מלון המולדת

 

זבֶּרְגֵ'ט, פקיד הקבלה של מלון המולדת שליד התחנה נכנס לַחדר אשר שלושה ימים קודם לכן, בחמישי בלילה, לנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה; הוא נעל את הדלת, שׂם את המפתח בכיס. האור דלק. הוא נשען בגבו על הדלת והביט סביב. הכול היה כפי שהותירה בלכתה: השמיכה שהחליקה מקצה המיטה, הסדין המקומט, כפכפי הבד, הכיסא, מנורת הקריאה על ארונית הלילה, שתי הסיגריות הלא גמורות במאפרת הנחושת, המגש עם קומקום התה, מסננת החליטה, כוס התה, הכפית, חמש קוביות הסוכר בצלוחית (הוא שׂם באותו לילה שש קוביות סוכר כשנכנסו לחדר שאלה אפשר לקבל כוס תה הוא חלט בקומקום תה לשלושה ביד אחת החזיק את המגש בשנייה דפק בדלת יבוא היא ישבה על קצה המיטה בלי מעיל בסוודר שחור מחרוזת כסף עם תליון ענקי הסתכלה סליחה על הטרחה אחר־כך שאלה איך מגיעים לאותו כפר אז תעיר אותי בשמונה בבקשה אין עלי תעודת זהות היא אמרה כאילו זה מובן מאליו... בריח הרגיש כשנכנס לחדר בבוקר אחרי שהלכה; סגר במהירות את הדלת; היא לא כיבתה את האור כשעזבה. הוא הסתכל על המגבת שעל מסגרת המיטה, על השמיכה שהחליקה מקצה המיטה, על הסדין המקומט, על כפכפי הבד, על הכיסא, על מנורת הקריאה על ארונית הלילה, על שתי הסיגריות הלא גמורות במאפרת הנחושת, על המגש עם קומקום התה, מסננת החליטה, כוס התה, קוביות הסוכר בצלוחית, ספר: "היא שותה עם קובייה אחת." אבל הוא לא הרגיש בריח; אולי גם אמש לא; אם כי מרגע שהאישה [כשהניחה באותו בוקר את מזוודת העור הקטנה על הארץ ופתחה את התיק שאלה כמה אני משלמת תשמור לך את העודף היא לא ענדה טבעת תודה רבה גם על התה לקחה את המזוודה והלכה] הלכה, הדלת הייתה סגורה כל הזמן, נעולה, המפתח אצלו בכיס; רק אחרי שחיכה כל היום, אחרי שהאורחים חזרו מבחוץ, אחרי שנעל והבריח את דלת המלון [צלצלו בדלת הוא הלך ופתח מעיל לא רכוס מזוודה ביד תיק תלוי על הכתף יש לכם חדר פנוי הוא הלך ולקח את המפתח מהוו] הוא כיבה בחצות את האור במבואה ונכנס לחדר כבר לילה שלישי ברציפות), המגבת שהאישה שכחה על מסגרת המיטה, הַוּילון הערמוני עם הציציות הזהובות, המראה הסגלגלה עם הפרחים בקצוות התלויה על הקיר מעל הכיור (שבבוקר לכתה של האישה ראה בה את פניו, הכול נטה בהם מטה; קצות הגבות, שתי זוויות הפה, האף. הוא הביט שעה ארוכה; גם אם נהג להתגלח שלוש פעמים בשבוע. השפם שלו קטן, מלבני. על הפנים האלה האישה הסתכלה באותו לילה [אחרי שהניח את מגש התה ויצא מהחדר, נעל והבריח שוב את דלת המלון הוא כיוון את השעון המעורר לשש, אף על פי שהתעורר בשש מדֵי בוקר; כיבה את האור; לקח את השעון, עבר מול הדלת, עלה בזהירות כדי שהמדרגות המצופות לינוליאום לא יחרקו, ונכנס ל{החדר של עובדת המלון; ריחו – זיעה. האישה מרבה לישון, נכנסת מוקדם למיטה. הוא מעיר אותה בבקרים בטלטול. כמעט מדֵי לילה היה נכנס לחדר הזה, נשכב לצד האישה. כדי ששנתה לא תופרע בזמן שהפשיט אותה, נהגה לישון בלי תחתונים, בפישוק רגליים קל. גם כשגיפף אותה, כשהיה שרוע עליה, לא התעוררה. לפעמים נשך לה בשד; "אַי כלב!" או "סתלק מפה כלב!" קראה בשנתה. כשירד ממנה ניגב לה שם בממחטה} חדר שלו, אחד משני החדרים שבעליית הגג; שֹם את השעון לצד ראש המיטה, התפשט ונשכב. כעבור זמן קצר התיישב; מכונית שחלפה בשדרה הרעידה את המיטה: הוא שכח לרחוץ את הרגליים. מדֵי לילה רחץ את כפות הרגליים לפני שנשכב במיטה. הוא קם, רחץ אותן וחזר; ישב זמן מה על קצה המיטה. "ומה אם היא לא נעלה את הדלת? אם מישהו יפתח אותה בטעות?" הוא התלבש, יצא. ירד בזהירות כדי שהמדרגות לא יחרקו, נעמד מול הדלת של האישה. חור המפתח היה