משחק מסוכן

1

התצלום שלה לא עשה עמה צדק.

רחוק מזה.

אף שרויס צפה בה ממרחק של חצי חדר, שרה אטווד היתה כה מלאת חיים עד שהאירה את החדר. לא היה מדובר רק בתנועות הריקוד החושניות שלה – שהוא היה מוכרח להודות שהיו לוהטות – אלא היא הקרינה אנרגיה תוססת שמשכה אליה מבטים.

ואנשים הביטו – בהמוניהם.

הרווקים הצעירים במועדון לטשו עיניים בגלוי. המבוגרים יותר, או אלה שהיו מלווים ברעיות או בחברות, לא היו כה גלויים. עיניהם גלשו אל שרה כל אימת שחשבו שלא ייתפסו.

רויס לא התאים לאף אחת מהקטגוריות האלו.

הוא התבונן בשרה כי היה מוכרח.

כי החל בלפני שעה העבודה שלו היתה להתבונן בה.

מה שעצבן אותו היה שהוא נהנה מזה. העקצוץ בעורו אמר לו שגופו נהנה מזה אפילו יותר, וזה היה מעצבן פי כמה וכמה.

שרה אטווד היתה אישה מהסוג שרויס תיעב.

היא אולי היתה יפהפייה וסקסית, אבל לפי כל הדיווחים היא היתה גם מפונקת, אנוכית ומרוכזת בעצמה.

הוא הכיר את הטיפוס וניסה לשמור על מרחק מנשים כמותה, ככל שעבודתו אפשרה לו.

התזכורת לסיבה שהוא כאן דחפה את רויס להתיישר ולהתרחק מהקיר. הוא פילס את דרכו בין ההמון לכיוון רחבת הריקודים. כולם פינו לו אוטומטית את הדרך. משום שהתנשא לגובה של מטר תשעים ושלושה והיה שרירי, היתה לו השפעה כזאת על אנשים. הם ללא ספק חשבו שמוטב לפנות לו את הדרך מאשר להתנגש בו בטעות.

הוא עצר בשולי רחבת הריקודים.

עתה משהתקרב אליה, רויס שם לב שעיניה של שרה היו עצומות. היא התנועעה והסתובבה בתיאום מושלם עם המוזיקה והתעלמה מכל מה וכל מי שסביבה, כולל הגבר הצעיר הלהוט בעל השיער החום הבהיר שניסה נואשות לצוד את תשומת לבה.

הבחור הצעיר שלח יד כדי לאחוז בכתפיה, אבל היא התנערה ממנו מבלי לטרוח להביט בו בכלל, כאילו היה חסר חשיבות כמו זבוב טורדני. האיש הצעיר אמר משהו. רויס היה רחוק מכדי לשמוע אותו, אבל לא רחוק מכדי לקרוא את הבעתה של שרה.

על פניה חלף הבזק של רוגז שהיא לא טרחה להסתיר ושפתיה המלאות נפשקו. הוא לא ידע מה היא אמרה, אבל דבריה כנראה היו פוגעים. הבחור הצעיר קפץ אחורה כאילו נעקץ מצרעה. לחייו האדימו כסלק כשהסתובב והתרחק בכעס מרחבת הריקודים.

"תמשיך ללכת, בחור," סינן רויס חרישית. "ואל תסתכל אחורה. היא לא שווה את זה."

התקרית הזכירה לו בעיתוי מוצלח שעליו להתמקד בעבודה במקום בדמותה השופעת החושנית של שרה ובשערה השחור הסמיך.

הוא חצה את רחבת הריקודים ועצר מולה.

אחר-כך אמר את שמה.

שרה המשיכה לרקוד כאילו לא שמעה אותו.

אבל היא שמעה.

רויס ידע שהיא שמעה.

אדם המביט מן הצד היה חושב שהבעתה לא השתנתה, אבל רויס היה מומחה בקריאת שפת גוף. הוא הוכשר לסקור אנשים ולאמוד את תגובותיהם. תשומת לב כזאת לפרטים היתה חיונית בתחום עבודתו.

הוא הבחין בהתכווצות הבלתי מורגשת של פיה ובקימוט הכמעט בלתי נראה של מצחה. ואף שתנועותיה נותרו זורמות וחינניות, היתה בגופה החטוב נוקשות רגעית – כה חטופה עד שכמעט היתה בלתי נראית.

ניכר היה שההפרעה הרגיזה אותה.

נו טוב, היא יכולה להתרגז כמה שהיא רוצה.

רויס לא היה כמו הכלבלב הצעיר שהיא זה עתה שילחה לדרכו עם הזנב מקופל בין הרגליים.

