2666



לראשונה קרא ז'אן־קְלוֹד פֵּלֶטְיֶה ביצירתו של בֵּנוֹ פוֹן אַרְצ'ימְבּוֹלְדי בהיותו בן תשע עשרה, בחג המולד 1980, בפריז, שם למד ספרות גרמנית באוניברסיטה. הספר האמור היה ד'אַרְסוֹנְבָל. פלטיה הצעיר לא ידע אז שהרומן הוא חלק מטרילוגיה (שחלקיה הם הגן, שנושאו אנגלי, מסכת העור, שנושאו פולני, וד'ארסונבל, שנושאו, כמובן, צרפתי), אבל הבורות או החסר או הרשלנות הביבליוגרפית, שיש לייחסם רק לגילו הצעיר כל כך, לא גרעו ולו שמץ מן התדהמה וההערצה שעורר בו הרומן.

מאותו יום והלאה (או מן השעות הקטנות של הלילה שבהן השלים את קריאת הבכורה) היה לארצ'ימבולדיסט נלהב ופתח במסע צליינות בעקבות יצירות נוספות של מחבר זה. המשימה לא היתה קלה. להשיג, אפילו בפריז, ספרים של בנו פון ארצ'ימבולדי בשנות השמונים של המאה העשרים היה מלאכה הכרוכה בקשיים מרובים מכל בחינה שהיא. בספריית החוג לספרות גרמנית באוניברסיטה שלו לא נמצא כמעט שום מידע על ארצ'ימבולדי. מוריו מעולם לא שמעו עליו. אחד מהם אמר לו שהשם מצלצל לו מוכר. בזעם (בחלחלה), הבין פלטיה מקץ עשר דקות שהפרופסור מתכוון לצייר האיטלקי ושגם בכל הקשור אליו מגלה האיש בורות בממדים אולימפיים.

הוא כתב להוצאת הספרים בהמבורג שפרסמה את ד'ארסונבל ולא זכה לתשובה. כמו כן סרק את החנויות המעטות לספרים בגרמנית שהצליח לאתר בפריז. שמו של ארצ'ימבולדי הופיע בלקסיקון לספרות גרמנית ובכתב עת בלגי שהוקדש כולו, מעולם לא נודע לו אם בצחוק או ברצינות, לספרות הפרוסית. ב־1981 ערך טיול בבוואריה בחברת שלושה מחבריו לספסל הלימודים, ובחנות ספרים קטנה במינכן, בפוֹרַלְמשְטרָאסֶה, מצא עוד שני ספרים, כרך דק בן פחות ממאה עמודים שנקרא האוצר של מיצי ואת הרומן האנגלי שכבר הוזכר, הגן.

הקריאה בשני הספרים החדשים רק חיזקה את הדעה שכבר גיבש לו על ארצ'ימבולדי. ב־1983, בגיל עשרים ושתיים, החל במלאכת התרגום של ד'ארסונבל. איש לא ביקש ממנו לעשות זאת. לא היתה אז שום הוצאת ספרים צרפתית שגילתה עניין בהוצאתו לאור של אותו גרמני בעל השם המוזר. פלטיה התחיל לתרגם אותו פשוט מפני שמצא חן בעיניו, מפני שהעבודה על הספר הסבה לו אושר, אם כי חשב גם שיוכל להציג את התרגום, בצירוף מחקר על יצירתו של ארצ'ימבולדי, כתזה לתואר שני ואולי אף כאבן פינה לדוקטורט עתידי.

ב־1984 השלים את הנוסח הסופי של התרגום, ולאחר כמה לקטורות מהוססות וסותרות קיבלה אותו הוצאת ספרים פריזאית אחת וארצ'ימבולדי ראה אור. הרומן שלו לא היה צפוי מלכתחילה להימכר ביותר מאלף עותקים, אבל בעקבות כמה ביקורות סותרות, חיוביות, ואפילו מופרזות, נמכרו כל שלושת אלפי העותקים של ההדפסה הראשונה וכך נפתח פתח להדפסה שנייה, שלישית ורביעית.

עד לאותה עת כבר קרא פלטיה חמישה עשר ספרים של הסופר הגרמני, תרגם שניים נוספים ונחשב, כמעט פה אחד, למומחה הגדול ביותר לבנו פון ארצ'ימבולדי ברחבי צרפת כולה.

פלטיה נזכר אז ביום שקרא ביצירת ארצ'ימבולדי לראשונה וראה את עצמו, צעיר ועני, מתגורר בשַמְבְּר דֶה בּוֹן, חולק את הכיור, שבו צִחצח את שיניו ושטף את פניו, עם עוד חמישה עשר דיירים של אותה עליית גג חשוכה, מחרבן בשירותים דוחים ומטונפים שלא היו כלל שירותים אלא סתם מחראה או בור שופכין, שגם אותם חלק עם חמישה עשר הדיירים של עליית הגג, שמקצתם חזרו מאז למחוזות מולדתם ובאמתחתם תואר אקדמי, מקצתם עברו למקומות מגורים נוחים מעט יותר בפריז, ומעטים מהם המשיכו לגור שם שוקטים על השמרים או גוססים מרוב גועל.

כפי שכבר נאמר, הוא ראה את עצמו מסוגף, רכון על המילונים הגרמניים שלו, מואר באורה של נורה חלשה, כחוש ועיקש, כאילו כולו כוח רצון עשוי בשר, עצמות ושרירים, נטול שומן, קנאי ונחוש בדעתו להגיע לחוף מבטחים; בעצם, דימוי רגיל למדי של סטודנט בעיר הבירה, אלא שבקרבו הוא פעל כסם, סם שעורר בו בכי, סם שפרץ, כפי שאמר משורר הולנדי נדוש מהמאה התשע עשרה, את סכרי הרגש ומשהו נוסף שבמבט ראשון נראה כרחמים עצמיים אך היה דבר־מה אחר (מה, אם כן? זעם? קרוב לוודאי), וגרם לו להרהר שוב ושוב, אם כי לא במילים אלא בתמונות כואבות, בתקופת החניכה של נעוריו, סם שלאחר לילה ארוך ואולי חסר תועלת נטע במוחו שתי מסקנות: ראשית, שחייו כפי שחי אותם עד כה תמו; שנית, שקריירה מבריקה נפתחת לפניו וכדי שלא יועם ברקהּ חובה עליו לשמר, כזיכרונו היחיד מאותה עליית גג, את כוח הרצון שלו. המשימה לא נראתה לו קשה.

ז'אן־קלוד פלטיה נולד ב־1961 וב־1986 כבר היה מרצה לגרמנית בפריז. פְּיֵרוֹ מוֹריני נולד ב־1956, בכפר ליד נַפּוֹלי, ואף על פי שקרא את בנו פון ארצ'ימבולדי לראשונה ב־1976, כלומר ארבע שנים לפני פלטיה, רק ב־1988 תרגם רומן ראשון של הסופר הגרמני, התפצלות מתפצלת, שדרכו בחנויות הספרים באיטליה לא צלחה.

מעמדו של ארצ'ימבולדי באיטליה, זאת יש לציין, היה שונה לגמרי מאשר בצרפת. למעשה, מוריני לא היה הראשון שתרגם אותו. יתר על כן, הרומן הראשון של ארצ'ימבולדי שנפל לידיו של מוריני היה תרגום של מסכת העור, מעשה ידיו של פלוני קוֹלוֹסימוֹ, שיצא בהוצאת אֵינָאוּדי בשנת 1969. אחרי מסכת העור פורסמו באיטליה גם נהרות אירופה ב־1971, ירושה ב־1973 ושלמוּת רכבוֹת ב־1975, ולפני כן פרסמה הוצאה רומאית ב־1964 מבחר סיפורים, לרבות כמה וכמה סיפורי מלחמה, בכותרת שפל המדרגה בברלין. ניתן אפוא לומר שארצ'ימבולדי לא היה אלמוני לגמרי באיטליה, אף כי אין לומר שנחל הצלחה גדולה, בינונית או מועטה, אלא שלא הצליח כלל, וספריו העלו עובש על המדפים הנידחים ביותר של חנויות הספרים או נמכרו במכירות חיסול או נשכחו במחסני ההוצאות בטרם נגרסו.

מוריני, כמובן, לא נרתע נוכח הציפיות הנמוכות שעוררה יצירתו של ארצ'ימבולדי בקהל הקוראים האיטלקי ואחרי שתרגם את התפצלות מתפצלת הגיש לשני כתבי עת, אחד במילאנו והאחר בפָּלֶרְמוֹ, שני מאמרים על ארצ'ימבולדי, הראשון על הגורל בשלמות רכבות והשני על ריבוי המסכות של המצפון והאשם בלֵטֵאָה, רומן ארוטי לכאורה, ובבּיציוּס, רומן קצר בן פחות ממאה עמודים, הדומה מבחינה מסוימת לָהאוצר של מיצי, הספר שמצא פלטיה באותה חנות ישנה במינכן, שעלילתו מתמקדת בקורותיו של אלברט ביציוס, איש כמורה פרוטסטנטי מלוּצֶלְפלוּ שבקנטון בֵּרְן, מחבר דרשות ונוסף על כך סופר שהשתמש בפסבדונים יֵרֵמיאָס גוֹטְהֵלְף. שני המאמרים פורסמו והרהיטות או כוח הפיתוי שהפגין מוריני בהצגת דמותו של ארצ'ימבולדי סללו את הדרך וכך ראה אור באיטליה ב־1991 תרגום שני של פיירו מוריני, הפעם לספר תוֹמָס הקדוש. באותה תקופה מוריני לימד ספרות גרמנית באוניברסיטת טורינו, וכבר אז אבחנו אצלו הרופאים טרשת נפוצה והוא עבר תאונה מוזרה ויוצאת דופן שהותירה אותו בכיסא גלגלים לצמיתות.

