נסיכי הסחר 3: השבט התאגידי

 כבולה

לק לציפורניים, הרהרה האישה המכונה הלגֶה כשהשתהתה בחדר הכניסה, תמיד עושה לה שני דברים: הוא מזכיר לה את אמה, והוא גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה ומרדנית. היא בחנה את קצות האצבעות של ידה השמאלית והפכה אותן לכאן ולשם בחיפוש אחר פגמים זעירים באור בין הערביים שהתלכסן פנימה מבעד לחלון הענקי שמאחוריה. לא היו פגמים. למשרתת שצבעה אותן עבורה היו ציפורניים גרועות, סדוקות ושבריריות מעבודה קשה; ציפורניה שלה, לעומתן, היו פניניות ומבריקות, וארוכות בכחצי סנטימטר מכפי שהיה לה נוח. נראה שיש בימים אלה הרבה דברים שלא נוח לה איתם. היא נאנחה בשקט והעיפה מבט בדלת.

הדלת נפתחה באותו רגע. האם זה צירוף מקרים, או שצופים בה? שמשים במדי שרד הטו ראש כשאחד מן האחרים דיבר. “גברתי, הדוכסית מבקשת שתיכנסי. היא ממתינה בחדר היום."

הלגֶה חלפה על פניהם בניד ראש קצר - הכרה רבה יותר בנוכחותם מכפי שרוב האנשים במעמדה היו טורחים בה - ונעצרה כדי להסתכל לאחור במסדרון כשפמלייתה (גבירה־משמשת, משרת חצרן ושני שומרי ראש נוקשי פנים וחסרי ארשת) באה אחריה. “חכו במסדרון," אמרה לשומרים. “את יכולה ללוות אותי, אבל חכי בקצה הרחוק של החדר," היא אמרה למלווה המעמידה פני תמימה שלה. ליידי קארה הנהנה בביישנות. היא גילתה לאטה את סלידתה החריגה של הלגֶה לציתות לשיחותיה: הייתה תקרית מצערת לפני כמה שבועות, והגבירה המשמשת עדיין לא השיבה לעצמה את ביטחונה העצמי.

המסדרון היה באורך כעשרים מטרים ורחב דיו לפמליה מלכותית. בקירות, המצופים בלוחות עץ אלון מיובאים, היו חלונות גומחה וביניהם ציורי שמן וכמה דאגרוטיפים חדשים יותר של אבות אצילים, הנבלים והשלדים הנערמים בראש אילן היוחסין. משרתים במדי שרד המתינו ליד כל דלת. הלגֶה חצתה את אריחי השיש הגסים, בעמוד שדרה נוקשה ובכתפיים נוקשות בהתגוננות. בקצה האולם קד לה משרת מלכותי בחצי־השריון הממורק ובמכנסיים הארגמניים של מקצועו, ולאחר מכן משך בחבל המצילה המשונץ שליד הדלתיים. “הרוזנת הלגֶה ווֹהּ תורולד ד'היורת!"

הדלתות נפתחו ודחקו בהלגֶה להיכנס, כשהיא מותירה את המשרתים והשומרים לחכות על הסף.

חדר היום נבנה בפרופורציות קלאסיות - אבל גדול, בכל ממדיו. ארבעה חלונות, כל אחד מהם בגובה שלושה וחצי מטרים, מילאו את הקיר הדרומי ונשקפו אל השפעה הנשלטת בקפידה של הגנים המקיפים את הארמון. קישוטי הגבס המורכבים בתקרה ודאי העסיקו אומן ואת שולייתו במשך שנה. קנה המידה של האדריכלות גימד את הרהיטים המותאמים לבני אדם בסך הכול, כך שספת ההשתרעות שהדוכסית הייתה סרוחה עליה, וכיסא הרוקוקו דקיק הרגליים שלצדה, נראו כמו רהיטי צעצוע של תינוקת ענקית. הדוכסית עצמה נראתה שברירית במידה לא סבירה: שיער אפור צומח בתלתלים בעיצוב מורכב, פנים מפודרים עד כדי עור של בובת חרסינה, גופה נסתר לחלוטין בשמלת חצר עשויה מתחרה שחורה מעל קטיפה בצבע היין. אבל עיניה היו בורקות וערניות - וידעניות.

הלגֶה נעצרה מול הדוכסית. היא החוותה קידה בלוויית העוויית פה קלה של ריכוז. “הוד מעלתך, הננו - הנני - שמחה לראותך," היא אמרה בהיסוס בהוכספראכה. “אני - אני - אוי לעזאזל." המילים האחרונות חמקו בשפת אמה. היא יישרה את ברכיה ונאנחה. “נו? איך אני מתקדמת?"

“הממ." הדוכסית בחנה אותה במדוקדק מכף רגל ועד ראש, ואז הנידה ניד זעיר בראשה. “את משתפרת. מספיק כדי לעבור הערב. שבי." היא החוותה אל הכיסא שלידה.

מרים התיישבה. “כל עוד אף אחד לא יזמין אותי לרקוד," היא אמרה בעוגמה. “יש לי שתי רגליים שמאליות, כך נראה." היא משכה בבד שבחיקה. “וכל עוד שום אציל זוטר שיכור שחושב שדיבור לא רהוט בשפתו הוא סימן לפיגור לא ידחוף אותי לפינה. וכל עוד לא אחשוב בטעות איזה דודן שלישי מדרגה שביעית שאבד משכבר לנער הכובעים ואשיב לתחייה סכסוך דמים בן מאתיים שנה. וכל עוד - “

“יקירתי," אמרה הדוכסית בשקט, “הואילי בטובך לשתוק."

הרוזנת, שגדלה בשם מרים אבל כולם סביבה מלבד הדוכסית נהגו לכנות הלגֶה, קטעה את שטף דבריה. “כן, אימא," היא אמרה בהכנעה. היא שילבה ידיים בחיקה ונשפה נשיפה ארוכה. לאחר מכן זקפה גבה.

הדוכסית הסתכלה בה במשך כמעט דקה, ולאחר מכן הנהנה הנהון זעיר. “את תעברי," היא אמרה. “עם התכשיטים, כמובן. והשמלה המגונדרת. כל עוד לא תיתני לפה שלך להתרוצץ." לחיה פרכסה קלות. “כל עוד תזכרי להיות הלגֶה, לא מרים."

“אני מרגישה שאני משחקת תפקיד כל הזמן!"

“כמובן." הדוכסית חייכה סוף־סוף. “תסמונת המתחזה היא חלק בלתי נפרד מהעניין." החיוך דעך. “ואני לא הקלתי עלייך לטווח הארוך בכך שהסתרתי אותך מכל זה." היא החוותה על החדר שסביבה. “נעשה קשה יותר להסתגל ככל שמתבגרים."

“אה, אני לא יודעת." מרים קימטה לרגע את מצחה. “אני יכולה להתמודד עם תחפושות ושם ורקע חדשים; אני אפילו יכולה להתמודד עם הלמידה של שפה חדשה. תחושת הקביעות היא החלק הבעייתי. אני גדלתי כבת יחידה, אבל להלגֶה יש את כל ה - קרובים - האלה שאני לא גדלתי בחברתם, והם אמיתיים. קשה להתמודד עם זה. ואת כאן, ומעורבת בזה! ואז המשתה של הערב. אם הייתי חושבת שאוכל להתחמק מזה, הייתי בחדרים שלי וסובלת מכאבי בטן קשים כל אחר הצהריים."