חשוך; הוא עצר את הנשימה והקשיב, הלב שלו הלם. לאט, בהיסוס, סובב לימין את הידית העגולה והחלקה ודחף בכתף את הדלת: היא הייתה נעולה. התחיל לנשום. לאט, בהיסוס, סובב את הידית לשמאל, הרפה. עלה לאט־לאט במדרגות; נכנס לחדר של עובדת המלון, הדליק את האור. כפות הרגליים הענקיות של העובדת בלטו מקצה השמיכה הדוממת, הפְּנים שלהן היה קצת שחור. הוא כיבה את האור ויצא, סגר את הדלת. נכנס לחדר שלו ונשכב במיטה בבגדיו; כל הלילה לא עצם עין, אולי השעון לא יצלצל, אולי הוא לא יתעורר] ובאותו בוקר. לקראת שמונה שפת על הפתילייה מים לתה. בשמונה בדיוק נעמד מול הדלת, נתן לה לישון עוד דקה או שתיים; דפק בדלת. "כן, אני קמה." הוא חלט את התה. סידר את קשר העניבה, התיישב בכורסה שלו. ספר האורחים העבה היה מונח לפניו. כבר לא יכול לשאול לשמה, כי היא עמדה לעזוב. היא פתחה וסגרה את דלת החדר, ירדה לקבלה: שיער שחור, מעיל חום לא רכוס, גרביים אפורים כהים, נעליים עם עקבים נמוכים. היא הניחה את מזוודת העור הקטנה על הארץ, פתחה את התיק ושאלה "כמה אני משלמת?" "תשמור לך את העודף." היא לא ענדה טבעת, ציפורניים ארוכות, בוורוד בהיר. "תודה רבה; גם על התה." היא לקחה את המזוודה והלכה. כשהאישה יצאה בדלת נכנס האיש עם מזוודת העור הקטנה. הפנים שלו היו כמו נטולי עצמות. "יש לכם חדר פנוי?" "כן." "אני רוצה חדר נוח בבקשה. את החדר של האישה שעזבה כרגע..." "היא לא עזבה, אדוני, היא עוד נשארת." "טוב, אז חדר אחר." הוא הוציא מהכיס תעודת זהות ושׂם על ספר האורחים. "משלח יד?" "תכתוב: קצין בגמלאות." הוא לקח את המפתח מהוו והושיט: "חדר שתיים, קומה שנייה, בסוף המדרגות משמאל." כבר שלושה ימים האיש יושב אחר הצהריים בפינת המבואה, קורא עיתון או ספר; מעשן סיגריה. כל אימת שהדלת נפתחת הוא מגניב מבט. עולה לחדר רק אחרי אחת־עשרה בלילה. אתמול בלילה, כשרוקן את המאפרה והניח אותה לידו עמד לשאול, לא שאל. הלילה שאל. אתמול חזר למלון מאוחר; כשעבר לידו נעמד; הוא הסריח מראקי. בחן את הפנים שלו. "התאים לך השפם." הוא היתל בו? כשהתגלח בבוקר לא העז לגלח את השפם. הוא חייך. "האישה ההיא לא יוצאת מהחדר שלה?" "איזו אישה?" "זאת שיצאה בשישי בבוקר, כשהגעתי למלון..." "אה היא? נסעה אתמול בבוקר אדוני." "נסעה? לאן?" "לא יודע; היא לא אמרה."), מגבת המלון התלויה על וו מימין למראה, האהיל בקצה מוט העופרת התלוי מהתקרה, התמונה עבת המסגרת באמצע הקיר מימין: אישה רחבת שת ושופעת חזה שרועה בין מלמלות על ספת דיוואן מעוטרת; שתי נערות כושיות עומדות, חצי עירומות, מימין ומשמאל; אוחזות במניפות. רופא השיניים אמר: "תראה כמה רוח הפילגש של הקולוניאליסט עושה!" אביו קנה אותה פעם בשוק הפשפשים ותלה אותה כאן. "זבֶּרְגֵ'ט בני, אחרי שאני אמות אל תיתן את החדר הזה לאף אחד. בכל מלון צריכים חדר כזה." הוא התרחק מהדלת, נעמד מול התמונה; הביט בה זמן מה. כשהסתובב וניגש למראה שמע נקישות מהחדר של האיש בקומה השנייה. הוא הקשיב: חריקות עץ, רחש מים. "בטח רוחץ פנים. אולי הוא הקיא?" הרחשים פסקו. הוא הציץ במראה: השפם היה במקום; אבל נדמָה לו שהאף נוטה קצת למעלה. הוא הסתובב, התקרב למיטה, נעמד ליד ארונית הלילה. ראה כתמים שחרחרים על ציפית הכרית. מה יש לה שם בכפר? הוא הרגיש חולשה בברכיים; תפס את מסגרת המיטה, עזב מייד; הלך ופתח את הדלת, יצא מהחדר מבלי לכבות את האור, ונעל. כשעלה במדרגות מישהו נחר בחדר עם שתי המיטות בקומה השנייה. הוא כיבה את האור במסדרון הקומה השלישית, נעצר מול הדלת של חדר 6, הקשיב: דממה. כשעלה לעליית הגג נצנצו מולו על הרצפה זוג עיניים: חתול הבית של המלון.

