פרק 1
פשוט לבוא
לפני שכף רגלו של מישהו דורכת בקמפוס של וסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, הוא צריך להרוויח את הזכות הזאת.
תהליך הקבלה לווסט פוינט קשה ותובעני כמו תהליך הקבלה לאוניברסיטאות הבררניות ביותר. למועמדים חייבים להיות הישגים גבוהים ביותר בבחינות פסיכומטריות וציונים מעולים מבית הספר התיכון. אבל מי שרוצה ללמוד בהרווארד, למשל, לא צריך להתחיל את התהליך כבר בכיתה י“א וגם לא להשיג הפניה מחבר קונגרס, מסנטור, או מסגן נשיא ארצות הברית. הוא גם אינו צריך לקבל ציונים מעולים במבחן כושר הכולל ריצה, שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ועליות מתח.
כל שנה מתחילים יותר מ־14 אלף תלמידות ותלמידים בשנת הלימודים הלפני־אחרונה שלהם בתיכון את תהליך הגשת המועמדות. 4,000 בלבד מצליחים להשיג את ההמלצות הנדרשות. קצת יותר ממחציתם - בערך 2,500 איש - עומדים בדרישות הלימודיות והגופניות המחמירות של וסט פוינט, ומן הקבוצה הנבחרת הזאת מתקבלים ונרשמים רק 1,200. כמעט כל הגברים והנשים שמגיעים לווסט פוינט היו ספורטאים מצטיינים בבית הספר ורובם שימשו בתפקיד הקפטן של הקבוצות ששיחקו בהן.
אף על פי כן, חמישית מן הצוערים נושרים לפני סיום המסלול. עובדה מפתיעה עוד יותר היא שבעבר, חלק נכבד מן הנושרים עזבו כבר בקיץ הראשון שלהם באקדמיה, במהלך תקופת אימונים אינטנסיבית בת שבעה שבועות הנקראת אפילו בספרות הרשמית Beast Barracks או בקיצור Beast - החיה.
מי מקדיש שנתיים למאמצים להגיע למקום מסוים ואז נושר במהלך החודשיים הראשונים?
אבל אלה לא חודשיים רגילים. מסלול ה“חיה“ מתואר במדריך לצוערים חדשים בווסט פוינט כ“חלק התובעני ביותר, פיזית ורגשית, בארבע שנותיך בווסט פוינט... שנועד לעזור לך לעבור שינוי ולהפוך מצוער/ת חדשה/ה לחייל/ת“.
היום מתחיל בחמש בבוקר. בחמש וחצי כבר עומדים הצוערים במסדר ומכבדים את הנפת דגל ארצות הברית. לאחר מכן מתחילים אימונים קשים - ריצה או תרגילי התעמלות - ובעקבותיהם מעבר בלתי פוסק בין מצעדים, לימודים בכיתות, אימוני נשק וספורט. כיבוי האורות נעשה בעשר בערב לשמע נעימה עצובה בחצוצרה צבאית. וביום שלמחרת מתחיל אותו סדר יום מחדש - בלי סופי שבוע, בלי הפסקות מלבד לארוחות, וכמעט בלי מגע עם בני משפחה או עם חברים מחוץ לווסט פוינט.
אחד הצוערים תיאר את ה“חיה“ כך: “זה מאתגר בהרבה דרכים שונות ובכל תחום התפתחות - שכלית, גופנית, צבאית וחברתית. המערכת תגלה את החולשות שלך, וזאת בדיוק הנקודה - וסט פוינט מקשיחה אותך.“
אז מי מצליח לעבור את ה“חיה“ בהצלחה?
בשנת 2004 הייתי בשנתי השנייה כתלמידת מחקר בפסיכולוגיה והתחלתי לנסות למצוא את התשובה לשאלה. אבל צבא ארצות הברית כבר שאל את השאלה הזאת במשך עשרות שנים. בשנת 1955 - כמעט חמישים שנה לפני שהתחלתי אני לעסוק בחידה זו - פסיכולוג צעיר בשם ג‘רי קייגן גויס לצבא, נשלח להתייצב בווסט פוינט, והמשימה שהוטלה עליו היתה לבחון צוערים חדשים במטרה לזהות מי יישאר ומי יעזוב. רצה הגורל וג‘רי היה לא רק הפסיכולוג הראשון שחקר את הנשירה מווסט פוינט אלא גם הפסיכולוג הראשון שפגשתי כתלמידה בקולג‘, ובסופו של דבר יצא שבמשך שנתיים עבדתי במשרה חלקית במעבדה שלו.
