בני הנפילים 2: עיר של אפר
קסנדרה קלייר
₪ 33.00 ₪ 25.00
תקציר
את הנעשה אין להשיב.
קליירי פריי רק רוצה שחייה יחזרו לקדמותם. אבל איך אפשר לנהל חיים נורמליים כשאימא שלך בבית חולים, שקועה בתרדמת קסומה, המבוגר האחראי בחייך הוא אדם-זאב, ואת עצמך נתקלת על כל צעד ושעל בערפדים, שדים, פיות וקוסמים? סיימון, החבר הכי טוב שלה, זקוק לתמיכתה; אבל קליירי חשה חובה לעזור גם לג’ייס המיוסר, שמחפש צרות כאילו עלה על המסלול להרס עצמי.
כשחפץ מקודש לבני הנפילים נגנב, החשד נופל על ג’ייס – היכן נאמנותו? האם חבריו ציידי הצללים עוד יכולים לסמוך עליו, או שעשה יד אחת עם אביו, ולנטיין המטורף והמסוכן?
העלילה שהתחילה בספר “עיר של עצמות” נמשכת כאן: מפותלת ומסובכת, עוצרת נשימה וצובטת לב. קוראים שכבר התאהבו בקליירי, ג’ייס וסיימון לא יוכלו להניח את הספר מידם.
סדרת “בני הנפילים” של קסנדרה קלייר כבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי רומנטיקה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 397
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: גרף
קוראים כותבים (11)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי רומנטיקה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 397
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: גרף
פרק ראשון
"אתה עדיין כועס?"
אלק, שנשען על קיר המעלית, נעץ בג'ייס מבט זועם מעברו השני של המרחב הקטן. "אני לא כועס."
"אתה כן." ג'ייס הצביע בהאשמה על אחיו החורג, ואז זעק כשמדקרת כאב עלתה בזרועו. כל חלקי גופו כאבו מהחבטות שחטף אחר הצהריים, כשנפל מגובה שלוש קומות דרך עץ רקוב לתוך ערימת גרוטאות מתכת. אפילו אצבעותיו היו חבולות. אלק, שרק לא מזמן נפטר מהקביים שבהם נעזר בעקבות הקרב עם השד אבדון, לא נראה טוב בהרבה מאיך שג'ייס הרגיש. בגדיו היו מכוסים בוץ ושערו הידלדל סביב ראשו בקווצות רפות ומיוזעות. חתך ארוך נפער במורד הלחי שלו.
"אני לא," אמר אלק דרך שיניים חשוקות. "למרות שאמרת ששדי הדרקון נכחדו — "
"אמרתי כמעט נכחדו."
אלק נעץ אצבע באוויר לעברו. "כמעט נכחדו," אמר, וקולו רעד מזעם, "זה לא מספיק נכחדו."
"אני מבין," אמר ג'ייס. "אני פשוט אבקש לשנות את הערך בספר הלימוד בתורת השדים מ'כמעט נכחדו' ל'לא מספיק נכחדו בשביל אלק. הוא מעדיף מפלצות שממש, ממש נכחדו.' ואז אתה תהיה מרוצה?"
"ילדים, ילדים," אמרה איזבל, שבחנה את פניה במראה שבקיר המעלית. "לא לריב." היא ניתקה את עצמה מן הזכוכית בחיוך שכולו אור. "בסדר, אז היה קצת יותר אקשן ממה שהבאנו בחשבון, אבל לדעתי היה כיף."
אלק הביט בה ונד בראשו. "איך את מצליחה לא להימרח אף פעם בבוץ?"
איזבל משכה בכתפיה בהבעה פילוסופית. "לבי טהור. זה דוחה לכלוך."
ג'ייס פלט נחרת צחוק רמה כל כך שהיא הסתובבה אליו במבט נוזף. הוא טלטל לעברה את אצבעותיו המכוסות בוץ. ציפורניו היו סהרונים שחורים. "מטונף מבפנים ומבחוץ."
איזבל עמדה להשיב, אבל המעלית נעצרה בחריקת בלמים רועשת. "צריך כבר לתקן את הדבר הזה," אמרה ופתחה את הדלת במשיכה חזקה. ג'ייס יצא אחריה למעבר, משתוקק כבר להשליך מעליו את השריון ואת כלי הנשק ולהיכנס למקלחת חמה. הוא שכנע את אחיו החורגים לצאת איתו לציד למרות העובדה שאף אחד מהם לא שש במיוחד לצאת לבד עכשיו, כשהודג' כבר לא היה בשטח כדי להנחות אותם. אבל ג'ייס רצה בשכחת הקרב, בהסחת הדעת האלימה שמספק ההרג ובניתוק ממחשבות שהפציעות מביאות איתן. וכיוון שידעו שהוא רוצה בכל אלה, הם הלכו איתו, זחלו דרך מחילות נטושות ומטונפות של הרכבת התחתית עד שמצאו את שד הדרקונידיאה והרגו אותו. שלושתם פעלו יחדיו בתיאום מושלם, כפי שהיה תמיד. כמו משפחה.