הוא היה גבר.

והוא לא אהב להיתקל בהתעלמות, במיוחד כשהיתה לו עבודה לבצע.

"שרה," חזר ואמר.

זה היה כל מה שהוא אמר. לא יותר.

אך טון קולו, שהיה ספק תקיף ספק צורם, היה טון שאנשים לרוב לא העזו להתעלם ממנו.

שרה נאנחה.

למה אנשים לא יכולים להניח לה לנפשה?

או-קיי. היא עשתה טעות כשהגיעה למועדון הלילה. היא ידעה את זה. היא ידעה את זה מהרגע שנכנסה למקום.

היא לא היתה במצב רוח לבילויים. כבר תקופה ארוכה היה לה מצב רוח כזה. שנים-עשר החודשים האחרונים דאגו לכך.

היא גם כבר לא מצאה את מקומה בין האנשים שאיתם נהגה להתרועע. עובדה זו התחוורה לה דקות אחרי שהגיעה למועדון. גם על כך היא יכולה להודות לשנים-עשר החודשים האחרונים.

היא היתה מוכרחה להודות בזה. הגעתה לכאן הלילה היתה עוד החלטה גרועה בשורה ארוכה מאוד של החלטות גרועות. נראה שפישול היה הרגל שממנו היא פשוט לא הצליחה להיפטר.

"שרה."

שוב. הקול הזה. היא לא זיהתה אותו. היא היתה זוכרת אילו שמעה אותו קודם.

הקול היה גברי. גברי בהחלט. בריטון עמוק שגרם לבהונותיה להתקפל בסנדלי העקב שלה.

זה לא היה טוני, תודה לאל. כמה פעמים היא היתה צריכה לומר לבחור שהיא לא מעוניינת? ניסיונות החיזור הבלתי פוסקים שלו גבלו בהטרדה, והספיק לה שגבר אחד כבר בחר להטריד אותה.

אולי זו היתה הסיבה שהלילה הפסיקה לדחות בנימוס את ניסיונות החיזור של טוני ונתנה לו על הראש.

וחמש שניות אחרי שטוני עזב, הבחור הזה עם הקול הקטיפתי העמוק הופיע.

אם היא תתעלם ממנו, אולי הוא יבין את הרמז ויעזוב.

"שרה."

ביש מזל. הקול נשמע שוב, אבל הפעם חזק יותר. כמו פטיש שמכה בבטון.

מי שהוא לא יהיה, הוא לא התכוון לוותר. הטון הזה העיד על עקשנות ונחישות, תכונות שאף אדם במועדון הזה לא התברך בהן.

שרה, שהסתקרנה בניגוד לרצונה, חדלה לנוע ופקחה עיניים.

היא מצאה את עצמה מביטה בחזה חזק ורחב.

היא הרימה את עיניה למעלה. ועוד למעלה.

מי שהוא לא יהיה, הוא היה גבוה.

הוא היה גם חתיך הורס.

לא שהוא היה יפה במובן המסורתי – פניו היו קשות מדי, זוויתיות מדי. אך הוא היה נאה בסגנון מחוספס, עם מצח רחב, לסת חזקה ומוגדרת ואף עקום במקצת שמשום מה לא גרע במאומה מיופיו הקשוח.

הוא גם היה בעל פרופורציות מושלמות. ירכיים שריריות ובטן שטוחה וקשה איזנו את כתפיו הרחבות וחזהו העמוק. והוא היה כל-כך גדול. אפילו ידיו, שהיו שמוטות ברפיון לצדי גופו, היו גדולות.

האם גם ה–?

שטף צבע בוער הציף את לחייה. אף שהיא הצליחה לרסן את מחשבותיה, היא לא יכלה למנוע את נדידת עיניה מטה והרגישה שהנשימה נתקעת בגרונה. הכול אצלו בהחלט היה פרופורציונלי...

חולשה משונה תקפה את ברכיה. מה לעזאזל נכנס בה? תארו לעצמכם שהיא לטשה בו עיניים ככה! היא מעולם לא עשתה דבר כזה. פתאום עלתה בראשה מחשבה מחרידה. אלוהים, מה אם הוא שם לב...?

עיניה נשלחו בבת-אחת אל פניו.

חוסר ההבעה המוחלט שלו לא אפשר לה לקבוע לכאן או לכאן.

מפני שהיתה נבוכה מלטישת עיניה באברים הפרטיים שלו ומעוצבנת מהחולשה שאחזה בברכיה, היא סיננה, "מה לעזאזל?"

רויס הביט בעיניים הכחולות המדהימות ביותר שראה מימיו. הן היו כחולות יותר מהשמים ביום קיץ בהיר, בוהקות יותר מאבן ספיר מלוטשת, ומסתוריות יותר ממעמקי האוקיינוס.