מָנוּאֵל אֶסְפּינוֹסָה הגיע לארצ'ימבולדי בדרכים אחרות. הוא היה צעיר יותר ממוריני ומפלטיה, ולפחות בשנתיים הראשונות של לימודיו האוניברסיטאיים לא למד פילולוגיה גרמנית אלא פילולוגיה ספרדית, בין שאר סיבות עגומות מפני שחלם להיות סופר. מן הספרות הגרמנית הכיר (בקושי) רק שלושה קלסיקונים, את הֶלְדֶרְלין, מכיוון שבגיל שש עשרה ראה את ייעודו בשירה ובלע את כל ספרי השירה שבהישג ידו, את גֵתֶה, מכיוון שבשנתו האחרונה בתיכון מורה בעל חוש הומור המליץ לו לקרוא את וֶרְתֶר בטענה שימצא שם נשמה תאומה, ואת שילֶר, שמכלל יצירתו קרא מחזה אחד. בשלב מאוחר יותר יקרא רבות ביצירתו של סופר מודרני, יוּנְגֶר, בעיקר מתוך סימביוזה, כי הסופרים המדרידאים שהעריץ, ולאמתו של דבר שנא עד עמקי נשמתו, דיברו על יונגר בלי הפסק. ניתן לומר אפוא שאספינוסה הכיר רק סופר גרמני אחד והסופר הזה היה יונגר. בהתחלה חשב שיצירתו נפלאה, והיות שרבים מספריו תורגמו לספרדית לא התקשה אספינוסה להשיג ולקרוא את כולם. הוא היה מעדיף שזה לא יהיה עד כדי כך פשוט. חוץ מזה האנשים שהתרועע אתם היו לא רק קוראים מסורים של יונגר אלא שכמה מהם היו גם מתרגמיו, מה שלא הפריע כלל לאספינוסה, שכן הילת הזוהר ששאף אליה לא היתה של מתרגם כי אם של סופר.

החודשים והשנים שחלפו, בשקט ובאכזריות כדרכם, הביאו עמם כמה מקרים לא נעימים שגרמו לו לשנות את דעתו. עד מהרה, למשל, הוא הבין שקבוצת היונגריאנים לא היתה יונגריאנית במידה שחשב אלא שכמו כל קבוצה ספרותית היתה נתונה לחילופי העונות, ואמנם בסתיו הם היו יונגריאנים, אבל בחורף הפכו פתאום לחסידים של פִּיוֹ בָּרוֹחָה, באביב לקוראים נלהבים של אוֹרְטֵגָה אִי גָסֵט, ובקיץ אף נטשו את הבר שנהגו להיפגש בו ויצאו לרחוב לקרוא בקול רם שירים פסטורליים לכבוד קָמילוֹ חוֹסֶה סֵלָה, מעשה שאספינוסה הצעיר, שלאמתו של דבר היה פטריוט, היה מוכן בהחלט לקבל ללא סייג אילו היה נעשה ברוח עליזה יותר, קרנבלית יותר, אבל בשום אופן לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות המופלגת שהפגינו היונגריאנים המזויפים.

גרוע יותר היה לגלות את הדעות שעוררו המסות פרי עטו בקרב חברי הקבוצה, דעות כה שליליות עד שלמשל, פעם אחת, כשנשאר ער כל הלילה, הגיע לידי כך שתהה ברצינות אם האנשים האלה אינם מבקשים ממנו ברמיזה שיסתלק, שיחדל להציק להם, שילך ולא יחזור.

גרוע אף יותר היה כשיונגר עצמו הופיע במדריד וקבוצת היונגריאנים ארגנה לו ביקור באֶסְקוֹריאל, גחמה מוזרה היתה לו למָאֶסְטרוֹ, לבקר באסקוריאל, וכשרצה אספינוסה להצטרף לחבורה, בכל תפקיד שלא יהיה, נמנע ממנו הכבוד הזה, כאילו חשבו היונגריאנים המתחזים שאינו ראוי להשתתף בחיל המשמר של הגרמני או כאילו פחדו שמא הוא, אספינוסה, יביך אותם באיזו פליטת פה אזוטרית של טירון, אם כי ההסבר הרשמי שנתנו לו (שנבע אולי מרגש של רחמים כלפיו) היה שהוא אינו יודע גרמנית ואילו כל היוצאים לפיקניק עם יונגר דוברים אותה ברהיטות.

כך בא לקצו הסיפור של אספינוסה עם היונגריאנים. וכך החלו הבדידות והסגריר (או הסופה) ועמם רצונות שהיו לעתים קרובות סותרים או בלתי ניתנים להגשמה.

לא היו אלה לילות נעימים או מהנים, אבל אספינוסה גילה שני דברים שעזרו לו רבות בימים הראשונים: שהוא לעולם לא יהיה פרוזאיקן, ושבדרכו שלו הוא בחור אמיץ.

ועוד גילה שהוא איש מריר ונוטר טינה, טינה שנוזלת ממנו כמו מוגלה, ושבקלות יכול היה להרוג מישהו, לא משנה מי, ובלבד שיפיג את הבדידות ואת הגשם ואת הקור של מדריד, אבל העדיף להותיר את התגלית הזאת באפלה ולהתרכז בקבלת העובדה שלעולם לא יהיה סופר ובהפקת המיטב שאפשר מאומץ הלב שזה עתה חשף בקרבו.

לפיכך נשאר באוניברסיטה והמשיך ללמוד פילולוגיה ספרדית, אבל בו בזמן נרשם גם ללימודי פילולוגיה גרמנית. הוא ישן בין ארבע לחמש שעות ביממה ואת שאר הזמן הקדיש ללימוד. עוד בטרם סיים את לימודיו בפילולוגיה גרמנית כתב מאמר בן עשרים עמודים על הקשר בין ורתר למוזיקה, והמאמר פורסם בכתב עת ספרותי במדריד ובכתב עת אוניברסיטאי בגֵטינְגֶן. בגיל עשרים וחמש סיים את שני התארים. ב־1990 השלים דוקטורט בספרות גרמנית עם עבודה על בנו פון ארצ'ימבולדי, וזו ראתה אור כעבור שנה בהוצאת ספרים בברצלונה. בתקופה זו היה אספינוסה משתתף קבוע בכנסים ובסימפוזיונים לספרות גרמנית. אמנם שליטתו בשפה זו לא היתה מצוינת, אבל סבירה בהחלט. הוא דיבר גם אנגלית וצרפתית. כמו מוריני ופלטיה, היתה לו עבודה טובה, הוא התפרנס יפה וזכה לכבוד (עד כמה שאפשר) הן מתלמידיו הן מעמיתיו. מעולם לא תרגם את ארצ'ימבולדי ולא כל סופר גרמני אחר.

מלבד ארצ'ימבולדי היה למוריני, לפלטיה ולאספינוסה מכנה משותף נוסף. שלושתם ניחנו בכוח רצון חזק כפלדה. לאמתו של דבר היה להם עוד מכנה משותף, אבל על כך נדבר בבוא העת.

ליז נורטון, לעומת זאת, לא היתה מה שנהוג לכנות אישה נחושה, כלומר היא לא תכננה תוכניות לטווח הארוך או הבינוני ואף לא השקיעה את כל כוחותיה בהוצאתן לפועל. היא היתה חפה מכל כוח רצון. כשסבלה ניכר כאבה לכל עין, וכאשר היתה שמחה שמחתה היתה מידבקת. היא לא היתה מסוגלת לקבוע לעצמה מטרה ברורה ולפעול ברציפות להשגתה. יתר על כן, שום מטרה לא היתה מפתה או נחשקת מספיק כדי שתתמסר לה בכל מאודה. עצם הביטוי “להשיג מטרה", ברמה האישית, היה בעיניה בגדר מלכודת קטנונית. על הביטוי “להשיג מטרה" העדיפה את המילה לחיות ובמקרים נדירים את המילה אושר. אם כוח הרצון הוא דרישה חברתית, כפי שהיה סבור ויליאם ג'יימס, ולכן קל יותר לצאת למלחמה מאשר להפסיק לעשן, על ליז נורטון נכון היה לומר שקל לה יותר להפסיק לעשן מלצאת למלחמה.

פעם אמר לה את זה מישהו באוניברסיטה והדבר מצא חן בעיניה, אבל לא גרם לה לקרוא את ויליאם ג'יימס, לא לפני כן, לא אחרי כן ולא אף פעם. בעבורה הקריאה היתה קשורה ישירות להנאה ולאו דווקא לידע או לתעלומות או למבנים ומבוכים לשוניים, כפי שהאמינו מוריני, אספינוסה ופלטיה.

גילויה את ארצ'ימבולדי היה טראומטי או פואטי פחות מזה של כל האחרים. כשהיתה בת עשרים, בעת שהות בת שלושה חודשים בברלין ב־1988, השאיל לה ידיד גרמני רומן של סופר שלא הכירה. השם נראה לה מוזר. איך ייתכן, שאלה את ידידה, שקיים סופר גרמני ששם משפחתו איטלקי ובכל זאת כולל את ה"פון" המצביע על השתייכות לאצולה גרמנית כלשהי אחרי שמו הפרטי? בפיו של הידיד הגרמני לא היתה תשובה. זה בטח פסבדונים, אמר. ואף ציין, מוסיף מוזרות על מוזרות, ששמות פרטיים ממין זכר המסתיימים בתנועה אינם נפוצים בגרמניה. שמות פרטיים ממין נקבה דווקא כן. אבל שמות פרטיים ממין זכר בהחלט לא. הרומן היה העיוורת והוא מצא חן בעיניה, אבל לא עד כדי כך שתרוץ לחנות ספרים ותקנה את כל שאר יצירתו של בנו פון ארצ'ימבולדי.

