ותמאן ושתי

 1 החודש השביעי הוא חודש תשרי, השנה השנייה למלכות המלך אחשוורוש

משחר ילדותה היו חייה של ושתי זרים ומוזרים והתנהלו במישורים שונים. במבט ממעוף הציפור נראו כמו חייהן של בנות הכפר האחרות. אך מה שנראה מלמעלה היה רק מעט מזעיר ממה שאירע מתחת, בהיחבא, שרק רמזים על קיומו בצבצו על פני השטח.

כפר הולדתה של ושתי שכן בבקעה מוקפת הרים, הרי הזַגרוֹס שפסגותיהם מושלגות. בבקעה הייתה האדמה רכה, אך פה ושם בצבצו מתוכה סלעים חדים, כאותם רמזים שצצו בחייה, שלא עלה בידה לפענחם.

אנשי הכפר עבדו למחייתם בשדות ובכרמים, ורבים מהם, וביניהם גם בני נעורים, היו קשי יום. פניהם וגופם היו מחוספסים, ידיהם מיובלות וכפות רגליהם היחפות בקיץ — קשות כעורה של עז. גם משפחתה של ושתי לא הייתה אמידה, אך אמהּ עמדה על כך שוושתי לא תעבוד בשדות. לכן היו כפות רגליה רכות, וחודי הסלעים שהזדקרו מן האדמה חתכו בהן עד כאב. עקב רגישותה, נאלצה אמה לקנות לה נעליים גם לקיץ, שלא כנהוג בכפר. פעם, בעודה ילדה, התבוננה דודתה, אחות־אמה שישבה בבית משפחתה, בכפות רגליה ואמרה, "אין זה פלא שהן רגישות כל־כך. הלוא..."

האם שלחה באחותה מבט זעף. "היא דומה לי," קטעה את דבריה בנחישות. "כשהייתי בגילה היו גם לי כפות רגליים רגישות כשלה."

האחות מיהרה להסכים איתה. "הוא הדבר שהתכוונתי לומר. וכי מה חשבת?" אמרה ושלחה באם מבט זועם משלה.

האם לחצה את יד אחותה. "סלחי לי," התנצלה.

אביה של ושתי, שהזמן, השמש והרוח חרצו חריצים עמוקים בפניו, ישב שם גם הוא, אך לא שם לבו למתרחש בין שתי האחיות. "היא גם דומה לך ביופייה," אמר לאשתו בחיבה, ובזאת שיבח גם את יפי האם שכבר החל לנבול, וגם את יפי הבת, שרק החל לנבוט.

אך מה שנחקק בזיכרונה של ושתי לא היו דברי האב, אלא המבטים הכעוסים ששלחו אמה ודודתה זו בזו, שלא ידעה מה פשרם ולא העזה לשאול.

אמה ואביה של ושתי לא היו עניים מרודים. המשפחה הייתה בעלת חלקת שדה קטנה. האב עיבד אותה בעזרת שלושת אחיה הצעירים של ושתי וגידל בה שעורה, והיא סיפקה את מקור המחיה למשפחה.

האם בילתה את רוב זמנה בבקתה שאישהּ בנה, מלבנים משולבות במוטות עץ וקירותיה משוחים בחֵמר בצבע האדמה. בהבדל מבקתותיהם של האביונים שהיה בהן רק חדר אחד, היו בבקתה זו שלושה חדרים קטנים לשינה, ועוד חדר בקדמת הבית, שבו הייתה המשפחה יושבת יחדיו. בחדר זה טוותה האם צמר לחוטים וארגה את החוטים לבדים שמהם תפרה בגדים למשפחה. שם גם בישלה את האוכל לבני המשפחה, ובהם הבנים, שאף שאכלו בשפע היו כמזי רעב ודרשו עוד למען גופם ההולך וגדל. כשהתפנתה מכל אלה עסקה האם בניקוי הבקתה, כפי שעשו נשים רבות בכפר, וושתי עזרה לידה במלאכות הבית למיניהן, כמיטב יכולתה.

מאז זכרה את עצמה, שמעה ושתי מפי הסובבים אותה כי היא בעלת יופי זוהר. שערה הזהוב ירד שופע על כתפיה גלים־גלים; עיניה הגדולות נצצו בצבע הטורקיז שהירוק עולה בהן על הכחול; ריסיה הכהים הארוכים בלטו על פניה הבהירות כחלב, שהקור שבחוץ והחום שבבית גם יחד, העלו עליהן צבע ורדרד. אפה וצווארה — שניהם היו דקים וישרים.