יהיה קל להתהפנט מהן, אבל רויס לא הופנט בקלות, במיוחד כשקולה החד והעוקצני אמר לו מה טיבה האמיתי של האישה שעמדה מולו.

"אז את כן מנומסת מספיק כדי להסתכל על מישהו כשהוא מדבר אלייך, אה?" שאל רויס, עקיצה תמורת עקיצה, במהירות של חרב סיף.

עיניה המשגעות הצטמצמו וסנטרה התרומם מעט. "אני מכירה אותך?"

השאלה היתה פשוטה, אבל הטון שלה היה רחוק מלהיות פשוט.

דיבור של נסיכה.

כך תייג רויס את טון קולה.

בנות התפנוקים ידעו איך לדבר אל אחרים בהתנשאות כשהן רצו. טון קולה רמז שאין שום סיכוי בעולם שהיא מכירה מישהו כמוהו.

גבר חלש יותר אולי היה חש מבוכה, או אפילו מתרחק. אבל רויס קורץ מחומר קשיח יותר. לכן הוא חייך ואמר, "לא, אבל אנחנו עומדים להכיר."

עיניה התכווצו עוד קצת ופיה התעקם בזלזול, ומשום מה על אף היותה נמוכה ממנו בשלושים סנטימטר לערך, היא הצליחה להסתכל עליו מלמעלה. "לא נראה לי. אתה לא הטיפוס שלי."

"אל תדאגי, גברת. גם את לא הטיפוס שלי," אמר רויס חלקות מבלי שנפגע כלל מניסיונה להעליב אותו. "אני כאן אך ורק במסגרת תפקידי."

ארשת פניה השתנתה ואיבדה את המראה המלכותי שלה. עיניה רפרפו עליו שוב. היא עשתה זאת קודם, כשפקחה לראשונה את עיניה. רויס הוטרד מתגובתו הראשונית למבטה הפשוט. כלי הדם שלו התרחבו וחום התפשט מתחת לעורו.

אותו הדבר קרה לו שוב עכשיו, ובפעם השנייה זה מצא חן בעיניו עוד פחות.

"טוב, אם אתה שומר הסף, צר לי לבשר לך את זה אבל לא עשיתי כלום. אני רק עסוקה בשלי ורוקדת. אז למה שלא תסתלק?" היא ביצעה בידה תנועת נפנוף באוויר. "לך מכאן. קישתא."

רויס כמעט צחק. מה שהיא אמרה, בשילוב עם התנועה, היה פשוט מגוחך. כאילו הוא בעל חיים מציק שממנו היא מנסה להיפטר.

"אני לא שומר סף. אבא שלך ביקש ממני להביא אותך הביתה."

הבעתה נעשתה מיד זהירה. "כן?"

רויס הנהן. "כן. את מוכנה לעזוב?"

שרה נענעה בראשה ושלחה את רעמת שערה הכהה והסמיך להסתחרר על כתפיה.

ריס ניסה לכבוש את רוגזו. הוא לא אהב לבצע משימות כאלו. בימים אלה הוא נהג להגביל את עצמו לפיקוח על העסק. אם הוא נעשה מעורב בעבודה, הוא בחר בעבודות חקירה או ביטחון, לא בשמירת ראש. הוא הטיל את העבודות האלה על מישהו אחר.

אבל המצב כאן היה שונה. ג'רארד אטווד, המנכ"ל של אטווד אינדסטריז, היה אחד מלקוחותיו הטובים ביותר – אם לא הלקוח הכי טוב. כשג'רארד אמר שהגנה על בתו תהיה טובה אישית בשבילו, רויס ידע שהוא לא יכול לסרב. לא אם הוא לא רוצה לאבד את אחת מלקוחותיו הגדולים ביותר. והוא לא רצה.

"טוב, אם את צריכה לקחת את התיק שלך ולהיפרד מאנשים, תעשי את זה מהר. אני רוצה להסתלק מכאן."

אף שהמועדון היה בעל שם, שרה לא היתה בטוחה בו. אחרי הכול, לו עצמו נדרשו פחות מעשרים דקות של מחקר כדי למצוא אותה, כך שאין ספק שגם בעלה לשעבר יכול לעשות זאת.

עוד לפני שהוא סיים לדבר, שרה נענעה בראשה. "לא לזה התכוונתי."

עיניו התכווצו. "אז למה כן התכוונת?"

היא שילבה ידיים. זה משך את תשומת לבו – תשומת לבו המסויגת – אל שדיה המובלטים.

