הנערה מקרקוב

חלק 1 לפני כן פרק ראשון

“הליכים אזרחיים” היה קורס בשנה הראשונה בפקולטה למשפטים בקרקוב. בנובמבר הוא כבר הפך משעמם בדיוק כפי שזה נשמע. ההתרגשות היחידה שריטה יכולה לחוש לקראתו הייתה הטלטלה שחשה שלוש פעמים כשהתקדמה במעבר הצר כדי למצוא את מקומה באולם ההרצאות. הסטודנטים הלאומנים בפקולטה למשפטים החליטו לכפות על הסטודנטים היהודים לשבת כולם בשורה אחת של שולחנות - גטו הספסלים. כשריטה החליטה לשבת בין הגברים בגטו הספסלים, נעצו בה מבטים. בריוני הסרטים הירוקים הופתעו ממראה הנערה הבלונדינית היושבת בין הסטודנטים היהודים. כמה מהם הסתובבו כדי לקרוא לה בוגדת, אוהבת ז’ידים, או גרוע מזה, לוחשים שהיא הייתה אחת מהזונות הגויות שלהם.

בישיבתה שם חשה מעט גיבורה. זה הוסיף מעט הרפתקנות לחיים הסטודנטיאליים שלה. ועדיין, לאחר שעה היה קשה לה לשמור על ערנותה ולהישאר לשבת זקופה במושב הנוקשה באמפיתיאטרון הלא מחומם והמואר בתאורה קלושה. הצלצול המפתיע של הפעמון שסיים את השיעור גרם לריטה להבין שהיא נמנמה בשיעור. תנומה יקרה, חשבה. היא סובבה את המכסה של העט הנובע, סגרה את מחברתה והתמתחה. בפעם האחרונה שהציצה בחלונות שהקיפו את קומת האולם שישבה בו גבוה, בכיסאה הצמוד לקיר האחורי, השמים היו בצבע אפור אחיד. אבל העגמומית של אחרי הצהריים הסגריריים התחלפה בשחור מאיים. ריטה הידקה את חגורת מעילה. הוא כבר היה דק מדי למזג האוויר הסתווי אבל זול יותר ממעיל חורף אופנתי יותר. מה שנזקקה לו היה שעה בבית קפה חמים כשידיה חופנות כוס זכוכית גדולה של תה. אספרסו לא יספיק כדי לחממה.

לא משנה; שניהם היו מותרות שריטה התרגלה למנוע מעצמה. לא רק בגלל ההוצאה הכספית. בתי קפה היו מקום שבו מבזבזים זמן בוויכוחים על פוליטיקה. לכל עדת מאמינים היה השולחן שלה, כמה מהם אפילו ישבו בבית קפה משלהם. הדבר היחיד שחלקו במשותף היה מחויבותם ל”אהבה חופשית” והיחס החיובי שבין גברים צעירים למיעוט סטודנטיות.

נעה באטיות עם תנועת שאר הסטודנטים במורד המדרגות השיש הרחבות, חשה לפתע שהיא נמשכת למטה במדרגות בקצה פרום של חגורת המעיל שלה.

“שחרר!” למשמע קולה הרם והכועס הסתובבו כמה ראשים לכיוונה, אולם אף אחד מהם לא היה שייך לדמות המוארכת שמבלי משים משכה אותה למטה במדרגות. “מה אתה חושב שאתה עושה?” ריטה משכה בחזרה את החגורה חזק מספיק עד ששחררה אותה, ובכך גרמה לדמות למעוד במדרגות האחרונות.

נאחז במעקה, האיש פנה לעברה. “אני כל כך מצטער. בסך הכול הושטתי יד לאחור לתפוס את החגורה של המעיל שלי.” הוא הביט במעילו הפתוח ואז בחזרה אליה. “כל כך צפוף! בוודאי נגעתי בחגורה שלך ופשוט חטפתי אותה.”

“טוב, אולי כדאי שתסתכל טוב יותר במה אתה נוגע.” ובזאת ריטה ירדה שוב במדרגות. האיש מלמל עדיין את תירוציו.