ג‘רי סיפר שהניסיונות המוקדמים שנעשו בווסט פוינט לבור את התבן מן הבר היו כישלון חרוץ. הוא נזכר במיוחד במאות השעות שבהן הראה לצוערים כרטיסים שעליהם הודפסו תמונות וביקש מן הגברים הצעירים להמציא סיפורים שיתאימו לתמונות. המבדק הזה נועד לגלות מניעים בלתי מודעים עמוקים, והרעיון הכללי היה שצוערים שדמיינו מעשים נאצלים וכאלה המגלים אומץ לב יהיו מי שיסיימו את הלימודים בהצלחה ולא ינשרו בדרך. כמו הרבה רעיונות שנשמעים תחילה מבטיחים, בפועל התברר הרעיון הזה כלא כל כך מוצלח. הסיפורים שסיפרו הצוערים היו ססגוניים והיה כיף להאזין להם, אבל לא נמצא שום קשר בין הסיפורים לבין ההחלטות האמיתיות שקיבלו הצוערים בחייהם.
מאז הקדישו עצמם כמה דורות נוספים של פסיכולוגים לשאלת השחיקה, אבל לא היה אפילו חוקר אחד שהצליח לקבוע בדרגה גבוהה של ודאות מדוע חלק מן הצוערים המבטיחים ביותר תמיד פרשו זמן קצר לאחר תחילת האימונים.
זמן קצר לאחר שלמדתי על ה“חיה“ הגעתי למשרדו של מייק מתיוז, פסיכולוג צבאי שבמשך שנים היה חלק מסגל ההוראה בווסט פוינט. מייק הסביר שתהליך הקבלה של וסט פוינט זיהה בהצלחה גברים ונשים עם פוטנציאל לפרוח שם. צוות המיון חישב עבור כל מועמד מספר שנקרא “ניקוד מלא למועמד“ (Whole Candidate Score) שמורכב מן הציונים במבחנים פסיכומטריים, מדירוג בית הספר התיכון (לאחר התאמה למספר התלמידים במחזור הלימודים של המועמד), מפוטנציאל המנהיגות של המועמד לפי הערכותיהם של מומחים ומביצועים פיזיים לפי מדדים אובייקטיביים של כושר גופני.
על “ניקוד מלא למועמד“ אפשר לחשוב כעל הניחוש המלומד של וסט פוינט לגבי כישרונותיו של המועמד להתמודד עם התביעות המגוונות של תוכנית ההכשרה בת ארבע השנים. במילים אחרות, זו הערכה של הקלות שבה יכולים צוערים לרכוש את הכישורים הרבים הנחוצים למנהיג צבאי.
אף על פי ש“ניקוד מלא למועמד“ הוא הגורם הבודד החשוב ביותר בתהליך מיון המועמדים של וסט פוינט, הוא נמצא בלתי אמין כאמצעי לחיזוי סיכוייהם של מועמדים לעבור בהצלחה את ה“חיה“ - האמת היא ששיעור הנשירה בקרב צוערים עם “ניקוד מלא למועמד“ הגבוה ביותר היה זהה לזה של צוערים עם הציון הנמוך ביותר. זו היתה הסיבה לכך שדלתו של מייק היתה פתוחה בפנַי.
מניסיונו שלו בתחילת הקריירה שלו כאיש צעיר בחיל האוויר, היה למייק רעיון לגבי פתרון החידה. הקשיים שבהם היה כרוך תהליך הקליטה שלו אמנם לא היו קיצוניים כמו אלה של וסט פוינט, אך היו נקודות דמיון בין שני המקרים. הנקודה החשובה ביותר היתה האתגרים אשר תבעו כישורים שעדיין חסרו לצוערים. בפעם הראשונה בחייהם התבקשו מייק ומתגייסים אחרים, מדי שעה בשעה, לעשות דברים שעדיין לא היו מסוגלים לעשות. “תוך שבועיים,“ נזכר מייק, “הייתי עייף, בודד, מתוסכל ומוכן לפרוש - כמו כל שאר החיילים בכיתה שלי.“
חלקם פרשו, אבל מייק נשאר.