היא היתה מה שאמו היה קוראת שופעת חזה. איכשהו רויס ידע ששדיה ימלאו את ידיו בצורה מושלמת, שזה לא דבר של מה בכך, משום שידיו היו גדולות למדי.

המחשבה שלחה עקצוץ של תשוקה לאורך קצות עצביו.

"אני לא הולכת איתך לשום מקום," אמרה שרה והביטה בו שוב מלמעלה.

טון קולה קטע את העקצוצים באבם. "את כן."

"אני לא."

רויס נאנח. "למה לא?"

"אין לי מושג מי אתה. אני אמורה להאמין לטענה שלך שאבא שלי שלח אותך?"

"נקודה טובה." למעשה, זו היתה נקודה מצוינת. הוא לא הציג את עצמו. הוא לא הסביר את המצב. הוא היה כה עסוק בתנועה החושנית של גופה ואחר-כך מעוצבן מהיחס שלה לבחור הצעיר ואליו עד ששכח לא רק את הנימוסים שלו, אלא גם את המקצועיות שלו.

לא התאים לו להתנהג ככה.

"אני מסוכנות רויס. שמעת עלינו?"

היא הנהנה. "כן. אבא שלי משתמש בה כל הזמן. אם להאמין לנאומי השכנוע שלהם, זו חברת האבטחה הכי גדולה וידועה בעולם."

"זה לא נאום שכנוע. אנחנו הכי גדולים והכי טובים," אמר רויס בגאווה.

בחודש הבא ימלאו ארבע-עשרה שנים לסוכנות רויס, שהוא הקים. הוא היה רק בן עשרים אז ופעל מחדר השינה הפנוי בבית הוריו בצפון סידני. נדרשו ממנו עבודה קשה ושעות רבות כדי להפוך אותה למה שהיתה היום.

שרה משכה בכתפיה. "מה שתגיד."

רויס סירב להיפגע. כפי שלמד מזמן, לבנות התפנוקים לא היה אכפת מאף אחד ומשום דבר מלבד הן עצמן.

הוא הכניס יד לכיסו האחורי והוציא ארנק עור חום. הוא פתח אותו והושיט לה אותו.

זרועותיה נותרו שלובות לפניה. "מה זה?"

"רישיון הנהיגה שלי. חשבתי שאולי תרצי לראות תעודה מזהה."

היא נענעה בראשה. "זה לא נחוץ."

רויס קימט מצחו. "זה נחוץ מאוד. את לא יכולה לצאת מכאן עם אדם זר. את לא יכולה לבטוח באף אחד בימים אלה. את חייבת להיות זהירה."

"שוב לא הבנת אותי. זה לא נחוץ בגלל שאין לי שום כוונה ללכת איתך."

הדממה שהשתררה בעקבות דבריה היתה מלאה במוזיקה ובפטפוטים. רויס התעלם מהכול. גם שרה.

הוא קירב אליה את ארנקו. "קחי את זה. תסתכלי. כי את כן הולכת איתי."

היא נאנחה וחטפה ממנו את הארנק.

ראשה של שרה הורכן כשבחנה בריכוז את הרישיון שלו. רויס הביט במפל השופע של השיער השחור כעורב שגלש על כתפיה וכבש את הדחף לשלוח יד וללטף אותו.

"רויס מסוכנות רויס הידועה?" שאלה כשנשאה מבטה מארנקו ונעצה בו מבט חשדני.

"לשירותך," אמר באישור והושיט את ידו.

היא התבוננה בידו כאילו היתה נחש שנשלח לעברה, ואחר הניחה את ידה בידו באי-רצון ניכר.

שניהם הרגישו את מה שקרה אחר-כך.

רויס פשוט לא ידע איך להסביר את זה.

זה הזכיר לו את הזעזוע של חשמל סטטי שנוצר בנעליים שלך ביום סחוף רוחות ומעביר זעזוע ביד שלך ברגע שאתה נוגע במשהו מתכתי.

רק שזה לא היה זה.

זה הזכיר לו גם את הקוצים והדקירות שמרגישים כשנרדמים בטעות על הזרוע.

רק שזה גם לא היה בדיוק זה.

זה היה פשוט...

טוב, זו היתה פשוט תחושה – כמו העברת אנרגיה מסוג כלשהו.

הוא בוודאי היה מוצא הסבר מדעי לזה אילו טרח לחפש.

שרה חטפה את ידה ממנו, עיניה הקרועות לרווחה נעוצות בפניו. "אז. אתה... מנהל את סוכנות רויס?" שאלה וחשפה את הסדק הראשון בקור רוחה מהרגע שנפגשו.

"אני חושש שכן."