עשירי פרס נהגו ללבוש מלבושים מבדים עדינים, בצבעים ססגוניים, וככל שעושרם היה גדול יותר, היו הבדים שלבשו עדינים יותר ומלטפי־עור יותר. ידם של בני הכפר לא השיגה לקנות בדים כאלה, והם נאלצו להסתפק בבגדים שצבעם חום, אפור ולבן, כצבע הצמר הגס שממנו נארגו. בלובשן שמלות כאלה, היה גופן של הנשים חבוי וצורתו לא נודעה ברבים. גם בזאת הייתה ושתי יוצאת דופן. מותניה הצרים ושדיה ההולכים וגדלים התקמרו בחן אף מתחת לשמלותיה העבות.

עוד בהיות ושתי רכה בשנים, הצהירה אמהּ בפני בני משפחתה כי בני הכפר פשוטי העם, ישרי לב הם אך ראשם חלול וחייהם דלים, וכי בשל יופייה ומראהּ הענוג, נועדה ושתי לגורל טוב יותר מאשר להינשא לאחד מהם. אביה של ושתי שם את אצבעו על פיה של אשתו, להסותה, ולחש שאם תדבר בקול רם, עלולות הרוחות הרעות, שלוחות אַנְגרָה מַניוּ, מחולל הרוע, לשמוע את האם ולהתנכל לבת. האם הנמיכה את קולה, אך דבר לא יכול לעצור אותה מללחוש שאם תינשא ושתי לאחד מבני הכפר, יהיה עליה לעמול קשות כל ימי חייה, והיא ראויה לבעל אמיד שעמו תחיה חיי נוחות ורווחה.

למען מטרה זו ביקשה האם מאחותה, שפעם הייתה משרתת בבית אצילים, לעקור מנפשה של ושתי את ההליכות הקלוקלות והלשון העילגת של אנשי הכפר, וללמד אותה את נוהגי הנימוסים והדיבור המהוקצע ואף את הרכיבה על סוסים, כנהוג בין שועי הארץ. והדודה אכן בילתה שעות רבות בבית הוריה של ושתי ולימדה אותה את כל אשר ידעה על מנהגיהם, ואישהּ שהיה פעם רכּב באותו בית אצילים, לימד אותה לרכוב על הסוס שהיה ברשותו.

ושתי למדה הכול בחפץ לב ובכישרון. אך מה שלמדה גבה ממנה מחיר כבד.

בצלע ההר הגובל בכפר היה מעיין שמימיו מפכים ומדלגים אל ברֵכה קטנה שלפניו. מברכה זו נהגו בנות הכפר לשאוב מים בעבור משפחותיהן. שם נוצרו יחסי ידידות ועוינות, שנמשכו לאורך השנים. לשם באה גם ושתי לשאוב מים למשפחתה.

בתחילה ביקשה להתיידד עם הבנות האחרות. אך הן, בשמען את ההיגוי הרהוט שלה השונה כל־כך משלהן, ואת הגיגיה שגם להם לא היה אח ורע ביניהן, חשבו שהיא מתנשאת עליהן, והתחמקו מלהשיח עמה. בד בבד שמעו את אמותיהן מתלחשות עליה מאחורי ידיים המכסות את פיהן. ואף אם לא הבינו את דברי הרכיל הנלחשים מפה לאוזן, ראו בהם סיבה נוספת להתרחק מעליה.

ושתי הרגישה כי איננה רצויה בין בנות הכפר, והחלה להדיר את רגליה מן המקום בזמן שהאחרות באו לשאוב מים, ובאה כשהן לא היו שם. היא אהבה את כפרה על נופיו המוריקים, וקול נגינת החלילים שעלה בערבים מן הבתים השכנים הרנין את לבה. אבל מאז דחו אותה הבנות האחרות מעל פניהן, לא הרגישה עוד כי יש לה חלק בו.

כדי לפצות את ושתי על היותה יושבת בדד, העתירו עליה אמה ודודתה ואביה אהבה, חיבוקים ונשיקות, והיא מצאה חפץ בהם ובחיבת אחיה הקטנים והשיבה אהבה אל חיקם. אמה לחשה על אוזנה שוב ושוב כי הטוב בחייה עודנו לפניה. יבוא יום, הבטיחה לה, והבנות שנידו אותה יקנאו בה ויתחרטו על כך מרה. עם הזמן החלה ושתי להאמין בדברי הניחומים של בני משפחתה, ובתוך כך גם בהיותה אחת ויחידה ומיוחדת במינה.

