הדרמה של הגבריות החדשה

בילדותי ובנעוריי הערצתי דמויות של גיבורים. טרזן, סופרמן, ג‘יימס בונד, רמבו, רוקי, אינדיאנה ג‘ונס ואמני הלחימה מהמזרח הלהיטו את דמיוני. קראתי בהתלהבות את סיפורי ההרפתקאות של חסמב“ה, רובינזון קרוזו, פנג הלבן, שרלוק הולמס ואחרים, והם נחקקו בי. בנים מחפשים תדיר אחר גיבורים להזדהות עימם, ואני לא הייתי יוצא דופן. אחרי צפייה בסרט בקולנוע נהגתי לצאת עם חבריי לרחוב ולשאוג כמו טרזן, לחקות את תנועות הלחימה של ברוס לי ולדמיין שאני מסוגל לעוף כמו סופרמן. השתוקקתי כל כך לדמות להם; לגבור על הרעים ולהיות גיבור בעצמי. דמויות־העל התחדשו עם השנים ועם האופנות המשתנות. בימינו יש להן שמות אחרים. דור דור וגיבוריו. אולם ההזדהות של בנים עם אליליהם תמיד חזרה על עצמה.

סופרמן הוא דוגמה מצוינת לגיבור, שכן לא היה גבול ליכולותיו. הוא הניף אוטובוס על נוסעיו כדי להצילם מהתדרדרות לתהום, ראה דרך קירות, נע מהר יותר מברק והיה בלתי פגיע. הצדק והאמת היו תמיד לצידו. מעולם לא התעלם ממצוקה ועשה כל שלאל ידו כדי להושיע. היה אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. יותר מכול, הוא ידע לעוף - מגבלות הזמן והמרחב לא חלו עליו. משום שמהירותו היתה גבוהה ממהירות האור, היה מסוגל לנוע אחורה בזמן ולמנוע אירועים טרגיים שקרו מלהתרחש. דבר זה הותיר בי רושם עצום. למנוע את הטרגי מלהתרחש - הרי לכם יכולת כבירה. אם לא די בכך, השחקן שגילם אותו, כריסטופר ריב, היה יפה תואר וחסון והשרה ביטחון בנוכחותו גם מחוץ למסך. אך מתבקש שנשים ייפלו לרגליה של דמות כזו, ילדים יישאו עיניהם אליה, גברים יעריצו אותה וידבקו בה.

המסר שהפנמתי היה ברור: רציתי להפוך לגיבור. לו רק יכולתי לנוע במהירות הבזק בין דמויות וסוגי אישיות, לעבור מהפעלת כוח פיזי לאינטלקטואלי בקלילות, להציל אחרים ולזכות להערצה על כך, להיות חזק ללא עוררין ותמיד צודק! העדפתי להתעלם מהצד האחר, הסבוך יותר, שנכח בכל סיפורי הגבורה. ג‘ון רמבו סבל מתסמונות של טראומות מלחמה, נדחה על ידי החברה, נכלא ועבר התעללות מידי סוהריו. טרזן היה תינוק נטוש; אמו נפטרה כשהיה תינוק ואביו נרצח. הוא גדל בג‘ונגלים, הרחק מחברת בני־אדם. סופרמן איבד את הוריו ואת כל עולמו שכן כוכב הלכת שלו הושמד. הוא גדל על כדור הארץ כילד מאומץ, ללא יכולת לחזור למולדתו. קלארק קנט, שמימש את החלק האחר בזהותו של סופרמן, עבד כעיתונאי במשרד ולא התעופף בשמיים בגבורה. הוא עבד קשה וכרע תחת נימוסים והליכות מכבידים; גרוע מכול - הוא לא זכה להערצה מלויס ליין, האישה המרשימה והיפה שעבדה לצידו והתאהבה בסופרמן. קנט הותיר רושם של אדם חסר ייחוד ומשעמם. ממש לא דמות שילד שיצא לחפש גיבורים מעוניין להזדהות עימה.