"טוב, מר רויס, אני–"

רויס נענע בראשו. "זה לא מר רויס. זה סתם רויס."

שרה חזרה להביט ברישיון הנהיגה שעדיין החזיקה. "כתוב כאן א. רויס." היא הרימה את הארנק והצביעה בציפורן צבועה אדום על הדפוס הקטן. "זה הופך אותך למר רויס."

רויס הסיט את קווצת השיער שצנחה על מצחו. "טכנית, אני מניח שזה נכון. אבל מבחינתי אבא שלי הוא מר רויס. לי כולם פשוט קוראים רויס."

"למה הם לא קוראים לך בשם הפרטי שלך?"

"כי אני לא אוהב את השם הפרטי שלי," הסביר בשלווה.

"למה? מה השם שלך?"

"זה לא עניינך."

"אני משערת שלא."

רויס הרגיש שהם סטו מהמסלול. "טוב, שכנעתי אותך שאני מי שאני טוען שאני?"

היא הנהנה. "כן, אבל אני עדיין לא הולכת איתך."

רויס משל ברוחו במאמץ. העובדה שהיא העדיפה להישאר כאן ולחגוג עם האנשים הרדודים האלה במקום לכבד את בקשת אביה אמרה לו הרבה עליה.

חוסר כבוד. אנוכיות.

הוא יכול היה להמשיך, אבל מה הטעם?

זה לא ידאג לכך שהעבודה תתבצע, והעבודה היתה הדבר החשוב היחידי.

"את מוכנה בבקשה לשקול את זה שוב?" אמר בשכנוע. "אבא שלך עמד על זה בתוקף."

היא התלבטה רגע לפני שהניפה יד. "בסדר. תוביל את הדרך, סתם רויס. אנחנו לא יכולים להניח לאבא שלי לחכות, נכון?"

הנסיעה לאטווד הול עברה בשתיקה.

רויס ניסה לפתוח בשיחה מנומסת מספר פעמים, אבל תשובותיה חד-ההברתיות של שרה אילצו אותו לבסוף להרים ידיים.

כשהגיעו לבית הדו-קומתי הבנוי אבן חול ניגשה שרה ישירות לחדר העבודה של אביה. היא פתחה את הדלת בדחיפה מבלי לדפוק.

רויס נכנס בעקבותיה.

היא עצרה באמצע החדר והסתובבה לעברו במהירות. "איפה הוא?"

רויס שילב ידיים. "על מטוס בדרך לניו-יורק."

פיה נפער. "אז מה זיבלת לי שאבא שלי רוצה לראות אותי?"

הוא החזיר לה מבט בשלווה. "לא אמרתי שאבא שלך רוצה לראות אותך. כל מה שאמרתי זה שהוא ביקש ממני להביא אותך הביתה. וזה נכון..." הוא עצר לשבריר שנייה. "בערך חצי שעה לפני שהוא יצא לנמל התעופה."

הדממה שמילאה את החדר עקצצה בעורפו.

שרה השפילה את ריסיה הסמיכים כך שהסתירו את הבעתה.

רויס לא הרגיש אשמה בגלל ההטעיה הזניחה. ג'רארד הזהיר אותו ששרה לא צפויה לשתף פעולה. הוא היה צריך להתייחס ל"אוביקטים" שלא משתפים פעולה – כשאובייקט היה המושג בתעשייה לאדם שעליו מגנים – כפי שעורך-דין מתייחס לעד עוין.

ביד תקיפה ובכל טקטיקה שמתגלגלת לידיך.

אם כדי לשמור על ביטחונה של שרה, הוא נדרש לכופף מעט את החוקים ולאפשר לה להגיע למסקנה מוטעית, שיהיה. הוא יעשה מה שיצטרך, וגישה זו תרמה במידה רבה להצלחתו.

לבסוף נשאה שרה מבטה. "למה? למה אבא שלי רצה להביא אותי הביתה?"

"הוא לא חשב שיציאה למועדון היא רעיון מוצלח, ובמקרה אני מסכים איתו."

לחייה האדימו, אף שהוא לא ידע אם ממבוכה או מכעס. "לא אכפת לי מה אתה חושב. זה לא עניינך מה אני עושה, ומתי אני עושה את זה."

"בזה את טועה. כל מה שאת עושה מעתה והלאה זה בהחלט עניין שלי."

היא קימטה את מצחה. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שכל עוד אבא שלך בחו"ל, אני אשמור עלייך."

שרה מצמצה, קימטה מצחה ומצמצה שוב. "אני לא צריכה שמירה."

"באמת? זה לא מה ששמעתי."