העיירה:

או העיר. כשהרכבת באה באור יום ממזרח ומתחילה להאט, הנוסע שקורא עיתון או משוחח עם היושב מולו מפנה את ראשו שמאלה כדי לראות לאן הגיעו, ונבהל פתאום: הר ענק על צוקיו התלולים כמו עומד להתמוטט על הרכבת. צריחי המסגדים של העיירה (או העיר) ורחובותיה הרחבים, שעצים נטועים בהם, פרושים לרגלי ההר. ("השרֵפה" היא שהולידה את הרחובות הרחבים, הפארקים ואתרי הבנייה. היוונים שלחו אש במקום רגע לפני שנסוגו, בראשית ספטמבר 1922. "אם מכל שכונה היה יוצא רק גבר חמוש אחד, לא הייתה פה שרֵפה", הזקנים אומרים. הרוב נמלטו להר; כל היום וכל הלילה צפו בתבערה הגדולה שהתחוללה למטה.) מול ההר, מצפון, משתרע מישור מוריק. במישור זורם נהר; בקיץ הוא שוטף לאִטו בתוואי המפותל, ובחורף מתרחב ומימיו נעכרים. במישור יש כרמים, שדות חיטה וכותנה, וכפרים גדולים.

המלון:

בית מידות עותמאני בן שלוש קומות. הבית פונה אל הרחוב היוצא מהרחבה שבגב התחנה ושמוביל לשדרה הראשית; זה אחד הבניינים שנותרו לפלֵטה מהשרֵפה, כיוון ששכן ברובע מגוריהם של יוונים עשירים. (כשרוּסְטֵם בֵּיי לבית קֶצֶ'גִ'י השתקע באיזמיר, זמן מה לאחר השרֵפה, הוא הסב את הבית למלון בעקבות הפצרות חוזרות ונשנות של פקיד רישום האוכלוסין דאז אַהְמֵט אפנדי. לימים הותקנו כיורים בכל חדר ושירותים בכל קומה; רצפות עץ נקבעו במבואה, במסדרונות ובחדרים, והמדרגות כוסו בלינוליאום עבה. כשהריח האופייני לאותם מלונות פרובינציאליים התפשט בו במרוצת השנים, בית המידות הישן היה למלון. רוּסְטֵם בֵּי סיפר שאת הבית בנה במאה הקודמת סבו מָלִיק אָגָא לבית קֶצֶ'גִ'י. שלט המלון מסתיר, כך אומרים, תבליט אותיות על שיש לבן, שנחקק בקמרון שמעל הדלת. חרזן מקומי, שתמורת כמה פרוטות הנציח באותם ימים את תאריכי הלידה של ילדי נכבדי העיירה ואת תאריכי הפטירה של קרוביהם, שורר לכבוד בניין הבית מין כרונוגרמה משונה שלא עמדה בכללי המשקל, לא במניין הברותיה ולא באורכן, אולי משום שלא הצליח לרקוח שום דבר ראוי מערכי הגימטריה של האותיות הערביות:

 

אחת שתיים חור זוגי

מָלִיק לבית קֶצֶ'גִ'י

"אחת, שתיים, חור זוגי" הם אלף מאתיים חמישים וחמש בספרות ערביות, ۱۲٥٥, ובמניין השנים המודרני – אלף שמונה מאות שלושים ותשע.) החזית הפונה לשדרה צבועה באוכרה. שלוש מדרגות שַׁיִש מובילות אל דלת הכניסה. הדלת הכפולה מזוגגת וקבועים בה סורגי ברזל מהאמצע עד הראש. שני החלונות הגדולים שמשני צדי הדלת מסורגים גם הם; בשאר הקומות החלונות ללא סורגים. על הקמרון שמעל הדלת תלוי שלט פח גדול, ועליו כתובת באותיות לבנות על רקע ירוק כהה: מלון המולדת (אולי בהשפעת הלהט הפטריוטי המביש ששרר בשנים הראשונות לשחרור באותן עיירות או ערים שלא התבלטו בהתנגדותן לכיבוש.) כשנכנסים בדלת נגלה ממול מעקה העץ המגולף של המדרגות לקומה השנייה, ומשמאל חדר קטן המשמש כמחסן, מזווה ומטבחון להכנת תה. (בעבר זה היה אחד מהחדרים ליחיד. בחדר הזה התארח בן מכר של רוּסְטֵם בֵּי מהכפר שאליו נסעה האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה; הנער, בן גילו של זבֶּרְגֵ'ט, התגורר שם בחורפים בשנות לימודיו בחטיבה ובתיכון. לימים, כשזבֶּרְגֵ'ט שירת בצבא, אביו התגורר בחדר. אמנם לא היה מתאים ממנו למגוריו של פקיד קבלה במלון, אבל כשאביו נפטר זבֶּרְגֵ'ט לא עבר אליו; החדר נותר ריק זמן מה; זבֶּרְגֵ'ט נשאר בחדרו הקודם, קרא שם ספרים ששאל, או ליטף את עצמו כשדמיין את בנות התיכון מתעמלות בחצר.) בינו לבין החלל שמתחת למדרגות יש שולחן חצי עגול מוגבה במדרגה, וכורסה. (רופא השיניים המגודל והפטפטן שמתארח במלון ללילה או שניים כשהוא בא מאיזה מחוז מרוחק לאסֵפה השנתית של אחת המפלגות קורא לו "הקתדרה של זבֶּרְגֵ'ט אפנדי".) לידם, על שולחן ארוך וצר צמודה אל הקיר כספת ברזל. בחלל שמתחת למדרגות יש דלת מזוגגת שנפתחת אל החצר; במבואה שני שולחנות מרובעים ונמוכים, וסביב כל אחד מהם ארבע כורסאות עור שחורות; בקצות מוטות העופרת התלויים מהתקרה יש שני אהילים; על הקיר מימין תלוי דיוקן של מוסטפה כמאל פאשה בעמידה; מימין למדרגות יש דלת גדולה ועליה הספרה 1. הדלתות והקירות בלבן שנהב. על הקיר מימין לדלת הכניסה תלוי קרטון מלבני: "הדלת נסגרת בחצות". כשעולים במדרגות לקומה השנייה יש שני חדרים משמאל, עם מיטה אחת ועם שלוש מיטות, ומימין שירותים ושני חדרים עם שתיים ושלוש מיטות. כך גם בקומה השלישית. שלושת החלונות שבמישורות בין שלוש הקומות משקיפים אל החצר. בעליית הגג מימין חדר הרחצה והמטבח, ומשמאל שני חדרים עם תקרה משופעת וחלונות קטנים שמשקיפים אל גג הבית השכן. מאחורי המלון, בחצר המוקפת חומות אבן גבוהות, יש סככה מקורה לאורך החומה השמאלית. העובדת מכבסת שם פעם בשבוע; בימי גשם היא פורשת את הסדינים והכבסים על שני חבלים עבים מתוחים מקצה לקצה. דלת ברזל גדולה, כהה מחלודה נפתחת אל הרחוב העורפי. לאורך החומה מימין יש אורווה ומגורים לרַכָּבים ולמשרתים. (שלט פח בצורת חץ נעוץ בגזע עץ האורן שבראש הרחוב המוביל מרחבת התחנה אל המלון; על השלט כתוב מלון באותיות לבנות על רקע ירוק כהה, אבל עם השנים, כשאחד המסמרים נשחק ונפל, חוד החץ חג לו מטה ומצביע מאז על הארץ, כאילו המלון מתחת לאדמה.)