כעבור חמישה חודשים, לאחר שחזרה לאנגליה, קיבלה ליז נורטון בדואר מתנה מידידה הגרמני. לא קשה לנחש שמדובר היה ברומן נוסף של ארצ'ימבולדי. היא קראה אותו, הוא מצא חן בעיניה, היא חיפשה בספריית הקולג' שלה עוד ספרים של הגרמני בעל השם האיטלקי ומצאה שניים: אחד מהם היה זה שכבר קראה בברלין, השני היה ביציוס. קריאתו של ספר זה דווקא גרמה לה לצאת בריצה. בחצר המרובעת של הקולג' ירד גשם, השמים המרובעים נראו כמו פה פעור של רובוט או של אל שנברא בצלמנו, על כר הדשא בפארק החליקו טיפות הגשם האלכסוניות מטה אם כי בה במידה יכלו להחליק מעלה, אחר כך נעשו קווי האלכסון (טיפות) עיגולים (טיפות) ונבלעו באדמה שהחזיקה את הדשא, ודומה היה שהדשא והאדמה משוחחים, לא, לא משוחחים, מתווכחים, ומילותיהם הסתומות דמו לקורי עכביש שקופים או לחוטי קיא שקופים, לרשרוש כמעט בלתי נשמע, כאילו במקום תה שתתה נורטון באותו ערב חליטת פֵּיוֹטֶה.

אבל האמת היא שנורטון שתתה רק תה וחשה המומה, כאילו איזה קול חזר באוזניה שוב ושוב על תפילה נוראה שמילותיה הלכו וניטשטשו ככל שהתרחקה מהקולג' והגשם הרטיב את חצאיתה האפורה, את ברכיה הגרומות ואת קרסוליה המקסימים, אך לא הרבה יותר מזה, שכן בטרם יצאה ליז נורטון בריצה דרך הפארק לא שכחה לקחת את מטרייתה.

פגישתם הראשונה של פלטיה, מוריני, אספינוסה ונורטון התרחשה בכנס לספרות גרמנית בת זמננו שנערך בבְּרֵמֶן ב־1994. קודם לכן התוודעו פלטיה ומוריני זה לזה בסמינר לספרות גרמנית שנערך בלַייפְּציג ב־1989, בימי גסיסתה של גרמניה המזרחית, ואחר כך נפגשו שוב בסימפוזיון לספרות גרמנית שהתקיים במֶנְהַיים בדצמבר של אותה שנה (והיה אסון מוחלט, בתי מלון גרועים, אוכל גרוע וארגון לקוי). בכינוס לספרות גרמנית מודרנית, שנערך בציריך ב־1990, פגשו פלטיה ומוריני את אספינוסה. אספינוסה פגש את פלטיה פעם נוספת בסדרת מפגשים על הספרות האירופית של המאה העשרים שנערכו במאסְטריכְט ב־1991 (פלטיה נשא הרצאה בשם “הַיינֶה וארצ'ימבולדי: נתיבים מתלכדים", הרצאתו של אספינוסה נקראה “ארנסט יונגר ובנו פון ארצ'ימבולדי: נתיבים מתפצלים"), וניתן לומר, בלי להסתכן בטעות, שמאותה שעה והלאה לא זו בלבד שקראו זה את זה בכתבי העת המקצועיים אלא גם נעשו חברים או שהתפתח ביניהם דבר־מה הדומה לקשר ידידות. ב־1992, בוועידה לספרות גרמנית באָאוּגְסבּוּרג שבו ונפגשו פלטיה, אספינוסה ומוריני. שלושתם הציגו עבודות על ארצ'ימבולדי. חודשים מספר התהלכה שמועה שבנו פון ארצ'ימבולדי בכבודו ובעצמו שוקל להגיע לאותה ועידה גדולה שנועדה לקבץ, נוסף על הגרמניסטים הרגילים, גם כמות לא מבוטלת של סופרים ומשוררים גרמנים, אבל ברגע האמת, יומיים לפני תחילת הוועידה, הגיע מהוצאת הספרים בהמבורג מברק התנצלות על ביטול בואו. פרט לכך, הוועידה היתה כושלת. לדעת פלטיה הדבר היחיד המעניין היה הרצאה של פרופסור ברלינאי זקן על יצירתו של אַרנוֹ שמידט (הא לכם שם פרטי גרמני שתנועה בסופו) ולא הרבה יותר מזה, דעה שאספינוסה היה שותף לה, ובמידה פחותה, גם מוריני.

את שעות הפנאי שנותרו להם, והיו רבות כאלה, הקדישו לביקור באתרי התיירות העלובים, לדעת פלטיה, של אאוגסבורג, עיר שגם בעיני אספינוסה היתה עלובה, ובעיניו של מוריני עלובה במידת־מה, ובכל זאת עלובה אחרי ככלות הכול, כשאספינוסה ופלטיה דוחפים לסירוגין את כיסא הגלגלים של האיטלקי, שמצב בריאותו באותו הזמן לא היה טוב אלא עלוב למדי ולכן חשבו שני חבריו ועמיתיו שקצת אוויר צח לא יזיק לו, אדרבה.

בכנס הבא לספרות גרמנית, שנערך בפריז בינואר 1992, נכחו רק פלטיה ואספינוסה. מוריני הוזמן אף הוא אך מצבו הבריאותי היה רופף מהרגיל ולכן יעץ לו רופאו, בין השאר, לא לנסוע ולו לזמן קצר. הכנס לא היה גרוע ולמרות לוח הזמנים הצפוף של פלטיה ואספינוסה הם מצאו זמן לאכול יחד במסעדה קטנה ברִי גָלַנְד ליד סֵן ז'וּליין לֶה פּוֹבְר, ושם, נוסף על שיחה על עבודתם ותחביביהם, עסקו בשעת הקינוח בהעלאת השערות בדבר בריאותו של האיטלקי העגמומי, בריאות רעה, בריאות שברירית, בריאות נבזית שעל אף כל זאת לא מנעה ממנו להתחיל לכתוב ספר על ארצ'ימבולדי, ספר שלפי מה שהסביר פלטיה שאמר לו האיטלקי בטלפון, לא ברור לו אם בצחוק או ברצינות, עתיד אולי להיות הספר הגדול על ארצ'ימבולדי, דג החלוץ שישחה לאורך זמן לצד הכריש השחור והגדול שהוא יצירתו של הסופר הגרמני. שניהם, פלטיה ואספינוסה, העריכו את עבודתו של מוריני, אבל מילותיו של פלטיה (שנֶהגוּ כמו מתוך מצודה עתיקה או מתוך צינוק שנחפר מתחת לתעלת המגן של מצודה עתיקה) נשמעו כמו איום במסעדה הקטנה והשלווה ברי גלנד ונתנו את אות הסיום לערב שנפתח בסימן האדיבות והרצונות המסופקים.

דבר מזה לא העיב על הקשר שקיימו פלטיה ואספינוסה עם מוריני.

שלושתם נפגשו שוב בעצרת לכבוד הספרות הכתובה גרמנית שנערכה בבּוֹלוֹניה ב־1993. ושלושתם השתתפו גם בגיליון 46 של כתב העת הרואה אור בברלין מחקרים ספרותיים, גיליון שהוקדש כולו ליצירת ארצ'ימבולדי. לא היתה זו הפעם הראשונה שפרסמו בכתב העת הברלינאי. בגיליון 44 הופיע טקסט של אספינוסה על מושג האלוהים ביצירתם של ארצ'ימבולדי ואוּנָמוּנוֹ. בגיליון 38 פרסם מוריני מאמר על מצב הוראת הספרות הגרמנית באיטליה. ובגיליון 37 פרסם פלטיה סקירה על אודות הסופרים הגרמנים החשובים ביותר במאה העשרים בצרפת ובאירופה, טקסט שעורר, ייאמר פה בדרך אגב, אי־אלו קולות מחאה ואפילו התקפות ישירות פה ושם.

עם זאת גיליון 46 הוא המעניין אותנו, לא רק משום שנחשפה בו היריבות בין שתי סיעות הארצ'ימבולדיסטים, זו של פלטיה, מוריני ואספינוסה לעומת זו של שוורץ, בּוֹרְכמָאיֶר ופּוֹהל, אלא גם משום שבגיליון זה הופיע טקסט של ליז נורטון, טקסט מבריק לדעת פלטיה, מנוסח היטב לדעת אספינוסה, מעניין לדעת מוריני, ויתר על כן (ובלי שאיש ביקש זאת ממנה), אמירה העולה בקנה אחד עם התזה של הצרפתי, של הספרדי ושל האיטלקי, שנורטון ציטטה מדבריהם לא אחת והפגינה בקיאות מושלמת במאמריהם ובמונוגרפיות שלהם שהופיעו בכתבי עת מקצועיים או בהוצאות ספרים זוטרות.

פלטיה חשב לכתוב לה מכתב, אבל לבסוף לא עשה זאת. אספינוסה טלפן לפלטיה ושאל אותו אם כדאי או לא ליצור אתה קשר. מכיוון שהיססו, החליטו לשאול את מוריני. מוריני נמנע מלחוות דעה. הדבר היחיד שידעו על ליז נורטון היה שהיא מלמדת ספרות גרמנית באיזו אוניברסיטה בלונדון. ובניגוד אליהם, היא לא היתה מרצה בכירה.