“זה יהיה רעיון רע." הדוכסית עדיין נהגה להדגיש את מילותיה באות רבתי כשנטתה לעוקצנות, הבחינה מרים.

“כן, אני יודעת. אני פשוט - יש דברים שאני אמורה לעשות והם חשובים יותר ממסיבת גן מלכותית. זה פשוט כל־כך מעיק."

“עם גישה כזאת תרחיקי לכת." שתיקה. “עד לגרדום אם לא תשגיחי על מוצא פיך, לפחות בפומבי. אני צריכה להסביר כמה רגיש המעמד שלך כאן לגינוני חברה? זאת לא אמריקה - “

“כן, טוב, חבל."

“טוב, אנחנו תקועות עם האופן שבו הדברים מתנהלים כאן," אמרה הדוכסית בחדות, ואז נסוגה בה. “אני מצטערת, יקירתי. אני לא מתכוונת להתפרץ. אני פשוט דואגת לך. ככל שתלמדי מוקדם יותר איך לדאוג לעצמך בלי להעליב מישהו עלבון מוות, כך אהיה מאושרת יותר."

“אה." מרים הפכה ברעיון בדעתה לזמן־מה. היא מתוחה, החליטה. זה הכול, או שיש עוד משהו? “טוב, אני אנסה. אבל באתי הנה כדי לראות מה שלומך, לא כדי לבכות לך על הכתף. אז מה שלומך?"

“טוב, אם את כבר שואלת..." אמה חייכה והנידה בידה במעורפל אל שולחן מאחורי ספת ההשתרעות שלה. מרים עקבה אחרי ידה: שני קבי אלומיניום, שימושיים וללא עיטורים, נחו על כן בעיטור קלואסון ליד קופסת תרופות. “הרופא אומר שאני צריכה להפחית את הפרדניזון שוב בשבוע הבא. נראה שהקוֹפּקְסוֹן עוזר מאוד, וזה רק מזריקה אחת ביום. כל עוד אף אחד לא ישכח בטעות להביא לי את המרשם של השבוע הבא, אני אהיה בסדר."

“אבל בטח אף אחד לא - “

“באמת?" הדוכסית הביטה בבתה בהבעה חתומה. “נראה ששכחת איזה מין מקום זה. התרופות לא יקרות בסתם דולרים וסנטים: מישהו צריך להביא אותן מהעולם האחר. וזמן בלדרים הוא יקר מפז. אף אחד לא מגיש לי חשבון מסודר ומפורט, אבל אם אני רוצה להמשיך לקבל אותן, אני צריכה לשלם. והחוק הראשון בעסקים כאן: אל תעצבני את הסחטנים."

נראה שניד הראש המהוסס של מרים סיפק את הדוכסית, כי היא ריככה את דבריה: “זכרי, ליידי לעולם לא פוגעת שלא בכוונה - בפרט באנשים שחייה תלויים בהם. אם תוכלי להיצמד לכלל אחד בלבד שיעזור לך לשרוד בשבט, תבחרי בכלל הזה. אבל אני מאבדת את חוט המחשבה. מה שלומך? היו תופעות לוואי?"

“תופעות לוואי?" מרים תפסה את ידה נוגעת בסנטרה ואילצה את עצמה להפסיק את תנועותיה העצבניות. היא הסמיקה והדופק שלה קפץ מפרץ האדרנלין בעקבות זיכרון הפחד והכעס. “אני - “ היא הורידה את ידה. “אה, שום דבר גופני," היא אמרה במרירות. “שום דבר..."

“חשבתי עליו הרבה בזמן האחרון, מרים. הוא לא היה טוב בשבילך, את יודעת."

“אני יודעת." הצעירה - נעורים הם עניין יחסי: היא לא תראה שוב את גיל שלושים - השפילה את מבטה. “הסיבוכים הפוליטיים עשו את זה מסובך, לכל הפחות," היא אמרה. “גם בלי להביא בחשבון את החולשות שלו." הדוכסית לא השיבה. לבסוף מרים הרימה את מבטה, עיניה בוערות ברגשות שחוותה רק מאז שלמדה להיות הלגֶה. “לא סלחתי לו, לידיעתך."

“לסלוח לרולנד?" נימת קולה של הדוכסית התחדדה.

“לא. לחצי־אח הארור שלך. הוא אמור להיות אחראי על האבטחה! אבל הוא - “ קולה החל להישבר.

“כן, כן, אני יודעת. ואת חושבת שהוא ישן טוב בזמן האחרון? אני דווקא סבורה שהוא עסוק ללא הפסקה כרגע. האובדן של רולנד היה הבעיה הקטנה ביותר שלנו, אם תסלחי לי על הבוטות, ולאנגבארד יש משבר רציני לטפל בו. המועצה יכולה להתעלם מהרומן שלך איתו, במקרה הצורך. זה לא שאת בתולה בגיל ההתבגרות שניתן לחמוס ולפגוע בברית אצילים כזו או אחרת באמצעות אובדן כבודך - וכדאי שתחשבי על זה יותר בעתיד, כי כבוד הוא המטבע העובר לסוחר בחוגים שאת מסתובבת בהם, מטבע שמשבוזבז, קשה מאוד להשיג מחדש - אבל הנזק העמוק יותר לשבט שגרם מתיאס - “

“ספרי לי על זה," אמרה מרים במרירות. “ברגע שחזרתי לעמוד על הרגליים אמרו לי שאני יכולה לבצע משימות בלדרות רק אל בית מבטחים ובחזרה. ואסור לי ללכת הביתה!"

“מתיאס מכיר אותך," ציינה אמה. “אם הוא הזכיר אותך באוזני מעסיקיו החדשים - “

“אני מבינה." מרים ריסנה את עצמה, ידיה שלובות לפניה וגבה נוקשה בהתגוננות. אחרי רגע החלה לתופף בבהונותיה.

“תפסיקי את זה!" הדוכסית הוסיפה בנימה מתונה יותר, “אם תעשי את זה בפומבי זה בהחלט יעביר את המסר הלא נכון. מראית העין היא הכול. את חייבת ללמוד את זה."

“כן, אימא."

אחרי דקה או שתיים, הדוכסית דיברה. “את לא מאושרת."

“לא."

“וזה לא רק - הוא."

“נכון." אמרת שמלתה של הלגֶה רטטה עוד פעם אחת לפני שהצליחה להשתלט על הדחף לתופף בבהונותיה.

הדוכסית נאנחה. “אני צריכה להוציא ממך את זה בכוח?"

“לא, איריס."

“אסור לך לקרוא לי ככה פה. הרגלים גרועים של מחשבה והתנהגות."

“גרועים? או רק לא נאותים? עלולים להעביר את המסר הלא נכון?"

הדוכסית צחקה. “הייתי צריכה לדעת לא להתווכח איתך!" היא הרצינה. “המסר הלא נכון בתמציתיות. מרים לא יכולה לחזור הביתה, הלגֶה. לא עכשיו, אולי לעולם לא. הודות לעריק עכברוש־הביבים בן־הזנונים הזה כל הרשת של השבט במסצ'וסטס נפערה לרווחה ואם אפילו תחשבי ללכת - “

“כן, כן, אני יודעת, צוות הלוחמה בטרור של האף־בי־איי יארוב בחצר האחורית שלי ואני איעלם לכלא סופר־מרבי כל־כך מהר עד שהרגליים שלי אפילו לא יספיקו לגעת בקרקע. אם יהיה לי מזל," היא הוסיפה במרירות. “אז הכול מסוגר כמו בהתרעת טרור אדומה; הדרך היחידה שבה מותר לי לחזור לעולם שלנו היא במשימות בלדרות מפוקחות היטב לתחנה מחתרתית, עמוק כל־כך מתחת לפני האדמה שאני אפילו לא אראה את אור היום; אם אני רוצה משהו - אפילו קופסת טמפונים - אני צריכה להזמין אותו ומישהו במנהלת הביטחון צריך למלא הערכת סיכון כדי לראות אם יהיה בטוח להשיג אותו; ו, ו..." כתפיה התרוממו ברוגז.