ריטה חצתה את הלובי הרחב של בניין הפקולטה למשפטים. כשהתקרבה לדלתות, הציצה לאחור. הוא שוב היה שם, בדיוק מאחוריה - גבוה מאוד, רזה מאוד, צעיר מאוד, חשבה. מעילו חגור כנגד הקור הצפוי בחוץ, והוא נשא ספר כבד מאוד. הוא לכד את מבטה וניסה לחייך. ריטה זעפה בחזרה, הסתובבה ופסעה לעבר הדלת. העוקב אחריה טרם נואש. בקהל ההולך ומידלדל, הוא נע מהר יותר עד שהיה שוב לצדה של ריטה. “אני כל כך נבוך, העלמה...?”

ריטה לא אמרה לו את שמה. לא היה לה חשק לעודד אותו.

“באמת,” מחה, “זאת הייתה טעות בתום לב. יכול היה לקרות לכל אחד. איך אוכל להתנצל?”

“כבר התנצלת. עבר ונשכח. לילה טוב.”

כמה צעדים מהדלת, ידו של האיש הצעיר נשלחה אליה כדי למנוע ממנה להמשיך. ריטה הביטה למטה על היד שעל זרועה, ואז לאט על בעליה. “זה הופך להרגל. עוד התנצלות בדרך?”

הוא שחרר אותה מיד. “אני די טיפש בנוגע לדברים כאלה. תראי, אני באמת מצטער. אני יכול להציע לך קפה כדי להביע את רגשי החרטה שלי?” הוא הניד בראשו לכיוון בתי הקפה שמעבר לרחוב, עמוסים עם רדת הלילה. כעת ריטה שמה לב לספר הכבד תחת זרועו, כריכת עור מעוטרת אותיות זהב. פתולוגיה. ספר עיון רפואי. אם כך, פולני, חשבה. היו מעט יהודים בבית הספר לרפואה. הרוח הצוננת שנשבה פנימה דרך הדלתות הפתוחות הכריעה את ריטה. “קפה?” משכה בכתפיה, “למה לא?”

הם יצאו מהפקולטה אל החשכה, בולטים על רקע האור החיוור של פנסי הרחוב. היה קר, והם צעדו במהירות לעבר בית הקפה הגדול ביותר בכיכר. כשנכנסו מהאפלולית, האור הבהיר כמעט סנוור אותם. מראות מממוסגרות בעיטורי אבן בסגנון אר דקו היו תלויות על הקירות, מחיפויי העץ שלהם למטה ועד התקרה. מתחת למראות השתרע ים של שולחנות עגולים קטנים וכיסאות מגולפים, שבהם ישב קהל נלהב מרוב דיונים. היה חם, ובאוויר התפשט ערפל נוצתי וארומטי של עשן שהסתלסל מטבק וירג’יניה.

הם נעו לעבר תנור פורצלן גדול בכחול-לבן בחלק האחורי, הניחו את ספריהם על השולחן ואמרו, יחד, “מה שמך?” צוחקים, נכנסו זה לדברי זה בתשובתם: “אוּרס, אוּרס גילדנשטרן.” “ריטה פוירשטאל.” בפעם השלישית, דיברו יחד: “נעים להכיר, ריטה” ו”מצחיק, אתה לא נראה כמו אחד כזה - דב, כלומר (אוּרס).” הם שתקו לרגע, מחייכים כשהתקרב המלצר.

אוּרס הפנה מבטו מהמלצר לריטה, שאמרה מיד “קפה עם חלב, גדול” הוא שילם, כך שעדיף שהקפה שמתאים לארוחת הבוקר יספק לה ארוחת ערב. אוּרס המשיך ב”תה, בבקשה.”

כשחיכו, היה להם זמן לבחון זה את זו. הוא היה שקט וגבוה מאוד. לחייו הרזות היו מנוקדות בנקודות כהות וקטנות. שערו הכהה והמתולתל כבר החל להידלדל בקודקודו, למרות גילו - היא שיערה שהיה בתחילת שנות העשרים. אבל זה היה האף הארוך והצר ששלט בתווי פניו. בהביטו בריטה, אוּרס ראה אישה גבוהה דיה בשבילו. שערה הבלונדיני פזור על כתפיה, חלק, ארוך. קווצה דקה ממנו הסתלסלה למטה על מצחה הרחב למדי. עיניים כחולות ועצמות לחיים גבוהות מתחת לעור בהיר גרמו לריטה להיראות יותר גרמנייה או אוקראינית מאשר כל בת מוצא אחר.

השתייה הגיעה. ריטה החלה: “אז, אתה סטודנט לרפואה,” מחווה לעבר הכרך על השולחן. הוא הנהן, היא המשיכה, “מוורשה?”