החלקים המורכבים בסיפורו של סופרמן - היותו יצור זר וחריג, שגדל מבלי לדעת את עברו וחי בהסתרה של מחצית זהותו - חמקו מעיני הילד שלי. קל וחומר שלא היתה לי כל דרך לקשר בין דמותו המיתית של סופרמן ובין חייו האפרוריים של ג‘קי סיגל, הבחור הצעיר שהמציא אותו. סיגל היה נער ביישן ולא אהוד בתיכון בארצות־הברית, בן זקונים למהגרים יהודים מליטא. כאשר היה בן 17 היכה אסון במשפחתו. אביו בן ה-60 הותקף בחנותו על ידי שלושה שודדים חמושים. במהלך השוד נורתה ירייה באוויר וגרמה ככל הנראה להתקף לב אצל האב. הוא נפל לרצפה ומת במקום. השנה היתה 1932. שנה אחר כך כתב סיגל את סיפורו הראשון על סופרמן ומלחמתו בכוחות האופל. הוא המשיך לפתח את הדמות בשנים הקשות של השפל הגדול בארצות־הברית, והחוברות הראשונות בסדרה יצאו לאור במהלך מלחמת העולם השנייה. אפשר להניח שתנאים קיצוניים הכוללים אובדן אב, משבר כלכלי עולמי, אנטישמיות רצחנית ומלחמת עולם מעוררים בנקל את היסוד הפנטסטי בנפש, המבקש להיאחז בדמות חזקה ורודפת צדק שתפתור כל בעיה. סיגל המציא דמות גברית כזו, ולקוראיו לא היו חסרות סיבות משלהם להזדהות איתה.

סופרמן לא היה הגיבור היחיד בשטח. נוסף על כך, דימויים של גברים מסוגו לא הוגבלו לז‘אנר סרטי הפעולה או לקהל צעיר בלבד. בהוליווד היה אפשר לצְפות לאורך השנים בשחקנים כמו ג‘ון ויין, ג‘יימס דין, מרלון ברנדו, פול ניומן, קלינט איסטווד ואחרים. כל אחד מהם ביטא תכונות שלמוֹת ונחשקות של גבריות. גם בזירה זו התחלפו הדמויות עם השנים, אך הרושם של האידיאל הגברי בקולנוע נשאר. גברים מעוררי התפעלות הופיעו גם מחוץ למסכים. בספרות בלט ארנסט המינגוויי שייצג את אב הטיפוס המאצ‘ואיסטי של המערב. בספריו ובחייו נתן ביטוי לגבריות קשוחה, הרפתקנית, בעלת יצר נדודים ומלחמה, נשים והרס עצמי. גבר רציני, לתפיסתו, היה אדם שלא חשש לחזות בהוצאה להורג של סוס, בקטילה אכזרית של שוורים על ידי המטדור ובגסיסתו של חייל בשדה הקרב. בספורט שיווקו גיבורי תהילה משלהם - ספורטאים שנחשבו אגדות חיות בשל הכישורים הנדירים שלהם ויכולות־על פיזיות ומנטליות שהפגינו ושגברים אחרים העריצו: פלה הכדורגלן המושלם, מוחמד עלי האלוף הבלתי־מנוצח באִגרוף, קארל לואיס האצן והאתלט מעורר ההשתאות, מייקל ג‘ורדן הכדורסלן הווירטואוז, ועוד רבים אחרים.

