פרפר בשעון החול

“בבית הספר למדת איך פותרים תרגילים במתמטיקה, אבל אם תבקשי מפרפר לפתור תרגיל באלגברה הוא לא יצליח. לא משנה כמה פעמים תסבירי לו איך לפתור, הוא לא יבין זאת מפני שזה הרבה מעבר ליכולותיו השכליות. העובדה שאת יכולה לפתור את התרגיל תראה בעיניו ככוח על טבעי שאי אפשר להסבירו,” כך אמר מרקוס, ידידי המקסיקני, לפני כעשרים שנים, כשניסה להסביר לי את השקפת עולמו של אגנוסטיקן. אמנם, לא תפיסת האלוהות היא זו שאז עוררה בי שאלות, שכן המשפט הזה חילחל למחשבותיי ומהדהד בראשי במשך שנים בלי סיבה ברורה, אולם רק בחודשים האחרונים התחלתי להבין את חולשתו של האדם ואת חוסר יכולתו להבין את הכוחות העצומים של היקום.

***

בתי היקרה,

בפעם הראשונה והאחרונה שנפגשנו הייתה ביום שבו חייך התחילו וחיי הסתיימו. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להביט בעינייך הנוצצות, לחבק את גופך הרך בכוחותיי האחרונים כשיצאת לאוויר העולם. המחשבה שלא אעמוד מולך כשתחייכי את חיוכך הראשון, שלא אושיט לך יד כשתנסי לצעוד את צעדך הראשון, שלא אשמע את קולך קורא לראשונה ‘אימא’, שלא אלווה אותך ביום הראשון לבית הספר ושלא אנחם אותך כשתתאכזבי ותהיי עצובה בשל אהבה ראשונה, זו מחשבה היוצרת תחושות שקשה לתרגם אותן למילים. אילו יכולנו להבין את החוקים שעל פיהם פועלים הכוחות האיתנים שלוקחים מאתנו את היקר לנו מכול היינו מאבדים את התמימות המועטה שעוד נותרה לנו.

בשבועות האחרונים לפני שנולדת לא יכולתי להירדם במשך לילות שלמים. לבי פעם בקצב לא סדיר ומוחי ניסה לגבש דעה נחרצת, אך בכל פעם שהרגשתי שהתקרבתי לתשובה חד משמעית, שוב התחבטתי בשאלה האם זה נכון לאפשר לך לחיות כשאת רחוקה מפעימות הלב שהכרת כל כך מקרוב, מנותקת מקצב הנשימות שאליהן התרגלת? האם זה נכון לדון אותך לחיים בלי אם, כפי שאני חייתי, וכל זה שעות ספורות לאחר שנשמת את נשימתך הראשונה? השאלה הזו היא כמו כוח חיצוני הכופה את עצמו עליי, משתלט על מחשבותיי, תחושותיי ורצונותיי. ההרגשה שנהפכתי לעבד לכל השאלות שעלו בתקופה האחרונה אינה מניחה לי. גם כעת, לאחר לידתך, כשהמציאות נקשה על החלון ופתחה אותו לרווחה בלי לחכות לתגובה, איני מסוגלת לגבש תשובה ברורה וחד משמעית האם החלטתי החלטה מוסרית. לעולם כללים משלו, ברגעים מסוימים הוא המקום הנהדר ביותר לחיות בו, וברגעים אחרים, שביניהם מפריד חוט דק וקצר, הוא מקום שיכול להיות אכזר וכואב, ודווקא ברגעים האלה אנו זקוקים לאדם הקרוב לנו ביותר כדי לשרוד הפכפכות טבעית זו. אני מקווה ומייחלת שברגעים קשים כאלה לא תרגישי בודדה, כפי שכעת אני מרגישה, ושתזכרי תמיד שאימא מעולם לא נטשה אותך אף שעל פניו זוהי עזיבה מבחירה.