יהלום נוצץ

1

בלה, מותק,

לאלכס יש חבר שהוא עושה איתו עסקים. סינגל... חתיך... חכם... מליאן... והוא באמת רוצה לפגוש אותך. אני יודעת שאת לא מתה על פגישות עיוורות, אבל פגשתי אותו ואני חושבת שהוא יהיה מושלם בשבילך. אז מה את אומרת?

נשיקות, פיבי

נ.ב. – מה את עושה לכבוד יום הולדתך?

כמה זמן ייקח לה להקליד, "על גופתי המתה" "ומתחפרת מתחת לשמיכה"? בלה תהתה, קוראת מחדש את המייל שהגיע זה עתה לתיבת הדואר הנכנס שלה והציצה בשעונה.

היא ראתה שנותרו לה עוד עשר דקות עד שהלקוח של שעה שתיים יגיע, הסתובבה חזרה, הנידה בראשה במבוכה, ולחצה על כפתור "השב".

על איזו פלנטה פיבי נמצאת? לא מתה על פגישות עיוורות? זו הייתה לשון ההמעטה של המאה.

איך יכלה חברתה לשכוח את אינספור הלילות שבילו בניתוח כל הפגישות העיוורות הקטסטרופליות שבלה עברה במהלך חצי השנה האחרונה?

איך ייתכן שפיבי שכחה מהגבר שהמטיר עליה רוק בכל פעם שפתח את פיו? הגבר שבילה את כל הערב בדיבור אל מחשופה? או הגבר שאחרי שהתעקש שיתחלקו שווה בשווה בעלות המסעדה שאליה הזמין אותה, הוציא את המחשב הנייד שלו כדי לקבוע את גובה הטיפ?

ברור שפיבי הייתה כה מאושרת עם אלכס וכה שקועה בהכנות לחתונה שהזיכרון שלה ניזוק.

בלה התעלמה מדקירת הקנאה החדה שלה באשר לרומן הסוחף של חברתה ומצב האושר הנוכחי שלה והקדירה מצחה. היא תהיה הראשונה המוכנה להודות שהייתה להוטה להקים משפחה – בילוי ילדותך כשאת מזדנבת אחרי אם שהיה לה עבר נמרץ, בלתי יציב, ובשלב מסוים אפילו קרימינלי ביחד עם פחד נואש משגרה יכול לעשות את זה לאישה – אבל היא לא הייתה נואשת. או לפחות לא נואשת עד כדי כך.

ולמען האמת, היא חשבה בעוקצנות, אם החבר הזה של אלכס היה באמת חתיך, חכם ועשיר כפי שפיבי טענה, מדוע היה עדיין רווק? מה לא בסדר אתו?

ואשר לחגיגת יום ההולדת שלה, ובכן, מה יש כבר לחגוג?

פעם, כשהייתה בת עשרים וחמש, מישהו שאל אותה איפה חשבה שתהיה עוד עשר שנים. היא ענתה בשמחה ואמרה שחוץ מעסק של כמה מיליוני ליש"ט, יהיה לה הבעל, המשפחה והיציבות שתמיד נכספה אליהם. לא היה לה כל ספק שזה יקרה.

אבל האם זה קרה? לא. הנה היא, עומדת להפוך לבת שלושים וחמש ועדיין רווקה, בלי סימן לחבר באופק, שלא לדבר על נישואים וילדים. הדבר האחרון שרצתה היה לחגוג את כישלונה בתחום זה.

בלה כבשה את הדחף להשליך את עצמה על הרצפה וליילל. איפה השתבש הכול? היא הייתה מושכת בצורה סבירה. מעניינת. כיפית. ולא חסרת שכל. אז למה היא עדיין יושבת כאן ומתכסה באבק, על מדף מתרוקן והולך?

זה לא שהייתה בררנית במיוחד. היא לא דרשה מבעל ראש מלא שיער, או בטן קוביות. היא לא הייתה זקוקה לפיצוצים ולסקס מדהים. היא לא התעקשה על חופשות של חמישה כוכבים או על ארוחות במיטב המסעדות בעולם.

כל שרצתה מגבר היה רצון להתחייב. אליה. ובכן זה, והיכולת להחזיק את התפקודים הגופניים שלו פחות או יותר תחת שליטה, ואולי זה צמצם קצת את המבחר? אבל האם לרצות גבר הגון זה באמת לבקש יותר מדי?

בלה נאנחה, הניחה את מרפקיה על השולחן, סנטרה בין ידיה ושקלה מחדש את עמדתה.