הדבר שהפתיע את מייק היה שכמעט לא היה קשר בין התמודדות מוצלחת עם האתגרים החדשים לבין כישרון. הסיבה לעזיבתם של אלה שפרשו כמעט אף פעם לא היתה היעדר יכולת. הדבר אשר ייחד את אלה שנשארו, לדברי מייק, היה גישה של “אף פעם לא לוותר“.
באותה תקופה שמעתי לא רק ממייק מתיוז על התמדה מן הסוג הזה כלפי אתגרים. כאשר רק התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה של ההצלחה כתלמידת מחקר, ראיינתי מנהיגים ודמויות מובילות בעסקים, באמנות, בספורט, בעיתונות, באקדמיה, ברפואה ובמשפט. שאלתי אותם: מיהם האנשים שהגיעו לפסגה בשדה העיסוק שלך? איזה מין אנשים הם? מה לדעתך הופך אותם למיוחדים?
חלק מן התכונות שהצביעו עליהן בראיונות אלה היו ייחודיות לתחומים ספציפיים. לדוגמה, כמה וכמה אנשי עסקים ציינו תיאבון לנטילת סיכונים פיננסיים: “את חייבת להיות מסוגלת לקבל החלטות מחושבות לגבי מיליוני דולרים ועדיין לישון בלילה.“ אבל היכולת הזאת לא נראתה רלוונטית כלל לאמנים, אשר דיברו דווקא על דחף ליצור: “אני אוהב ליצור דברים, לא יודע למה, אבל ככה זה.“ לעומתם, ספורטאים הזכירו מניע מסוג אחר - מניע שביסודו הריגוש שבניצחון: “וינרים אוהבים להתחרות עם אנשים אחרים. הם שונאים להפסיד.“
מלבד התכונות המיוחדות לתחומים מסוימים הוזכרו גם כמה תכונות שהיו משותפות לכל התחומים, והן אלה שעניינו אותי יותר מאחרות. בלא תלות בתחום פעילותם, האנשים המצליחים ביותר הם אנשים עם מזל וכישרון - שמעתי את זה כבר בעבר, ולא היה לי ספק שזה נכון.
אבל זה לא היה כל הסיפור. רבים מן האנשים שדיברתי איתם גם יכלו לספר לי על כוכבים עולים אשר להפתעת כולם פשוט עזבו או איבדו עניין לפני שמימשו את הפוטנציאל שלהם.
למרות שזה כלל לא קל, נראה שהתמדה גם לאחר כישלונות היא תכונה בעלת חשיבות עליונה: יש אנשים שמתפקדים היטב ומצליחים כאשר הדברים הולכים למישרין, אבל מתמוטטים כאשר הדברים אינם הולכים. האנשים אשר תוארו בראיונות האלה כמי שהגיעו להישגים מעולים מעולם לא הרימו ידיים. “הבחור ההוא, בהתחלה הוא באמת לא היה כל כך טוב בכתיבה. היינו קוראים את הסיפורים שלו כדי לצחוק, כי הכתיבה היתה כל כך... את יודעת, מסורבלת ומלודרמטית. אבל הוא הלך והשתפר, ובשנה שעברה הוא זכה במלגת גוגנהיים.“ ותמיד היתה להם מוטיבציה להשתפר: “היא אף פעם לא מרוצה. היית חושבת שהיא צריכה כבר להיות מרוצה, אבל היא זו שמותחת על עצמה את הביקורת הכי קשה.“ בעלי ההישגים המעולים היו מופת של התמדה.
מדוע גילו אנשים אלה עיקשות כזאת במאמציהם? לרובם הרי לא נראה שיש סיכוי אמיתי לממש את שאיפותיהם. בעיני עצמם, הם אף פעם לא היו טובים מספיק. הם היו ההפך הגמור משבעי רצון ומשאננים. ועם זאת, בדרך ממשית מאוד, הם היו גם מרוצים מאי־היותם שבעי רצון. כל אחד מהם רדף אחרי משהו מעניין וחשוב ביותר, והחתירה לעבר המטרה היתה עבורם מקור לסיפוק גדול יותר מעצם השגת מבוקשם. אפילו אם חלק מן הדברים שהיה עליהם לעשות היו משעממים או מתסכלים, או אפילו מכאיבים, הם אפילו לא חלמו להיכנע. הלהט שלהם היה תמידי.