"לא אכפת לי מה שמעת. אני קצת מבוגרת מדי בשביל בייביסיטר, אתה לא חושב?"

"אני לא בייביסיטר. אני שומר ראש."

"בייביסיטר. שומר ראש." היא הניפה את ידה באוויר. שדיה קיפצו. רויס ניסה לא לשים לב אבל נכשל מרות. "מבחינתי זה הכול אותו הדבר. שני הדברים ממש מיותרים."

אף שמה שרויס שמע לא מצא חן בעיניו במיוחד, לא היתה לו התנגדות לשמוע את שרה מביעה את דעתה. אם היה משהו שהוא לא סבל, זה שאנשים אמרו לו משהו אחד בפנים ואחר-כך אמרו– או עשו – את ההפך המושלם מאחורי גבו.

"טוב, אבא שלך חולק עלייך," אמר רויס ברוגע.

"אני–"

רויס שיסע אותה. "את מבזבזת אנרגיה. ג'רארד הזהיר אותי שזו תהיה הגישה שלך והוא אמר לי להגיד לך שכל עוד את חיה תחת קורת הגג שלו, את תצייתי לחוקים שלו."

השפלתה היתה מושלמת.

שרה בהתה בציפורני רגליה המשוחות בלק אדום כאילו חייה תלויים בכך. דמעות עקצצו בעיניה אבל היא העלימה אותן במצמוץ.

לא היתה לה שום כוונה לפרוץ בבכי. זה רק יוסיף להשפלתה.

בזה הרגע כל מה שהיא רצתה לעשות היה להשתבלל ולהעמיד פנים ששאר העולם לא קיים.

ההרגשה היתה מוכרת לה היטב. אבל היא נאבקה בה. שנים-עשר החודשים האחרונים לימדו אותה דבר אחד, לא להיכנע לתחושות של חוסר אונים. היא היתה מוכרחה להיות חזקה ולהגן על עצמה.

לא משנה כמה פעמים היא נפלה. היא היתה מוכרחה לקום, להתנקות ולנסות שוב.

לכן היא יישרה את כתפיה, נשמה עמוק ובמקום לחמוק מקשר עין, הרימה את ראשה והישירה מבט מכוון אל סתם רויס.

פניו היו נטולות הבעה. לא היה לה מושג מה הוא חושב, ולמען האמת לא היה לה אכפת.

היא הניפה את ידה באוויר. "טוב, מר סתם רויס, אני מתחפפת מכאן."

הוא שילב ידיים על חזהו המרשים. "ולאן בדיוק את מתכננת ללכת?"

היא הניחה את ידיה על ירכיה. "זה לא העסק שלך!"

"תיקון. כמו שאמרתי, לאן שאת הולכת ומה שאת עושה זה כן העסק שלי." קולו היה נחוש. "התפקיד שלי הוא להגן עלייך. אם אני אדע לאן את הולכת בכל רגע נתון זה יעזור לי."

כתפיה הישרות ממילא התיישרו עוד יותר. "אבא שלי אולי שכר אותך, אבל לי אין שום עניין בשומר ראש. אתה יכול לעשות מה שבא לך, אבל אל תצפה לעזרה ממני!"

על פניו חלף מבט של השלמת גורל חלקית ורוגז חלקי לפני שהבעתו התקשחה. "אני מזהיר אותך. אני מתכוון לבצע את העבודה שלי, עם שיתוף הפעולה שלך או בלעדיו. יהיה לשנינו קל יותר אם תעבדי יחד איתי, אבל זה לא לגמרי הכרחי. אם את רוצה להתנהג כמו נערה מרדנית, קדימה. אני לא אעצור בעדך."

שרה היתה צוחקת אלא שזה לא היה ממש מצחיק. היא היתה נערה מנומסת, הולכת בתלם וצייתנית. ממש ילדה טובה ירושלים.

שנים-עשר חודשי נישואים לסטיב בריידי לימדו אותה שלצייתנות ולכניעות יש חסרונות – גדולים.

היא הגיחה מהמנהרה החשוכה של אותה תקופה בתור אישה שונה מאוד מהאישה שהיתה כשנכנסה אליה.

היא שילבה ידיים וזקפה גבה אחת. "אם אתה מנסה להפעיל עלי פסיכולוגיה הפוכה, זה לא יעבוד. אני אישה בוגרת שמסוגלת להחליט מתי ולאן אני הולכת בלי למסור דיווח לאף אחד."

עיניו הכהות נצצו. "באמת? את אישה בוגרת? אם כן, תוכיחי את זה."

היא קימטה את מצחה. "ואיך אני אמורה לעשות את זה?"

"אל תחזרי למועדון."

שרה זקפה גבה. "ומה זה יוכיח?"