הוא פתח את רוכסן הז'קט ותלה אותו על אחד הווים שבקיר. אלק ישב על ספסל העץ הנמוך לצידו והסיר בבעיטה את מגפיו המטונפים. הוא המהם לעצמו בלי מנגינה, כדי שג'ייס יידע שהוא לא כועס עד כדי כך. איזבל שלפה את הסיכות משערה הארוך והכהה, והניחה לו לגלוש סביבה. "עכשיו אני רעבה," הודיעה. "הלוואי שאמא היתה כאן והיתה מבשלת לנו משהו."
"עדיף שהיא לא פה," אמר ג'ייס ופתח את אבזם חגורת הנשק. "היא כבר היתה צורחת בגלל הלכלוך על השטיחים."
"נכון מאוד," אמר קול שלֵו, וג'ייס הסתובב בחטף, כשידיו עדיין על חגורתו, וראה את מָריס לייטווד עומדת בפתח הדלת בזרועות שלובות. היא לבשה חליפת נסיעות שחורה חמוּרה, ושערה, שהיה שחור כמו זה של איזבל, נאסף לאחור לצמה עבותה שהשתלשלה עד לאמצע גבה. עיניה הכחולות כקרחון סרקו את שלושתם כמו זרקור מעקב.
"אמא!" איזבל התעשתה ומיהרה אל אמה, לחבק אותה. אלק קם והצטרף אליהן, משתדל להסתיר את העובדה שהוא עדיין צולע.
רק ג'ייס עמד במקומו. בעת שמבטה של מריס חלף עליו, היה משהו בעיניה שהקפיא אותו במקומו. לא ייתכן שעד כדי כך נעלבה מדבריו. הם תמיד התבדחו על האובססיה שלה לשמירה על השטיחים העתיקים —
"איפה אבא?" שאלה איזבל כשהתנתקה מאמה. "ומקס?"
ההיסוס לפני שענתה היה כמעט לא מורגש. ואז אמרה מריס, "מקס בחדר שלו. ואבא שלכם, לרוע המזל, עדיין באליקאנטה. הוא נדרש לטפל שם בכמה עניינים."
אלק, שבדרך כלל היה קשוב יותר למצבי רוח מאשר אחותו, נזהר רגע לפני ששאל, "משהו לא בסדר?"
"אולי אשאל אותך." נימת קולה של אמו היתה יבשה. "אתה צולע?"
"אני..."
אלק היה שקרן גרוע. איזבל המשיכה את המשפט בטבעיות:
"היתה לנו היתקלות עם שד דרקונידיאה במנהרות התחתית. אבל זה היה שום דבר."
"ואני מבינה שגם השד העליון שבו נלחמתם בשבוע שעבר היה שום דבר, נכון?"
הפעם אפילו איזבל שתקה. היא הביטה בג'ייס, לצערו.
"זה לא היה מתוכנן." ג'ייס התקשה להתרכז. מריס לא בירכה אותו עדיין, אפילו לא אמרה לו שלום, והיא הביטה בו בעיניים שהיו כמו פגיונות כחולים. תחושה חלולה הופיעה בשיפולי בטנו והתחילה להתפשט. היא מעולם לא הביטה בו כך קודם לכן, ולא משנה מה עשה. "זאת היתה טעות — "
"ג'ייס!" מקס, הצעיר מבני לייטווד, נדחק מעבר למריס וזינק לתוך החדר, כשהוא מתחמק מידה המושטת של אמו. "חזרת! חזרתם." הוא הסתובב במעגל, וחייך לעבר אלק ואיזבל בחדוות נצחון. "חשבתי ששמעתי את המעלית!"
"ואני חשבתי שאמרתי לך להישאר בחדר," אמרה מריס.
"אני לא זוכר," אמר מקס, בכובד ראש שהעלה חיוך על פניו של אלק. מקס היה קטן לגילו — הוא נראה כבן שבע — אבל היתה בו רצינות מרוסנת, שבשילוב עם משקפיו הגדולים מאוד גרמה לו להיראות מבוגר מגילו. אלק הושיט יד ופרע את שערו של אחיו, אבל מקס עדיין הביט בג'ייס בעיניים זורחות. ג'ייס הרגיש את האגרוף הקר שלפת את בטנו נרפה מעט. מקס תמיד העריץ אותו כאילו היה גיבור, באופן שלא העריץ את אחיו הגדול. סביר להניח שזה היה כך מפני שג'ייס היה הרבה יותר סובלני לנוכחותו של מקס. "שמעתי שנלחמתם בשד עליון," אמר. "זה היה מדהים?"
"זה היה... שונה," התחמק ג'ייס. "איך היה באליקאנטה?"
"מדהים. ראינו דברים מה־זה שווים. יש נשקייה ענקית באליקאנטה ולקחו אותי לחלק מהמקומות שבהם מייצרים את הנשקים. הראו לי דרך חדשה להכין גם להבי שרפים, כאלה שעמידים יותר, ואני אנסה לבקש מהודג' להראות לי — "
ג'ייס לא הצליח לעצור בעצמו; מבטו קפץ מיד אל מריס, וארשת פניו העידה שאינו מאמין. אז מקס לא יודע על הודג'? היא לא סיפרה לו?
מריס ראתה את המבט ושפתיה התהדקו לקו חד כסכין. "מספיק, מקס." היא אחזה בזרועו של בנה הצעיר.
