גורל מלכותי

פתח דבר

ממלכת דובאק, תחילת הקיץ

השמש להטה כסרט של זהב מותך מהשמיים הכחולים החיוורים.

תחת הקרניים האכזריות ישבו מספר גברים על סוסיהם ללא תנועה, אפופים בשקט האינסופי של המדבר.

כל העיניים הופנו אל הרוכב שסוסו עמד בנפרד מהשאר, ואל הנץ מכוסה העיניים שנעץ את טפריו הקטלניים בשרוול העור שלו.

לבסוף, דחק אחד הגברים ברכות בסוסו והתקדם עד שעמד לצד הרוכב וסוסו.

"הגיעה השעה, טאריק." אמר האיש ברכות.

הגבר ששמו טאריק הנהן. "אני יודע."

הוא אכן ידע. הגיעה השעה, אביו צדק, אך משום מה הפכה מחוות הוקרה אחרונה זו לאחיו המת לעינוי רגשי כמו הלווייתו של שריף.

מי היה מאמין שמנהג כה עתיק יקרע כך את הלב? טאריק גדל בדובאק אך חי שנים רבות הרחק מהשבטים. הוא היה גבר עירוני מודרני ומשכיל וזו הייתה רק מחווה סמלית...

"טאריק?"

הוא הנהן והרים את זרועו. הנץ רטט בציפייה כשהמתין להסרת כיסוי העיניים.

במקום זאת התיר טאריק את רצועותיו. הפעמונים הזעירים שקישטו את סרטי העור סביב רגלי הנץ צלצלו כשנפלו אל החול. שנייה של היסוס, והוא התיר את כיסוי העיניים והשליך אותו הצידה.

לראשונה מאז נלכד ואומן היה הנץ חופשי לגמרי.

טאריק הרים את פניו אל השמיים הצרובים, דיוקנו אלגנטי וזועף בדיוק כדיוקן הנץ.

"שריף, אחי," הוא אמר בקול צרוד, "אני שולח אליך את בשאשאר. מי ייתן ותעופפו אתה והוא יחדיו לנצח במרחבי השמיים של מולדתנו."

עוד היסוס. והוא הניף את זרועו לפנים והנץ פרש את כנפיו החזקות, קפץ משרוולו ועף ללא היסוס לעבר השמש הלוהטת.

רגע אחד איש לא נע או דיבר. אז ניקה הסולטאן את גרונו. "זה נעשה." הוא אמר בקול צרוד.

טאריק הנהן. הוא עמד כשפניו עדיין פונות אל השמש, אף שהנץ כבר נעלם מן העין.

"כן, אבא."

"אחיך שליו."

האומנם? טאריק רצה לחשוב כך, אך מותו הפתאומי של שריף היה עדיין טרי. מטוסו התרסק בטיסה שגרתית. נדרשו ימים כדי למצוא את שרידיו של שריף לאחר ההתרסקות והאש שפרצה בעקבותיה...

"הוא היה בן טוב." אמר הסולטאן בשקט.

טאריק הנהן.

"הוא היה אמור להנהיג יום אחד היטב את עמנו. עכשיו כשהוא איננו עלינו לשקול שוב את תכניותינו לעתיד."

שריר התכווץ בלסתו של טאריק. הוא ידע שזה עמד לקרות, אך לא כל כך מהר. ובכל זאת, מדוע לדחות את מה שהוא ידע שיש לעשות?

"אני מבין, אבא."

הסולטאן נאנח. "אסור לבזבז זמן, בני."

טאריק הביט בדאגה באביו. "האם אתה חולה?"

"רק אם הזקנה היא מחלה," אמר הסולטאן בשקט. "אך מותו של שריף הוא הוכחה, כאילו שנזקקנו לה, שהגורל שולט בחיינו. עכשיו אתה יורשי, טאריק. המחשבה מחרידה אותי, אך אם יקרה לך משהו..."

לא היה צורך להוסיף דבר.

נטל המשך השושלת נפל על טאריק, ועל מנת להבטיח את המשכה, את רצף השליטים שהתקיים מאות שנים, תפקידו כעת להינשא וללדת בן.

לו רק היה שריף נישא ויולד בן...