אולי היא קפדנית מדי. כשאת מגיעה לאמצע שנות השלושים שלך, גברים פנויים לא ממש גדלו על עצים. אם רצית למצוא אחד מוטב לך לחטוף כל הזדמנות הנקרית בדרכך, ואחרי מבול אסונות הדייטים שלה, היא די הוציאה את עצמה מהמשחק.

הממ. אולי כדאי שתפסיק להיות כל כך ספקנית ותיתן צ'נס לחבר של אלכס. לא היו לה הרבה אפשרויות נוספות, ואיך דייט אחד יוכל להזיק?

בעצם, במקום לחרף את פיבי על כך שתכננה בשבילה פגישה עיוורת נוספת, היא אמורה להכיר תודה על כך שחברתה עדיין לא התייאשה ממנה. חיוביות היא הדבר, היא חשבה, הזדקפה והרימה את מצב הרוח שלה שהיה פחות או יותר בגובה הרצפה. כי מי יודע? אולי החבר של אלכס יתגלה בתור האחד.

היא שחררה את אצבעותיה, הקלידה "נשמע נהדר", ו"מנסה לשכוח ממנו" ולחצה על כפתור ה"שלח".

שבריר שנייה מאוחר יותר קול הזמזם הדהד בסדנה שלה.

אה.

בלה נטשה את שאר המיילים שלה וקפצה על רגליה. זו תהיה הפגישה של שעה שתיים. לקוח שציפה לתכשיטנית מנוסה ולהערכת ערכם של כמה תכשיטים, ולא לאישה מוכת יגון עם נטייה לרחמים עצמיים.

בלה הדביקה חיוך על שפתיה וזקפה לאחור את כתפיה, ואז הפליגה דרך הדלת לתוך חנותה. ועצרה בבת אחת. לבה הלם ונשימתה נעתקה.

וואו.

הגבר שעמד מצדה השני של דלת הכניסה והציץ פנימה, היה חתיך של ממש. הוא היה גבוה וכהה ורחב כתפיים. לבש מעיל ארוך וכחול כהה ומתחתיו סוודר תכלת, צעיף וג'ינס ושיזוף שאי אפשר היה לייחס אותו ללונדון באוקטובר.

בלה בלעה את רוקה. כשדיברו בטלפון, קולו עשה לה דברים מוזרים בבטן, אבל היא מעולם לא דמיינה שזה יתבטא גם במציאות. מניסיונה, דברים כאלו קרו לעתים רחוקות. אבל ויליאם קמרון היה מושך כפי שקולו הבטיח.

ובערך בגילה, היא חשבה, והתעודדה בצורה ניכרת, ומיד תהתה אוטומטית האם הוא רווק ופנוי לקשר.

הוא התיישר, חייך אליה קלות ועיניו פגשו בעיניה. פיה של בלה התייבש. חום מוזר העלה גלים קטנים בוורידיה. רגליה נחלשו. בטנה התהפכה והתמלאה התרגשות. כל גופה התחמם מבפנים ועצמותיה התחילו להתמוסס.

הוא הרים את גבותיו בשאלה, העניק לה חצי חיוך נוסף, כאילו ידע בדיוק מה עובר במוחה, ולחץ שוב על הזמזם.

הקול החזיר את בלה למציאות והיא קפצה. מצמצה. וגערה בעצמה.

יפה לך, בלה. זו הדרך לעשות עסקים. תשאירי את הלקוח לעמוד בחוץ, בעוד את בוהה בו פעורת פה. מקצועי מאוד.

היא הורתה לעצמה להתעשת וקיוותה נואשות שהוא לא קורא מחשבות, והלכה אל דלפק התצוגה הרחב שבפינת החנות.

וקלטה הצצה בעצמה במראה התלויה מעליו.

אוי, אלוהים שבשמים.

הוא לא יצטרך להיות קורא מחשבות על מנת לפענח מה שעבר בראשה. מספיק מבט אחד בפניה והוא יידע. הוא כנראה כבר ידע. כי לחייה היו סמוקות ועיניה התכהו. הנשימה שלה הייתה בלתי סדירה וחזה עלה וירד. תודה לאל, ההדפס שעל שמלתה הסתיר את שאר התגובות הגופניות שלה.

אלוהים, אולי זה מה שלא היה בסדר אתה, היא חשבה, ורכנה ללחוץ על הכפתור שמתחת לדלפק. אולי היא הייתה פשוט ברורה מדי. אולי היא שידרה תדרים של נואשות ותלותיות או משהו. היא כבשה צמרמורת כשהתיישרה. אלוהים, אם זה אכן כך, זה ממש מרגיז.