בקיצור, לא משנה באיזה תחום, המצליחנים הגדולים התאפיינו במין החלטיות עזה אשר באה לידי ביטוי בשתי צורות. ראשית, האנשים האלה הפגינו דרגה יוצאת מגדר הרגיל של חוסן נפשי ונכונות לעבוד קשה. שנית, הם ידעו היטב מה הם רוצים. נוסף להחלטיות היה להם גם כיוון.
השילוב הזה בין להט להתמדה הוא זה שייחד את המצליחנים הגדולים. במילה אחת - היה להם גריט.
השאלה שהתחלתי לשאול את עצמי היתה השאלה הבאה: איך מודדים דבר כל כך בלתי מוחשי? דבר שדורות של פסיכולוגים צבאיים לא הצליחו לכמת? דבר שהאנשים המצליחים ביותר שראיינתי אמרו שהם מסוגלים לזהות במבט אחד, אבל איש מהם לא הצליח לחשוב כיצד ניתן יהיה לבדוק אותו ישירות?
התיישבתי ועברתי על הרשימות שלי מן הראיונות והתחלתי לנסח שאלות אשר תיארו, לפעמים בדיוק רב, את התכונה הנקראת גריט.
מחצית השאלות היו על התמדה. הן עסקו במידת ההסכמה עם קביעות כמו “התגברתי על מכשולים כדי להתמודד עם אתגר חשוב“ ו“אני מסיים כל מה שאני מתחיל“.
המחצית השנייה של השאלות היו על להט או על תשוקה. הן שאלו אם “מה שמעניין אותי משתנה משנה לשנה“ ועל אודות המידה שבה רעיון או פרויקט מסוימים “הפכו אצלי לאובססיה לזמן מה, אבל לאחר מכן איבדתי את העניין בהם“.
מה שהתקבל היה מבחן הגריט - מבחן שכאשר אנשים משיבים לשאלותיו בכנות, מודד עד כמה גישתם לחיים מתאפיינת בגריט.
ביולי 2004, ביום השני של ה“חיה“, ישבו 1,218 צוערי וסט פוינט וענו לשאלות מבחן הגריט.
ביום שלפני כן נפרדו הצוערים מהוריהם (לפרידה זו מקצים בווסט פוינט בדיוק תשעים שניות). ראשם של הגברים מביניהם גולח, הם עברו מבגדים אזרחיים למדי וסט פוינט המפורסמים בצבעי אפור ולבן וקיבלו ארגזי ציוד, קסדות ואביזרים אחרים. הם טעו וחשבו שהם כבר יודעים כיצד לעמוד בשורה, אבל צוער מן השנה הרביעית העמיד אותם על טעותם והדריך אותם כיצד יש לעשות זאת (“להגיע בדיוק עד הקו שלי! לא על הקו, לא מעל לקו, לא מאחורי הקו, להגיע בדיוק לקו!“).
בהתחלה ניסיתי לראות אם יש מתאם בין גריט לבין כישרון. נחשו מה היתה התוצאה? לא היה כמעט שום קשר בין גריט לבין “ניקוד מלא למועמד“ שמאמצים כה רבים הושקעו בחישובו במהלך תהליך הקבלה והמיון. במילים אחרות, מידת הכישרוניוּת של צוערים לא אמרה כמעט דבר על הגריט שלהם, ולהפך.
היעדר הקשר בין גריט לבין כישרון עלה בקנה אחד עם התרשמותו של מייק מאימוני חיל האוויר, אבל בשבילי, הגילוי הזה היה הפתעה של ממש כאשר נתקלתי בו לראשונה. בעצם, מדוע שהמוכשרים לא יצליחו להתמיד? ההיגיון אומר שהמוכשרים צריכים להתמיד ולהתאמץ מפני שכאשר הם עושים זאת, הם מגיעים להישגים יוצאי דופן. בווסט פוינט, לדוגמה, בקרב הצוערים שמצליחים לעבור בהצלחה את ה“חיה“, “ניקוד מלא למועמד“ מנבא בדיוק מפליא כל מדד שהאקדמיה הצבאית עוקבת אחריו. הוא מנבא היטב לא רק ציונים בלימודים אלא גם את ציוני הכושר הצבאי והגופני.
לכן די מפתיע שכישרון אינו ערובה לגריט. בספר זה נבדוק את הסיבות לכך.
עד שהגיעה ה“חיה“ ליומה האחרון כבר נשרו 71 צוערים.
התברר שהגריט שלהם ניבא באופן אמין להפליא מי מהם יצליח לעבור את השבועות הקשים האלה ומי לא.