“ככה זה היה כל הזמן, בתקופת מלחמת האזרחים," ציינה הדוכסית.

“כל הזמן אומרים לי את זה, כאילו שאני אמורה להיות אסירת תודה! אבל זה לא כאילו זאת האפשרות היחידה שלי. יש לי זהות אחרת בעולם שלוש ו - “

“יש שם טמפונים?"

“אה." הלגֶה שתקה לרגע. “לא, לא נראה לי," היא אמרה לאט. “אבל יש להם צמר גפן." היא חיטטה לרגע, ואז שלפה רשמקול בגודל עט. “תזכורת: תוכנית עסקית. לחקור רישומי פטנט מוקדמים בהתייחס לטמפונים ולמוליכים. וגם שיטות חיטוי - חום יבש?" היא כיבתה את הרשמקול והחזירה אותו למקומו. “תודה." חיוך מהיר כברק שהיה כולו מרים חצה את פניה. “הייתי צריכה להיות שם. עולם שלוש הוא הפרויקט שלי. אני הקמתי את החברה ואני הייתי אמורה לנהל אותה."

“ראשית, קרובינו האבודים משכבר נמצאים שם," ציינה הדוכסית. “הפסקת אש או לא, אם הם עוד לא קיבלו את ההודעה, אם תראי שם את קצה האף עלולים לקצץ לך אותו. ושנית..."

“אה, כן. שנית."

“את יודעת מה אני עומדת לומר. אז בבקשה אל תירי בשליח."

“בסדר." הלגֶה הפנתה את ראשה והשקיפה קדורנית מבעד לחלון הקרוב. “את עומדת לומר לי שהמצב הפוליטי בעייתי. שאם אני אעבור לשם ברגע זה, בראשם של כמה מהאזרחים הראשונים העצבניים יותר של השבט יעלה הרעיון שאני נוטשת את הספינה הטובעת, בסיוע ובתמיכה של מערכת הלחישות של סבתי המקסימה - “

“תשאירי לי את חוסר הנימוס. היא הצלב שלי."

“כן, אבל." הלגֶה השתתקה.

אמה נשמה עמוק. “השבט, עם כל חסרונותיו, הוא ארגון דמוקרטי מאוד. דמוקרטי במובן המקורי של המילה. אם מספיק ממצביעי שכבת העלית יסכימו לעשות זאת, הם יוכלו להפיל את השלטון, להעמיד חבר בשבט למשפט מול חבר מושבעים של השווים לו, להעביר חוקי החרמה - כל דבר. וזאת הסיבה שמראית העין, הנימוסים והמעמד החברתי חשובים כל־כך. הצביעות היא השמן המסכך את מכונת השבט." לחיה פרכסה. “אה כן. לפני שאשכח, יקירתי, אם אי־פעם יאשימו אותך במשהו לעולם, לעולם אל תתעקשי על זכותך למשפט מול חבר מושבעים. כאן, למילה הזאת אין את המשמעות שנדמה לך שיש לה. כמו המילה מזכיר. בה, תראי איך אני חולמת בהקיץ! בכל אופן. לאמי, סבתך, יש תומכים, מִרי - הלגֶה. מארות. קללי אותי אם אכשל שוב בלשוני, בסדר, יקירתי? אנחנו צריכות לגמול זו את זו מההרגל הזה."

הלגֶה הנהנה. “כן, איריס."

הדוכסית הושיטה יד וסטרה לה קלות על זרועה. “פטרישה! אמרי את שמי המלא."

“אה." הלגֶה פגשה במבטה. “בסדר. הוד מעלתך היא הדוכסית הכבודה פטרישה ווֹהּ היוֹרת ד'ווּ אבּ תוֹרוֹלְד." במרדנות קלה: “הידועה גם כאיריס בקסטיין, מרחוב קופין 34 - “

“מספיק!" אמה הנהנה בתנועה חדה. “השאירי את השאר מאחור לעת עתה. עד ש - אלא אם כן - נוכל אי־פעם לחזור, הזיכרונות רק יפגעו בנו. את חייבת לחיות בהווה. וההווה פירושו לחיות בקרב השבט ולהתנהג כ... כרוזנת. כי אם לא, כל החלופות המוצעות גרועות יותר במידה משמעותית. זה לא עולם עשיר כמו אמריקה. לרוב הנשים יש רק מוצר אחד עובר לסוחר: כאצילה בת השבט שיחק מזלך שיש לך שניים, אפילו שלושה אם את מונה גם את תכולת הראש שלך. אבל אם תזרקי את הכסף והכוח שמגיעים עם ההשתייכות לשבט, תגלי מהר מאוד מה נמצא מתחת לפני השטח - אם תשרדי די זמן."

“אבל החרא הזה חסר גבול!" התפרצה הצעירה, ואז הצמידה יד לפניה בחבטה כאילו רצתה לקחת בחזרה את הקריאה הלא ראויה לליידי.

“אל תכרסמי ציפורניים, יקירתי," אמרה אמה אוטומטית.

*

זה התחיל באמצע הבוקר. מרים (שעדיין התקשתה לחשוב על עצמה כעל הלגֶה, מחוץ למצבים החברתיים שבהם אנשים אחרים ציפו ממנה להיות הלגֶה) הייתה עייפה ועצבנית, מסוממת מאיבופרופן ומפרופרנולול כדי להתמודד עם ההשפעות של סדרת שליחויות בלדרות ביום הקודם שבהן, לבושה בג'ינס ובמעיל מרופד חסין מים כבד מספיק כדי לשרוד את המעבר הצפון־מערבי, היא התנשפה תחת משקלם של תרמיל ושל הליכון. נתנו לה להעביר מטענים של חמישים קילוגרם בין מרתף קודר מאבן גולמית ותת־מרתף קודר באותה מידה בחניון תת־קרקעי במנהטן. בניו־יורק היו שומרים חמושים כדי להגן עליה עד שתתאושש מהמיגרנה האכזרית שעוררה חציית־העולמות, ובמגורי הארמון בבית היו משרתים ומשרתות שיפנקו אותה ויאכילו אותה מיני מתיקה ממזנון קר ויניחו קומפרסים קרים על מצחה. אבל כל מטרתה של תשומת הלב הזאת הייתה לרכך אותה עד שתהיה מוכנה לסיבוב נוסף. שני סיבובים הלוך־חזור בשמונה־עשרה שעות. עם או בלי תרופות, הם עניין אכזרי: בלי שומרים ומלחכי פנכה ומשרתים שידרבנו אותה בדרכה ייתכן שהייתה מסרבת לבצע את חובתה.