גברים נוצצים ומיוחדים אחרים הלכו והתבלטו גם בעולם הפרסום הגלובלי - מקור כוח שצבר השפעה הולכת וגוברת על התודעה המודרנית. אחת הדמויות שנחקקו בזיכרון הקיבוצי יותר מהשאר בהקשר הגברי היתה דמות הקאובוי של מרלבורו. בשנות החמישים החלה חברת ‘פיליפ מוריס‘ יצרנית מרלבורו לשווק סיגריות עם פילטר, בהשפעת עדויות שהחלו להיערם על כך שהעישון מזיק לבריאות. הפילטר היה אמור לכאורה לספק פתרון לסיכוני העישון, לפי הידע של אותם הימים. אולם במחקרי השוק שערכה גילתה ‘פיליפ מוריס‘ שסיגריות עם פילטר נקנות כמעט אך ורק על ידי נשים. גברים לא עישנו אותן משום שזה לא נחשב גברי מספיק לעשן סיגריה שפילטר “בריאותי“ תחוב בזנבה. היה צורך בשינוי משמעותי בתיוג הסיגריה כדי לשכנע אותם לעשן אותה. החברה פתחה באחד הקמפיינים המפורסמים ביותר בתולדות השיווק שהובל על ידי גאון הפרסום ליאו ברנט אשר המציא את “איש המרלבורו“. בפרסומות החדשות לא נאמרה אף מילה על יתרונות בריאות, כדי לא להרחיק את הגברים. במקום זאת, בנתה החברה דימוי של גבר יחיד, מחוספס, הנע לבדו במרחבי טבע בראשיתיים עם סוסו ומעשן את הסיגריה להנאתו. בדמות הקאובוי הזו נעשה שימוש בשנים 1954-1999. הלקוחות הגברים התרשמו במהרה מהדמות המסוקסת שהומצאה במשרד הפרסום, וביקשו להידמות לה. אם לא יכלו להפוך להיות ממש כמוה, יכלו לכל הפחות לעשן את הסיגריה שהיא עישנה. ואכן, מכירות הסיגריה עלו ב-300 אחוזים בתוך שנתיים, והמותג ודימויו הפכו פופולריים בקנה מידה עולמי.

בישראל התפתחו גרסאות מקומיות של הגבר הגיבור. הן הציגו דמות של אדם נטוע באדמת הארץ, חייל ולוחם, יפה תואר וחיוני, מלא תשוקה לנשים ואהוב על ידן. הפסל ‘נמרוד‘ של יצחק דנציגר, המוצג בגאון במוזיאון ישראל בירושלים, מתאר אותה בצורה מזוקקת. זהו פסל של אדם־חיה עשוי מאבן חול נובית אשר הובאה מפטרה שבירדן. עיניו ואפו של הפסל מובלטים כלפי חוץ בתעוזה, ומיניותו הגברית מודגשת. אסי דיין בסרט ‘הוא הלך בשדות‘ הוא גילומו הקולנועי המדויק. במציאות הועלו על נס דמויות כמו יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ“ל או יוסי בן חנן, קצין השריון שתמונתו הופיעה על שער מגזין ‘לייף‘ כשהוא רוחץ במי תעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים ונשק שלל בידו. הללו המחישו איך ביקשה התודעה הקיבוצית הישראלית לראות את הגברים שלה. כאן לא היה מקום למורכבות - העובדה שגברים אלה ואחרים ידעו סבל אמיתי, שהביוגרפיות שלהם היו רצופות במשברים, דיכאונות, כישלונות ואובדן אישי כבד שאינו קשור למלחמה - לא מצאה את דרכה לדימויים שלהם כגברים עליונים.

דמויות גבריות אחרות ושונות הופיעו מדי פעם, אבל את הגברים האלה לא הערצנו, עם עולמם לא הזדהינו ובהחלט לא חלמנו להידמות להם. דימויים שלהם דווקא הגיחו מדי פעם: גברים מזרחים מילאו את סרטי הבורקס, גברים פלסטינים הופיעו בסרטים על הקונפליקט הלאומי והמלחמות, נערים בוסריים נראו בסרטי ‘אסקימו לימון‘. אולם מקומם של אלה היה בשוליים, והם זכו בדרך כלל לייצוג נלעג, מגוחך או קומי. גם אם היה להם מסר חשוב להעביר, אף אחד מהם לא היה מועמד להפוך לגיבור אמיתי או להיתפס כמודל לחיקוי.