הוא היטה את ראשו ונשא אליה מבט מופתע. "אבל אני מדבר עם ג'ייס — "
"אני רואה." היא דחפה אותו בעדינות לעבר איזבל. "איזבל, אלק, קחו את אחיכם לחדר שלו. ג'ייס — " קולה היה דרוך כשאמרה את שמו, כאילו חומצה בלתי נראית מייבשת את ההברות בתוך פיה — "תתנקה ותפגוש אותי בספרייה ברגע שתוכל."
"אני לא מבין," אמר אלק, והעביר מבט מאמו אל ג'ייס ובחזרה. "מה קורה פה?"
ג'ייס הרגיש זיעה קרה עולה בגבו. "זה בעניין אבא שלי?"
מריס היטלטלה פעמיים, כאילו המילים "אבא שלי" היו שתי סטירות נפרדות.
"הספרייה," סיננה בין שיניים חשוקות. "נדבר על זה שם."
אלק אמר, "מה שקרה כשלא הייתם כאן לא היה באשמתו של ג'ייס. כולנו היינו מעורבים. והודג' אמר — "
"גם על הודג' נדבר אחר כך." עיניה של מריס נחו על מקס, ובקולה נשמעה נימת אזהרה.
"אבל אמא," מחתה איזבל. "אם את הולכת להעניש את ג'ייס, את צריכה להעניש גם אותנו. זה רק הוגן. כולנו עשינו בדיוק את אותם הדברים."
"לא," אמרה מריס, אחרי שהות ארוכה כל כך שג'ייס חשב שאולי כבר לא תאמר דבר. "לא נכון."
"חוק מספר אחת באנימֶה," אמר סיימון. הוא ישב למרגלות המיטה שלו, שעון על ערימת כריות, שקית חטיפי צ'יפס ביד אחת ושלט הטלוויזיה בידו השנייה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה עם הכתובת "אמא'שך בבלוג שלי" וג'ינס עם חור קרוע בברך אחת. "אסור להתעסק עם נזיר עיוור."
"אני יודעת," אמרה קליירי, לקחה צ'יפס מהשקית וטבלה אותו בפחית המטבל שהיתה מאוזנת על מגש הטלוויזיה ביניהם. "משום מה הם תמיד לוחמים הרבה יותר טובים מנזירים שרואים." היא הביטה לעבר המסך. "החבר'ה האלה רוקדים?"
"זה לא ריקוד. הם מנסים להרוג אחד את השני. זה הטיפוס שהוא האויב המושבע של השני, זוכרת? הוא הרג את אבא שלו. למה שירקדו?"
קליירי לעסה את הצ'יפס ברעש ובהתה מהורהרת במסך, שעליו געשו עננים ורודים וצהובים בין דמויותיהם של שני גברים מכונפים שריחפו זה סביב זה. כל אחד מהם לפת בידו חנית זוהרת. מדי פעם אחד מהם דיבר, אבל כיוון שהכול היה ביפנית עם כתוביות סיניות, המילים שאמרו לא הבהירו הרבה ממה שקורה. "זה עם הכובע," שאלה. "הוא היה הרע?"
"לא, זה עם הכובע היה האבא. הוא היה הקיסר הקסום, וזה היה כובע העוצמה שלו. הרשע היה זה עם היד המכנית שמדברת."
הטלפון צלצל. סיימון הניח את שקית החטיפים והתחיל לקום כדי לענות. קליירי הניחה את ידה על ידו. "לא. עזוב."
"אבל יכול להיות שזה לוק. אולי הוא מצלצל מבית־החולים."
"זה לא לוק," אמרה קליירי, ונשמעה בטוחה יותר משהרגישה. "הוא היה מצלצל לנייד שלי, לא אליך הביתה."
סיימון הביט בה לרגע ארוך ואז צנח בחזרה אל השטיח לצידה. "אם את אומרת." היא שמעה את הספק בקולו, אבל גם את ההבטחה שבשתיקה, אני רק רוצה שתהיי מאושרת. היא לא היתה בטוחה ש"מאושרת" היה משהו שסביר שתרגיש נכון לעכשיו, לא כשאמה מאושפזת בבית־חולים, מחוברת לצינורות ומכשירים מצפצפים, ולוק סרוח כמו זומבי בכיסא הפלסטיק הקשה ליד מיטתה. לא כשהיא דואגת לג'ייס כל הזמן ומרימה את הטלפון עשר פעמים לצלצל למכון ואז מניחה אותו בלי לחייג את המספר אפילו. אם ג'ייס היה רוצה לדבר איתה, הוא יכול לצלצל.
אולי זו היתה טעות, לקחת אותו לראות את ג'וסלין. היא היתה בטוחה כל כך שאם אמא שלה רק תשמע את קולו של בנה, בכורה, היא תתעורר. אבל היא לא התעוררה. ג'ייס עמד נוקשה ונבוך ליד המיטה, פניו כפני מלאך מצויר, עיניו אדישות וחתומות. קליירי איבדה בסופו של דבר את הסבלנות וצעקה עליו, והוא צעק עליה בחזרה ויצא בזעף. כשהלך, לוק הביט בו, ועל פניו התשושות הופיעה מין הבעת עניין מנותקת. "זאת הפעם הראשונה שראיתי אתכם מתנהגים כמו אח ואחות," העיר.
