חשופים בצריח

פרק ראשון

רותם חדש

בצהרי שבת, 13 במאי 1967, החנה אילן יקואל, בן 24 חסר שלושה חודשים, את הפיז'ו־404 של אביו לפני ביתו של האלוף טל ברחובות; עבר בחצר הנטועה מנגו; עלה בשלוש המדרגות לבית בן הקומה האחת, ודפק על הדלת. דוקסי, כלבו השחור של האלוף, קידם אותו בנאקות שמחה. אשת האלוף, בתו ובנו פתחו זרועות לקראתו. תמיד היה אילן אורח רצוי בבית מפקד גיסות השריון.

בעיקר שמח לבואו האלוף עצמו. אף כי נודע האלוף טל כקפדן, חיבב את אילן, שהיה בעבר ראש לשכה שלו.

אף על פי כן חרד אילן מפגישתו עם האלוף טל. הוא בא להודיעו כי החליט להפסיק את לימודיו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב וכי בדעתו לטייל חודשים אחדים, לתהות על טיבו של עולם.

שמונה חודשים לפני כן, באוקטובר 1966, פג חוזה שירות הקבע של אילן. המטה של האלוף טל לחץ על האלוף כי ישכנע את ראש הלשכה שלו לחדש את חוזה השירות. כך נוהגים לגבי כל קצין מבטיח. האלוף טל רצה כי יוסיף אילן לשרת בצה"ל וימצא בו תעודת חייו. גם ידע כי אם יבקש זאת מאילן, ייעתר לו. אף על פי כן תמך האלוף ברצון ראש הלשכה שלו ללמוד באוניברסיטה. בכך היו שיקוליו שיקולי אב, לא שיקולי מפקד בצה"ל. את הטובים מבקש צה"ל לעצמו.

האלוף טל היה משוכנע שאילן הוא מהטובים ביותר, וכי לגדולות נועד. אבל רצה שיגיע לגדולתו במהרה, ובצבא שורר פרק זמן מינימלי בין מעבר מדרגה לדרגה. שנים תחלופנה עד שיגיע אילן למשהו בצבא. עם זאת ביקש האלוף מאילן שיעבור קורס מפקדי פלוגות שריון בטרם ישתחרר מצבא הקבע. לצורך זה האריך אילן את שירותו, והשתחרר רק בסוף פברואר 1967. אז הוצב בחטיבת המילואים המשוריינת ק', כמפקד פלוגה בדרגת סגן.

את לימודיו באוניברסיטה החל עוד בטרם סיים את השירות הצבאי. האלוף טל טרח אישית שיתקבל אילן לחוג לפסיכולוגיה. חוג זה מבוקש מאוד, ולפני תחילת שנת הלימודים נערך לו קונקורס. מארבע מאות מבקשים התקבלו רק כארבעים. אילן התקבל לחוג לאחר שהחלה שנת הלימודים, ומחוץ לקונקורס. ד"ר סובול, ראש החוג, היה שנים רבות מפקד הענף הפסיכולוגי באגף כוח אדם במטה הכללי.

עתה ציפה אילן שידוּן אותו האלוף טל ברותחין.

לתמיהתו קיבל אלוף טל את החלטתו בהבנה. גם היה לו פנאי לשיחה על גורל אנוש ועל תכלית האדם, כפי שנהגו לשוחח מאז.

אך האלוף היה שלֵו. שום עב לא הקדיר בעיניו את הרקיע המדיני והביטחוני. מאמץ צה"ל העיקרי עתה נועד להצלחת המפגן הלילי והמצעד הצבאי ב־15 במאי בירושלים, לרגל יום העצמאות. בישיבת המטה האחרונה של גיסות השריון דנו בניכוש עשבים במחנה מפקדת הגיס. האלוף הצית לו סיגריה של אחרי סעודת הצהריים, שקע בכורסה שבחדר האורחים וגבו אל ארון הספרים, שבו ספרי פילוסופיה ומלחמות שריון, ופנה אל אילן שמצא לו מקום בכורסה שלשמאל מפקדו. האלוף טל אמר כי במקום שיהיו לימודי אילן מלוּוים מאבק פנימי בלתי פוסק, אולי מוטב שיצא לשאוף רוח בעולם הגדול, להתבונן אל הליכותיו. אולי כך ימצא את עצמו ואת התכלית שאליה יישא עיניו. אילן היה מאושר לשמע הדברים האלה.