הכנס לספרות גרמנית בברמן היה סוער. בלי שהחוקרים הגרמנים יהיו מוכנים לכך, פלטיה — בתמיכתם של מוריני ואספינוסה — עבר למתקפה, כמו נפולאון בּיֵנָה, ועד מהרה נפוצו לעבר המסבאות ובתי הקפה דגליהם המובסים של פוהל, שוורץ ובורכמאיר. המרצים הגרמנים הצעירים שנכחו במושב היו מבולבלים תחילה אבל לבסוף הכריעו, אמנם באי־אלו הסתייגויות, לטובת פלטיה וחבריו. גם הקהל, שרבים בתוכו היו סטודנטים שהגיעו מגטינגן ברכבות או במיניבוסים, העדיף את הפירושים הנלהבים והנוקבים ללא סייג של פלטיה והתמסר בהתלהבות לתפיסת החגיגה הדיוניסית, לפרשנות בנוסח הקרנבל האחרון (או הלפני אחרון) שפלטיה ואספינוסה דגלו בה. כעבור יומיים באה התקפת הנגד של שוורץ וחסידיו. הם השוו את ארצ'ימבולדי להיינריך בֵּל, ודיברו על אחריות. הם השוו את ארצ'ימבולדי לאוּוֶה יוֹנסוֹן, ודיברו על סבל. הם השוו את ארצ'ימבולדי לגינטר גראס, ודיברו על מחויבות אזרחית. בורכמאיר אפילו השווה את ארצ'ימבולדי לפרידריך דירְנמָט ודיבר על הומור, מה שנראה למוריני ביזיון שאין כדוגמתו. אז הופיעה, כמו משמים, ליז נורטון וסיכלה את התקפת הנגד כמו איזה גנרל דֵסֶה או לָאן, אמזונה זהובת שער שדיברה גרמנית רהוטה להפליא, אולי קצת מהר מדי, והרחיבה את הדיבור על גרימֶלסְהָאוּזֶן ועל גריפיוּס ועוד רבים אחרים, לרבות תאוֹפרַסְטוּס בּוֹמבַּסְטוּס פון הוֹהֶנְהַיים, המוכר יותר לכול בשם פָּרָצֶלְסוּס.

באותו ערב סעדו יחדיו במסבאה צרה וארוכה ליד הנהר, שירדו אליה במדרגות רטובות מהגשם הקל; משני צדי הרחוב החשוך ניצבו בניינים ישנים מתקופת ברית הַנְזָה, ואחדים מהם נראו כבתי משרדים נטושים של המנהל הציבורי הנאצי.

המקום לא היה יכול להיות מחריד יותר, חשבה ליז נורטון, אבל הערב היה ממושך ונעים והתנהגותם של פלטיה, מוריני ואספינוסה, שלא היה בה דבר מן היהירות, סייעה לנורטון להרגיש בנוח. למותר לציין שהיא הכירה את רוב עבודותיהם, אבל מה שהפתיע אותה (לטובה, כמובן) היה שגם הם הכירו כמה מהעבודות שלה. השיחה התפתחה בארבעה שלבים: תחילה צחקו על הנזיפה שנזפה נורטון בבורכמאיר ועל תדהמתו ההולכת וגוברת של בורכמאיר לשמע התקפותיה האכזריות יותר ויותר של נורטון; אחר כך דיברו על מפגשים עתידיים, בייחוד על מפגש מוזר אחד שעמד להיערך באוניברסיטת מינסוטה, שם נועדו להתכנס יותר מחמש מאות מרצים, מתרגמים ומומחים לספרות גרמנית, ושלמוריני היו חשדות מבוססים שכולו בְּלוֹף אחד גדול; אחר כך דיברו על בנו פון ארצ'ימבולדי ועל חייו, שכה מעט היה ידוע עליהם: כולם, החל בפלטיה וכלה במוריני, שלמרות היותו השתקן שבחבורה היה באותו ערב במצב רוח דברני, סיפרו אנקדוטות ורכילויות, החליפו בפעם המי יודע כמה את פרטי המידע המעורפלים המוכרים והעלו השערות בדבר מקום הימצאו וחייו המסתוריים של הסופר הגדול, כמי שדנים שוב ושוב בסרט אהוב; ולבסוף, בשעה שהתהלכו ברחובות הרטובים והמוארים (אף שהתאורה נקטעה לפרקים, כאילו ברמן כולה היא מכונה שרק לפרקים עוברים בה זרמי חשמל עזים וקצרים) דיברו על עצמם.

ארבעתם היו רווקים והם ראו בכך סימן מעודד. ארבעתם חיו בגפם, אם כי ליז נורטון חלקה לעתים את דירתה עם אחיה ההרפתקן שעבד בארגון לא ממשלתי כלשהו והיה חוזר לאנגליה רק פעם או פעמיים בשנה. ארבעתם היו מסורים לקריירות שלהם, אם כי פלטיה, אספינוסה ומוריני היו בעלי תואר דוקטור ושני הראשונים גם ראשי חוגים, בעוד נורטון רק התחילה לעבוד על הדוקטורט שלה ולא שאפה להתמנות לראשות החוג לגרמנית באוניברסיטה שלה.

באותו לילה, בטרם נרדם, לא נזכר פלטיה בהתכתשות שהתרחשה בכנס אלא דמיין את עצמו הולך ברחובות הנושקים לנהר ואת ליז נורטון הולכת לצדו בעוד אספינוסה דוחף את כיסא הגלגלים של מוריני וארבעתם צוחקים למראה החיות הקטנות של ברמן, שהתבוננו בהם או בצלליהם על האספלט הרכובים זה על גב זה מתוך קרבה והרמוניה.

מאותו יום, מאותו ערב, לא עבר שבוע בלי שיתקשרו זה לזה באופן קבוע, ארבעתם, בלי להתחשב בחשבון הטלפון התופח ולעתים אף בשעות הכי לא נוחות.

לפעמים היתה ליז נורטון מתקשרת לאספינוסה ושואלת אותו על מוריני, שאתו דיברה יום קודם ונשמע לה מדוכדך משהו. בו ביום היה אספינוסה מטלפן לפלטיה ומודיע לו שלדעת נורטון חלה הרעה במצב בריאותו של מוריני, ובתגובה היה פלטיה מתקשר מיד למוריני ושואל אותו ישר ולעניין איך הבריאות ואז מתלוצץ אתו (שכן מוריני השתדל לעולם לא לדבר על הנושא הזה ברצינות) ודן אתו באיזה פרט חסר חשיבות בנוגע לעבודה, ואחר כך היה מתקשר לָאנגלייה, בשתים עשרה בלילה, למשל, אחרי שדחה את הנאת השיחה בסעודת ערב דלה אך אנינה, ומבטיח לה שמוריני, במסגרת הציפיות הסבירות, נמצא במצב טוב, רגיל, יציב, ושמה שנתפס אצלה כדיכאון הוא רק מצבו הטבעי של האיטלקי, הרגיש לשינויי מזג האוויר (אולי היה מזג אוויר סוער בטורינו באותו יום, אולי מוריני חלם באותו לילה השד יודע איזה חלום בלהות), ובכך היה פלטיה סוגר מעגל שלמחרת או כעבור יומיים היה שב ונפתח בשיחת טלפון ממוריני או מאספינוסה, בלי שום סיבה מסוימת, פשוט כדי לשאול לשלומו, לפטפט קצת, והשיחה תמיד הסתכמה בדברים של סתם, הערות על מזג האוויר (כאילו מוריני ואפילו אספינוסה אימצו חלק מהרגלי השיחה הבריטיים), המלצות על סרטים, התבטאויות חסרות התלהבות על ספרים חדשים ובעצם שיחת טלפון משמימה למדי או לכל הפחות דלת עניין, אם כי אספינוסה נהג להקשיב במין התלהבות מוזרה, מדוּמה אולי, או בחיבה, מכל מקום בהתעניינות אדיבה, ומוריני היה נאחז בשיחה כאילו חייו תלויים בזה, ואחר כך, כעבור יומיים או כעבור שעות אחדות, היתה מתקיימת שיחה כמעט זהה, כשאספינוסה היה מתקשר לנורטון, והיא לפלטיה, והוא שוב למוריני, וכמה ימים אחר כך היתה השיחה מתחילה מחדש, הפעם בנימה מקצועית לעילא, מסומן ומסמן אצל ארצ'ימבולדי, טקסט, סַבְּטקסט ופָּרָא־טקסט, הרֶה־טֵריטוריאליזציה המילולית והגופנית בעמודים האחרונים של ביציוס, דברים שלצורך העניין שקולים כנגד שיחה על קולנוע או על בעיות החוג לגרמנית או על העננים החולפים בלי הרף, מבוקר ועד לילה, בשמיהן של ערי מגוריהם השונות.

הם נפגשו שוב בסמינר על הספרות האירופית לאחר מלחמת העולם השנייה שנערך באָביניוֹן בשלהי 1994. נורטון ומוריני נסעו כשומעים בלבד, אם כי במימון האוניברסיטאות שלהם, ופלטיה ואספינוסה הציגו עבודות על חשיבות יצירתו של ארצ'ימבולדי. עבודתו של הצרפתי התמקדה באינסולריות, בקרע המסתמן במכלול יצירתו של ארצ'ימבולדי ביחס למסורת הגרמנית, אך לא ביחס למסורת אירופית מסוימת. עבודתו של הספרדי, אחת הנגישות ביותר שכתב מימיו, עסקה בתעלומה האופפת את דמותו של ארצ'ימבולדי, שלמעשה איש אינו יודע עליו דבר, לרבות המו"ל שלו: ספריו הופיעו ללא תצלום על גב הכריכה וגם לא בדש המקופל; הנתונים הביוגרפיים היו זעומים (סופר גרמני, נולד בפרוסיה ב־1920), מקום מגוריו היה לוט בערפל, אם כי במקרה אחד נכשל המו"ל בלשונו והודה בפני כתבת השְפּיגֶל שכתב יד אחד שלו נשלח אליו מסיציליה, איש מעמיתיו החיים מעולם לא ראה אותו, לא היתה שום ביוגרפיה שלו בגרמנית אף על פי שמכירת ספריו היתה בקו עלייה הן בגרמניה הן בשאר ארצות אירופה ואפילו בארצות הברית, ששם אוהבים סופרים נעדרים (נעדרים או מיליונרים) או את המיתוס האופף סופרים נעדרים, ויצירתו החלה להתפשט לכל עבר, לא רק בחוגים האוניברסיטאיים לגרמנית אלא גם בקמפוסים בכלל ואף מחוץ לקמפוסים, בערים הגדולות שאוהבות ספרות מדוברת או חזותית.