היא נשאה מאה קילוגרם לכל כיוון על פני המרחב שבין שני העולמות, פער צר יותר מאטומים וקר יותר משנות אור. רק ילד הברק יודע מה היה בחבילות ההן. הפעילות המרקנטיליסטית של השבט בארצות הברית התמקדה במצרכים בעלי ערך גבוה ומשקל נמוך. אם זה מצא חן בעיניה ואם לא, היה יותר כסף בהברחת חומרים אסורים מאשר ביצירות אמנות או קניין רוחני. זה היה פצע קבוע במצפונה של מרים, כזה שהפסיק להפריע רק כשהצליחה להפסיק לכמה שעות להיות מרים בקסטיין, עיתונאית, ובמקום זאת הייתה הלגֶה בת תורולד מבית היורת, רוזנת. העובדה שמרים הייתה מודעת בחריפות לכך שמודל עסקי כזה הוא טיפשי ולא בר קיימא החמירה את המצב עוד יותר. פעם, רק לפני שבועות ספורים, היו לה תוכניות להפוך את עגלת התפוחים המטאפורית, רעיונות להחליף אותה בצי של מכליות חלב. אבל אז מתיאס, מזכירו של הדוכס אנגבארד, המפקד הכללי של מנהל הבטיחות של השבט, הקדים אותה והפך את העגלה בעצמו, וכבונוס גם העלה אותה באש. הוא ערק לדי־אי־איי, סוכנות אכיפת הסמים של ארצות הברית של אמריקה. ואם כן ואם לא שמר על שתיקה באשר לטבעו האמיתי של השבט, שושלת של שדים חוצי־עולמות ממקום שבו נהר ההיסטוריה זרם בנתיב שונה לגמרי, הוא בהחלט סגר להם את הפעילות בחוף המזרחי.

מתיאס שרף להם בחודש אחד יותר בתי מבטחים ורשתות תובלה מכפי שהשבט איבד בשלושים השנים הקודמות. הבלדר הפסיכי שלו ירה במאהבה של מרים והרג אותו במהלך ניסיון לחפות על העריקה באמצעות השמדת מבצר גדול של השבט. ואז, חודש מאוחר יותר, אבטחת השבט הורתה למרים לחזור לנייוויין מבריטניה החדשה, בלוויית אזהרה שיהיה מסוכן מדי להישאר שם בגלל בעלי הברית של מתיאס בקו הזמן הזה. מרים חשבה שאלה שטויות במיץ, אבל שטויות במיץ שנמסרות בידי אנשים עם כלי נשק אוטומטיים הן שטויות במיץ שמוטב לשתף איתן פעולה, לפחות עד שיפנו את גבם.

אמצע הבוקר הלך וקרב. מרים לא הייתה נחוצה היום. שלושת הימים הבאים שלה חופשיים, לאחר ששילמה את מס העובד שלה. מרים תוכל לישון עד מאוחר, ואז הלגֶה תמלא את זמנה בהשכלה. למרים בקסטיין היו שני תארים אוניברסיטאיים, אבל הרוזנת הלגֶה הייתה נטולת השכלה במידה מצערת, אפילו ביסודות הבסיסיים ביותר של חייה החדשים. הלמידה איך לחיות בקרב משפחתה המורכבת שאך זה נתגלתה מחדש הייתה משרה מלאה בפני עצמה. ראשית, שיעורי שפה בעגת הוכספראכה עם מורה קשובה במיוחד, הגבירה המשמשת שלה קארה ד'פראהה. לאחר מכן פגישה למדידה עם התופרת שלה, שיצרה עבורה מלתחה ראויה לשמה בתהליך סיזיפי משהו. אולי אם מזג האוויר יהיה נאה יהיה גם שיעור דיסקרטי ברכיבה על סוסים (מכיוון שגדלה בפרברי בוסטון, היא מעולם לא למדה לרכב); אם לא, שיעור ריקוד, הליכות או נימוסי חצר.

מרים הייתה משועממת ומודאגת, משתוקקת לחזור לסטארט־אפ שלה בבירה הישנה של בריטניה החדשה, שם הקימה חברה לבניית בלמי דיסק ולהעברת טכנולוגיית רכב. בריטניה החדשה פיגרה בערך חמישים שנה מאחורי העולם שגדלה בו, ארץ של הזדמנויות לעיתונאית טכנולוגיה מזדמנת שהפכה ליזמית. הלגֶה, לעומת זאת, הייתה מרותקת במידה משונה לפרטי הפרטים של חייה החדשים. המעבר מחיי מעמד הביניים במרכז אמריקה למוקד השלבים העליונים של אריסטוקרטיה שבקושי יצאה מהשלב הפיאודלי דרש לימוד של מיומנויות שמעולם לא העלתה על דעתה שתזדקק להן. היא התמודדה עם פער של חמש מאות שנה, לא חמישים, וזה היה אתגר.

היא לקחה חופש בחלקו הראשון של הבוקר כדי להיות מרים, לשבת בחדר השינה שלה במכנסי ג'ינס ובסוודר על כיסא פיקניק מתקפל מאלומיניום, מחשב נייד מונח על ברכיה וספל קפה מצטנן על הרצפה לרגליה. אם אני לא יכולה לעשות, אני יכולה לפחות לתכנן, אמרה לעצמה בעוגמה. היו לה תוכניות רבות, יותר מכפי שיכלה להגשים. כל הרעיון להפוך את המודל העסקי של השבט על ראשו, ממרקנטיליזם פרימיטיבי לניצול של העברת טכנולוגיות בין עולמות לשם הרווח, נראה אוטופי במידה בלתי אפשרית - במיוחד לאור מספרם הדל של זקני השבט שזכו להשכלה מודרנית מכל סוג שהוא. אבל בלי תוכניות, מחקרים כתובים, ניתוחי עלויות וסיכונים, היא לא תשכנע איש. לכן הפיקה עוד כמה עמודי הצעות לפני שהבחינה שמישהו צופה בה.

“כן?"

“גברתי." קארה כופפה ברך באופן מקסים, דוגמה ומופת לחן מתבגרים אינסטינקטיבי שמרים לא יכלה לדמיין בכלל שתצליח בו. “הורית לי בשבוע שעבר להזכירך שערב זה הוא הראשון בתריסר לילות הקיץ. מסיבת גן תיערך הערב באוסטהאלה , ואחריה גם נשף, וכרטיס מהוד מעלתה אמך הזמינך מבעוד מועד לנכוח שם היום אחר הצהריים." פניה היו התמימות בהתגלמותה כשהוסיפה, “שאדאג לפמלייתך?"

אם קארה תארגן את המרכבה והשומרים של הלגֶה, קארה תצטרף גם היא. הלגֶה כמעט עיוותה את פניה בתגובה לזיכרונות מהפעם הקודמת שהניחה לקארה להתלוות אליה לאחד מאירועי החצר, אבל הצליחה להשאיר אותם חסרי ארשת. “כן, דאגי לה," אמרה בקול מדוד. “שלחי את גברת טאנציג להלביש אותי לפני ארוחת הצהריים, ומסרי את ברכותיי להוד מעלתה אמי ואמרי לה שאצטרף אליה עד השעה השנייה אחר הצהריים." גברת טנציג, התופרת, תדע מה הלגֶה צריכה ללבוש בפומבי וחשוב מכך, תוכל לשנות ולהתאים אותו אם יתעוררו בעיות של הרגע האחרון. מרים לחצה על שמירה בגיליון הנתונים שלה. “כבר כל־כך מאוחר? תגידי למישהו למלא לי אמבטיה; אני עוד דקה יוצאת."

וכך הלך לו היום החופשי, חשבה מרים בזמן שארזה את המחשב והחזירה אותו למקומו. נראה שאני צריכה ללכת להיות הלגֶה...