"זה יוכיח שאת מבוגרת מספיק כדי להציב את הביטחון שלך לפני בילויים," אמר רויס ברוגע.

המילה "מבוגרת" עצבנה אותה. היא לא היתה ילדה. הנישואים שלה אילצו אותה להתבגר – במהירות.

היא ידעה מה היא עושה; היא עומדת על שלה.

נמאס לה שהגברים בחייה – תחילה אביה ואחר-כך בעלה –הכתיבו לה מה לעשות.

היא לא היתה צריכה להוסיף שומר ראש שתלטני לרשימה.

אם היא תפרוש לחדרה עם הזנב בין הרגליים, האם בכך היא לא תעביר את הכוח לידיו של רויס?

טוב, היא כבר ניסתה את הגישה הזאת, והיא סבלה בגללה.

היא יכולה להחליט החלטות בעצמה, וזה מה שהיא תעשה.

כדאי שמר סתם רויס יתחיל להתרגל לזה.

ולמה היא קראה לו בכלל ככה?

סתם היה רגיל. משהו שאפשר להתעלם ממנו בקלות. רויס לא היה אף אחד מהדברים האלה. למעשה בדיוק להפך.

"אני לא צריכה להוכיח לך שום דבר," אמרה כשהצמידה את ידיה לפני גופה. "אני בת עשרים ושלוש. אני מבוגרת. ואם אתה חושב שהטחת עלבונות תגרום לי לשתף איתך פעולה, טעות מרה בידיך."

הוא הרים את ידיו, וחיוך קטן עיקם את פיו. "אני מבטיח לך שההאשמה הזאת מוטעית לגמרי. אסטרטגיה כזאת לעולם לא תעבוד עלייך. אני יודע את זה."

היא זקפה גבה. "ואיך אתה יודע את זה?"

רויס משך בכתפיו. "כי ראיתי אותך בפעולה. בהתחלה במועדון ואז שוב כאן."

היא קימטה מצחה לעברו בבלבול. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת ששימוש בפסיכולוגיה הפוכה עלייך יביא לתוצאה ההפוכה." הוא נופף בידו, ובעיניו היה זיק שעורר בה רצון להחטיף לו. "את נחושה בדעתך לא לשתף פעולה, ויהי מה. לא משנה מה אגיד או אעשה, את תעשי מה שאת רוצה ולעזאזל עם כל השאר. אם אני אפעיל עלייך לחץ, זה רק יגרום לך להתחפר בעמדתך עוד יותר."

היא חרקה שיניים.

התגנב לתוכה החשד שרויס צודק, אף שמישהו היה צריך לעקור את ציפורניה לפני שהיתה מודה בזה.

"אין לך מושג על מה אתה מדבר," הטיחה בו. באותו רגע צלצל האורלוגין הישן שבאולם הכניסה. שרה העיפה מבט בשעונה. "טוב, נראה שאתה עומד להשיג את שלך. אני לא חוזרת למועדון. לא בגלל שאתה אמרת שלא כדאי לי, אלא בגלל שכבר מאוחר ואני עייפה. לילה טוב."

ללא מילה נוספת היא סבה על עקביה מתוך כוונה לעזוב את החדר, אבל דבריו הבאים עצרו אותה. "אולי לפני שתלכי, תרצי לספר לי איזה חדר שינה הוא שלך."

היא פנתה לעברו לאט. לבה דפק בפעימות איטיות וכבדות. "למה לעזאזל אתה רוצה לדעת את זה?"

"כי אני אתמקם בחדר הצמוד לשלך, כמובן."

יד עשתה את דרכה אל בסיס צווארה, שם הרגישה את הדופק פועם מתחת לעורה. לרגע היא חשבה...

טוב, היא לא ממש ידעה מה היא חשבה.

אבל מה שזה לא יהיה, זה גרם לכל גופה להתלהט.

ידיה נחתו על ירכיה. "אין מצב!"

רויס החווה על פינת החדר. מזוודה שחורה גדולה שהיא לא הבחינה בה קודם נחה שם. "יש מצב ועוד איך."

היא נענעה בראשה. "אני לא מבינה."

"אני אגור כאן בזמן הקרוב. אני–"

"תגור כאן...? אתה לא יכול לעשות את זה!"

"למה לא?"

"כי אתה פשוט לא יכול." שרה מצמצה במהירות, והמצמוצים הופיעו בתזמון מושלם יחד עם קצב לבה המוגבר.

זה לא בא בחשבון.

לא בא בחשבון מכמה וכמה סיבות. באף אחת מהן היא לא רצתה להתעמק, משום שהיא חשדה שהן קשורות במשהו להרגשה שהופיעה בבטנה התחתונה בכל פעם שהביטה בו.