בערבים יצאו פלטיה, מוריני, אספינוסה ונורטון לאכול יחד, לפעמים בחברת מרצה אחד או שניים לגרמנית שהכירו זה כבר ושנהגו לפרוש לבתי המלון שלהם בשעה מוקדמת וגם כשנשארו עד סוף הערב הקפידו להצטנע ברקע, כמבינים שהצורה בעלת ארבע הזוויות שיצרו הארצ'ימבולדיסטים אינה חדירה ובשעת לילה מאוחרת זו אף נכונה להגיב באלימות לכל הפרעה מבחוץ. לבסוף תמיד נותרו ארבעתם, והם התהלכו ברחובות אביניון באותה עליזות חסרת דאגה שבה התהלכו ברחובותיה הביורוקרטיים המשחירים של ברמן וכמו שיתהלכו ברחובות הססגוניים שזימן להם העתיד: נורטון דוחפת את מוריני, כשפלטיה לשמאלה ואספינוסה לימינה, או פלטיה דוחף את כיסא הגלגלים כשלשמאלו אספינוסה ולפניהם נורטון, הולכת לאחור וצוחקת במלוא עשרים ושש שנותיה, צחוק נהדר שעד מהרה התחילו לחקותו אם כי היו מעדיפים רק להביט בה ולא לצחוק, או שהיו עומדים כולם בשורה אחת שעונים על מעקה של איזה נהר היסטורי, כלומר נהר שחדל להיות פראי, ומדברים על האובססיה הגרמנית שלהם בלי לקטוע זה את זה, מאתגרים זה את תבונתו של זה ומתענגים עליה, עם הפוגות של שתיקה שאפילו הגשם לא יכול היה להפר.

כשחזר פלטיה מאביניון בשלהי 1994 פתח את דלת דירתו בפריז והניח את המזוודה על הרצפה וסגר את הדלת, מזג לעצמו כוסית ויסקי והפשיל את הווילונות וראה את הנוף הרגיל, קטע מכיכר בְּרֵטֵי ובניין אוּנֶסקוֹ מאחוריה, פשט את מקטורנו והשאיר את כוסית הוויסקי במטבח והקשיב להודעות במשיבון, העייפות התחילה להכריע אותו, עפעפיו נעצמו, אבל במקום להיכנס למיטה התפשט והלך להתקלח, הדליק את המחשב לבוש בחלוק לבן שירד כמעט עד קרסוליו; ורק אז הבין שהוא מתגעגע לליז נורטון ושהיה נותן הכול כדי להיות אתה באותו רגע, לא רק בשיחה אלא גם במיטה, כדי לומר לה שהוא אוהב אותה וכדי לשמוע מפיה שהיא משיבה אהבה לחיקו.

משהו דומה חווה אספינוסה, בשני הבדלים קלים לעומת פלטיה. ראשית, הוא לא חיכה עד שהגיע לדירתו במדריד כדי לחוש את הצורך להיות עם ליז נורטון. כבר במטוס הבין שהיא האישה האידאלית, האישה שתמיד חיפש, ומיד התחיל לסבול. שנית, בתמונות האידאליות של האנגלייה שחלפו במהירות הבזק בדמיונו, בעוד מטוסו טס לעבר ספרד במהירות שבע מאות קילומטר בשעה, היו יותר סצנות מין, לא רבות, אבל רבות יותר מאלה שפלטיה העלה בדמיונו.

מוריני, לעומת זאת, נסע ברכבת מאביניון לטורינו והקדיש את שעות הנסיעה לקריאה במוסף התרבות של אִיל מָניפֶסטו ואחר כך ישן עד שצמד כרטיסנים (שאחר כך סייעו לו לרדת לרציף עם כיסא הגלגלים שלו) הודיעו לו שהרכבת הגיעה ליעד.

על מה שחלף בראשה של ליז נורטון מוטב לעבור בשתיקה.

בכל זאת נותרה החברות בין הארצ'ימבולדיסטים על כנה כמקודם, בלא הפרעה, כפופה לצו גורל חזק יותר שארבעתם צייתו לו, ולו במחיר דחיקתן של תשוקותיהם האישיות למקום שני.

ב־1995 הם נפגשו בדיאלוג על הספרות הגרמנית בת זמננו שנערך באמסטרדם במסגרת דיאלוג נרחב יותר שהתקיים באותו בניין (אבל באולמות שונים) וכלל גם את הספרויות הצרפתית, האנגלית והאיטלקית.

למותר לומר שרוב המשתתפים בדיאלוגים התמוהים הללו נקהלו באולם הדיונים שהוקדש לספרות האנגלית בת זמננו והיה צמוד לאולם של הספרות הגרמנית כשרק קיר דק מפריד ביניהם, קיר שמן הסתם לא נבנה מאבן, כמו פעם, אלא מלבנים שבריריות מכוסות שכבת טיח דקה עד כדי כך שהצעקות והיללות ובייחוד התשואות שסחטה הספרות האנגלית נשמעו בחדר הספרות הגרמנית כאילו שתי ההרצאות או שני הדיאלוגים אינם אלא אחד או כאילו האנגלים לועגים לגרמנים ואפילו משתיקים אותם בלי הרף, שלא לדבר על הקהל הרב שנכח בדיאלוג האנגלי (או האנגלו־הודי), קהל רב הרבה יותר מזה הקטן וחמור הסבר שבחר בדיאלוג הגרמני. וכל זה היה מועיל מאוד בחשבון סופי, שהרי ידוע היטב ששיחה מעוטת משתתפים, שהכול בה מקשיבים וחושבים ואיש אינו מרים קול, חזקה עליה שתהא פורייה יותר, וגם במקרה הגרוע ביותר רגועה יותר מדיון המוני העלול בכל רגע להפוך לאספה פוליטית או, מחמת קוצרן ההכרחי של ההרצאות, לסדרה של ססמאות הנפלטות לאוויר העולם ומתפוגגות חיש מהר.

אבל בטרם ניגע בנקודת השיא של העניין, או של הדיאלוג, מן הראוי לציין דבר־מה שחשיבותו אינה בטלה בשישים מבחינת השלכותיו. המארגנים, אותם אנשים שהשאירו בחוץ את הספרות הספרדית או הפולנית או השוודית בשל מחסור בזמן או במשאבים, השתמשו — כגחמה כמעט אחרונה — בחלק הארי של תקציבם לאירוח כיד המלך של כוכבי הספרות האנגלית, ובשארית הכסף הזמינו שלושה רומניסטים צרפתים, משורר ומחבר סיפורים קצרים איטלקי, ושלושה סופרים גרמנים, שניים מהם רומניסטים מברלין המערבית והמזרחית שאוחדו זה עתה, שניהם בעלי יוקרה מסוימת (הם נסעו לאמסטרדם ברכבת ולא התלוננו כשאוכסנו במלון בעל שלושה כוכבים בלבד), והשלישי דמות עלומה למדי שאיש לא ידע דבר על אודותיו, אפילו לא מוריני, שידע די והותר על הספרות הגרמנית בת זמננו, בין שהוזמן להשתתף בדיאלוג ובין שלא.

