תשוקה הורסת 2: תשוקה לוהטת

'אנחנו בהיריון'. צמד המילים הזה לא יוצא לי מהראש כבר עשרה ימים. מאז הגילוי המטלטל אני מתנהלת כמו זומבי, חיה - מתה, לומדת לחיות מחדש עם הכאב הבלתי פוסק. בכל בוקר מגרדת את עצמי מהמיטה, מארגנת את הבנות לבית הספר, הולכת לעבודה ובערב נזרקת במיטה. אני מתקיימת על סיגריות ועל קפה, לומדת לחיות את חיי בצל הכאב. שכחתי איך ללעוס, איך לחייך, איך לצחוק. האוויר הוא המצרך הנדיר מכול: כואב לי לנשום, כואב לי לחשוב, כואב לי לחיות. כואב לי.

היום, יום שלישי, נקבע למיכה ולי דיון ברבנות. אני מגיעה לרבנות מלווה באיה, שתומכת בי. אנחנו פוגשות את מיכה מחוץ לאולם הדיונים. גם מיכה נראה גמור, בדיוק כמוני. נראה שגם הוא לא ישן בלילות האחרונים, אם כי אני בטוחה שלא מאותה הסיבה שבגללה אני לא הצלחתי לישון. הוא מנשק את איה על לחיה ומחבק אותי.

"את בטוחה שאת עדיין רוצה להתגרש?" הוא מוודא.

"כן," אני אומרת בקול חלש. הוא אוחז בידי בעדינות ולא משחרר עד שקוראים לנו להיכנס. אנו יוצאים מהדיון עם גט ביד.

"אני תמיד אדאג לך," מיכה תופס בידי כשאנו יוצאים מהדיון, עיניו עצובות.

"אני יודעת, גם אני תמיד אדאג לך, ותודה שלא נלחמת בי שם בפנים."

"אני לא רוצה להילחם בך. אני מקווה שטוב לך אם כי זה לא נראה כך."

אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך.

איה, שחיכתה לי בחוץ בזמן הדיון, מתקדמת לעברי אחרי שמיכה הלך.

"בואי נלך לשתות קפה." היא מובילה ואני משתרכת אחריה לבית קפה קטן על המדרכה לא הרחק מבניין הרבנות.

"מזל טוב?" היא שואלת.

"מותרת," אני מחייכת אליה בעצב, "אני מותרת לכל אדם."

"יעל, את חייבת להתחיל לדאוג לעצמך, את לא יכולה להמשיך כך, את נראית כמו זומבי."

אני מעבירה את אצבעותיי בשערי, מנסה להפיח קצת חיים בתלתלים שלי אבל יודעת שהצדק עמה. "אני בסדר," אני אומרת בחיוך עייף, אבל אני לא בסדר ואני לא בטוחה שאהיה בסדר. כולם סביבי נראים מאושרים ומלאי חיים ואילו אני שבר כלי.

"אני יכולה לעזור לך במשהו?"

"את יודעת להחזיר את הזמן לאחור?"

היא בוחנת אותי בעצב ומניעה בראשה לשלילה.

"אז את לא יכולה לעזור לי," אני מסכמת, מסיימת את הקפה ומציצה בשעוני. "חייבת לזוז, תודה שבאת אתי." אנו נפרדות על המדרכה ואני ממהרת לחזור למשרד.

בערב מיכה מחזיר את הבנות לאחר שבילה אתן במשך כל שעות אחר הצהריים. "אפשר להיכנס?" הוא שואל אחרי שהבנות נפרדות ממנו בכניסה וממהרות לחדריהן. אני פותחת עבורו את הדלת ומסמנת לו להיכנס.

אנו מתיישבים במרפסת והוא אוחז בידי. "את רוצה לדבר?"

"לא."

"אני כאן." הוא מניח את ידו השנייה על רגלי ומלטף אותה ברכות. הדמעות מתחילות לזלוג. מיכה לא שואל אותי שאלות או חוקר, הוא פשוט כאן עבורי. כשאנו נפרדים הוא מושך אותי לחיבוק חזק, לוחש באוזני "אני פה," ויוצא.

במשך עשרת הימים האחרונים יריב שולח אליי הודעות ללא הרף. בהתחלה היו אלו הודעות של אהבה ושל געגוע שהפכו לאטן מלאות במסרים של דאגה וחרדה שהתחלפו במילים של כעס ותסכול, ואילו אני מתנהלת בעשרת הימים האלה כמו זומבי.