עתה הרהיב עוז לספר לאלוף על המבחן האחרון בעל פה. המרצה שאל אותו, כשאלת פתיחה, "מה נתן לך הקורס שלי?"

"שום דבר," השיב אילן.

"בכל זאת," ניסה המרצה לדובב, "מה קיבלת בקורס?"

"שום דבר," אמר אילן.

האלוף צחק. שיחתם ארכה על ספלי קפה שחור. שוב שוחח האלוף על תורת שפינוזה, על היות הטבע סיבת עצמו ועל זהות הטבע ואלוהים, על היעדר התכליתיות ושלטון הכורח. אילן היה רגיל לשיחת האלוף. בעבר, בפעם הראשונה, הדהים אותו האלוף כאשר אמר כי הייחוד — הדגל, האומה, המסורת הלאומית — הם המביאים רע על העולם, מלחמות וקטל. אבל הייחוד הלאומי עודו מנהגו של עולם, וגם עלינו לנהוג כך. מה גם שפעם בפעם קמים על העם היהודי להשמידו. בתמצית הדברים, אמר האלוף טל, הרינו משרתים בצה"ל כדי להגן על ילדינו. "כדי להציל את בני," אמר אז האלוף לאילן ההמום, "אני מוכן להשמיד את כל העולם." תחושת השואה היתה חריפה אצל האלוף טל, כאצל יהודים רבים בישראל. גם לא היה לו ספק כי כוונת הערבים להשמיד את היהודים תושבי ישראל.

כאשר קם אילן להיפרד ממפקדו הנערץ ומבני ביתו, היה לבו קל ושמח. הנה יצא לחפש את תכלית האדם, במסע שראשיתו בארצות הברית. הצעיר המאושר התניע את הפיז'ו ונהג בה ביד אמונה לתל אביב. זה אך סיים קורס למורי נהגות. בשנות לימודיו באוניברסיטה חישב להתפרנס משיעורי נהיגה. עתה השתחרר מעול זה, ויכול לנהוג לעצמו כציפור דרור, חופשי בעולם הגדול והפתוח.

הוא הפנה את המכונית לרמת חן, נהג בנפתוליה ועצר ליד חווילת אמידים, מוצלת בנופי אילנות עבותים. הוא תקע בצופר פעמים אחדות והחריד את שלוות הפרבר.

מיה, שהיתה בחברת חבריה, ניתרה אל החלון.

"אילן! השתגעת?" קראה.

"קפצי מהר למטה," ציווה עליה, קצר רוח.

תמירה, דקת גזרה וארוכת רגליים דילגה במדרגות ורצה אליו בלב הולם. שוב ניצתה התקווה בעיניה הכחולות הגדולות. שב אליה אילן. לפני שלושה חודשים אמר לה שאינה בשבילו, כי היא מסמלת את המוסכמות, בעוד הוא אינו יודע מה יבקש מהחיים. אילן אמר שהוא מחפש את האהבה האידיאלית וכי אם ייפרדו אולי ימצא את האידיאל. "אז לך חפש," אמרה לו, והוא אמר לה, "גומרים." אף על פי כן לא ניתַק הקשר ביניהם, ומדי פעם היו נמשכים זה לזו. יש והיה בא בחצות הלילה ותוקע בצופר הפיז'ו. אולי בא הפעם לבשר לה כי החליט לרכוש מקצוע, להקים בית, להתבסס?

"הפסקתי ללמוד," אמר לה במכונית הדוהרת.

מיה פתחה עליו פה: "אילן, אתה יפה, אתה חכם, אתה נבון, אתה נחמד, אתה הכול, אתה הכי מקסים שיש בעולם, אבל תגיד, אילן, למה שיהיה לך חוסר ביטחון עצמי כזה?"

אילן: "אני לא יודע."

מיה: "ממה אתה בורח?"

אילן: "לא יודע."

מיה: "מה אתה מחפש?"

אילן: "לא יודע."