“חשבת על נישואים?" שאלה הדוכסית.

“אימא! אל תצחיקי!" הלגֶה נחרה ברוגז ועיניה הצטמצמו. “עברו, כמה, עשרה שבועות? שנים־עשר? אם נדמה לך שאני הולכת להקים משפחה עם איזה נער חלומות זמן קצר כל־כך אחרי שאיבדתי את רולנד - “

“לא לכך התכוונתי, יקירתי."

“אז למה כן התכוונת?"

“התכוונתי..." הדוכסית הסתכלה בה בחדות, ועיניה בחנו אותה בקפידה. “המוסד ה, אה, אצילי. חשבת על המשמעות שלו כאן? ואם כן, מה חשבת?"

“חשבתי" - תמיהה קימטה את מצחה של הלגֶה - “כשרק הגעתי. אנגבארד ניסה לשכנע אותי שאני צריכה לחשוב על קשירת ברית חזקה, כפי שהגדיר את זה. בגסות, לקשור ברית עם גבר רב־עוצמה שיוכל להגן עליי." הקמטים הפכו להזדעפות של ממש. “כמעט אמרתי לו שידחוף את הברית שלו לאן שהשמש לא זורחת."

“טוב שלא אמרת," אמרה אמה בדיפלומטיות.

“כן, עכשיו אני יודעת את זה! אבל כל העסק כאן עושה לי צמרמורת. וחוץ מזה." הלגֶה נשמה עמוק והסתכלה בדוכסית. “זה גם בגללך, בגלל מה שקרה לך. אני ממש לא יודעת איך את מסוגלת לסבול להיות באותו חדר עם הוד מעלתה אימא שלך, הכלבה! איך היא יכלה - “

“לזמום סוף למלחמת אזרחים?"

“למכור את הבת שלה לשרץ מכה־נשים זה יותר בכיוון." הלגֶה שתקה לרגע. “בניגוד לרצונה," היא הוסיפה. שתיקה ארוכה יותר. “נו?"

“נו," אמרה הדוכסית בשקט. “נו, נו. ושוב נו. היית רוצה לדעת איך היא עשתה את זה?"

“אני לא בטוחה."

“טוב, אם תרצי ואם לא, אני חושבת שאת צריכה לדעת," אמרה איריס - פטרישה, הדוכסית פטרישה. “ידע הוא כוח, ולא, גם אני כשהייתי בגילך - וצעירה יותר - לא רציתי לדעת מזה. אבל אף אחד לא מציע למכור אותך במשקל כמו נתח בשר סוס. אני משערת שלכל היותר הם ירמזו לכיוונך רמיזות עבות ויבהירו במידה מרגיזה את השלכות חוסר שיתוף הפעולה בתקווה שתיכנעי רק כדי שיסתלקו. יש לך כנראה מספיק השפעה כדי להתעלם מהם אם תרצי להסתכן - אם זה מספיק חשוב לך. אבל השאלה אם יהיה חכם להתעלם מהם היא שאלה אחרת לגמרי."

“מי זה ‘הם'?"

“אהא! השאלה הנכונה, סוף־סוף!" איריס הזדקפה במאמץ בספה שלה. “אמרתי לך שהשבט הוא דמוקרטי, במובן הקלאסי של המילה. שוק הנישואים הוא דמוקרטיה בפעולה, הלגֶה, וככל הידוע לנו, הדמוקרטיה תמיד צודקת. כן? עכשיו, את יכולה לומר לי מי, מבני המשפחה, מספק את נדוניית הכלה?"

“מה, זה - “ הלגֶה חשבה לרגע. “טוב, ההון שייך לראש המשפחה, אבל לאמה של האישה אין השפעה כלשהי בקביעת הסכום?"

“בדיוק." הדוכסית הנהנה. “המקלעות מצטלבות בין שלוש משפחות, ומתחלפות כל שני דורות כדי שלא יתעוררו בעיות הנובעות מקרבת דם אבל כישרון השבט - הגן הרצסיבי - יישמר. ארגון המקלעות דורש המשכיות מסוימת על פני שלושה דורות לפחות. משא שבאופן טבעי נח על שכמן של הנשים המבוגרות ביותר בשבט. הגברים לא נחשבים: גברים נוטים להיהרג בדו־קרבות מטופשים. או במלחמות. או בסכסוכי דמים. או שהם מולידים ממזרים שהופכים אחר כך לחלק מהמשפחות החיצוניות ולעול מעיק. הם - הממזרים - לא יכולים ללכת בין עולמות, אבל כמה מיוצאי חלציהם אולי יוכלו, או נכדיהם. לכן אנחנו חייבים לעקוב אחריהם ולמצוא להם עיסוקים מועילים - שלא כמו שאר בני האצולה כאן, לנו יש תמריץ לדאוג לממזרים שלנו. נראה לי שיש לנו מזל מהבחינה הזאת, שההורשה אצלנו היא אימהית - חברות שבטיות אחרות שלמדתי בנעוריי, שבהן ההורשה אבהית, היו בכללותן מקומות לא נעימים להיוולד בהם נקבה. כך או כך, השושלת נשמרת בעיקרה בידי הזקנות שפועלות במשותף. קשר השדכניות, אם תרצי. ‘הכלבות הזקנות', כפי שמכנה אותן כל מי שמתחת לגיל שישים." הדוכסית קימטה את מצחה. “זה נראה הרבה פחות מצחיק עכשיו, כשאני בת שישים ושתיים."

“אמ." הלגֶה רכנה אל אמה. “את אומרת לי שהילדגארד לא פעלה לבדה? או שהיא הייתה נתונה ללחץ מצד אימא שלה? או מה?"

“אה, היא כלבה מרושעת בזכות עצמה," פטרישה פטרה את השאלה בהינף יד. “אבל כן, היא פעלה תחת לחץ. לה ולגברות האחרות מגיל מסוים ואילך אין את שני הדברים שגבירת שבט צעירה ופנויה לנישואים יכולה לנצל למיקוח: הן לא יכולות ללדת חוצי־עולמות, והן כבר לא נושאות משאות כבדים עבור העסק המשפחתי. אז הן חייבות להסתמך על כלים אחרים, מתוחכמים יותר, כדי לשמור על מעמדן. כמו היכולת שלהן לקלוע את המקלעות ולעשות זו לזו טובות באמצעות הנכדים שלהן. וכשאימא שלי הייתה בשנות השלושים שלה - קצת יותר מבוגרת ממך עכשיו - היא הייתה נתונה ללחץ ניכר."

“אז יש איזו קנוניה של זקנות" - הלגֶה ניסתה להיאחז ברעיון - “שיכולות לאמלל את החיים של כולם?"

“אל תמעיטי בערכן. הן תמיד מנצחות בסופו של דבר, ותצטרכי להשלים איתן במוקדם או במאוחר. אני חריגה. הצלחתי להתחמק מהן יותר משלושה עשורים. אבל זה כמעט לעולם לא קורה, וגם כשזה קורה לרוב אי אפשר לנצח, כי אם תילחמי בהן או לא, בסופו של דבר תהפכי לאחת מהן בעצמך." היא זקפה אצבע באזהרה. “את בטוחה יחסית, ילדה. את מבוגרת מדי, משכילה מדי, ויש לך בסיס כוח משל עצמך. ככל שאני רואה אין להן סיבה לדחוף את האף לעניינייך אלא אם כן תאיימי על כבודן. כבוד הוא הישרדות כאן. לעולם אל תעשי את זה, מרים - הלגֶה. לעולם אל תאיימי לפגוע בכבודן. אם תעשי את זה, הן ימצאו דרך להפיל אותך. כל מה שנדרש הוא כוח לחץ, וכוח לחץ הוא הדבר האחד שיש להן." היא חייכה חיוך דק. “תחשבי עליהן כעל נקמתו של דרווין בנו, ותזכרי לחייך ולקוד בכל פעם שאת עוברת על פניהן כי כל עוד לא נתת להן נכדים הן יראו בך כלי משחק חסר חשיבות שאפשר להניע על פני הלוח כרצונן. ואם כן תיתני להן ילד, יהיה להן בן ערובה נגדך. עד שגם לך יהיו נכדים ותגיעי לשלב ההשתתפות במשחק בעצמך."