היה דבר נוסף שהעמיד חיץ בין ושתי לבין אנשי הכפר. בחורים רבים התפעלו מיופייה ומגופה החטוב, והיו ביניהם מי שניסו למשוך אותה לפינות אפלות ולמעשים חשוכים. אמה השביעה אותה להיזהר מפניהם, כמו מפני הזאבים שנראו מפעם לפעם משוטטים מסביב לכפר. גם ושתי עצמה לא מצאה חפץ בהם, ולא נענתה לאיש מהם.

אך מה שהטריד אותה הוא כי תכופות היו מבטי ההתפעלות שלהם חטופים וכמו בלולים בבוז, וכשהשגיחה בהם היו הגברים ממהרים להסיט את עיניהם ממנה. היו גם חיוכי לעג שחמקו לפני שהבשילו. ההתפעלות והלעג לא התיישבו זה עם זה והיא לא הבינה למה נכרכו זה בזה.

היה ברור לה שהולכי רכיל בכפר מדברים בה סרה, אבל על מה יכולים הם לדבר לא ידעה. היא בושה להשיח על כך עם אביה, והשאלות ששאלה את אמה נענו בהשפלת מבט. כל אלה רמזו לה שמה שמפריד בינה לבין אנשי הכפר הוא תעלומה, ואיש איננו מוכן לגלות לה את פשרה.

ושתי הייתה סקרנית לדעת על חייהם ועל הליכות ביתם של האצילים שעליהם סיפרה לה דודתה, ועל העיר שבה גרו. היא הפליאה את דודתה ואת אמה ואביה בשאלות הנבונות ששאלה עליהם, והדודה סיפרה לה עליהם בהרחבה. כך נפקחו עיני הנערה לעולם הגדול, וכפרה נראה לה עתה רק כנקודה זעירה וקלת ערך בתוכו.

בהיותה לבדה, נדדו מחשבותיה של ושתי למרחקים, לבית שאותו תיארה דודתה ולאחרים כמוהו, ולעיר הגדולה שבה שכנו. דמיונה הציג לפניה מחזות של חיי פאר והדר, ואט־אט נבט בה הרעיון שגם היא ראויה לחיים שכאלה.

מחשבות אלה המריצו אותה לנסות ולהיחלץ מחייה, שחרף חום האהבה של משפחתה היו אפורים, חיים שאף חיוך מלבב של בנות גילה לא האיר את בדידותם, ואף גל רוגש של אהבת נעורים לא פיצה על שיממונם. כך החלה לחפש אופק חדש לחייה.

אף כי רבים מבחורי הכפר העריצו את ושתי, היו שלושה בלבד אשר ביקשו לקחת אותה לאישה, וכנהוג באו לבקר בבקתת משפחתה עם הוריהם. מביניהם היה אחד שנראה בעיני אביה של ושתי כראוי לה בשכלו וברכוש משפחתו. לו היה הדבר תלוי בו, היה האב מעניק את ברכתו לבחור שייקח את ושתי לאישה, בו־במקום. אך המיאוס שראה בעיני אשתו הרתיע אותו, והוא השהה את תשובתו.

בערב, בהיותם לבדם בחדר משכבם, שאל האב את האם, "מה דופי מצאת בבחור הזה כחתן בעבורנו?"

"לא מצאתי בו דופי," השיבה האם, "אבל ושתי כמוה כפרח גינה שרק זה מקרוב החל לפתוח את עלי הכותרת שלו, וכבר נראה לעין כי היא יפה ועדינה מדי לגברים מיובלי הכפיים פה. והלוא הוא איננו אלא אחד מהם."

האב שלח מבט סתר נוגה בידיו שלו, המחוספסות והמיובלות גם הן מרוב עבודה. "היא טובת מראה מאוד," הודה, וכדרכו בדברו על יופייה של ושתי, היה קולו נמוך פן יגיע לאוזני הרוחות הרעות והם יפגעו בה. "וגם בשל כך חשוב שתינשא לאיש בקרוב, בטרם יפתה אותה אחד מאלה הסובבים סביבה כזבובים בקיץ, והיא תהרה."

"אל דאגה. הזהרתי אותה ואני שומרת עליה בשבע עיניים."

"בכל זאת, אם לא תינשא לאיש מבני הכפר, למי תינשא?"