קליירי לא ענתה. לא היה שום טעם לספר לו עד כמה היא רוצה שג'ייס לא יהיה אחיה. אי אפשר לתלוש מעלייך את הדנ"א שלך־עצמך, ולא משנה כמה היית רוצה. לא משנה כמה זה היה עושה אותך מאושרת.
אבל אפילו אם לא תצליח להיות ממש מאושרת, חשבה, לפחות כאן, אצל סיימון, בחדר שלו, היא הרגישה בנוח ובבית. היא הכירה אותו כל כך מזמן, עד שזכרה את התקופה שבה היתה לו מיטה בצורת משאית מכבי אש ובפינת החדר נערמו אבני לגו. עכשיו המיטה היתה פוטון עם כיסוי טלאים בפסים עזי־צבע שאחותו נתנה לו במתנה, והקירות היו מכוסים פוסטרים של להקות כמו "היפופטמים בגרביים" ו"תער חמקמק". מערכת תופים היתה דחוקה בפינת החדר שבה היה פעם הלגו, ובפינה האחרת היה מחשב, המסך עדיין קפוא על תמונה מתוך "וורלד אוף וורקרפט". החדר היה מוכר לה כמעט כמו החדר שלה עצמה בבית — שכבר לא היה קיים, כך שזה באמת היה התחליף הקרוב ביותר.
"עוד צ'יבים," אמר סיימון בעגמומיות. כל הדמויות על המסך הפכו לגרסאות תינוקיות של עצמן בגודל אצבע ורדפו אלה אחרי אלה כשהן מנופפות סירים ומחבתות. "אני עובר ערוץ," הכריז ואחז בשלט. "נמאס לי מהאנימה הזה. אני לא מבין את העלילה ואף פעם אין סקס."
"מובן שלא," אמרה קליירי ולקחה עוד צ'יפס. "אנימה זה בידור מוסרי לכל המשפחה."
"אם בא לך בידור פחות מוסרי אפשר לנסות את ערוצי הפורנו," הציע סיימון. "את מעדיפה לראות ‘המוצצות מאיסטוויק' או ‘שר החדירות'?"
"תן לי את זה!" קליירי חטפה את השלט, אבל סיימון פלט נחרת צחוק וכבר העביר לערוץ אחר.
צחוקו נקטע. קליירי הרימה מבט, מופתעת, וראתה אותו בוהה במבט חתום בטלוויזיה. היה שם סרט שחור־לבן ישן — דרקולה. היא כבר ראתה אותו, עם אמא שלה. בֶּלָה לוֹגוֹסי, רזה ולבן־פנים, ניצב על המסך, עטוף בגלימה המוכרת בעלת הצווארון הגבוה, שפתיו משוכות לאחור וחושפות את שיניו המחודדות. "אני אף פעם לא שותה... יין," הטעים במבטא ההונגרי הכבד.
"אני מתה על זה שקורי העכביש עשויים מגומי," אמרה קליירי, בניסיון להישמע קלילה. "כל כך רואים את זה."
אבל סיימון כבר נעמד ושמט את השלט על המיטה. "אני תכף חוזר," מלמל. פניו היו בצבע שמי החורף רגע לפני הגשם. קליירי הביטה בו כשהלך, ונשכה את שפתה בכוח — זאת היתה הפעם הראשונה מאז שאמא שלה התאשפזה שהיא הבינה שאולי גם סיימון לא ממש מאושר.
ג'ייס ייבש את שערו במגבת ובחן בזעף את השתקפותו במראה. רוּנת ריפוי שיפרה את מצבן של החבּורות החמורות ביותר שלו, אבל היא לא סייעה לסלק את הצללים שמתחת לעיניו או את הקמטים המהודקים בזוויות פיו. כאב לו הראש והוא הרגיש סחרחורת קלה. הוא ידע שהיה צריך לאכול משהו בבוקר, אבל הוא התעורר אחוז בחילה ומשתנק מסיוטים, ולא רצה להתעכב כדי לאכול. הוא רק רצה את הפורקן שבפעילות גופנית, לשרוף את החלומות שלו בחבורות ובזיעה.
הוא השליך הצידה את המגבת ונזכר בגעגועים בתה השחור המתוק שהודג' היה חולט מהפרחים שפרחו בלילה בחממה. התה היה מעלים כאבי בטן שגרם רעב ומעניק פרץ מהיר של אנרגיה. אחרי שהודג' נעלם, ג'ייס ניסה להרתיח את עלי הצמח במים כדי לראות אם יוכל ליצור בעצמו את המשקה, אבל התוצאה היתה נוזל מר בעל טעם של אפר, שגרם לו להשתנק ולירוק.