זה כנראה יהיה רעיון טוב להפסיק להסתכל על כל גבר שפגשה בתור שותף פוטנציאלי לחיים, היא אמרה לעצמה, לקחה נשימה עמוקה והדביקה חיוך על פניה כשהוא דחף את הדלת. במיוחד על לקוחות. ולא משנה כמה חתיכים.

קרירות, ריחוק ונימוס זה הדבר. המקצוענית המושלמת, בעצם. כמה קשה זה כבר אמור להיות?

בלה העמיקה את חיוכה והלכה קדימה. ואז נעצרה בבת אחת. החנות שלה לא הייתה קטנה בשום קנה מידה, אבל ברגע שהציב את כף רגלו בפנים נדמה היה לה שכל החמצן נשב החוצה. נשימתה נעתקה, לבה התהפך וכל הדם זרם דרומה, ולשנייה איומה אחת היא חשבה שהיא מתעלפת. היא נעלה ברכיים ונשמה ברעד, היא התייצבה ופשוט קיוותה שהצליחה להתאושש לפני שיספיק להבחין בכך.

בלי המחסום של הדלת המפריד ביניהם, כוח ההשפעה שלו היה באמת מפתיע. היא לא יכלה להחליט איזה מחושיה הוצף יותר: חוש הראייה שלה שהתעמת עם שיער קצר וחלק בצבע שחור, עיניים כחולות ועצמות לחיים שנראו כאילו פוסלו בשיש? או חוש הריח שלה שהותקף על ידי הקומבינציה המשכרת של עץ אלגום ותבלינים?

כשהחום הציף אותה, כל סנטימטר בגופה עקצץ מהצורך להשליך את עצמה עליו ולראות אם גופו היה רזה ושרירי כפי שנראה.

אלוהים אדירים. הגבר הזה היה לא רק חתיך אלא ממש מהפנט.

העיקר שתכננה להיות קרה, מרוחקת ונימוסית, חשבה בלה קצת בייאוש כשנלחמה לעמוד בפני השפעתו. היא הייתה חמה ומגורה והתחושות שלה היו לגמרי לא מנומסות.

הדלת נסגרה מאחוריו והמנעול הופעל אוטומטית. הוא נדרך. נרתע. והחוויר קמעה מתחת לשיזוף שלו. לשבריר שנייה היא תהתה מדוע, אבל אז הוא התחיל להעביר את מבטו עליה לאט, ירד מפניה אל שדיה, מותניה ולמטה מהם, וכל הסקרנות שלה התפוגגה. גופה פעם במודעות עצמית ושפתיו התעקלו בחיוך קלוש, ומשכו את תשומת לבה אל פיו, וכל שיכלה לחשוב היה לדמיין את תחושת פיו על פיה. היא רצתה את שפתיו על שפתיה. חמות, רטובות ותובעניות.

פרץ התשוקה הפתאומי כמעט הפיל אותה מעל רגליה וגרם לה להתעשת. בלה מצמצה פעמיים ונלחמה על שליטה. היא באמת חייבת לעצור את זה. כן, היא לא תתנגד למערכת יחסים, וכן, היא החליטה שעליה לחטוף כל הזדמנות שנקרתה בדרכה, אבל היא בהחלט לא התכוונה לשכב עם לקוח על רצפת החנות.

היא הזכירה לעצמה באיחור שהיא לא בת טיפש עשרה, כחכחה בגרונה והרימה את סנטרה. "אחר צהרים טובים," היא אמרה והושיטה את ידה. "בלה סקוט."

"ויל קמרון," הוא אמר, עטף את אצבעותיה באצבעותיו ולחץ את ידה לחיצה תקיפה לפני ששחרר אותה.

עוד שניים מחושיה הצטרפו לחגיגה. הקול העמוק והעצל שלו התגרה באוזניה, וכל גופה עקצץ מזעזועי המשנה של הנגיעה בידו.

החוש היחיד שנותר לא מושפע היה חוש הטעם, ואת זה אפשר לתקן בקלות. כל שתצטרך לעשות יהיה לצעוד צעד מהיר לכיוונו, להתרומם ולהצמיד נשיקה אל פיו. לכרוך את זרועותיה סביב צווארו, להחליק את לשונה בין שפתיו והיא תוכל לגלות בדיוק מה היה טעמו וכמה חם, קשה ותובעני הוא.

אויש, זה איום, היא חשבה בהיסטריה ונלחמה באינסטינקט להתעלף. זה פשוט לא בסדר. בלה נשמה נשימה עמוקה ומייצבת ונלחמה על שליטה עצמית.