האם הרימה את ידיה, שגם בעורן ניכרו עקבות עבודתה היא, שילבה את אצבעותיה והידקה אותן עד שהלבינו. "אם תינשא לאיש הזה או לאחד מבני הכפר האחרים, יהיה עליה לעמול קשות מבוקר עד ערב וגם לגדל את הילדים," טענה בלהט. "אינני רוצה שזה יהיה הגורל שייפול בחלקה."

שוב עלה בעיני האב מבט נוגה, וכולו התכווץ מפאת ההאשמה הטמונה בדברי אשתו, על כי לא עלה בידו להעניק לה חיים נוחים יותר.

"אל יצר לך, בעלי האהוב. תמיד הייתי, ועודני, מאושרת איתך," אמרה האם בתוקף, והבעה של נחת עלתה על פניו. "אך באשר לוושתי, לא! בעבורה רקמתי תוכנית אחרת." ולמרות הפצרות בעלה סירבה לגלות לו מה היא תוכנית זו.

ושתי, שלבושתה הטתה אוזן לשיח בין הוריה מאחורי הדלת הסגורה, תמהה — למה ולמי נועדה?

בכפר התגורר רק איש אחד מבני האצולה ושמו כַּרְשְׁנָא. הוא היה בעל קרקעות עשיר, ונודע בכינויו, הגביר. ושתי לא ראתה אותו מעולם, אבל ידעה שהוא זקן מכדי שתהיה לאשתו, ומה גם שהוא כבר בעל לאישה ואב לשלושה בנים. והבנים עצמם, שלושתם צעירים ממנה בשנים, ואף אחד מהם איננו מתאים להיות לה לבעל. היא והוריה לא הכירו אנשים מכפרים אחרים. אם כן, למי תינשא?

הוריה של ושתי ידעו אך מעט על המתרחש מחוץ לכפרם. אף על פי כן, כמו כל אנשי הכפר, הייתה גם תשומת־לבם נתונה למלכם — מלך פרס ומדי — ולמתחולל בארמונו. אנשים ששבו ממסעותיהם לשושן הבירה, כמו גם עוברי אורח שנטו ללון בכפר, הביאו עמם סיפורים שהלהיבו את תושבי הכפר. מפיהם נודע כי לפני כשנה, עם מות המלך הקודם, עלה על כיסא המלוכה האדירה מלך חדש, הוא אחשוורוש. נודע כי הנו בן עשרים ושלוש שנים בלבד, וגם יפה תואר. מיד עם הכתרתו יצא המלך הצעיר למסע, לדיכוי מרד שפרץ באחת ממדינותיו הרחוקות, מצרים. הוא השיב את המדינה הסוררת אל חיק ממלכתו, ולאחרונה שב ממסעו כמנצח.

כן סיפרו הנוסעים כי על אף שיש לו כבר נשים רבות, בהיותו עסוק בדיכוי המרד, טרם הספיק לבחור לו את זו שתהיה המלכה שלצדו. היה ידוע שעל פי המנהג, המלך בוחר לו את המלכה מקרב בנות האצילים שהם גם שבעת השרים המקורבים אליו ביותר. אלה מביניהם שהיו אבות לבנות כבר הציגו לפניו את בנותיהם. הוא לקח כמה מהן לנשים, אבל לא מינה אף אחת מהן למלכה. אשר על כן, הארמון כולו רועש וגועש מרוב תככים ומזימות, שמועות ובדלי שמועות על דבר הנערה שתהיה למלכה. וזו שתיבחר, תעלה גם את קרנה של משפחתה בממלכה.

כאשר שמעה אמה של ושתי על כל אלה, נראה בעליל כי נדלק בראשה אור חדש. זעיר פה זעיר שם החלה לגלות רמזים על מחשבותיה הכמוסות. ושתי נוכחה כי אמה הגתה רעיון שלא ייאמן, לפלס לבתה מסילה אל המלך ואל המלוכה. היא ידעה כי זה שנים תכננה אמה להשיא אותה לאיש בעל מעמד רם, אבל לא עלה על דעתה שתגביה את עיניה עד למרום שבתו של המלך בכבודו ובעצמו.

ושתי עצמה סברה שאין תוחלת רבה לתוכנית, שכן יש לבטח אלפי נערות יפות הנושאות את נפשן אל המלוכה. בכל זאת, נפשה לא נקעה לחלוטין מן הרעיון, כי היא ידעה שבאומץ לבה, בעיקשותה ובעורמתה כי רבה, אמה תפסע באורחות עקלקלות ועלומות שאף אחד אחר עוד לא פסע בהן כדי להשיג את מבוקשה, אורחות שבאותה עת עוד לא הצליחה ושתי להתחקות אחריהן.