ברגליים יחפות הוא ניגש לחדר השינה וזרק על עצמו ג'ינס וחולצה נקייה. הוא הסיט לאחור את שערו הבלונדיני הרטוב וקימט את מצחו. השיער היה ארוך מדי כרגע, ונפל לתוך עיניו — מריס ודאי תגער בו על כך. היא תמיד גערה בו. אולי הוא לא היה הבן הביולוגי של בני הזוג לייטווד, אבל הם התייחסו אליו ככזה מאז שאימצו אותו כשהיה בן עשר, אחרי מותו של אביו. מותו לכאורה, הזכיר ג'ייס לעצמו, וההרגשה החלולה הזאת בבטנו עלתה שוב אל פני השטח. בימים האחרונים הוא הרגיש כמו פנס דלעת של ליל־כל־הקדושים, כאילו רוקנו את קרביו במזלג וזרקו אותם הצידה, ורק על פניו נותר חיוך רחב מודבק. הוא תהה לעתים קרובות אם משהו מכל מה שהאמין בו לגבי חייו, או לגבי עצמו, היה נכון אי פעם. הוא חשב שהוא יתום — הוא לא היה. הוא חשב שהוא בן יחיד — יש לו אחות.
קליירי. הכאב הגיע שוב, חזק יותר. הוא הדחיק אותו. עיניו נתקלו בחתיכת המראה השבורה שהיתה מונחת על השידה שלו, ועדיין שיקפה ענפים ירוקים ומעוין של שמים כחולים. השעה באידריס היתה כמעט שעת דמדומים: השמים היו כהים כמו קובלט. ג'ייס חש חנוק מרוב ריקנות. הוא משך את מגפיו על רגליו וירד אל הספרייה.
בעת שמגפיו הלמו במורד מדרגות האבן הוא תהה מה בדיוק מריס רוצה לומר לו ביחידות. היא נראתה כאילו היא רוצה לגרור אותו ממקומו ולתת לו סטירה. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הרימה עליו יד. היא ובעלה לא נטו לענישה גופנית — בכך היו שונים מאוד מילדותו אצל ולנטיין, שהיה ממציא שלל סוגים של עונשים מכאיבים כדי לטפח צייתנות. בזכות היותו צייד צללים, עורו של ג'ייס תמיד החלים והסתיר את כל הסימנים כמעט, פרט לחמורים ביותר. ג'ייס זכר איך בימים ובשבועות אחרי מות אביו הוא חיפש בגופו צלקות, סימן כלשהו שיהיה לו למזכרת, שיקשור אותו גופנית לזכרו של אביו.
הוא הגיע לספרייה, דפק על הדלת פעם אחת ואז דחף אותה פנימה. מריס היתה שם. היא ישבה בכיסא הישן של הודג' ליד האש. אור שטף פנימה דרך החלונות הגבוהים וג'ייס ראה את הצבע האפור שצץ פה ושם בשערה. היא החזיקה כוס יין אדום; על השולחן לידה היה קנקן יין מקריסטל.
"מריס," אמר.
היא קפצה מעט, ושפכה מן היין. "ג'ייס. לא שמעתי שנכנסת."
הוא לא זז. "את זוכרת את השיר שהיית שרה לאיזבל ואלק — כשהם היו קטנים ופחדו מהחושך — כדי להרדים אותם?"
מריס נראתה מבולבלת. "על מה אתה מדבר?"
"הייתי שומע אותך דרך הקירות," אמר. "החדר של אלק היה צמוד לחדר שלי."
היא לא אמרה דבר.
"הוא היה בצרפתית," אמר ג'ייס. "השיר."
"אין לי מושג למה אתה נזכר בדברים כאלה." היא הביטה בו כאילו האשים אותה במשהו.
"אף פעם לא שרת לי."
היתה שהות קצרה, כמעט בלתי נתפסת. ואז, "אוי, אתה," אמרה, "אתה מעולם לא פחדת מהחושך."
"איזה מין ילד בן עשר מעולם לא פחד מהחושך?"
גבותיה התרוממו. "שב, ג'ונתן," אמרה. "עכשיו."
הוא חצה את החדר, באיטיות מחושבת בדיוק להרגיז אותה, וזרק את עצמו לתוך אחת הכורסאות שלצד שולחן הכתיבה. "אני מעדיף שלא תקראי לי ג'ונתן."
"למה לא? זה השם שלך." היא הביטה בו, מהורהרת. "ממתי אתה יודע?"
"יודע מה?"
"אל תהיה טיפש. אתה יודע בדיוק מה אני שואלת אותך." היא סובבה את הכוס בין אצבעותיה. "כמה זמן אתה יודע שוולנטיין הוא אבא שלך?"
ג'ייס שקל כמה תשובות ופסל אותן. הדרך לקבל ממריס את מה שרצה היתה בדרך כלל להצחיק אותה. הוא היה אחד האנשים הבודדים בעולם שהיו מסוגלים בכלל להצחיק אותה. "בערך מאז שאת יודעת."
מריס נדה בראשה אט־אט. "אני לא מאמינה לך."
ג'ייס הזדקף בכורסה. הוא אגרף את כפות ידיו שנחו על המסעדים. הוא ראה רעד קל באצבעותיו, ותהה אם זה קרה לו אי פעם בעבר. הוא לא חשב שזה קרה. ידיו תמיד היו יציבות, ממש כמו הלמות ליבו. "את לא מאמינה לי?"
הוא שמע את הפליאה בקולו והתכווץ. מובן שהיא לא מאמינה לו. זה היה ברור לחלוטין מרגע שהגיעה הביתה.
"זה לא הגיוני, ג'ייס. איך יכולת שלא לדעת מיהו אביך?"