בלשכת האלוף טל נפגשו לראשונה, והיא טירונית בת תשע־עשרה בשירות חובה. כאשר נקשרה ביניהם אהבה והוא אמר לה שהוא מהרהר בעתיד של איש צבא, אמרה לו, "או אני או הצבא." מיה ידעה מה היא רוצה, וזה היה קודם כול בית מבוסס. פעם ראתה את תלוש המשכורת של האלוף טל וכמעט השתבצה. אביה השתכר פי שלושה יותר. "בובה," אמר לה האלוף, "אנחנו משרתים בשביל אידיאלים, לא בשביל הכסף." המשפט נשמע לה יפה והִרבה את הערכתה לאלוף, אבל גם שיכנע אותה שהחי על משכורת צבא הקבע אינו איש בשבילה. היא ידעה לגבור על רגשותיה, כדי שלא יפילוה בפח של מחסור. אבל עתה היתה מוכנה לכול, אפילו שיחתום אילן על שירות קבע בצבא, ובלבד שיבוא הקץ להתחבטות, לתהייה ולייסורים. היא היתה מוכנה להינשא לו ובלבד שישקוט.

"אני רוצה לשאת אותך לאישה," אמר אילן, "אבל תחילה עלי לדעת מה אני רוצה בחיים."

"בארצות הברית?"

"נתחיל בארצות הברית," אמר.

"אתה לא פטריוט," אמרה מיה.

"בטח שלא," אמר אילן. "מה זה פטריוט? לו הייתי נולד בצרפת, הייתי צריך להיות פטריוט של צרפת. לו הייתי נולד באנגליה, הייתי פטריוט של אנגליה. איו דבר כזה, פטריוטיות."

"הצרה שאתה באמת חושב כך," אמרה לו מיה בתוכחה. "לו היית קצת פטריוט, לא היית מתחיל עם כל החיפושים האלה בכל העולם. היית יושב כאן."

אילן שתק. הוא היה מסוגל לשתוק שעות רבות. אבל שתיקתו היתה משרה שקט, היתה מסוגלת למלא את נוכחותו תוכן. היה לה נעים בחברתו. הם נסעו ושתקו.

"לאן אתה נוסע?" שאלה.

"לאושרי," אמר.

"למג"ד?" אמרה בכעס. תמיד היה עליה להתחלק באילן עם המג"ד אושרי.

"אושרי חזר מארצות הברית ויוכל לתת לי עצה," אמר אילן.

"אז סע אליו לבדך."

לפני ביתה ישבו דוממים במכונית רגעים אחדים.

"מתחשק לך לראות את המצעד?" שאל.

"לא, תודה," אמרה.

אילן התניע את המכונית. "אז... שלום."

"תבוא עוד להגיד שלום?"

"כן," הבטיח ונסע.

ב־14 במאי 1967 הוכרזה בחשאי כוננות בצבא מצרים. לפי הידיעות שמסרו סוריה וברית המועצות לממשלת מצרים, האמינה מצרים כי ישראל ריכזה שלוש דיוויזיות בגבול הסורי וכי צה"ל יתקוף את סוריה, אם לא יומנע מכך, ב־16.5 או תכף אחרי כן.

אלה היו ידיעות חסרות שחר. אפילו שתי פלוגות ישראליות לא היו מכונסות בגבול הסורי. אבל גלגלי המאורעות החלו לנוע.

* * *

ב־15 במאי היה המצעד הצבאי הטקס המרכזי ליום העצמאות ה־19 של ישראל. השנה היה המצעד בירושלים, לאחר ששנים רבות פסחו עליה. מצעד צבאי בירושלים עורר תמיד רוגז בין־לאומי מחמת מעמדה של העיר. ישראל טענה לריבונות עליה כעל בירתה, אך המדינות התומכות בהחלטת או"ם ראו בירושלים עיר בין־לאומית. הסכם שביתת הנשק עם ירדן הגביל את סוגי הנשק המורשים בכניסה לירושלים, ולכן לא יכול צה"ל להפגין בה עוצמה צבאית. להפגנת עוצמה צבאית היה עליו לערוך את מצעדיו בערים אחרות. במצעד יום העצמאות ה־19 השתתף טור רגלים בלבד, ללא רכב קרבי משוריין וללא מטס אווירי. הממשלה ניסתה ככל שיכלה לגרוע מהמצעד כל מה שעלול לעורר רוגז מעבר לגבול ובאו"ם. היה זה מצעד צנוע מאוד, שלא משך צופים רבים, ושמבחינה מסוימת תאם את מצב הרוח הכללי בישראל, המושפע מקשיים כלכליים ומאבטלה גוברת.