זבֶּרְגֵ'ט:

לא ממש ממוצע קומה, גם לא נמוך. לפי נתונים מהשירות הצבאי גובהו מטר שישים ושתיים ומשקלו חמישים וארבעה קילוגרם. אילו היה עולה על המשקל היום, בגיל שלושים ושלוש, בתחתונים וגופייה בלבד, היה משקלו חמישים ושישה, אולי חמישים ושבעה קילוגרם. בשנתיים האחרונות שרירי הבטן שלו נעשו רפים. ראש גדול משהו ביחס לגוף, מצח רחב; שיער, גבות, עיניים, שפם – כולם חומים; פנים רזים, נוטים קצת למטה, אבל פחות מאשר בדמות שניבטה אליו במראה בבוקר לכתה של האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה. ידיים קטנות, ציפורניים קצרות; כתפיים וחזה צרים. נולד בסוף החודש השביעי. ב־28 בנובמבר 1930, לפנות ערב, פקדו את אמו צירים. קודם חיכתה קצת, אבל כשהבינה שאין בזה שום טעם, כיסתה את השיער, ירדה וצעקה מתחתית המדרגות: "אהמט אפנדי, רוץ למיילדת." המיילדת הייתה בבית שלה, יחד באו במהירות; השכיבו אותה במיטה בחדר מימין. "אני מקדימה בחודשיים; שוב אני אפיל?" שאלה אמו. "לך אתה תחמם מים," פקדה המיילדת על אביו. "נעלתי את הדלת של המלון. הרתחתי מים. בזמן שהם התחממו היא אולי צרחה פעם־פעמיים. הדלת נפתחה טיפה, המיילדת ביקשה את המים, 'יש לך בן'," היא אמרה. אחר־כך היא קראה לי לחדר. החזיקה את היצור הפצפון בכף היד, עטוף כולו. 'דבר כזה עוטפים בצמר גפן ושמים בקופסת תכשיטים; תקראו לו זבֶּרְגֵ'ט', אמרה. מייד התכופפתי ולחשתי לו באוזן..." כך בחרו לילד בשם הנדיר. בליל הולדתו התארחו במלון ארבעה גברים שבאו מאחד המחוזות למשפט של קרוב משפחה; כשחזרו מארוחת הערב לחצו בזה אחר זה את ידו של אהמט אפנדי. "שיזכה לחיים ארוכים," איחלו לו.

לפעמים הזכירו לו הוריו בתוכחה את הלידה המוקדמת:

1. בוקר. מתכוננים לבית הספר. הוא יורד למבואה. אביו מפנה אפר מתנור הפחמים.