וכשאותו סופר עלום, שהיה שְׁוַאבּי, החל במהלך הרצאתו (או במהלך תרומתו לדיאלוג) להעלות זיכרונות מימיו כעיתונאי, כעורך מוספי תרבות, כמראיינם של כל מיני יוצרים שלא ששו להתראיין, ואחר כך המשיך ונזכר גם בתקופה שעבד כמארגן אירועי תרבות בערים שונות בפריפריה, יישובים נידחים ושכוחי אל שהמשיכו להתעניין בתרבות, ופתאום, משום מקום, צץ שמו של ארצ'ימבולדי (אולי בהשפעת השיח שהובילו אספינוסה ופלטיה קודם לכן), שאותו הכיר, מסתבר, כשעבד בארגון אירועי תרבות בעירייה כלשהי בחבל פְריזְיה, מצפון לווילהֶלמְסהָאבֶן, מול חופי הים הצפוני והאיים הפריזיים המזרחיים, מקום ששרר בו קור, קור עז, ויותר מכך שררה בו לחות, לחות מלוחה שחדרה לך לעצמות, והיו רק שתי דרכים להעביר שם את החורף: האחת, לשתות עד שאתה חוטף שחמת הכבד, והשנייה, לשבת באולם האירועים העירוני ולהאזין למוזיקה (על פי רוב רביעיות קאמריות של חובבים) או לשוחח עם סופרים שבאו ממקומות אחרים בעד תמורה זעומה, חדר בפנסיון היחיד בעיירה ואי־אלו מארקים שכיסו את הוצאות הנסיעה הלוך וחזור ברכבת, והרכבות אז היו שונות כל כך מהרכבות בגרמניה של ימינו, אבל האנשים שנסעו בהן היו, אולי, דברנים יותר, אדיבים יותר, מעוניינים יותר בזולתם; בכל אופן, אחרי התשלום, בניכוי הוצאות הנסיעה, היה הסופר יוצא מאחד המקומות הללו ושב לביתו (לעתים רק חדר מלון בפרנקפורט או בקֵלְן) עם קצת כסף ואולי גם לאחר שמכר עותקים מספָּר מספרו, במקרה של אותם סופרים או משוררים, בעיקר משוררים, שלאחר שקראו כמה עמודים וענו לשאלות של אזרחי המקום פתחו דוכן, כפי שאומרים, והרוויחו עוד כמה מארקים, פעילות כדאית למדי בזמנו, שכן אם מה שקרא הסופר מצא חן בעיני האנשים, או שהקריאה הצליחה לרגש או לבדר אותם או לעורר בהם מחשבה, באו ואף רכשו אחד מספריו, לעתים כדי שישמש להם מזכרת מאותו ערב נעים, כאשר בסמטאות העיירה הפריזית שרקה הרוח והקור חדר עד לעצמות, ולעתים כדי לקרוא ולחזור ולקרוא שיר או סיפור כלשהם בצל קורתם, שבועות לאחר שהסתיים האירוע, ואפשר גם לאור עששית שכן לא תמיד היה שם חשמל; המלחמה, כידוע, הסתיימה לא מכבר והפצעים החברתיים והכלכליים טרם הגלידו, בעצם, פחות או יותר כמו שקורה בערב קריאה בימינו אלה, פרט לכך שאז הספרים המוצגים על הדוכן יצאו בהוצאה עצמית ואילו היום המו"לים הם שמקימים את הדוכן; והנה אחד מהסופרים הללו שהגיע יום אחד לעיירה שהשוואבי עבד בה בארגון אירועי תרבות היה בנו פון ארצ'ימבולדי, סופר בשיעור הקומה של גוּסטָב הֵלֶר או רַיינֶר קוּל או וילהלם פרַיין (סופרים שמוריני עתיד לחפשם אחר כך באנציקלופדיה לסופרים גרמנים, ללא הצלחה), שלא הביא עמו ספרים וקרא רק שני פרקים מתוך רומן בכתובים, הרומן השני שלו; את הראשון, נזכר השוואבי, פרסם באותה שנה בהמבורג, אם כי לא קרא מתוכו דבר, אבל הרומן הזה באמת היה קיים, אמר השוואבי, וארצ'ימבולדי, כאילו חזה מראש את החשדות, הביא אתו עותק, רומן קצר שאורכו כמאה עמודים, אולי יותר, מאה ועשרים, מאה עשרים וחמישה, והוא סחב את הרומן הקצר שלו בכיס מעילו, ולמרבה הפלא השוואבי זכר ביתר בהירות את מעילו של ארצ'ימבולדי מאשר את הרומן התחוב באחד מכיסיו של אותו מעיל, רומן שכריכתו מטונפת, מקומטת, שהיתה פעם בעלת צבע שנהב עז, או צהוב חיוור בגון החיטה, או זהב כמעט בלתי נראה, אך כעת לא היה לה שום צבע ושום גוון, ונראו בה רק הכותרת, שם המחבר וסמל ההוצאה; המעיל, לעומת זאת, היה בלתי נשכח, מעיל עור שחור עם צווארון גבוה, שסיפק הגנה טובה נגד השלג והגשם והקור, בגזרה רחבה שאפשרה ללבוש תחתיו סוודר עבה ואפילו שניים בלי לעורר תשומת לב לכך, בעל כיסים אופקיים בכל צד ושורה של ארבעה כפתורים תפורים במעין חוט דיג, לא גדולים ולא קטנים, מעיל שהזכיר, לא ברור למה, את המעילים שהשתמשו בהם כמה משוטרי הגסטפו, אם כי באותה תקופה מעילי עור שחורים היו באופנה וכל מי שהיה לו כסף לקנות כזה או שירש כזה היה לובש אותו בלי להתעכב ולחשוב מה מזכיר המעיל; ואותו סופר שהגיע לאותה עיירה בפריזיה היה בנו פון ארצ'ימבולדי, בנו פון ארצ'ימבולדי הצעיר, בן עשרים ותשע או שלושים, והוא, השוואבי, היה מי שחיכה לו בתחנת הרכבת ולקח אותו לפנסיון אגב שיחה על מזג האוויר הרע כל כך, ואז ליווה אותו לבית העירייה ששם לא פתח ארצ'ימבולדי שום דוכן אלא רק קרא שני פרקים מתוך רומן בכתובים, ואחר כך אכל אתו ארוחת ערב במסבאה של העיירה, בחברת המורָה ואלמנה שהעדיפה את המוזיקה או את הציור על פני הספרות, אם כי במצב של היעדר מוזיקה או ציור לא בחלה כלל וכלל בערב ספרותי, ודווקא הגברת הזאת היא שנשאה בעול השיחה בזמן ארוחת הערב (נקניקיות עם תפוחי אדמה ובירה: התקופה והאמצעים שעמדו לרשות בית העירייה, נזכר השוואבי, לא אפשרו פזרנות רבה יותר), אם כי אולי הדיבור על עול השיחה אינו מדויק ביותר, היא ניצחה על השיחה או נתנה את הטון, והגברים שישבו סביב השולחן — המזכיר של ראש העיר, אדון אחד סוחר דגים מלוחים, מורה זקן שנרדם מדי פעם בעודו אוחז במזלג, ועובד עירייה, בחור חביב מאוד וחבר טוב של השוואבי, פריץ שמו — הנהנו או נשמרו מלסתור את דבריה של אותה אלמנה מפחידה, שידיעותיה באמנות עלו בהרבה על אלה של האחרים, לרבות השוואבי, ושטיילה באיטליה ובצרפת ובאחד ממסעותיה, מסע שיט בלתי נשכח, הגיעה לבואנוס איירס, ב־1927 או ב־1928, כשתעשיית הבשר שם היתה בפריחה ואוניות הקירור יצאו מהנמל עמוסות בבשר, מחזה שראוי לחזות בו: מאות אוניות שמגיעות ריקות ויוצאות עמוסות במאות טונות של בשר ליעדים שונים ברחבי תבל, וכשהיא, הגברת, יצאה לסיפון, בלילה למשל, מנומנמת או חולת ים או סובלת מכאבים, די היה לה להישען על המעקה ולהניח לעיניים להסתגל ואז היה מראה הנמל מטלטל אותה ומנער ממנה את שאריות הלאות או הסחרחורת או הכאב ובמערכת העצבים לא נותר מקום אלא להתמסרות בלא תנאי לאותו חיזיון, תהלוכת המהגרים שכמו נמלים העלו אל המחסנים של אוניות הבשר אלפי פרות מתות, תנועת המשטחים העמוסים בבשרם של אלפי עגלים שהוקרבו, ודוק הצבע שכיסה כל פינה בנמל, מהזריחה עד השקיעה ואפילו עם רדת הלילה, הצבע האדום של אומצה במצב כמעט נא, של סטייק, של פילה, של צלעות שנצלו רק דקות אחדות על הגחלים, איזו זוועה, מזל שהגברת, שאז עוד לא היתה אלמנה, חוותה זאת רק בלילה הראשון; אחר כך הם ירדו מהאונייה והשתכנו באחד מבתי המלון היקרים בבואנוס איירס והלכו לאופרה, ואחר כך נסעו לאחוזה אחת ובעלה, שהיה פרש מיומן, הסכים להתמודד במרוץ נגד בנו של בעל האחוזה, שהפסיד, ואחר כך נגד אחד הפועלים, גאוצ'ו אחד שהיה איש סודו של הבן, וגם הוא הפסיד, ואחר כך נגד בנו של הגאוצ'ו, גאוצ'ו קטן בן שש עשרה, רזה כמו קנה סוף ובעל עיניים בורקות, כה בורקות עד שכאשר הביטה בו הגברת השפיל הגאוצ'ו הקטן את ראשו ואחר כך הרים אותו קלות ועל פניו היה נסוך מבט זדוני שהעליב את הגברת, פרחח חצוף שכמותו, בזמן שבעלה צחק ואמר לה בגרמנית: הצלחת לעשות רושם על הילד, בדיחה שכלל לא הצחיקה את הגברת, ואז הגאוצ'ו הקטן עלה על סוסו והם יצאו לדרך, ואיזה יופי הוא דהר, באיזו תשוקה אחז במושכות, כמעט דבוק לצווארו של הסוס, והוא הזיע והצליף בשוט, אבל לבסוף הבעל ניצח אותו במרוץ, לא לשווא היה מפקד גדוד פרשים בדימוס, ובעל האחוזה ובנו של בעל האחוזה קמו ומחאו כפיים, קיבלו את ההפסד ברוח טובה, וגם שאר האורחים מחאו כפיים, פרש מצוין הגרמני, פרש יוצא מן הכלל, אבל כשהגאוצ'ו הקטן הגיע לקו הסיום, כלומר לחצר האחוזה, לא נראה שהוא מקבל את ההפסד ברוח טובה, להפך, פניו הסגירו אי־נחת ועצבנות ומצב רוחו היה שפוף, ובעוד הגברים דיברו צרפתית והתפזרו ברחבי החצר בחיפוש אחר כוס שמפניה קרה, ניגשה הגברת לגאוצ'ו הקטן שנותר לבדו והחזיק את סוסו בידו השמאלית — אביו הספיק להתרחק אל ירכתי החצר הארוכה עם הסוס שעליו רכב הגרמני — ואמרה לו, בלשון בלתי מובנת, שלא יהיה עצוב, שהוא התחרה היטב אבל שגם בעלה רוכב מצוין ויש לו יותר ניסיון, מילים שנשמעו לגאוצ'ו הקטן כמו הירח, כמו עננים חולפים שמסתירים את הירח, כמו סערה בהילוך אטי, ואז הגאוצ'ו הקטן הביט בגברת מלמטה למעלה במבט דורסני, מוכן ומזומן לתקוע סכין בטבורהּ ולהעלות אותו עד לשדיה ולפעור את חזה, מבט של שוליית קצבים טירון שברק במין זוהר משונה, כך זכרה הגברת, אך כל זה לא מנע ממנה ללכת אתו בלי שום התנגדות כאשר תפס בידה והחל להובילה לעברו האחר של הבית, למקום שהיו בו מין פֶּרְגוֹלָה עשויה ברזל מחושל וערוגות פרחים ועצים שהגברת לא ראתה כמוהם מעולם או שבאותו רגע חשבה שלא ראתה כמוהם מעולם, ואפילו מזרקה ראתה שם בגן, מזרקה מאבן שבמרכזה רקד על רגל אחת בפנים צוחקות מין מלאך קראולי, חציו אירופי וחציו קניבל, רטוב דרך קבע משלושה סילוני מים דקים שנבעו מתחתיו, מפוסל כולו מגוש אחד של שיש שחור, והגברת והגאוצ'ו הקטן התפעלו ממנו שעה ארוכה עד שהגיעה איזו דודנית רחוקה של בעל האחוזה (או פילגש כלשהי שהלכה לאיבוד בנבכי זיכרונו), ואמרה לה בנימה נחרצת באנגלית סבירה שבעלה מחפש אותה זה זמן־מה, ואז עזבה הגברת את הגן הקסום אוחזת בזרועה של הדודנית הרחוקה, והגאוצ'ו הקטן קרא לעברה, או כך לפחות חשבה, וכשהסתובבה אמר לה כמה מילים שרקניות והגברת ליטפה את ראשו ושאלה את הדודנית מה הוא אמר בעוד אצבעותיה הולכות לאיבוד בתלתלי שערו העבות, והדודנית היססה לרגע אבל הגברת, שלא היתה מוכנה לסבול שקרים וחצאי אמתות, תבעה ממנה תרגום מידי ומדויק, והדודנית אמרה: הוא אמר... הגאוצ'ו הקטן אמר... שהאדון... סידר שבעלך ינצח בשני המרוצים האחרונים, ואז הדודנית השתתקה והגאוצ'ו הקטן התרחק אל הקצה האחר של הגן, מושך את סוסו באפסר, והגברת חזרה למסיבה אבל לא יכלה להפסיק לחשוב על הווידוי שהתוודה לפניה ברגע האחרון הגאוצ'ו הקטן, נשמה טהורה שכמותו, וככל שהרבתה להרהר בהם כן נותרה בעינה חידת דבריו של הגאוצ'ו הקטן, חידה שדבקה בה כל שארית הערב והציקה לה בלילה כשהתהפכה במיטתה ולא הצליחה להירדם, ולמחרת המשיכה להתעלל בה בשעת טיול רכיבה ממושך וגם בשעת הברבקיו, ואף ליוותה אותה בשובה לבואנוס איירס ובימים ששהתה במלון ויצאה לקבלות פנים בשגרירות גרמניה או בשגרירות אנגליה או בשגרירות אקוודור, והחידה נפתרה רק לאחר שכבר שטה האונייה ימים אחדים בדרכה חזרה לאירופה, לילה אחד, בארבע לפנות בוקר, כשיצאה הגברת לסיבוב על הסיפון, בלי שידעה או שאכפת היה לה באיזה קו רוחב או קו אורך הם נמצאים, מוקפת או מוקפת למחצה ב־106,200,000 קילומטרים רבועים של מי מלח, בדיוק אז, שעה שעמדה הגברת על הסיפון העליון של המחלקה הראשונה והדליקה סיגריה, ומבטה נעוץ באותו מרחב של ים שלא יכלה לראותו אלא רק לשמוע אותו, נפתרה החידה בדרך נס, ודווקא באותה נקודה, בשלב זה של הסיפור, אמר השוואבי, הגברת הפְריזית, שהיתה בשעתה עשירה ובעלת השפעה ואינטליגנטית (לפחות בדרכה), השתתקה, ושתיקה דתית, גרוע מזה, שתיקה של אמונה טפלה, נפלה על אותה מסבאה עגומה בגרמניה של אחרי המלחמה, שיושביה החלו אט־אט לחוש מבוכה גוברת והולכת ומיהרו לחסל את שיירי הנקניקיות ותפוחי האדמה ולרוקן את כוסות הבירה שלהם עד הטיפה האחרונה, כאילו חששו שבכל רגע עלולה הגברת לפרוץ ביללות כאחת האֵרינְיות וסברו שכדאי להם להיות מוכנים לצאת לרחוב ולהתמודד עם הקור בדרכם הביתה כשכרסם מלאה.