לו רק היה שריף חי, חשב טאריק, וחש בצריבת הדמעות שהוא אינו מורגל בה בעיניו האפורות הבהירות.

"חשוב על מה שקרה בשבטים אחרים כשהתעורר ספק באשר להמשך השושלת." אמר הסולטאן, שפירש לא נכון את שתיקתו של טאריק. "האם היית מאחל זאת לעמנו?"

טאריק ניקה את גרונו. "איני זקוק לשכנוע, אבי." הוא אמר בקול צרוד. "אעשה מה שצריך לעשות."

הסולטאן חייך חיוך קלוש. "זה טוב. בוא. נרכב חזרה לארמון ונחגוג את חייו של אחיך."

"לך אתה עם האחרים. אני... אני רוצה להיות זמן מה לבד."

הסולטאן היסס, ואז סובב את סוסו ואותת לאנשיו. הם רכבו כפי שהגיעו, בטור עורפי, בשתיקה רוחשת כבוד.

טאריק ירד מסוסו. הוא טפח על צווארו הרחב של הסוס, ואז הביט שוב אל השמיים.

"אישה, שריף." הוא אמר בשקט. "זה מה שאני צריך למצוא בגללך." הוא חייך. לו היה אחיו יכול לשמוע אותו הוא היה מבין את הבדיחה. הם חלקו אותה מאז היו ילדים. "ואיך אעשה זאת, הממ?"

אנחתה של הרוח הייתה התשובה שקיבל.

"האם אניח לאבא ולמועצה לבחור לי כלה? אתה יודע מי היא תהיה. אברה, שתדבר באוזניי עד מוות. ליילה, שללא ספק תשקול בקרוב יותר ממני."

הרוח נאנחה שוב.

"מובן שגבר זכאי לבחור בעצמו את כלתו." הסוס לידו צנף הסוס לידו צנף הסוס לידו צנף ורקע ברגליו בקרקע.

"היכן אמצא אותה, שריף? בקרב השבטים? באמריקה? מה דעתך?"

מובן שאחיו לא היה שם כדי לענות, אך זה לא היה נחוץ. טאריק ידע מה הוא היה אומר.

האישה המושלמת לא תהיה אמריקנית.

היו רק שני סוגים של נשים אמריקניות: קלות הדעת שמתעניינות בדברים חסרי משמעות חשובים, והעקשניות שהפיחו את האש והגופרית של השוויון.

אף אחד מסוגים אלה לא יתאים.

כן, הוא רצה אישה שתהיה מושכת, אך היו גם דרישות אחרות. שתהיה לה אישיות נעימה. שהיא תהיה מסוגלת לנהל שיחה הולמת בארוחת ערב בחוגים בהם הוא מעורב באופן שלעולם לא יעורר עימות.

במילים אחרות, האישה המושלמת תבין את תפקידה כבת זוגו אך לא כשווה לו.

גבר שיום אחד יעלה על כס המלוכה זקוק לאישה כזאת. למען האמת, כל גבר היה רוצה אישה כזאת, והמקום למצוא אותה הוא כאן, בקרב בני עמו.

הרוח נאנחה ומערבולת חול קטנה הסתחררה לפניו.

הוא למד בארצות הברית, הוא חי ועבד שם, אך מעתה ואילך יהיה אורח חייו תואם למנהגי דובאק לפיהם הגבר שולט בביתו ובאשתו.

קריאה צורמת קרעה את שלוות המדבר. טאריק האהיל בידו על עיניו, הביט מעלה וראה את בשאשאר דואה גבוה מעליו.

סימן, יהיו שיאמרו. לא שהוא האמין בסימנים. ובכל זאת, ככל שהוא חשב על מציאת אישה, כך מצא חן בעיניו הרעיון להגביל את החיפוש לדובאק, ואם יהיה צורך לשבטים האחרים.

הסוס חיכך באפו את כתפו. טאריק לקח את המושכות ועלה עליו.

הבעיה נפתרה. הוא יישאר בדובאק שבוע. אולי שבועיים, אך לא יותר מזה. אחרי הכול, כמה קשה יכולה להיות מציאת אישה מתאימה?