באמצע אחר הצהריים חזרה הלגֶה לחדריה כדי לבדוק בזריזות את הסידורים למסע שלה לאוסטהאלה - מכיוון שהקיץ היה בעיצומו והשמש תשקע הרבה אחרי עשר, היא לא תצטרך לצאת לדרך לפני קרוב לשבע - ופנתה אל ליידי קארה. “הייתי רוצה לראות את ליידי אולגה, אם היא פנויה. תוכלי לבדוק? לא ראיתי אותה בזמן האחרון."

“ליידי אולגה בעיר היום. היא במטווח," אמרה קארה בלי למצמץ. “היא אמרה לי הבוקר שאת מוזמנת להצטרף אליה."

מוזמנת להצטרף - אז למה לא אמרת לי? הלגֶה נשכה את לשונה. לקארה מן הסתם הייתה סיבה כלשהי שנראתה תקפה באותו רגע לא למסור את ההזמנה. אם תנזוף בה על כך שלא מסרה הודעות לא חשובות היא רק תגרום לקארה להתחיל להנחית על שכמה של גברתה כל פריט מידע שולי שתיחשף אליו, כדי לא להסתכן בנזיפה. “אז בואי נלך לראות אותה!" אמרה הלגֶה בהתלהבות. “זה לא רחוק, נכון?"

המטווח נמצא קרוב לחומה החיצונית של שטחי הארמון - ארמון הקיץ, שבעליו ושוכניו היו אלה מבין זקני השבט שנזקקו למגורים בבירה, נייוויין - ונפרד מאותם שטחים בחומת אבן גבוהה משלו. מרים הלכה לאטה מאחורי שומריה והתענגה על האוויר החמים וריח שיחי הנוי השתולים משני עברי השביל. המשרת שלה החזיק מעליה שמשיית משי כדי להרחיק את השמש מעורה. זה עדיין היה מוזר, כל הקטע של הגברת האצילה, אבל היו לכך כמה צדדים שהיא יכלה לחיות איתם. היא נעצרה בשער שבחומה. מהצד האחר שמעה קול נקישות עמום. “תכריזי עלינו," אמרה לקארה.

“כן, גברתי." לאחר רגע, הדלתות נפתחו אל מהומת אימים.

ליידי אולגה תורולד ארנסן - לבית תורולד, של ארנסן - הייתה בלונדינית, יפה ועל־פי רושם ראשוני נראתה טיפשה כמו נעל. תחביביה הנלהבים כללו נגינה בכינור, ריקוד ומציאת חתן טוב. אבל הרושם הראשוני יכול להיות מטעה מאוד כשמדובר בילדי השבט, כפי שמרים גילתה. ברגע זה הפקאצה שכבה על הדשא מעברה האחר של הדלת והתאמנה על התחביב הנלהב האחר שלה בעזרת רובה סער שטייר AUG. הלגֶה, שנטתה ליותר עדינות, העוותה את פניה וכיסתה את אוזניה כשאולגה שיגרה מטח אחרון של שלוש יריות לאורך המטווח, ואז נצרה את הרובה וקפצה על רגליה.

“הלגֶה!" אולגה קרנה בחיוך רחב אבל נמנעה מלחבק אותה, ובמקום זאת הסתפקה במגע בלחיה. “כמה מקסים לראות אותך! זו יצירה חדשה? אני רואה שהתופרת שוחקת את האצבעות שלה עד העצם בשבילך. אני מניחה שלא באת כדי להצטרף אליי במטווח?"

“כן, בטח." הלגֶה משכה באפה. “ענייני עסקים, לצערי." היא בחנה את המעיל ומכנסי ההסוואה של אולגה. “את באה לקרקס הערב?"

“יש מספיק זמן להכנות מאוחר יותר," אמרה אולגה בזלזול. “בחיי, אדון הרובאים! אתה שם! אני הולכת עכשיו, נקה את זה." היא הושיטה לו את הרובה, ולאחר מכן פנתה שוב אל אורחתה. “זה כלי נהדר, את ממש צריכה לנסות אותו בהזדמנות," היא אמרה והחוותה אל הרובה. מנהל המטווח ושולייתו טרחו על כלי הנשק, פרקו את המחסנית ופירקו את הקנה ואת בית הבליעה. “יש לו גם גרסה קצרה, מותאמת לתחמושת 9 מ"מ. המשטרה משתמשת בהם הרבה. אני מתכוונת להשיג כאלה לשומרי הראש שלי."

“באמת?" הלגֶה לא יכלה שלא לחייך לנוכח ההתלהבות של אולגה - מלבד כאשר זו כוונה היישר אליה, אפשר לומר, מצב שקרה רק פעם אחת, בגלל חוסר הבנה מצער שהיא לא הייתה להוטה לחזור עליו. “בואי נלך. מקום שקט?" היא הסתכלה סביבה והבחינה בשפעת המשרתים, החל במנהל המטווח והנשק ועוזריהם ועד לשומרי הראש שלה, השמש והגבירה המשמשת שלה, ושני שכירי החרב חסרי הארשת של אולגה מאוּמת קיוֹוה.

“אני לא ממש לבושה לחברה מנומסת."

“אז בואי נתחמק ממנה. גן המים?"

אולגה הטתה ראש לצד אחד. “כן, כמדומני שהוא יהיה כמעט ריק בעונה זאת."

“בואי נלך. נשאיר את המלווים בקצה. אני רוצה לדבר."

גן המים התחיל קרוב לקצה המרוחק של המטווח, במקום שבו פלג שהוטה בקפידה ממסלולו זרם מתחת לאדומה מבעד למנהרה מסורגת בפלדה בחומות של שטחי הארמון ולאחר מכן בלולאות מתעקלות סביב תלוליות ושקערוריות מעוצבים בקפידה. עצים הצלו עליו, וחממות וצריפים כפריים קטנים סיפקו מקומות מנוחה למבקרים העייפים מהעסקנות והשאון של האחוזה הגדולה. אבל הוא היה מעוצב לאביב השופע או לסתיו הלוהב, לא לחום הקיץ. בעונה זאת של השנה הפלג זרם בעצלתיים וסיפק לא יותר מזרזיף מים ללחלח את הבוץ, ורוב הצמחים כבר עברו את שיאם או שעדיין לא צמחו.

הלגֶה ואולגה פסעו לצד הגדה היבשה על שביל לבנים מכוסה בחזזית צהובה וחומה, אולגה בבגדי ההסוואה המוכתמים בעשב שלה, הלגֶה בשמלת משי הראויה למסיבת גן מלכותית. עד מהרה, כשעברו את הפנייה השנייה בשביל, אולגה האטה את צעדיה. “בסדר, אמרי את דברייך."