"בבקשה," היא השתלטה על עצמה לבסוף ונופפה בידה לכיוון הכיסא שמצדו השני של הדלפק, "שב."

ויל קיפל את גופו הארוך לתוך הכיסא ונשען לאחור, לוקח יותר מדי מקום ובאורח מטריד גם יותר מדי אוויר. "תודה שהסכמת לראות אותי בהתראה כה קצרה."

"אין בעיות."

מכיוון שהנשימה הפכה, כנראה, לבעיה היא הצטערה שלא אמרה בזמנו שהיא עסוקה מדי. מה שהיה נכון. מאז שאחת המחרוזות שלה כיכבה על מסלול הדוגמנות בשנה שעברה, הייתה לבלה יותר עבודה מכפי שיכלה להספיק לבצע. אבל הטונים המהפנטים של קולו של ויל בטלפון העירו אצלה תשוקה סודית לגלות אם גם השאר אצלו יתגלה כמפתה כל כך.

"הזכרת שיש לך תכשיטים הזקוקים להערכה?" היא אמרה, מאחר שהיה מאוחר מדי להתחרט על הסכמתה ומוטב להתמודד.

"נכון."

"לצורכי ביטוח?"

"אישור צוואה."

"אה," היא מלמלה. "מצטערת."

הוא משך בכתפיו ופיו התעקם למה שהניחה שהיא אמור לדמות לחיוך. "רק עוד משהו רשמי נוסף שחייבים להשלים."

הממ. היא לא התכוונה לכך, אבל מערכת היחסים שלו עם הנפטר לא הייתה מעניינה. או, ליתר דיוק, לא הייתה אמורה לעניין אותה כמו מה שהביא לצורך הערכה. אומנם היא בנתה לעצמה קריירה בעיצוב תכשיטים, אבל האהבה הראשונה שלה תישאר תמיד גמולוגיה (תורת אבני החן, המתרגמת).

פיה התמלא בריר בהמשך לציפייה סקרנית. "אני יכולה לראות?"

הוא שלח את ידו לכיסו, שלף משהו ממעמקיו ואז רכן קדימה והגיש לה אותו.

היא הורידה את מבטה ונשימתה נעתקה.

אלוהים אדירים.

היא לכדה את שפתה בין שיניה, ולקחה מידו את הטבעת, כה מסנוורת על ידי יופייה עד שבקושי הבחינה בעקצוצים שעברו באצבעותיה כשהתחככו בשלו.

מרותקת לגמרי, היא הפכה את הטבעת מצד לצד, והחניקה אנחת כיסופים. היא מעולם לא ראתה משהו כה מרשים. היהלום היחיד בחיתוך הברקת שובץ בטבעת פלטינה והתנוצץ באור השמש הסתווית ששטף את החדר. האבן חייבת להיות בת לפחות שלושה קרט. וללא פגם, לפי הסימטריה המושלמת של רסיסי האור שהבזיקו על פני השולחן.

"אז מה את חושבת?"

כן, היא חשבה. אוה, כן. אם – לא, כשהיא – תתארס היא תרצה משהו כזה.

"זה יפהפה," היא מלמלה, לא מסוגלת למחוק את הטון הנכסף שלה.

"לא אכפת לי איך זה נראה," ויל אמר. "אני מתעניין רק בערכה."

בלה העבירה את עיניה אליו ובועת החלום בהקיץ שלה התבקעה. מה? איך יכול מישהו עם מינימום רגש להישאר אדיש למשהו כל כך יפה?

היא נעלה את לסתה חזק במקום לתת לה לצנוח כפי שאיימה לעשות, והחזירה את עצמה למציאות. היחס שלו אל הטבעת לא היה מעניינה, ולא משנה כמה הצטערה עליו.

לא. הוא היה כאן פשוט כדי לקבל הערכה מקצועית, לא הרצאה על גמולוגיה. והמתח ששידר עכשיו העיד שלא ישמח להטפה על העליונות של ערך סנטימנטלי על פני ערך חומרי.

אולי לא הייתה לו כל יכולת רגשית, היא החליטה, הרימה את הזכוכית המגדלת שלה (מהסוג המשמש שענים וצורפים, המתרגמת) והצמידה אותה לעינה. אולי הוא שנא את הטבעת. משהו בתנוחה של לסתו העיד שהוא לא טיפוס סנטימנטלי. בעצם הוא נראה כמו הטיפוס הציני והמשועמם. ואם זה המצב, הוא בהחלט לא הטיפוס שלה ולא משנה כמה הוא חתיך.