ואז הגברת דיברה. היא אמרה: “האם יכול מישהו לפתור את החידה?"

כך אמרה אבל בלי להפנות את מבטה או את דבריה לאיש מתושבי העיירה.

“מישהו יודע מה פתרון החידה? מישהו מסוגל להבין? האם יש אולי אדם כלשהו בעיירה הזאת שיוכל לומר לי ולו בלחישה באוזן את פתרון החידה?"

כל זאת אמרה בעודה מביטה בצלחתה, שמְנת הנקניקיות ותפוחי האדמה שעליה נותרה כמעט שלמה.

ואז ארצ'ימבולדי, שעד כה אכל בראש מורכן בזמן שהגברת דיברה, אמר, בלי להרים את קולו, שזו היתה מחווה של הכנסת אורחים, שבעל האחוזה ובנו היו בטוחים שבעלה של הגברת יפסיד במרוץ הראשון, ולכן ארגנו שני מרוצים נוספים שתוצאתם נקבעה מראש, כדי שקצין הפרשים בדימוס ינצח. אז הביטה הגברת בעיניו של ארצ'ימבולדי, צחקה ושאלה אותו מדוע אם כן ניצח בעלה במרוץ הראשון.

“מדוע? מדוע?" אמרה הגברת.

“מכיוון שברגע האחרון בנו של בעל האחוזה," אמר ארצ'ימבולדי, “שבוודאי היה פרש טוב יותר מבעלה של הגברת ואף רכב על סוס מהיר יותר, חווה משהו הידוע בשם חמלה. כלומר רוח המסיבה, שהוא ואביו מימנו בלי שהיו להם האמצעים לכך, דחפה אותו אל הבזבוז. צריך היה לבזבז הכול, לרבות את ניצחונו במרוץ, ואיכשהו הבינו כולם שכך צריך להיות, אפילו האישה שהלכה לחפש אותך בגן, כולם חוץ מהגאוצ'ו הקטן."

“זה היה כל הסיפור?" שאלה הגברת.

“לא בשביל הגאוצ'ו הקטן. לדעתי אילו נשארת עוד זמן־מה בחברתו, הוא היה רוצח אותך, מעשה שבעצמו היה בגדר אקט של בזבוז, אם כי לא בכיוון שבעל האחוזה ובנו שאפו אליו."

אחר כך קמה הגברת ממושבה, הודתה לכולם על הערב והלכה.

“כעבור כמה דקות," אמר השוואבי, “ליוויתי את ארצ'ימבולדי לפנסיון שלו. למחרת בבוקר, כשבאתי לקחת אותו לתחנת הרכבת, הוא כבר לא היה שם."

איזה שוואבי נהדר, אמר אספינוסה. אני רוצה אותו לעצמי, אמר פלטיה. תשתדלו לא להעיק עליו, לא להיראות להוטים יותר מדי, אמר מוריני. צריך להתייחס לאיש הזה בכפפות של משי, אמרה נורטון. כלומר צריך להתייחס אליו בחיבה.

ואולם כל מה שהיה לשוואבי לומר הוא כבר אמר, ואף על פי שפינקו אותו והזמינו אותו לאכול במסעדה הטובה ביותר באמסטרדם והחמיאו לו ודיברו אתו על הכנסת אורחים ועל בזבוז ועל מזלם של מארגני אירועי תרבות אבודים בעיירות קטנות בפרובינצייה, לא הצליחו להוציא ממנו שום דבר מעניין, אם כי הארבעה דאגו להקליט כל מילה שאמר, כתורה למשה מסיני, פרט שלא נעלם מעינו של השוואבי ורק החריף את ביישנותו (דבר כה לא אופייני למארגן אירועי תרבות פרובינציאלי לשעבר, לדברי אספינוסה ופלטיה, שהעלו את הסברה שהשוואבי בעצם אינו אלא נוכל), את הסתייגויותיו, את הדיסקרטיות שלו שגבלה בשבועת הסודיות של נאצי זקן שריח הזאב הרודף עולה באפו.

כעבור שבועיים לקחו אספינוסה ופלטיה כמה ימי חופשה ונסעו להמבורג לבקר את המו"ל של ארצ'ימבולדי. קיבל את פניהם מנהל ההוצאה, טיפוס רזה, צנום וגבוה כבן שישים ושמו שְנֵל, “מהר" בגרמנית, הגם שאותו שנל היה דווקא אטי למדי. היה לו שער חלק בצבע חום כהה ושיבה בצבצה בצדעיו, דבר שתרם למראהו הצעיר. כשקם להושיט להם את ידו חשבו שניהם שהוא הומוסקסואל.

“המתרומם הזה דומה יותר מכול לצלופח," אמר אספינוסה כשטיילו ברחובות המבורג.

פלטיה נזף בו על הגוון ההומופובי המובהק של הערתו, אם כי לאמתו של דבר לא חלק עליו: בשנל היה משהו מן הצלופח, משהו שמזכיר דג שמתנועע במים אפלים ובוציים.

למותר לומר שהיה לו מעט מאוד לחדש להם. שנל מעולם לא ראה את ארצ'ימבולדי, את הכסף מהמכירות הגדלות והולכות של ספריו ותרגומיהם היה מפקיד בחשבון בנק שווייצרי. פעם בשנתיים קיבלו ממנו הוראות במכתבים שנשלחו בדרך כלל מאיטליה, אם כי בארכיון ההוצאה היו מכתבים גם מיוון, מספרד וממרוקו, מכתבים שמכל מקום היו ממוענים לבעלת ההוצאה, הגברת בּוּבִּיס, ושהוא, כמובן, לא קרא.

“בהוצאה נשארו רק שני אנשים, פרט לגברת בוביס, כמובן, שהכירו את בנו פון ארצ'ימבולדי באופן אישי," אמר להם שנל, “מנהלת מחלקת התקשורת ומנהלת מחלקת ההגהה. כשאני התחלתי לעבוד כאן ארצ'ימבולדי כבר מזמן נעלם."