“אני - “ הלגֶה נעצרה והבעת השתוממות קלה על פניה. “תרשי לי להיות מרים לזמן קצר, בבקשה?"

“יקירתי, את כבר מרים!"

“הא." מרים קימטה את מצחה. “טוב, זאת תמצית הבעיה, כנראה. היית בסדנה בזמן האחרון?"

“אם הייתי?" אולגה גלגלה עיניים. “דודך העביד אותי בפרך בזמן האחרון! אותי ואת בריליאנה - ואת כל האחרים. אני חושבת שהוא שלח את מורגן דו היאלמאר לעשות את העבודה היומיומית בסדנה שלך, ושניים מהאנשים של הנריק לבחון את האבטחה בארגון, אבל בכנות, לא היה לי זמן לשים על זה עין. זה היה מרוץ עכברים! יש לי מזל שיש לי זמן להגיע לנשפי אמצע הקיץ, הוא מעביד אותי כמו משרתת!"

“אני מבינה." נימת קולה של מרים הייתה יבשה.

אולגה הסתכלה בה בחדות. “מה העניין?"

“אה, שום דבר מיוחד: בכל פעם שאני שואלת אם יהיה בטוח עבורי לגשת לשם ולבדוק מה שלום החברה שלי אני מקבלת איזה תירוץ מהאבטחה כמו, ‘אנחנו לא יכולים ללכת לשם, הגנגסטרים של המשפחה הנסתרת עלולים להפר את הפסקת האש' או ‘אנחנו חושבים שהחברים הקטנים של מתיאס עלולים לחפש אותך שם' או ‘זה מסוכן'. אני מרגישה כאילו מדירים אותי, אולגה, והם אפילו לא מנסים במיוחד להסתיר את זה. זה ברור במידה מעליבה. אני יושבת לי פה בארמון תורולד ומתרגלת צעדי ריקוד והוכספראכה ונימוסי חצר, ובכל פעם שאני מנסה להביא תועלת משהו צץ כדי להסיח את דעתי. מהחברה שלי! זו שאני הקמתי בבריטניה החדשה וקצב הצמיחה ברווחיות שלה גדול יותר מכל דבר אחר שהשבט ראה כבר שלושים שנה!"

“צמיחה ברווחיות מבסיס נמוך מאוד," ציינה אולגה.

“זאת לא הנקודה!" מרים הצליחה להשתלט על כעסה. “בזמן שהם מחזיקים אותי על המדף בכיסוי זכוכית אני לא יכולה להיפגש עם אנשים, לערוך עסקאות ולדאוג שהעסק ימשיך לזוז! אני מבודדת. אני לא יודעת מה קורה. לעזאזל, את יודעת מה קורה? רוג'ר מתעסק עם אפוקסידים שוב או שהוא עובד על עניין איכות התהליך? ג'רמיה סידר את לוחות המשלוחים? מי מטפל במשכורות? אם זה האיש ההוא של בייטס הוא עולה לנו הון. נו? מי מטפל בעסק?"

אולגה הנידה בראשה. “אני בטוחה שמורגן דאג לכל זה," היא אמרה לאט, בלי לפגוש במבטה של מרים. “כולם עובדים במרץ."

“טוב, את ממש יוצאת לשטח," ציינה מרים. “אם את לא יודעת מה לחפש, מנין למורגן לדעת? אני היחידה בשבט שממש יודעת מה החברה יכולה להשיג או לאן הולך הכול ואם הם מרחיקים אותי ממנה יש סיכוי טוב ש - “ היא השתתקה.

אולגה העסיקה את עצמה בתצפית על פני הענפים הנמוכים של העצים בחיפוש אחר הזמיר שזימר להן רק דקה קודם לכן.

“למה מרחיקים אותי?" שאלה מרים.

“אין ביכולתי להגיב," זמררה אולגה, כמעט ללא נימה, מוזרות שסיגלה לעצמה לעתים כשנאלצה למסור בשורות רעות, “כי אם אחזור על דברים ששמעתי מהוד מעלתו במנהלת הבטיחות זה יהיה מעשה בגידה, שלא לומר מעילה באמונו בי - אבל קרה לך עוד משהו בזמן האחרון?"

“אה, הרבה." קולה של מרים התחדד. “שיעורי הליכות. שיעורי מחול. תיק יומי לשינון של שארי בשר ואילנות היוחסין שלהם. איך לרכב על סוס באוכף צד. איך לפנות לבן מלך, לעני או לכוהן של אבי השמים. השימוש בפעלים חוזרים בהוכספראכה. יותר בגדים משהייתי צריכה בעבר, כולם בסגנונות שבחיים לא הייתי מוכנה להיראות בהם - או בסגנונות שאף פעם לא ציפיתי לראות מחוץ למוזיאון או לקולנוע. קיבלתי קורס מזורז." היא העוותה את פניה, ואז הסתכלה באולגה מזווית עינה. “הלכתי לדבר עם אימא - איריס, כלומר, הוד מעלתה הדוכסית פטרישה - אחר הצהריים. היא התגלתה כפרצוף־אבן מקיאווליסטי כמעט כמו סבתי היקרה."

“באמת?" צייצה אולגה, בהתלהבות טיפ־טיפה רבה מדי. “היה לה משהו מעניין לומר?"

“כן, למעשה." מרים תופפה ברגלה בחוסר סבלנות. “היא שאלה אותי מה דעתי על נישואים, אולגה. היא יודעת טוב מאוד מה דעתי על נישואים; היא הייתה שם כשהתחתנתי עם בן, והיא עדיין הייתה שם כשהגירושים נכנסו לתוקף, וזה היה לפני יותר מעשר שנים. היא ידעה על רולנד." קולה רעד מעט כשהזכירה את שמו, ולרגע היא נראתה מבוגרת בעשור משלושים ושלוש שנותיה. “אימא מפחידה אותי, אולגה, זה כאילו משהו נשבר בתוכה והיא החליטה שהכול היה טעות, כל עניין הבריחה, ועכשיו היא צריכה להתאים את עצמה לציפיות."

“טוב, אולי - “ אולגה השתתקה. היא העיפה מבט סביבה. “תראי, מרים. אני חושבת שאין סכנה לומר לך את זה, בסדר? אבל אל תזכירי את זה בפני אף אחד אחר." היא נשמה עמוק. “באמת מרחיקים אותך מהעסק שלך בבריטניה החדשה. זה עניין של אבטחה, אבל לא, לא מתיאס. אני חושבת שהוד מעלתה ביררה מה דעתך על נישואים כי זאת הדרך המהירה ביותר לסדר את המצב. אם היית - ללא עוררין - חלק מהשבט, היו פחות סיבות לדאוג בגללך."

“בגללי? מה את חושבת - “

“הסי, הבעיה היא לא מה שאני חושבת!"

מרים השתתקה. “אני מצטערת."

“אני מקבלת את התנצלותך, חברתי היקרה. לא, זה - הבעיה היא שהצלחת יותר מדי, מהר מדי. בכוחות עצמך. תחשבי על רולנד. תחשבי מה הוא ניסה לעשות לפני שנים. הם פוחדים שהרבה מתנתקים צעירים יסתכלו על הדוגמה שלך ויחשבו, ‘יכולתי לעשות את זה', ואת יודעת, יעתיקו הכול מלבד החלק שבו חזרת הביתה והתייצבת מול שימוע של המועצה כדי להסביר מה עשית."

מרים נראתה לא מבינה לרגע. “את מתכוונת שהם פוחדים שהצעירים ישתמשו בי כלקח ויֵצאו להצליח בכוחות עצמם. יערקו. יעזבו את השבט."