"טוב, אני חושש שהרצון שלך לא נכנס למשוואה. כמו שאבא שלך יודע, יש לי מדיניות של מעורבות אישית בסוכנות רויס."

"מה זה אומר?" שאלה שרה בחשד כשבמוחה צצו כל מיני מחשבות. עד כמה המעורבות היתה אישית בסוכנות הזאת שלו?

"זה אומר שאני שומר עלייך, לא על הבית שלך." הוא משך בכתפיו הרחבות. "אני לא אביא לך שום תועלת אם אשב במכונית שלי בחוץ ובעלך לשעבר יפרוץ דרך הדלת האחורית, נכון?"

"אני משערת שלא." די היה ברמיזה כדי להעביר בגבה רטט של פחד. זה היה משהו שלא עלה בדעתה. עצם המחשבה שסטיב יפרוץ לבית מילאה אותה באימה. היא בלעה את רוקה והצמידה את ידיה בחוזקה לפני גופה. "פשוט הנחתי–"

"שזה יהיה כמו בטלוויזיה?" סיים רויס במקומה בהשלמת גורל ונשמע כאילו שמע זאת כבר מיליון פעם. "אז זה לא. או שתראי לי איפה החדר שלך או שאני אגלה בעצמי. בכל מקרה, אני נשאר. ואני נשאר במקום שבו אוכל לפקוח עלייך עין."

"תעשה מה שאתה רוצה," רטנה שרה.

אם רויס התכוון להישאר בסביבה, היא לא יכלה לעשות הרבה בנידון. הוא היה גדול מכדי שתוכל לזרוק אותו החוצה. ולא היה טעם להתלונן במשטרה, משום שהוא קיבל אישור מאביה להיות כאן, ושיחת טלפון אחת תאשש זאת.

לא נותר לה אלא להתקשר לאביה בבוקר ולנסות לשנות את דעתו.

אם היא לא תצליח, היא פשוט תצטרך להשלים עם המצב כמיטב יכולתה. היא כבר השלימה עם מצבים הרבה יותר גרועים.

זה לא היה סיפור גדול.

כל מה שהיא צריכה לעשות זה להתעלם מרויס.

היא פשוט תצטרך להתעסק בעניינים שלה כאילו הוא לא שם.

עם זאת, היתה לה הרגשה מעיקה שלא יהיה קל להתעלם מרויס.

"אני בהחלט אעשה את זה," אמר רויס.

הוא דיבר בביטחון שעורר את קנאתה של שרה. ביטחון שאמר שהוא בטוח במקום שלו בעולם. ביטחון שנתן לכל החלטה שלו תוקף איתן ובלתי מעורער. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך ואיך להגיע לשם.

בניגוד אליו, לשרה לא היה מושג לאן היא הולכת.

אף שהיא היתה רק בת עשרים ושלוש, היא טעתה בדרך כל-כך הרבה פעמים עד שזה כבר היה מגוחך. היא הרגישה כמו שחקן במשחק סולמות וחבלים שתמיד נוחת על ראש החבל וגולש בחזרה אל קצהו.

היא הרגישה כאילו זה בדיוק קרה שוב.

הניסיון שלה לעמוד על שלה ולשלוט בגורלה זה עתה נשמט מתחת לרגליה, והיא נחתה על הפרצוף – שוב.

"כדאי שתלך אחרי," אמרה בחירוק שיניים.

היא סבה על עקביה ויצאה בכעס מהחדר.

רויס הרים את המזוודה שלו והלך אחריה.

"זה החדר שלי," אמרה והחוותה על דלת בהינף יד. "אתה יכול לישון בחדר הסמוך. החדר מוכן. אני רק אוודא שיש לך מגבות."

"תודה."

היא הטתה את ראשה ונכנסה לחדר. אחרי שווידאה שלא חסר לו דבר, היא פסעה אל הדלת ועצרה בפתח. "לילה טוב."

"לילה טוב, שרה."

שמה על שפתיו גרם לבהונותיה להתקפל בסנדלים שלה. היא נחפזה לצאת מהחדר.

מקץ שעה היא שכבה במיטה ובהתה בתקרה.

במשך שבועות, אם לא חודשים, המחשבה האחרונה שלה לפני שנרדמה היתה על סטיב והגיהינום שהוא גרם לה – ועדיין גורם לה.

אבל הלילה הזה היה שונה.

לראשונה זה תקופה ארוכה היא לא חשבה על בעלה לשעבר.

גבר אחר תפס מקום במחשבותיה.

גבר גדול שנקרא סתם רויס.