האלוף ישראל טל, שהטנקים שלו לא השתתפו במצעד, נעדר מבמת המצעד. עם רעייתו חגית בילה אחרי הצהריים שקטים בנווה מגן, בבית ידידו קצין הקשר הראשי, אל"מ משה גדרון. בשיחת אנשי הצבא השתלבה הנימה שעצמאות ישראל תלויה יותר מתמיד במאמץ הכלכלי. סוריה, הטורדנית במדינות ערב, הוכתה ב־7 באפריל מכה מוחצת. תוך דקות אחדות הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי שישה מיגים שלה. שני מיראז'ים ישראליים אף הגיעו בדליקתם אחרי המיגים לשמי דמשק. מצרים, החזקה והמסוכנת בארצות ערב, היתה שקועה עד צוואר בטרדותיה בתימן ובבעיותיה הכלכליות. הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין גם הכריז שבועות אחדים לפני כן, בהרצאה פומבית בבית המהנדס בתל אביב, כי בשנים הקרובות אינו חוזה התמודדות צבאית עם ישראל. הערכת המצב הרשמית אמרה כי עתה אין מצרים מעוניינת בהתמודדות עם ישראל.

ב־17:30 צילצל הטלפון בבית אל"מ גדרון. המפקד התורן בגיסות השריון ביקש לדבר עם האלוף טל. מקום הימצאו של האלוף ידוע תדיר במפקדתו. האלוף ניגש לטלפון. קריאתו לטלפון בכל מקום ובכל שעה על ידי המפקד התורן היא דבר שכיח. הוראת קבע שלו אומרת שיש להודיע לו מיד, בכל מקום ובכל שעה, על כל תאונה בגייסות, כתוצאה מאימונים או מתנועה.

אבל למפקד התורן לא היתה הודעה על תאונה. הרמטכ"ל מבקש מהאלוף להתקשר ללא דיחוי לביתו. הרמטכ"ל טילפן לבית האלוף ברחובות, ומשלא מצאוֹ שם פנה לקצין התורן באגף המבצעים במטכ"ל והורה לו לאתר את האלוף טל ולהורות לו להתקשר איתו לביתו.

"המפקד," אמר אלוף טל בטלפון.

"טליק," נשמע הבאס של הרמטכ"ל, "אתה זוכר את 'רותם'?"

"כן, המפקד," אמר האלוף טל.

"זהו זה, טליק."

אף כי תפס האלוף טל במה המדובר, ביקש לדעת יותר. הוא אמר לרמטכ"ל שהוא מצוי בקרבת מקום ושאל אם יוכל לסור לביתו. האלוף טל הוא מידידיו הקרובים של הרמטכ"ל.

"קדימה," אמר הרמטכ"ל.

"רותם" היה שמה של פקודת מבצע מ־1960. עיקרה היה היערכות מהירה להגנה כנגד ריכוז פתאומי של הצבא המצרי בסיני. אותה שנה היה אל"מ טל מפקד חטיבה ש' והאלוף רבין ראש אג"ם במטכ"ל. בוקר אחד בשעה חמש דילג האלוף רבין על המפקדה הממונה וטילפן במישרין לאל"מ טל בביתו. זה ישן שנת ישרים. ער למחצה שמע את רבין:

"המצרים בסיני עם 500 טנקים, טליק. מה אתה יכול לעשות?"

"אני יוצא מיד, המפקד."

תוך שעות אחדות הסיע אז אל"מ טל את הטנקים שלו לקדם את ריכוז החיל המצרי.