"הוא אמר לי שהוא מייקל וויילנד. גרנו בבית וויילנד בכפר — "
"פרט משעשע," אמרה מריס. "השם של הבית. והשם שלך? מה הוא באמת?"
"את יודעת מה השם האמיתי שלי."
"ג'ונתן. ידעתי שזה השם של הבן של ולנטיין. ידעתי שגם למייקל היה בן בשם ג'ונתן. זה שם שכיח אצל ציידי הצללים — אף פעם לא חשבתי שמשונה שהוא משותף לשניהם, ואף פעם לא שאלתי מה היה השם האמצעי של בנו של מייקל. אבל עכשיו אני לא יכולה שלא לתהות. כמה זמן ולנטיין תכנן את מה שהוא עמד לעשות? ממתי הוא ידע שהוא מתכוון לרצוח את ג'ונתן וויילנד — ?" היא השתתקה, ועיניה התמקדו בג'ייס. "מעולם לא היית דומה למייקל, אתה יודע," אמרה. "אבל לפעמים ילדים לא דומים להוריהם. לא חשבתי על זה קודם. אבל עכשיו אני רואה בך את ולנטיין. איך שאתה מסתכל עלי. ההתרסה הזאת. לא אכפת לך מה אני אומרת, נכון?"
אבל היה אכפת לו. הוא רק היטיב להסתיר ממנה עד כמה אכפת לו. "זה משנה אם אכפת לי?"
היא הניחה את הכוס על השולחן לצידה. הכוס היתה ריקה. "ואתה עונה על שאלות בשאלות כדי לבלבל אותי, בדיוק כמו שוולנטיין היה עושה תמיד. אולי הייתי צריכה לדעת."
"אולי שום דבר. אני עדיין בדיוק אותו אדם שהייתי בשבע השנים האחרונות. שום דבר לא השתנה בי. אם לא הזכרתי לך את ולנטיין קודם, אני לא מבין למה אני מזכיר לך אותו עכשיו."
מבטה חלף עליו והתרחק כאילו היא לא מסוגלת להביט בו ישירות. "לא ייתכן שכשדיברנו על מייקל, לא הבנת שלא יכול להיות שאנחנו מתכוונים לאבא שלך. את הדברים שאמרנו עליו אי אפשר היה אף פעם להגיד על ולנטיין."
"אמרתם שהוא אדם טוב." כעס התפתל בתוכו. "צייד צללים אמיץ. אב אוהב. הכול היה נשמע לי נכון."
"מה עם תמונות? ודאי ראית תמונות של מייקל וויילנד והבנת שהוא לא האיש שקראת לו אבא." היא נשכה את שפתה. "תעזור לי בעניין הזה, ג'ייס."
"כל התמונות הושמדו בהתקוממות. זה מה שאתם אמרתם לי. עכשיו אני תוהה אם זה לא היה בגלל שוולנטיין דאג לשרוף את כולן כדי שאף אחד בחוג לא יזהה אותו. אף פעם לא היתה לי תמונה של אבא שלי," אמר ג'ייס, ותהה אם הוא נשמע מר נפש כפי שהרגיש.
מריס הצמידה יד לרקתה ועיסתה אותה כאילו ראשה כואב. "אני לא מאמינה בסיפור הזה," אמרה, כאילו לעצמה. "זה מטורף."
"אז אל תאמיני בו. תאמיני לי," אמר ג'ייס, והרגיש איך הרעד בידיו גובר.
היא הורידה את ידה. "אתה לא חושב שאני רוצה?" הטיחה כנגדו, ולרגע הוא שמע בקולה את ההד של אותה מריס שהיתה נכנסת לחדרו בלילה כשהיה בן עשר ובהה בתקרה בעיניים יבשות מדמעות, תועה במחשבות על אביו — והיא היתה יושבת איתו, ליד מיטתו, עד שנרדם מעט לפני עלות השחר.
"לא ידעתי," אמר ג'ייס שוב. "וכשהוא ביקש ממני לחזור איתו לאידריס, סירבתי. אני עדיין כאן. זה לא נחשב בכלל?"
היא הפנתה לו עורף והביטה שוב בקנקן, כאילו שוקלת לשתות עוד, ואז כנראה החליטה שלא. "הלוואי שזה היה נחשב," אמרה. "אבל יש לאביך כל כך הרבה סיבות לרצות שתישאר במכון. בכל הנוגע לוולנטיין, אני לא יכולה להרשות לעצמי לבטוח באף אחד שהושפע ממנו."
"את הושפעת ממנו," אמר ג'ייס, ומיד התחרט על הדברים למראה המבט שהבזיק על פניה.
"ואני התכחשתי לו," אמרה מריס. "ואתה? אתה יכול?" עיניה הכחולות היו זהות בצבען לעיניו של אלק, אבל אלק מעולם לא הביט בו כך. "תגיד לי שאתה שונא אותו, ג'ייס. תגיד לי שאתה שונא את האיש הזה ואת כל מה שהוא מייצג."
רגע חלף, ועוד אחד, וג'ייס, שהשפיל מבט, ראה שידיו היו מאוגרפות חזק כל כך שפרקיהן בלטו, לבנים וקשים, כמו עצמות באידרה של דג. "אני לא יכול לומר את זה."