זבֶּרְגֵ'ט: אבא, אתה יכול לתת לי עשרים וחמש קוּרוּש?

האב: בשביל?

זבֶּרְגֵ'ט: לקנות מחברת.

אביו מרוקן את האפר מהיעה לדלי; תוחב שוב את היעה לפתח התנור.

זבֶּרְגֵ'ט: נו אבא, אני מאחר.

האב: סבלנות בן; קודם אני אפנה את האפר. איך הצלחת לחכות שבעה חודשים בבטן של אימא שלך?

2. בצהריים הוא חוזר מבית הספר. עולה למטבח. אמו קוצצת שם חסה. סיר מונח על הפרימוס.

זבֶּרְגֵ'ט: אני רעב.

אִמו: האוכל מתבשל עכשיו, קצת סבלנות. איזה בן! אפילו בבטן שלי לא הייתה לו סבלנות לחכות תשעה חודשים.

(אם יש אמנם מן הפזיזות בלידה המוקדמת הזאת, הרי שאפשר לייחס אותה לאם בדיוק כשם שאפשר לייחס אותה לעובּר שבבטנה. האפשרות הראשונה סבירה יותר. מגוחך לצפות להתנהגות בוגרת מעובּר בבטן אמו; אבל אישה שהרתה בגיל המתקדם ארבעים וארבע שנים עשויה להפגין קוצר רוח, במיוחד אם כבר הפילה שלושה עובּרים, האחד אחרי חודשיים, השני אחרי חודשיים וחצי והשלישי אחרי שלושה חודשי הריון. כך או כך, גם אם הנזיפות של הוריו לא היו מוצדקות, הן השפיעו לטובה על זבֶּרְגֵ'ט: כשהתבגר נעשה סבלני ורציני.)

הוא נימול בקיץ, כשסיים את בית הספר היסודי. באותו קיץ גם אמו נפטרה. אביו לא שלח אותו לחטיבת הביניים; שמונה שנים ניהלו יחדיו את המלון, עד גיוסו לצבא. חודשיים אחרי שהשתחרר מהצבא אביו נפטר, כאילו חיכה לשובו כדי שהמלון לא יעבור לידיים זרות. היה בן שישים ושלוש. הוא מת בבוקר אביב אחד, כשישב בכורסה מאחורי השולחן החצי עגול המוגבה במדרגה. הקברנים רחצו את הגופה בחצר. אחרי שנקבר, האימאם שאל לשמה של הסבתא. הוא לא ידע. לבדות שם לא רצה, מחשש שיופרו סדרי מטה או מעלה. הוא הרכין ראש, הסמיק. "אין דבר בני," אמר האימאם, "כולנו בנים לאותה אם."

רוּסְטֵם בֵּיי קיבל באותו ערב מברק. הוא הגיע למחרת, הביע תנחומים, לקח את הרווחים שהצטברו ואמר לפני שהלך: "אני מוסר לך את המלון; וכדאי שתעסיק פה עובדת." זבֶּרְגֵ'ט שאל: "אבא הזכיר פעם את השם של סבתא שלי?" "לא. למה שלא תסתכל בתעודת הזהות שלו?" "חיפשתי בכספת, בכיסים שלו; לא מצאתי תעודת זהות."

עובדת המלון:

שיער ערמוני, עיניים כחולות כהות. פנים מוארכים, אף סולד, פה די רחב, שיניים קצת בולטות, שפתיים עבות. ממוצעת קומה, לא שמנה, לא רזה; רגליים עקומות במקצת. בת שלושים וחמש. לפני עשר שנים הביא אותה איש אחד, הדוד מצד אמהּ, לדבריו, מאיזה כפר מרוחק. היא נשאה צרור תחת בית השחי. "רֵגֵ'פּ אָגָא אמר שצריך פה אישה." התמקחו על השכר, התפשרו. את האישה שלח למעלה. "בוא תשב, נשתה לנו תה," אמר לאיש. כששתו את התה, האיש סיפר. ההורים שלה מתו. הם לקחו אותה אליהם. כשהייתה בת שבע־עשרה חיתנו אותה. בבוקר שלמחרת ליל הכלולות התגלה שהיא לא בתולה. החתן החזיר אותה אליהם. "נו מי טינף אותך, זונה? לא יודעת, אומרת זאת, לא מוכנה להגיד. החטפתי לה פה, החטפתי לה שם, נשבעת שלא יודעת, היא אומרת. טוב די כבר אַתָּה, מה זה יעזור אם היא תגיד, הדודה שלה אמרה." אחרי חמש שנים מסרו אותה לאלמן עם שלושה ילדים מאחד הכפרים השכנים. לא עברו שלושה חודשים וגם הוא החזיר אותה, "ישנה יותר מדי זאת," הוא אמר. "ישנה־ישנה, אבל את העבודה היא עושה. בכפרים לא עוזבים גרושה במנוחה; במיוחד אם היא עקרה. נשואים, רווקים, כולם בולעים אותה בעיניים, מחכים להזדמנות, הכלבים. רֵגֵ'פּ אָגָא אמר לי לפני כמה ימים; אז הבאתי אותה. טוב, ברשותך..." הוא קם, הרים את הראש וצעק: "היי זֵיינֵפּ, אני הולך, לא תבואי לנשק לי ת'יד נבלה?" דממה. הוא נענע בראש, "תשמור על עצמך," אמר, הלך. זבֶּרְגֵ'ט עלה לעליית הגג, האישה איננה. חיפש בקומות; מצא את הצרור שלה על הרצפה בחדר 2, ואותה שרועה על המיטה, ישנה. למחרת בבוקר העיר אותה. היא הסתגלה במהירות לעבודת המלון. מכסה תמיד את השיער; מציעה את המיטות, שוטפת את החדרים, מסירה אבק, פעם ביומיים מבשלת, בימי ראשון מכבסת, לזבֶּרְגֵ'ט קוראת "בוס". דברנית גדולה היא לא. כשניקתה באחד הבקרים הראשונים את המדרגות היא שאלה את הכפרי הזקן שירד מהקומה השלישית: "מכיר את הכפר סִינְדֶלִי, דוֹד?" "בטח מכיר." "עָלִי המצולק דוד שלי." הדוד נהג לבקר כמה פעמים בשנה, הביא גבינת צ'וֹקֶלֶק, קשקש קצת, לקח את הכסף שהרוויחה והלך. "לתת את הכסף לדוד שלך?" "כן בטח, תן לו." הוא דרש תשלום עד הקוּרוּש האחרון. "חמישה מטר פלנל, התפירה, סוודר צמר..." "מה סוודר צמר, כבר יש לה אחד מכותנה שהיא הביאה מהכפר." כבר שש שנים לא הופיע במלון. (בשבוע הראשון לבואה, כששטפה אחר הצהריים את המבואה, זבֶּרְגֵ'ט ישב בכורסה שלו וקרא עיתון; הגניב מבט: היא ניקתה בכריעה, בגב כפוף, התחתונים הארוכים היו מתוחים לה על הירכיים והישבן התפוחים; הם התנועעו לאט־לאט, מעלה ומטה, כשהזדקפה ורכנה. הוא הסב את המבט אל העיתון. אבל מאותו יום ואילך האישה הייתה לנקבה הצעירה שמסתובבת במלון בשעות היום וישנה בחדר הסמוך בלילה. כשזבֶּרְגֵ'ט הלך לישון הוא היה מתעכב מול הדלת שלה, מתהפך במיטה, בקושי נרדם. הוא חלם על האישה הגבוהה מבית הבושת בעיר הרחוקה ששירת בה בצבא; בלבל בין השתיים. כשנכנס בבקרים להעיר אותה בחדר הקטן עם התקרה המשופעת שרר בו ריח מחניק. הוא פתח את החלון, נעמד ליד המיטה, כשתפס לה בכתפיים וניער אותה הוא נגע לה, כאילו בשוגג, בשדיים. לילה אחד, אחרי שכבר נשכב במיטה, הוא קם, נכנס לחדר הסמוך, הדליק את האור. היה חם בחדר, היא ישנה בלי שמיכה, בחולצה מופשלת. הוא סגר את הדלת, התקרב, פתח לה את הכפתורים של החולצה, חפן את השדיים; שופעים, מוצקים. ניער אותה. היא לא זזה; "הגעת, דוד?" שאלה מתוך שינה. ניער אותה שוב; "נו, תתעוררי כבר!" היא פקחה עיניים והתיישבה: "אני קמה, בוס." "לא לא, אל תקומי, תעשי קצת מקום." כשזזה לצד המיטה הביטה בחזה החשוף של זבֶּרְגֵ'ט, בבליטה בתחתונים הקצרים שלו; היא הפנתה אליו את הגב ונשכבה. הוא נכנס למיטה, הפך אותה על הגב. האישה עצמה עיניים. בקושי פשט לה את התחתונים, זרק. השיער היה סמיך שם למטה. הוא גהר ובא עליה בנישופים וגניחות. כשהזדקף אחרי זמן קצר היא שכבה מתוחה. הוא רכן והקשיב: היא נשמה בשלווה.)

האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה:

כבת עשרים ושש. די גבוהה, חזה שופע. שיער שחור, עיניים שחורות; ריסים ארוכים, גבות קצת מרוטות. אף חד, שפתיים דקות. פנים חלקים, שחומים.

האיש שהזדהה כקצין בגמלאות:

ממוצע קומה, שמנמן. שיער די אפור. עיניים ירוקות, גבות עבותות. פנים בשרניים, שפתיים דקות. על־פי תעודת הזהות ששׂם בבוקר בואו על ספר האורחים וקיבל בחזרה בצהריים שם משפחתו גוֹרגוּן, שמו הפרטי מַהְמוּט, שם אביו עַבְּדוּלָה, שם אמו פַטְמָה, מקום הולדתו אֶרְזִינְגַ'ן, שנת הולדתו אלף שלוש מאות עשרים ושבע.

החתול:

שחור. החתול השני בחייו של זבֶּרְגֵ'ט. הנערה הגבוהה שבאה לפני שלוש שנים עם אביה לבקר באנדרטות העתיקות של העיירה, שנשאה תמיד בתיקה כמה פירות של ערמונית הסוסים ושלנה במלון שני לילות, החליטה ששמו פיח; אף אחד לא קורא לו כך.

שתי המגבות שבחדר:

1. מגבת המלון. על הוו מימין למראה. די קטנה, בצבע ירוק אחיד. בפינת המגבת רקומות בחוט לבן A קצת עקומה ו־O עגולה וביניהן נקודה מטושטשת. זבֶּרְגֵ'ט רקם אותן אחרי ששלוש מגבות נגנבו מהמלון; כך קיווה למנוע גנֵבות נוספות. ואף על פי כן, בתקופתו של אביו (שלושים שנה) נגנבה רק מגבת אחת, ואילו בזו של זבֶּרְגֵ'ט (עשר שנים) נגנבו תשע מגבות ושני זוגות כפכפים. הגנֵבה החד־פעמית לא מנעה מאביו לצווח על סובביו ולגרוס שכולם גנבים, ועם זאת אפשר להסביר את הריבוי במעשי הגנֵבה במלון בלי להיתפס לכעס:

א. ייתכן שבשנים האחרונות עלה מספר הגנבים בארץ.

ב. ייתכן שבשנים האחרונות עלה מספר האנשים שכופרים בכל הזדמנות ביושר, ובהגינות ובשאר מידות טובות.

ג. ייתכן שמשהו בחזות של אביו הרתיע או אפילו הפחיד גנבים. (זה מן הסתם ההסבר הרעוע מכולם: מדי חודשיים־שלושה היה רוּסְטֵם בֵּיי מגיע מאיזמיר לקחת את רווחי המלון, ופעם – זבֶּרְגֵ'ט היה אז בן שש־עשרה, אפילו פלומת שפם לא צמחה לו עדיין – הוא ליטף את ראשו ואמר "ממש קופי של אבא שלו".)

2. המגבת ששכחה האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה. הושלכה על מסגרת המיטה, חצייה על השמיכה. דוגמת פסים בשלושה צבעים: שחורים צרים, צהובים ואדומים רחבים.