בשנה שלאחר מכן חזרתי לווסט פוינט כדי לחזור על אותו מחקר. הפעם נשרו 62 צוערים מן ה“חיה“, ושוב מצאתי שהגריט ניבא מי מהם יישאר.
לעומת זאת, בין “ניקוד מלא למועמד“ של הנשארים לבין זה של העוזבים לא היו שום הבדלים. גם כאשר בדקתי ביתר עיון את המרכיבים השונים של הציון הזה לא מצאתי שום הבדלים.
אז מה באמת נחוץ כדי לעבור בהצלחה את ה“חיה“?
לא תוצאות של מבחנים פסיכומטריים, לא הדירוג בבית הספר התיכון, לא הניסיון המנהיגותי ולא היכולות האתלטיות.
גם לא “ניקוד מלא למועמד“.
הגריט הוא הגורם הקובע.
האם הגריט ממלא תפקיד חשוב גם מחוץ לווסט פוינט? כדי לבדוק זאת חיפשתי מצבים אחרים שרמת האתגר בהם גרמה להרבה אנשים לעזוב. רציתי לדעת אם רק הקשיים המיוחדים ב“חיה“ דרשו גריט, או אם תכונת הגריט עזרה לאנשים לדבוק במחויבויות שלהם.
הזירה הבאה שבה בדקתי את כוחו של הגריט היתה מכירות - מקצוע שהעוסקים בו עוברים חוויות של דחייה מדי יום ביומו, אם לא מדי שעה. ביקשתי ממאות גברים ונשים שהועסקו על ידי אותה חברה לשיווק יחידות נופש משותפות לענות על שורה של שאלוני אישיות, וביניהם מבחן הגריט. כעבור שישה חודשים חזרתי לחברה, ובינתיים 55 אחוזים מאנשי המכירות כבר לא עבדו שם. הגריט שלהם ניבא היטב מי נשארו ומי עזבו. יתרה מזאת, שום מדד אישיות שכיח אחר - מוחצנות, יציבות רגשית, מצפוניות - לא היה אפקטיבי כמו דרגת הגריט לחיזוי ההישארות במקום העבודה.
בערך באותו זמן קיבלתי שיחת טלפון ממערכת בתי הספר הציבוריים בשיקגו. כמו הפסיכולוגים בווסט פוינט, גם שם היו חוקרים שרצו מאוד לדעת יותר על התלמידים שעתידים לסיים בהצלחה את לימודיהם בבית הספר התיכון. באביב של אותה שנה מילאו אלפי תלמידים גרסה מקוצרת של מבחן הגריט, לצד שורה של שאלונים אחרים. כעבור מעט יותר משנה, 12 אחוזים מן התלמידים האלה לא הצליחו להשלים את לימודיהם. התלמידים שהשלימו את לימודיהם במועד המתוכנן היו תלמידים עם יותר גריט, והגריט התברר כמנבא החזק ביותר של השלמת הלימודים בבית הספר - יותר מאשר החשיבות שייחסו התלמידים לבית הספר, יותר ממידת המצפוניות שבה ניגשו ללימודיהם ואפילו יותר מדרגת הביטחון שהם חשו בבית הספר.
בדומה לכך, בשני מדגמים גדולים בארצות הברית מצאתי שמבוגרים עם יותר גריט נטו להגיע רחוק יותר בלימודיהם הפורמליים. בקרב מוסמכי בתי ספר לעסקים, דוקטורים לרפואה ולמשפטים ובעלי תארים גבוהים אחרים מצאתי יותר גריט מאשר אצל בוגרי מסלולי לימודים בני ארבע שנים בקולג‘; ואילו אצל האחרונים מצאתי יותר גריט מאשר בקרב מי שלמדו כמה קורסים אבל לא השיגו תואר ראשון. מעניין שהציון של מבוגרים אשר השיגו תואר ראשון לאחר תוכניות לימוד בנות שנתיים בקולג‘ היה מעט גבוה יותר מזה של בוגרי תוכניות לימוד בנות ארבע שנים. תחילה זה נראה לי מוזר, אבל עד מהרה התברר לי ששיעור הנשירה מקולג‘ים ציבוריים יכול להגיע ל־80 אחוזים. מי שמצליחים להשלים בהם את לימודיהם מתאפיינים בדרגה גבוהה במיוחד של גריט.