מריס שאפה אוויר בכוח. "למה לא?"
"למה את לא יכולה לומר שאת בוטחת בי? חייתי איתכם כמעט מחצית החיים שלי. את בטח כבר מכירה אותי מספיק טוב, לא?"
"אתה נשמע כל כך כן, ג'ונתן. תמיד נשמעת כך, אפילו כשהיית ילד קטן וניסית להפליל את איזבל או את אלק באיזה מעשה קונדס שלך. בכל חיי פגשתי רק אדם אחד אחר שיכול להישמע משכנע כמוך."
ג'ייס חש בטעם נחושת בפיו. "את מתכוונת לאבא שלי."
"מבחינת ולנטיין, מאז ומתמיד היו בעולם רק שני סוגי אנשים," אמרה. "אלה שתמכו בחוג ואלה שהתנגדו לו. המתנגדים היו אויבים, והתומכים היו כלי נשק לשימושו. ראיתי אותו מנסה להפוך כל אחד מחבריו, אפילו את אשתו, לכלי נשק למען המטרה — ואתה רוצה שאני אאמין שהוא לא היה עושה את אותו הדבר עם הבן שלו?" היא נדה בראשה. "הכרתי אותו מספיק טוב." בפעם הראשונה, היתה יותר עצבות במבטה של מריס מאשר כעס. "אתה חץ שנורה היישר ללב המסדר, ג'ייס. אתה החץ של ולנטיין. בין אם אתה יודע את זה, ובין אם לא."
קליירי סגרה את דלת חדר השינה, שבתוכו הרעישה הטלוויזיה, והלכה לחפש את סיימון. היא מצאה אותו במטבח, רוכן מעל הכיור כשהמים זורמים. ידיו תפסו בשיש משני עברי הכיור.
"סיימון?" במטבח שלט צבע צהוב בהיר ועליז, על הקירות היו תלויים רישומי גיר ועיפרון ממוסגרים שסיימון ורֶבֶּקָה ציירו בבית־הספר היסודי. לרבקה היה כישרון ציור, אפשר היה לראות, אבל כל ציורי האנשים של סיימון נראו כמו מדחנים עם ציצות שיער.
הוא לא הרים מבט עכשיו, למרות שהמתח בשרירי כתפיו העיד שהוא שמע אותה. היא ניגשה לכיור והניחה יד בעדינות על גבו. היא הרגישה את הבליטות החדות של עמוד השדרה שלו דרך חולצת הטריקו הדקה ותהתה אם ירד במשקל. היא לא הבחינה בכך כשהביטה בו, אבל להביט בסיימון היה כמו להביט במראה — כשרואים מישהו מדי יום ביומו, לא תמיד שמים לב לשינויים קטנים בהופעתו החיצונית. "אתה בסדר?"
הוא סגר את המים בתנועה מהירה וגסה של ידו. "בטח. אני בסדר גמור."
היא הניחה אצבע על צד סנטרו וסובבה את פניו לעברה. הוא הזיע, השיער הכהה על מצחו נדבק לעורו, למרות האוויר הקריר שנכנס דרך חלון המטבח הפתוח למחצה. "אתה לא נראה בסדר. זה בגלל הסרט?"
הוא לא ענה.
"אני מצטערת. לא הייתי צריכה לצחוק, פשוט — "
"את לא זוכרת?" קולו היה צרוד.
"אני..." קליירי השתתקה. במבט לאחור, הלילה ההוא נראה כמו טישטוש מתמשך של ריצה, של דם וזיעה, של צללים שנראו להרף עין בפתחי דלתות, של נפילה חופשית. היא זכרה את פניהם הלבנות של הערפדים, כמו מגזרות נייר על רקע החשכה, וזכרה את ג'ייס מחבק אותה, וצועק בצרידות לתוך אוזנה. "לא ממש. הכול מתערבב לי."
מבטו זינק אל מעבר לה ואז חזר. "אני נראה לך שונה?" שאל.
היא נשאה את עיניה אל עיניו. צבען היה כשל קפה שחור — לא ממש שחור, אלא חום עשיר שאין בו אף גוון אפור או ירוק. האם הוא נראה שונה? אולי היה שמץ נוסף של ביטחון ביציבתו מאז היום שבו הרג את אבדון, השד העליון; אבל היתה בו גם דריכות, כאילו הוא מחכה למשהו או נשמר מפניו. היא הבחינה בדריכות דומה גם אצל ג'ייס. אולי זאת רק המודעות להיותו בן תמותה. "אתה עדיין סיימון."
הוא עצם את עיניו למחצה, כאילו בהקלה, וכשריסיו ירדו היא ראתה כמה עצמות הלחיים שלו זוויתיות. הוא באמת ירד במשקל, חשבה, ועמדה לומר זאת, אבל הוא הרכין את ראשו ונישק אותה.
היא הופתעה כל כך כשהרגישה את פיו על פיה, שכל גופה התקשח, והיא תפסה את קצה השיש כדי לייצב את עצמה. אבל היא לא דחפה אותו מעליה, והיה ברור שסיימון רואה בכך סימן מעודד, כי הוא החליק את ידו אל מאחורי ראשה והעמיק את הנשיקה, פישק את שפתיה בשפתיו. פיו היה רך, רך יותר מפיו של ג'ייס, והיד שחפנה את עורפה היתה חמימה ועדינה. היה לו טעם מלוח.