"רותם" היה אפוא רמז בהיר. מיד טילפן האלוף טל לבית סגן־אלוף קלמן, קצין אג"ם של גיסות השריון, והורה לו להצמיד לטלפון את כל קציני מטה הגיס. סא"ל קלמן טילפן לקצין התורן במפקדת הגיס, וזה הוציא את ההתראה, בינתיים חש האלוף טל לבית הרמטכ"ל.

הרמטכ"ל זה אך חזר מירושלים, מטקסי יום העצמאות הממלכתיים. הוא סיפר לאלוף טל כי המצרים מזרימים את כל צבאם לסיני בראוותנות מופגנת. אין לדעת אם פני המצרים למלחמה, מה שאינו מתקבל על הדעת, או שנקטו תכסיס מחוכם לחלוץ את צבאם מסבכיו בתימן. כך או כך מצריך המצב כוננות.

מבית הרמטכ"ל טילפן האלוף טל שנית לסא"ל קלמן והורה לו להזעיק את מפקדת גי"ש (גיסות שריון). סא"ל קלמן נצטווה לדווח לאלוף טל בכל שעה על ההתפתחויות.

האלוף טל עצמו חזר לבית ידידיו בנווה מגן להמשך מסיבת הרעים. הוא היה למוד כוננויות, ואף כי לא היה שותף לדעה כי הסתבכות הצבא המצרי בתימן מבטיחה לישראל שנים אחדות של שקט יחסי, לא ראה במצב החדש יותר מ"רותם" נוסח 1967. למחרת, ב־16 במאי, עתיד להיערך סיור של רמטכ"לים לשעבר בגייסות השריון. לפי התוכנית נועדו לחזות בהצגת אש בבית הספר לשריון. האלוף טל לא ראה צורך לבטל את הסיור ואת הצגת האש, אף כי למפקדי בית הספר לשריון ולקציניו יש מינויי חירום. המטכ"ל הוציא הוראות ופקודות לאלופי הפיקודים, למפקדי חיל אוויר וחיל הים, למפקדי החילות השונים ולכל מפקדי כוחות צה"ל. באמצעות רצים, בטלפונים ובמכשירי קשר נמסרו ההוראות במהירות ובדייקנות.

בהמשך הערב צילצל הטלפון בחדרו של אל"מ שמואל, מפקד חטיבה ש'.

אל"מ שמואל שהה במלון נאות מדבר בבאר שבע. חטיבתו היתה מועברת משטחי האימונים מהגליל לנגב, לצורך אימון חטיבתי מרוכז.

"שמואליק, אתה זוכר את 'רותם'?"

"כן, המפקד," אמר אל"מ שמואל.

"זהו זה."

"מרים דגל, המפקד," אמר אל"מ שמואל.

ב"רותם" 1960 היה אל"מ שמואל רב־סרן מפקד פלוגת צנטוריון בחטיבה ש'. פלוגת הצנטוריון הראשונה בצה"ל. פלוגתו היתה המובחרת, והוא עצמו היה מפקד הפלוגה הבכיר בצה"ל. כבר במבצע קדש ב־1956 היה מפקד פלוגה בחטיבה 7, הראשונה שהגיעה לקו האולטימטום הבריטי־צרפתי, עשרה מילים (16 ק"מ) מתעלת סואץ על ציר איסמעיליה. שמואל, שכבר היה קצין אג"ם בחטיבה ש', הסכים לרדת דרגה בחשיבות תפקידו ולחזור לפיקוד על פלוגה, כדי לצאת במשלחת לבריטניה ללמוד את הצנטוריון, כדי לקולטו בגיסות השריון.

ב"רותם" דאז אמר לו אל"מ טל: "דע לך, שמואליק, אתה עתודה חטיבתית. מרתק ומשמיד בקרב אש. שאר הכוח מאגף ומסתער."

"בטח, המפקד," אמר אז שמואל.

גם אל"מ שמואל לא ראה ב"רותם" החדש משהו החורג מהשגרה. בחודשים האחרונים היתה החטיבה בסדרת כוננויות רצופה. אף על פי כן לא חזר למיטתו — טרם החלים משפעת — ולא הסתפק בפקודות בטלפון למפקדת החטיבה. הוא התלבש במהירות ונסע למפקדתו. מכל גדודיו, חשב, הדרוך לפעולה הוא גדוד הפאטונים, ש/14.