במקביל התחלתי לעבוד בשיתוף פעולה עם יחידת הכוחות המיוחדים בצבא, המכונה גם “הכומתות הירוקות“. אנשי היחידה הזאת הם בין החיילים המאומנים ביותר בצבא. הם אלה שנשלחים לחלק מן המשימות הקשות והמסוכנות ביותר. מסלול האימונים שעליהם לעבור הוא תהליך מפרך בן כמה שלבים. השלב שאותו חקרתי מגיע אחרי תשעה שבועות של הכשרה מקדימה, ארבעה שבועות של אימוני חי“ר, שלושה שבועות של הכשרה אווירית ומסלול הכנה בן ארבעה שבועות המתמקד בניווט קרקעי. כל חוויות ההכשרה הראשוניות האלה הן חוויות קשות מאוד, ובכל שלב יש מי שלא מצליחים להגיע עד הסוף. אבל קורס המיון של הכוחות המיוחדים קשה עוד יותר. כפי שאמר מפקד הקורס, ג‘יימס פרקר, “שם אנחנו מחליטים מי כן ומי לא“ יגיעו לשלבי ההכשרה האחרונים של “הכומתות הירוקות“.
לעומת קורס המיון של “הכומתות הירוקות“, ה“חיה“ של וסט פוינט נראית כמו קייטנה. האימונים מתחילים לפני עלות השחר ונמשכים בכל העוצמה עד תשע בערב. בנוסף לתרגילי ניווט ביום ובלילה יש ריצות וצעדות של שישה קילומטרים וחצי ותשעה קילומטרים וחצי, לפעמים עם משא במשקל שלושים קילוגרם, וניסיונות לעבור מסלול מכשולים (הידוע בכינוי “ניק המכוער“) הכולל זחילה במים מתחת לגדרות תיל, הליכה על קורות עץ גבוהות, טיפוס על רשתות תלויות והיתלות על סולמות אופקיים.
ההגעה לקורס המיון היא הישג בפני עצמו, אבל אפילו אז, 42 אחוזים מן המועמדים שעקבתי אחריהם פרשו מן הקורס מרצונם עוד לפני סופו. מה ייחד את אלה שנשארו במסלול עד סופו? גריט.
מה עוד, מלבד גריט, מנבא הצלחה בצבא, בלימודים ובעסקים? במכירות, מצאתי שניסיון קודם עוזר - הסיכויים של מתחילים להישאר בתפקידם קטן יותר משל אנשי מכירות מנוסים. במערכת בתי הספר הציבוריים בשיקגו, מורה תומך העלה את סיכוים של תלמידים לסיים בהצלחה את לימודיהם. בשביל חיילים ששאפו להצטרף ל“כומתות הירוקות“ כושר גופני טוב בתחילת האימונים היה חיוני.
אבל בכל אחד מן התחומים, כאשר משווים אנשים דומים מן הבחינות האלה, הגריט של כל אחד מהם עדיין מנבא היטב את הצלחתם. בלא תלות בתכונות וביתרונות שעוזרים להצליח בכל אחד מתחומי האתגר השונים, הגריט חשוב בכולם.
בשנה שבה התחלתי את לימודי המתקדמים יצא הסרט הדוקומנטרי Spellbound. הסרט עוקב אחר שלושה בנים וחמש בנות בהכנותיהם לשלב הגמר בתחרות האיות הלאומית ובמהלך השלב הסופי בתחרות. שלב הגמר בתחרות הוא תהליך עתיר אדרנלין בן שלושה ימים הנערך מדי שנה בעיר וושינגטון ומשודר ברשת הטלוויזיה ESPN - רשת אשר בדרך כלל משדרת בעיקר תחרויות ספורט חשובות. כדי להגיע לגמר חייבים הנערים והנערות האלה לעלות ביכולת האיות שהם מפגינים על אלפי תלמידים אחרים ממאות בתי ספר ברחבי ארצות הברית. לשם כך עליהם לאיית בכל סיבובי התחרות מילים נדירות יותר ויותר בלי לטעות אפילו פעם אחת. לפני שהם מגיעים לתחרות עליהם להביס את חבריהם לכיתה, לשכבה, לבית הספר, ולאחר מכן בשתי רמות אזוריות.
הסרט גרם לי לתהות: עד כמה תלויה היכולת לאיית בלי לשגות מילים כמו Schottiche ו־Cymotrichous בכישרון מילולי, ועד כמה ההצלחה היא עניין של גריט?