היא הניחה לעיניה להיעצם ולרגע צפה מסוחררת באפלה ובחום, במגע אצבעותיו שנעו בשערה. כאשר צלצול הטלפון הרם חדר דרך הערפול, היא קפצה לאחור כאילו סיימון דחף אותה מעליו, אף על פי שהוא לא זז. הם נעצו מבט זה בזה למשך רגע, בתחושת בלבול נסערת, כמו שני אנשים שמשהו חטף אותם לפתע לנוף זר ומוזר, ששום דבר בו לא מוכר להם.
סיימון הסב את מבטו ראשון והושיט יד אל הטלפון שהיה תלוי על הקיר ליד מדף התבלינים. "הלו?" הוא נשמע נורמלי, אבל חזהו התרומם וירד במהירות. הוא הושיט את השפופרת לקליירי. "זה בשבילך."
קליירי לקחה את הטלפון. היא עדיין הרגישה את הלמות ליבה בגרונה, כמו כנפיים מרפרפות של חרק שנלכד מתחת לעורה. זה לוק, מבית־החולים. משהו קרה לאמא שלי.
היא בלעה רוק. "לוק? זה אתה?"
"לא. זאת איזבל."
"איזבל?" קליירי הרימה מבט וראתה את סיימון מתבונן בה, שעון על הכיור. הסומק בלחייו נמוג. "למה את — כלומר, מה קורה?"
קולה של הנערה האחרת היה עצור, כאילו בכתה. "ג'ייס שם?"
קליירי ממש הרחיקה מעליה לרגע את הטלפון כדי לנעוץ בו מבט, ורק אז החזירה אותו אל אוזנה. "ג'ייס? לא. מה פתאום שהוא יהיה כאן?"
נשימתה של איזבל הדהדה לאורך קו הטלפון ונקטעה כמו יפחה. "הוא פשוט... נעלם."
לימור –
בני הנפילים 2 עיר של אפר
הספר השני בסידרה נהנתי מאוד מהעלילה ומהכתיבה, ודמוית מעניינות נמשכתי לקרוא את הספר כבר מראשיתו מומלץ.
אורי (verified owner) –
עיר של אפר
לא מצליח להכנס. את הספר עצמו לא בדקתי אבל אם משהו יודע איך אני נכנס אליו שיגיש בבקשה
שושה –
עיר של אפר
מדהים!! קסנדרה קלייר מדהימה! אני מטורפת על ספרי פנטזיה וכבר ראיתי את הסרט ואת הסדרה שעשו.
אוהבת את אלק הכי
שושה –
עיר של אפר
מדהים!! קסנדרה קלייר מדהימה! אני מטורפת על ספרי פנטזיה וכבר ראיתי את הסרט ואת הסדרה שעשו.
אוהבת את אלק הכי
Lital –
בני הנפילים 2 עיר של אפר
הספר השני בסדרת “בני הנפילים”, גם הוא מספק את הסחורה בדיוק כמו קודמו… הסיפור של קליירי עוד לא נגמר. עכשיו כשהיא מודעת לעולם האפל ולכוחות העוצמתיים שש בידה, היא תעשה הכל כדי להגן על אהוביה, להלך בין הטיפות של אהבתה הנכזבת וחברה הטוב ביותר. ממליצה בחום
ענה –
בני הנפילים 2: עיר של אפר
ספר שני בסדרת ספרים פנטזיה מעולה !! עולם של ערפדים וזאבים אשר כולל בתוכו גם סיפור אהבה. מאוד אהבתי. ממליצה בחום.
רננה (verified owner) –
עיר של אפר
ספר נחמד בסך הכל., קראתי אותו ביומיים , אבל אהבתי את הראשון והשלישי יותר. פחות הצלחתי להתחבר למשולש האהבה, במיוחד אחרי הגילוי על הקרבה המשפחתית בין קליירי וג’ייס בספר הקודם. גם היה קשה לי להתחבר לדמויות המבוגרות שמתייחסות לג’ייס כמו למישהו שהוא לא אחד מהם. (לא רוצה לספיילר).
קליירי וסיימון מגלים רבדים חדשים בעולם החדש ונחשפים לכוחות שהם לא ידעו שהם קיימים.
הדר (verified owner) –
עיר של אפר
הספר השני של בני הנפילים, מאד נהנתי ממנו, קראתי את כולו תוך יום, משאיר טעם של עוד וסוף מתוח.
ממליצה לקרוא
טליה –
עיר של אפר
ספר נחמד ביותר. לפי דעתי שאר הספרים בסדרה יותר מוצלחים, אבל בדיוק כמוהם הספר הזה מלא בהפתעות, קרבות מרתקים ועולם קסום שאי אפשר להתנתק ממנו.
לימור (verified owner) –
בני הנפילים 2
מקסים ומותח
יהל –
עיר של אפר
את הספר הזה פחות אהבתי משאר הספרים בסדרה, אך זה לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא ספר מרתק ומקסים ומלא בהפתעות.