המדריך היהודי 6: חג השבועות – חלק א’

"קָרְבָּן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם" וְהַבִּכּוּרִים

מַתָּן תּוֹרָה וּבִכּוּרִים

לחג השבועות משמעות דתית כפולה. הראשונה היא "מַתָּן הַתּוֹרָה" לבני ישראל בהר סיני ולזכר מעמד זה נוהגים ללמוד בליל החג את "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת". השניה, בחג שבועות התחילו בהבאת "בִּיכּוּרִים" התבואה הראשונה שצמחה לבית מקדש בירושלים, והקריבו קרבן מיוחד הנקרא "שְׁתֵּי הַלֶּחֶם". התחליף המודרני למצוות הבאת הביכורים הקדומה הם "סַלֵּי הַבִּיכּוּרִים" החביבים בעיקר על ילדי הגן. מנהג עתיק יומין זה מדגיש את ההיבט החקלאי העומד במרכזו של חג השבועות.

מַהוּ קָרְבָּן "שְׁתֵּי הַלֶּחֶם"?

בבית המקדש הוקרבו גם "קָרְבָּנוֹת לֶחֶם" שעל רובם חל איסור "אָפִיָּית חָמֵץ". לעומתם, קרבן "שְׁתֵּי הַלֶּחֶם" מיוחד בזה שהוא נאפה דווקא "חָמֵץ", והוקרב מיבול "הַחִיטָּה הַחֲדָשָׁה" שזה עתה צמחה בשדות. קורבנות לחם אלו מנוגדים לכאורה זה לזה, אך מדגישים את הקשר ההדוק בין פסח לשבועות.

שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים?

צמד חגים אלו קשורים זה בזה באופן הפוך גם במרכיבים של "קָרְבָּן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם". בפסח הביאו לבית המקדש "קָרְבָּן שְׂעוֹרִים" בשבועות הביאו "קָרְבָּן חִטִּים" שהוא משובח יותר. בחג הפסח חל איסור מוחלט על "אֲכִילַת חָמֵץ" ובחג השבועות הביאו דווקא את "הֶחָמֵץ" כקרבן. חג השבועות מסמל במסורת את שיא התהליך שהתחיל בחג הפסח ולכן הביאו "קָרְבָּן חִטִּים" משובח יותר, "הֶחָמֵץ" שהיה אסור בחג הפסח מותר באכילה בחג השבועות ואפילו ראוי להעלתו כקרבן.

הַסֵּדֶר הַנָּכוֹן

הכלל היהודי הידוע: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" מבטא את הקשר המיוחד בין חגים אלו. בחג הפסח עלינו להתרחק מהחמץ (הרע) ולימוד התורה שקיבלנו בחג השבועות מאפשר לנו לעשות טוב. "חָמֵץ" מסמל את "הַיֵּצֶר הָרַע" והתורה מסמלת את "הַיֵּצֶר הַטּוֹב", כך כתב הָאַדְמוֹ"ר מִרָחְלִין על הבחירה בין השניים:

"אוֹ שֶׁאַתָּה הַשָּׁלִיחַ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָם, אוֹ שֶׁאַתָּה שָׁלִיחַ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע — תִּבְחַר!".

חַג חַקְלָאִי קָצַר

חג השבועות הנו היחידי שאין בו ימי "חוֹל הַמּוֹעֵד". חג השבועות חל בעיצומה של תקופת קציר התבואה ועיבודה ועומס רב מוטל על החקלאים, לכן קבעה התורה כי שבועות יהיה בן יום אחד בלבד. כדי להקל על "עוֹלֵי הָרֶגֶל" הותר להביא קרבנות לבית המקדש במשך שישה ימים נוספים לאחר חג השבועות.

זְמַן מַתָּן תּוֹרָה?

חג השבועות נקרא בתפילות "זְמַן מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ" אך הזמן המדויק אינו פשוט לחישוב. חז"ל נחלקו בדעתם האם החג חל ביום ה־50 מתחילת "סְפִירַת הָעוֹמֶר" או ביום ה־51 ולא נעמיק בכך. בעבר קבעו את תחילת החודש על פי "רְאִיַּת הַלְּבָנָה" ולכאורה יכול היה החג לחול באחד מהימים: ה', ו', ז' בְּסִיוָן. כיום יש לנו לוח שנה קבוע והחג חל תמיד בְּיוֹם ו' בְּסִיוָן. לדברי חז"ל, זמן מתן התורה בשבועות מותנה בהשלמת יציאת מצרים בפסח, ולכן לא נקבע לחג תאריך עצמאי בתורה.

קְדוּשַּׁת הַיּוֹם

חג השבועות הוא "יוֹם טוֹב" ואין לעשות בו כל מלאכה, למעט מספר מלאכות הקשורות בהכנת אוכל ובהעברת אש, כמפורט בהרחבה קודם לכן.

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ". ("בְּרֵאשִׁית", ג')