צלצלתי למנהלת התחרות, אישה פעלתנית (ואלופת איות לשעבר בעצמה) בשם פייג‘ קימבל. קימבל היתה סקרנית לא פחות ממני להרחיב את ידיעותיה על המבנה הפסיכולוגי של הזוכים. היא הסכימה לשלוח שאלונים לכל 273 המתחרים מיד עם בחירתם לתחרות הגמר שאמורה היתה להיערך כמה חודשים מאוחר יותר. בתמורה לתשורה נדיבה, כרטיס בשווי 25 דולר לקניות, בערך שני שלישים מן המתחרים החזירו לי את השאלון. המשיב המבוגר ביותר היה בן 15 (ממש על גבול המותר לפי כללי התחרות) והצעיר ביותר רק בן שבע.
בנוסף למילוי מבחן הגריט דיווחו הנשאלים כמה זמן הם הקדישו לאימוני איות. בממוצע, הם התאמנו יותר משעה ביום בימי חול ויותר משעתיים ביום בסופי השבוע. אבל מאחורי הממוצע הזה הסתתרו הרבה הבדלים. חלק מן המאייתים כמעט לא התאמנו כלל, וחלקם הקדישו לאימונים לא פחות מתשע שעות יומיות בסוף השבוע!
נוסף לכך, יצרתי קשר עם חלק מן המשיבים וערכתי להם מבחן אינטליגנציה מילולית. כקבוצה, המאייתים הפגינו יכולות מילוליות יוצאות דופן. אבל טווח הציונים שהתקבלו במבחנים היה די רחב. הציונים של חלק מן המתחרים היו גבוהים ביותר ושייכו אותם לקבוצת המחוננים בתחום המילולי, ואילו ציוניהם של אחרים היו רק “ממוצעים“ לגילם.
כאשר ESPN שידרה את סיבובי התחרות האחרונים צפיתי בהם כל רגע, עד לרגעי הסוף המותחים, שבהם איית אנוראג קשיאפ את המילה A-P-P-O-G-G-I-A-T-U-R-A (מונח מוזיקלי) ללא טעות וזכה במקום הראשון.
כעת, כשהתוצאות הסופיות היו בידי, ניתחתי את הנתונים.
הנה מה שמצאתי. מדידות הגריט שערכתי חודשים לפני השלב האחרון של התחרות ניבאו בהצלחה את מידת ההצלחה של המאייתים בהמשך התחרות. במילים פשוטות, נערים ונערות עם יותר גריט הגיעו רחוק יותר בתחרות. איך הם עשו זאת? על ידי כך שהקדישו לאימונים הרבה יותר שעות, וגם על ידי השתתפות ביותר תחרויות איות.
מה בנוגע לכישרון? אינטליגנציה מילולית יכלה גם היא לנבא התקדמות בהמשך התחרות, אבל לא היה שום קשר בין מנת משכל מילולית לבין גריט. יתרה מזאת, מתחרים בעלי כישרון מילולי לא הקדישו יותר זמן ללמידה מאשר מתחרים עם יכולות פחותות משלהם, וגם לא היתה להם היסטוריה ארוכה יותר של השתתפות בתחרויות.
נפרדותם של הגריט ושל הכישרון שבה והופיעה במחקר שערכתי בקרב סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות אמריקאיות מובילות. שם מצאתי יחס הפוך בין ציונים במבחנים הפסיכומטריים לבין גריט. הסטודנטים מן הקבוצה המובחרת שבדקתי, שציוניהם במבחנים הפסיכומטריים היו גבוהים, הפגינו בממוצע קצת פחות גריט מאשר חבריהם. צירוף הממצאים האלה ונתונים אחרים שאספתי הובילו אותי לתובנה עמוקה אשר כיוונה את המשך עבודתי: הפוטנציאל שלנו הוא דבר אחד. מה שאנחנו עושים עם הפוטנציאל הזה הוא דבר אחר לגמרי.
מיקי –
גריט
ספר מעניין מאד עם הנחת יסוד שאני בהחלט מסכים איתה. הכתיבה שנונה וחלקה והדוגמאות מעניינות, ספר שהיה נחמד אילו הייתי קורא בשנות העשרים שלי, או אפילו קצת לפני
תום גרוספלד (בעלים מאומתים) –
למדתי המון.נהנתי לקרוא