“כן, הלגֶה. אני חושבת שמזה הם פוחדים. הגשת להם הזדמנות ענקית על מגש, אבל זה גם איום לעצם ההישרדות שלהם כמוסד. וכבר יש להם משבר אחד בדרך לדאוג לגביו. אנשים מפוחדים מתנהגים בגסות... לאימא שלך יש סיבות מוצדקות לגמרי לפחד עד מוות, בשבילך. את מבינה?"

“קשה להאמין." בעיניים מושפלות, הלגֶה התחילה לחזור לאטה לאורך השביל. “בני זונות," היא מלמלה בשקט בלי קול. “בני זונות שקרנים."

אולגה מיהרה להשיג אותה. “בואי למסיבת הגן הערב," הציעה. “נסי ליהנות ממנה? תפגשי שם הרבה רווקים ראויים, אני בטוחה." צחקוק שקט. “אם הם לא נרתעים מהמוניטין שלך!"

“ליהנות ממנה?" הלגֶה נעצרה במקומה. “בפעם האחרונה שנכחתי באחד מהאירועים האלה מתיאס ניסה לסחוט אותי, הוד מלכותו התעקש להציג אותי בפני בנו הצעיר המטומטם ושני פלגים שונים ניסו להתנקש בחיי! אני רק מקווה שהוד מלכותו שתיין עד כדי כך שלא יזהה אותי, אחרת - “

“הפעם הזאת תהיה שונה," אמרה אולגה והושיטה יד. “את תראי!"

תחילת תמליל מתורגם

“ערב מצוין ביותר, הוד מעלתך."

“כל ערב בחצר הוא בהחלט מצוין, אוטו. מבורך בנוכחות שמשנו המלכותית, אפשר לומר. אה, אתה - כוס לברון, הנה!"

(שתיקה קצרה).

“זה מוצלח מאוד, ה, אה, ענב הסודטי החדש? מהשנה הזאת, טרי מהחבית?"

“בהחלט. הייננים של הוד מלכותו שקדנים כתמיד. אני מבין שאנחנו יכולים לצפות שהבציר הזה יגיע למרתפינו בקרוב, אולי כמה שבועות - כשהספינות ייכנסו לנמל, אם מזג האוויר יאפשר זאת."

“כשה - אה. איך הם עושים את זה?"

“כישוף מסוג כזה או אחר, בלי ספק. אם כי האיך בהחלט לא חשוב כמו הלמה, אוטו." (שתיקה קצרה). “עדיין יש לך בעיות עם השכן החדש?"

“בחיי, ה - טפיל הנפוח הזה, בן של זונה פיסחת! צר לי, הוד מעלתך. שירקיב אבי השמים את עיניו בראשו, כן! זה ממשיך. כפי שיעיד מושב הדין של אמצע הקיץ. ויש לו עדים בשבועה שיתמכו בטענותיו מול השופטים, ויטענו כשידיהם על המזבח שכל סנטימטר מהיער שבירא היה ברשות משפחתו מקדמת דנא. מה שלא נכון, לאור העובדה שהוא מגיע ממשפחת סוחרים שעלתה לגדולה - “

“לא בקול רם כל־כך במחילה, אוטו. עוד כוס?"

“בחיי - דיסקרטיות! דיסקרטיות בהחלט מתאימה, אדוני, עליי להתנצל; הנושא פשוט מסעיר את חושיי לא מעט. זעפי אינו מופנה לעלייתה לגדולה של השושלת, אשר יש להודות שהתרחשה בימי סבי, אלא לגישתו הבלתי נסבלת! הבירוא של היער המובחר ביותר היה גרוע דיו, אבל כשזרע בו עשבים, ואז הקים גדרות כדי לחסום את שדותיו לציד בניגוד לזכות אבות - זו פגיעה אישית. וטענתו שהוא פועל על־פי הוראות אדונו היא..."

“נכונה בהחלט, אוטו."

"עליי להתנצל בשפל רוח, הוד מעלתך, אבל אני מתקשה להאמין בכך."

(שתיקה קצרה).

"זה נכון לחלוטין, אוטו. הסוחרים מחזיקים בבעלותם נכסים נרחבים, ולפחות עשירית מהם הוסבו לגידול היבול הזה באביב שעבר. תוך קשיים לא קטנים לחוכריהם, עליי להוסיף; הזנחה לא ראויה תביא לגוויעה ברעב של רבים מהם. נראה שפרחים אדומים וסגולים חשובים להם יותר מבריאות האיכרים שלהם, אלא אם כן הם יכולים באמצעות עוד מהקסם שלהם להפוך פרגים ללחם עד לערב אמצע החורף."

"מטומטמים." (מלמול לא ברור). "זה לא יהיה מעשה הטמטום הראשון שהם יהיו אשמים בו, כמובן, אבל נזק לאצולה הזוטרה מוסיף עלבון למכה."

"בדיוק מה שהוא חשב."

"הוא - " (שתיקה קצרה). "השמש הזורחת חושב כך?"

"אכן. גם בזמן שאביו לוגם מיינו החדש, המיובא בתכסיסי הפחחים ומעלה את קרנם בעיניו בלי לפקפק בזכותם להחזיק באדמות שהעניק להם, מלכנו לעתיד שואל שאלות קשות. הוא מנהיג מלידה, ומזלנו שזכינו לשכמותו."

"אשתה לחיי דברים אלה. יחי המלך!"

"יחי... ויחי הנסיך!"

"אכן, יחי הנסיך!"

"ומי ייתן ונחיה אנחנו לראות את היום שבו יחליף את אביו על הכס."

"מי ייתן ו - " (שיעול). (שתיקה קצרה). "אכן, אדוני האציל. בלי ספק, בלי עוררין. לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי ולא - אהמ. כן, אנצור את ביטחונך."

"זו תקופה מסוכנת, אוטו."

"אתה יכול - לסמוך עליי. אדוני. אם זה יגיע לכדי כך - "

"אני מקווה שלא. כולנו מקווים שזה לא יגיע לכדי כך, אתה מבין? אבל הנעורים מאבדים את סבלנותם לנוכח השחיתות, ממש כפי שהדמדומים מאבדים את סבלנותם לנוכח הזריחה וכפי שאתה מאבד את סבלנותך לנוכח שכנך הסוחר שעלה לגדולה. היו שמועות נתעבות על תפיסת הכס, אפילו על סילוקו של הנסיך הצעיר, והתאמתו של ארי האומה לתפקיד הרועה..."

(מזועזע). "בלתי נסבל!"

"כן. אני מציין זאת באוזניך רק כדי שתבין כיצד נפרשות הדרכים. כאחד מלקוחותיי הנאמנים ביותר... ובכן, אוטו, עליי להמשיך הלאה. אנשים לראות, טובות להעניק. אבל אם יורשה לי להותיר אותך עם רעיון אחד, הרי זה כי ייתכן שיהיה זה לטובתך ולשביעות רצוני אם תציג את עצמך לפני הוד מעלתו מאינספורד לפני תום הערב. בתפקידו כמזכיר הנסיך, מבין אתה, הוא מתעניין עד מאוד באיסוף דיווחים על עלבונות שהוטחו בדם הישן בידי החדש. השילם יבוא בשנים יבואו, אם ירצו האלים."

"רוב תודות לך, הוד מעלתך. אם ירצו האלים."

"העונג כולו שלי."

סוף התמליל