פלטיה ואספינוסה ביקשו לדבר עם שתי הנשים. משרדה של מנהלת מחלקת התקשורת היה מלא בתמונות, לא בהכרח של סופרי ההוצאה, ובעציצים, והדבר היחיד שאמרה להם על הסופר הנעלם הוא שמדובר באדם טוב.

“גבר גבוה, גבוה מאוד," אמרה להם. “כשהלך ליד מר בוביס המנוח הם נראו כמו טִי. או כמו לִי."

אספינוסה ופלטיה לא הבינו למה היא מתכוונת ומנהלת מחלקת התקשורת לקחה פיסת נייר וציירה להם את האות l ולידה את האות i. או אולי הם נראו יותר כמו לֶה. הנה, ככה.

ועל אותה פיסת נייר חזרה וציירה כך:

Le

“ה־L היא ארצ'ימבולדי, ה־e מר בוביס המנוח."

אחר כך צחקה מנהלת מחלקת התקשורת והתבוננה בהם רגע בשתיקה, שעונה לאחור בכיסא המסתובב שלה. מאוחר יותר דיברו עם מנהלת מחלקת ההגהה. היא היתה פחות או יותר בת גילה של מנהלת מחלקת התקשורת אבל בעלת מזג עליז קצת פחות.

היא אמרה להם שאכן הכירה את ארצ'ימבולדי לפני שנים רבות, אבל כבר אינה זוכרת את פניו ואת הליכותיו וגם לא שום אנקדוטה שראוי לספרה. היא לא זכרה מתי לאחרונה ביקר בהוצאה. היא המליצה להם לדבר עם גברת בוביס ואחר כך, בלי לומר דבר, התמסרה לתיקון יריעת הגהה, למענה על שאלות של מגיהים אחרים, לשיחה בטלפון עם אנשים שהיו אולי, כך חשבו פלטיה ואספינוסה בחמלה, מתרגמים. הם לא היו מוכנים לוותר, ובטרם הלכו חזרו אל משרדו של שנל וסיפרו לו על המפגשים והכנסים המתוכננים על יצירת ארצ'ימבולדי. שנל היה קשוב ולבבי, ואמר להם שיוכלו להיעזר בו בכל הדרוש להם.

מכיוון שלא היה להם דבר לעשות אלא לחכות לטיסות שייקחו אותם בחזרה לפריז ולמדריד, יצאו פלטיה ואספינוסה לטייל ברחבי המבורג. טיולם הוליך אותם באורח בלתי נמנע אל רובע הזונות ומופעי ההצצה ושם שקעו שניהם במצב רוח מלנכולי והחלו לספר זה לזה סיפורים על אהבות ואכזבות. ברור שלא נקבו בשמות ובתאריכים, ניתן לומר שדיברו במונחים מופשטים, אבל למרות הגישה הקרירה לכאורה לתיאור סִבלותיהם, השיחה והטיול רק שיקעו אותם עמוק יותר באותה מלנכוליה, עד כדי כך שמקץ שעתיים הרגישו שניהם תחושת מחנק.

הם חזרו למלון במונית ושתקו כל הדרך.

שם חיכתה להם הפתעה. בקבלה היה פתק משנל מיועד לשניהם ובו הסביר להם שאחרי שיחתם באותו בוקר החליט לדבר עם גברת בוביס והיא ניאותה לקבל את פניהם. למחרת בבוקר התייצבו אספינוסה ופלטיה בביתה של המו"לית, בקומה השלישית של בניין ישן באזור העשיר של המבורג. בעודם ממתינים התבוננו בתצלומים הממוסגרים שהיו תלויים על הקיר. על שני הקירות הנוספים היו תלויים ציורים של סוּטין ושל קַנְדינסְקי, וכמה רישומים של גְרוֹס, קוֹקוֹשְקָה ואֶנְסוֹר. אבל אספינוסה ופלטיה גילו עניין רב יותר בתצלומים, שכמעט בכל אחד מהם הופיע סופר שהם תיעבו או העריצו, אבל בין כה וכה קראו בכתביו: תומס מאן עם בוביס, היינריך מאן עם בוביס, קלאוס מאן עם בוביס, אלפרד דֶבְּלין עם בוביס, הרמן הסה עם בוביס, ולטר בנימין עם בוביס, אַנָה זֵגֵרְס עם בוביס, שטפן צווייג עם בוביס, ברטולד ברכט עם בוביס, פוֹיכְטוַנְגֶר עם בוביס, יוֹהָנֶס בֵּקר עם בוביס, ארנולד צווייג עם בוביס, ריקַרְדָה הוּך עם בוביס, אוֹסְקָר מרייה גְרָף עם בוביס, גופים ופרצופים ותפאורות מטושטשות שמוסגרו באופן מושלם. בתמימותם של המתים, שלא אכפת להם שמתבוננים בהם, הביטו המצולמים בהתלהבותם המאופקת בקושי של אנשי האקדמיה. כשהופיעה הגברת בוביס היו ראשי שניהם צמודים זה לזה בניסיון לפענח אם הדמות הנראית ליד בוביס היא פָלָאדָה או לא.

זה אכן פלאדה, אמרה להם גברת בוביס. כשהסתובבו, ראו פלטיה ואספינוסה אישה מבוגרת לבושה חולצה לבנה וחצאית שחורה, בעלת גזרה דומה — כפי שעתיד להודות פלטיה רק כעבור זמן — לזו של מַרְלֵן דיטריך, אישה שלמרות שנותיה שמרה על מלוא נחישותה, אישה שלא נאחזה בשפת התהום אלא צנחה לתהום בסקרנות ובאלגנטיות. אישה שצנחה לתהום בישיבה.

“בעלי הכיר את כל הסופרים הגרמנים והסופרים הגרמנים אהבו אותו וכיבדו אותו, אם כי אחר כך אחדים מהם אמרו עליו דברים נוראים ובחלקם אף לא מדויקים," אמרה גברת בוביס בחיוך.

הם דיברו על ארצ'ימבולדי וגברת בוביס הורתה להביא עוגיות ותה, אם כי היא בעצמה שתתה וודקה, דבר שהפתיע את אספינוסה ופלטיה, לא משום שהגברת שותה כבר בשעה כה מוקדמת, אלא משום שלא הציעה להם כוסית, שמכל מקום היו מסרבים לקבל.

“האדם היחיד בהוצאה שהכיר את יצירתו של ארצ'ימבולדי על בורייה," אמרה גברת בוביס, “היה מר בוביס, שהוציא לאור את כל ספריו."

אבל היא שאלה את עצמה (ובאותה הזדמנות גם אותם) עד כמה באמת יכול אדם להכיר את יצירתו של אדם אחר.

“אני, למשל, אוהבת מאוד את יצירתו של גרוס," היא אמרה בעודה מצביעה על רישומיו של גרוס התלויים על הקיר, “אבל האם אני באמת מכירה את יצירתו? הסיפורים שלו מצחיקים אותי, לפעמים נדמה לי שגרוס צייר אותם רק כדי להצחיק אותי, ולפעמים הצחוק הופך לקריאות צהלה וקריאות הצהלה לשאגות, אבל פעם הכרתי מבקר אמנות שאהב את גרוס, כמובן, אבל היה שוקע בדיכאון כל פעם שביקר ברטרוספקטיבה שלו או היה צריך מסיבות מקצועיות לנתח ציור או רישום שלו. והדיכאונות או העצבויות הללו היו נמשכים שבועות. מבקר האמנות הזה היה ידיד שלי, אם כי מעולם לא דיברנו על גרוס. בכל זאת, סיפרתי לו פעם על החוויה שלי. בהתחלה הוא לא האמין לי. אחר כך התחיל להניע את ראשו מצד לצד. אחר כך הסתכל עלי מלמטה למעלה כאילו אינו מכיר אותי. חשבתי שיצא מדעתו. והוא ניתק את קשר הידידות בינינו לצמיתות. לא מזמן שמעתי שהוא עדיין טוען שאני לא יודעת כלום על גרוס ושיש לי טעם אמנותי של פרה. טוב, שיאמר מה שהוא רוצה. אותי גרוס מצחיק, אותו הוא מדכא, אבל מי מכיר את גרוס באמת?

“נניח," אמרה גברת בוביס, “שמצלצלים עכשיו בדלת ונכנס ידידי הוותיק מבקר האמנות. הוא מתיישב פה, על הספה, לצדי, ואחד מכם מוציא רישום לא חתום ומבטיח לנו שהרישום הוא של גרוס ושהוא מעוניין למכור אותו. אני מביטה ברישום ומחייכת ואז מוציאה את פנקס הצ'קים שלי וקונה אותו. המבקר מביט ברישום ולא חוטף דיכאון ומנסה לשכנע אותי לשקול מחדש. מבחינתו זה לא רישום של גרוס. מבחינתי זה רישום של גרוס. מי משנינו צודק?

“ואולי נציג את העניין בצורה אחרת. אתה," אמרה גברת בוביס והצביעה על אספינוסה, “מביא רישום לא חתום ואומר שהוא של גרוס ומנסה למכור אותו. אני לא צוחקת, אני מתבוננת בו בקור רוח, מעריכה את איכות הקו, את הזרימה, את הסָטירה, אבל שום דבר ברישום לא משעשע אותי. מבקר האמנות בוחן אותו בקפידה, בדרך הטבעית לו שוקע בדכדוך ומיד מגיש הצעה, הצעה החורגת מסך כל חסכונותיו ושאם תתקבל תביא עליו ערבים ארוכים של מלנכוליה. אני מנסה להניא אותו מכך. אני אומרת לו שהציור נראה לי חשוד כי הוא לא מצחיק אותי. המבקר עונה לי שאכן הגיע הזמן שאביט ביצירתו של גרוס בעיניים בוגרות ומברך אותי על כך. מי משנינו צודק?"