היא העבירה את תשומת לבה אל הטבעת. הפכה אותה באצבעותיה. בחנה אותה. הטתה אותה. החזיקה אותה קרוב יותר. הרגישה דקירת מבוכה ונעצרה. הממ. זה היה מוזר.

אולי משהו לא היה בסדר בזכוכית המגדלת שלה. או בראייה שלה. או אולי בגלל שמבטו של ויל נצמד אל אצבעותיה היא הרגישה מגושמת וחסרת תקנה, נדמה היה לה שהיא מבולבלת.

"משהו לא בסדר?"

מאוד. בכמה מובנים. היא הורידה את הזכוכית המגדלת וקיוותה שפניה לא מסגירים את חששותיה. "אכפת לך אם אעשה בדיקה נוספת?"

"תרגישי חופשי."

בלה חיטטה במגירה אחרי אבן הבוחן שלה ושפשפה את הטבעת בעדינות כנגדה. ואז הוסיפה טיפת נוזל והתבוננה בתוצאות. ובכן, היא מניחה שהיא יכולה להכיר תודה על כך. "האם הבאת עוד משהו לבדיקה?"

הוא הנהן, חפר בכיסי מעילו ושפך את התוכן על השולחן. כשעשה זאת, שרווליו התרוממו קמעה ומבטה של בלה ירד אינסטינקטיבית אל פרקי ידיו. פיה התייבש. שזופים, חזקים עם תפזורת של שערות דקות וכהות, והם גרמו לה להזיל ריר. עד עכשיו היא לא באמת חשבה שפרקי ידיו של גבר ראויים לתשומת לב מיוחדת. עכשיו הם הגיעו לחמישייה העליונה. או לפחות אלו של ויל.

לא מסוגלת להתאפק, היא הניחה למבטה להחליק אל ידיו ומיד הותקפה בחזון הידיים הללו עליה, מסיירות, משתהות ומחפשות. המראה היה כה חי, כה אמיתי, שחום גופה עלה ולבה הלם במהירות.

אוה, זה באמת חייב לעצור. היא מעולם לא הייתה כה מוסחת דעת. בהחלט לא כשיש תכשיטים בתמונה. וכרגע, אחרי התגלית שעשתה זה עתה, היא באמת לא יכולה להרשות לעצמה הסחות דעת.

בלה גייסה את כל יכולת הריכוז שלה, בלעה את רוקה והפנתה את תשומת לבה לערמת התכשיטים שעל השולחן.

אלוהים, הם היו מעולים. ואם היו אמיתיים, היו שווים הון.

"אני יכולה?" היא שאלה ונעצה בו מבט מהר.

"בוודאי."

היא הרימה סיכת ספיר ויהלום בסגנון אר-דקו ונשימתה נעתקה. היא הניחה אותה שוב על השולחן והניחה למחרוזת של זהב וברקת להחליק בין אצבעותיה. היא הרגישה כמו ילדה בחנות ממתקים, והרגישה את לבה פועם בציפייה. היא מעולם לא ראתה תכשיטים כאלו. וכנראה לעולם לא תראה שוב. אם יש עוד יצירות כאלו כנראה שלוויל יש אוסף מדהים.

כמובן, בהנחה שהחשדות שלה לא יהיו נכונים.

כשההתרגשות שלה הפכה לפחד, בלה מצאה זכוכית מגדלת חדשה יותר במגירה וניגשה לבחון את השאר.

פריט אחרי פריט, היא ביצעה את אותן בדיקות. לקחה את הזמן כשסרקה כל פריט. אמרה לעצמה שהיא רוצה להיות בטוחה, שהיא לא סתם דחיינית.

אבל היא הייתה. רק קצת. כי עם כל רגע חולף, לבה שקע קצת יותר.

כשהניחה את התכשיט האחרון מידה, בלה כבשה אנחה. היא לא ידעה בשביל מי התאכזבה יותר – עבורה היות שהאשליות שלה התנפצו, או בגלל ויל, שהתעניין רק בערך של האובייקטים ודי סביר שזה יהרוס אותו.

"ובכן?" הוא אמר, מרים גבה.

"אני חוששת שאני לא יכולה לתת להם ערך," היא אמרה בזהירות. לפחות לא סוג הערך שרצה.

"למה לא?"

בשום אופן היא לא יכולה לעקוף את זה. בשום אופן לא תוכל לרכך את המכה. היא יכלה רק לקוות שהוא לא היה סוג האדם שמאשים את הש"ג.

היא גרמה לעצמה להסתכל לו ישר בעיניים, לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "בגלל שהם סינתטיים."