשבוע. עם כמה עשרות נוסעים אחרים, אפריקאים, הודים, ערבים, כמה אירופאים לבנים, חיכינו מחוץ לטרמינל - מכולה חלודה פתוחה בצדה האחד, ריקה פרט לשורה בת ארבעה כסאות של אולם קולנוע. אף אחד לא רצה לשבת בפנים — החום שנוצר שם היה בלתי נסבל. עננים כיסו את השמים, אבל השמש זרחה, והים שיקף אותה באלימות כזאת, עד שאי אפשר היה להביט במים בלי להסתנוור.

הונדה פרליוד לבנה הגיעה למבנה הטרומי ונעצרה, ואף אחד לא יצא ממנה. זיהיתי את הנוסע במושב האחורי. אמרתי למייקל: “תסתכל לשם. זה ברונו הורסט.”

“ברונו, בנקודת היציאה שלנו. טוב, זה בכלל לא מצחיק!”

“אני לא מצליח לראות את האיש שליד הנהג, אבל אין לי ספק שזה מוחמד קאלון.”

נופפתי. רק הנהג נופף בחזרה. זיהיתי גם אותו. זה היה אמיל, שהוביל אותי לפאפא לאון ביומי הראשון בפריטאון.

בכל מה שנגעתי אני, הם נגעו.

הפקיד הכריז על הטיסה שלנו. כשהאחרים אספו את חפציהם, ניגשתי לחוף עם הטלפון ביד, וכשהגעתי לקו המים, פתחתי את המכשיר, חילצתי מתוכו את כרטיס הסים והעפתי אותו לתוך הגלים. אם המודיעין של נאט”ו עוקב אחריו, שיעקבו אחריו לכאן.

במחשבה שנייה, לא רציתי גם את המכשיר עצמו. הבעתי משאלה והעפתי אותו כמה שיותר רחוק לתוך הים. המשאלה שלי הייתה לקבל שריון קסמים ואת הכוח להיעלם.

הצטרפתי שוב לחבורה שלנו. כשעלינו למטוס, בחור במדי זית העביר שרביט סביב גופו של כל אחד מהנוסעים ומישש אותנו במקומות שהמכשיר צפצף — את הגברים, זאת אומרת. בנשים הוא לא נגע. טיפסנו למטוס על מעין סולם שהורכב ממתכת שחולצה מאוטובוסים ישנים והולחמה למדרגות עקומות. לפנינו, אפריקאי חלוש, חולה כל כך עד שנראה חסר מין, חסר צבע וחסר משקל, נישא במעלה המדרגות כמו גליל בד, על כתפיהם של שני בחורים. “נוסע הביתה למות,” הסביר מייקל.

התיישבתי ליד החלון המשקיף על אחת הכנפיים ועל אחד משני המנועים. מייקל ודייוידיה התיישבו בשורה מאחוריי, מצדו השני של המעבר. אחרי שהמנועים התחילו לפעול, אחד מאנשי הצוות — הנחתי שהיו שניים — בלונדיני לבוש ג’ינס, חולצת טריקו לבנה וכפכפים, יצא מתא הטייס, נעמד באמצע המטוס ושאל: “אנגלית זה בסדר? טוב, בואו ננסה. אני רוצה להזהיר אתכם לגבי כללי הבטיחות של המטוס הזה. כולם חגורים? בחירה שלכם, אני לא אימא שלכם. טוב,” אמר. “זו טיסה של שש עשרה וחצי שעות, עם עצירה אחת בנמל התעופה הבינלאומי קוֹטוֹקה באָקְרָה, ועם עצירה נוספת ביאוּנדֶה, והתחנה הסופית שלנו תהיה אנטבה. כדאי שתהיה לכם אשרת כניסה לגאנה, או לפחות לקמרון, אם לשם אתם טסים. אם אתם צריכים ויזה לאוגנדה, זה בסדר, הם יכולים לסדר את זה בלי בעיות בנמל התעופה. לא משנה מה היעד שלכם, אני חושב שאתם יכולים לצפות לבדיקה רצינית במכס. הם תמיד בודקים ברצינות את הנוסעים שלנו. הם רציניים מדי.” הוא נופף לשלום, חזר לקוקפיט ונעל את הדלת, משאיר אחריו אוויר ספוג וודקה.

ביליתי חמישה ימים בפריטאון ולא למדתי כלום — חוץ מזה שיכולתי לנחות באוגנדה מלכתחילה.

המטוס המריא מעל הים, פנה פנייה חדה ומהפכת קרביים וירד נמוך כל כך, עד שכופף את העשב בשדה שמתחתינו. היה לנו מבט מקרוב על הכביש המהיר צפונה, והצצה אחרונה על פריטאון: תאונה על הכביש, איכר מדבר עם שתי הידיים, לרגליו עז מפרכסת ומדממת, מכונית שארבע הדלתות שלה פתוחות, עם שלט בולט מתחת לשמשה האחורית שלה — בית ספר לנהיגה ספלנדיד.

1 אוקאדה: אופנוע-מונית, נקרא על שם חברת התעופה המקומית הפופולרית ביותר בניגריה, אוקאדה אייר, בגלל יכולתם של הנהגים לתמרן בזריזות בתוך התנועה הכבדה.

2 PGP באנגלית: Pretty Good Protection

33 צבא ההתנגדות של האל (Lord's Resistance Army - (LRA - ארגון גרילה בראשות ג׳וזף קוני, הפועל בצפון אוגנדה ובחלקים של דרום סודן וקונגו הסמוכים לאוגנדה. מטרת הארגון לכונן משטר נוצרי-דתי.