“לא, אני לא מעיר במזרח אירופה.” רק כעת, כשאוּרס דיבר, היא יכלה להבחין בשמץ של מבטא יידי בפולנית המזרחית שלו. “אבל אתה יהודי,” פלטה. “איך הצלחת להתקבל לבית הספר הפולני לרפואה?”

“עבודה קשה, וקצת מזל, אני מניח. הם מקצים מכסה של עשרה אחוזים ליהודים.” עצר. “את למעשה הנוצרייה הראשונה שהבינה את הרקע שלי לפני ששאלה.”

“ובכן, זה משום שאני הנוצרייה הראשונה שפגשת שהיא למעשה עוד יהודייה.”

“לא! הייתי בטוח שאת לגמרי אחת מחברות הליגה לנערות גרמניות, BDM. בלונדינית, כחולת עיניים...”

ריטה הביטה בו בתימהון. לפני שהספיקה לשאול, אוּרס הסביר: BDM, הליגה לנערות גרמניות - זהו הארגון הנשי של נוער היטלר, ההיטלר יוגנד. אז שנינו חשבנו שכל אחד הוא מה שהוא לא. שנתחיל מחדש?”

“למען האמת, רווח לי,” הודתה ריטה. “יש גבול לרצון שלי להיטמע, והייתי בטוחה שאתה מהאצולה הפולנית.”

“המשפחות של שנינו יכולות להירגע, אני מניח.”

ריטה כבר הספיקה להתחמם. “אז, מה עשית בפקולטה למשפטים היום? עוקב אחר נשים בעלות מראה ארי בין הסטודנטיות למשפטים?”

“לא, אני בשנה האחרונה. אנחנו צריכים לכתוב עבודת מחקר. שלי על רפואה משפטית, והייתי צריך לבדוק תיק מסוים. מה אתך? די חסר טעם, אישה שלומדת משפטים, במיוחד יהודייה. אף משרה ממשלתית: ‘לא יהודים ולא נשים רשאים להתקבל’. פוליטיקה מעניינת אותך?”

“לא כל כך,” שיקרה. “מה אתך? מתעניין בפוליטיקה?”

“רק רפואה, תודה רבה.”

ריטה חייכה. “נבון. נראה לי שגברים כאן מתעניינים בפוליטיקה בעיקר כדי להכיר נשים. בכל אופן, אני לומדת משפטים משום שזאת הפקולטה היחידה שיכולתי להתקבל אליה.”

“אז, מה תעשי עם המשפטים?”

ריטה משכה בכתפיה. “אני לא יודעת. אולי כלום. קרוב לוודאי שרק אחזור הביתה כשאסיים. אבל תמיד קיים סיכוי... ציונים גבוהים בבחינות, ללכוד את תשומת לבו של מרצה... יש סיכוי.” ריטה סיימה לשתות את הקפה והביטה בשעונה כתירוץ לסיים את השיחה וללכת. “מאוחר, ויש לי קצת עבודה.”

מבלי לחשוב, אוּרס נגע בידה. “אוכל לפגוש אותך שוב?”

“תוכל למצוא אותי בדרך כלל בספרייה של החוג לפילוסופיה.”

והלכה.

למה גילתה לו היכן אפשר למצוא אותה? עדיף שתתרחק משם בימים הקרובים אם אינה רוצה להיתקל בבחור הזה שוב בקרוב. בכל מקרה, יקשה עליה להתרחק מספריית הפילוסופיה. אפילו מבטי הזעם של הסטודנטים האחרים, כל הגברים, לא יוכלו להרחיק אותה משם. היא נהנתה ממבטי אי-הנוחות שלהם כשמצאו אישה יושבת מולם ליד השולחן, קוראת את קאנט או אפלטון. זה לא היה שונה מהמבטים של בריוני בית הספר למשפטים כשהתיישבה בין הגברים בספסל הגטו.

לעתים קרובות מדי, בשבתה שם מתחת לפנס שביקע את האפלה באולם הקריאה, הפסיקה לעקוב אחר מה שקראה והתחילה לשאול את עצמה בפעם האלף את השאלות ששאל אוּרס. מה בדיוק את עושה כאן, ריטה? בשביל מה באמת באת לפה? זה לא בגלל לימודי המשפט, לא באמת.

היא רצתה לחיות. היא רצתה כל מה שעשתה בת עשרים שידעה שהיא חכמה, כמעט יפה, מוכנה לקחת סיכון, לבחון את האופטימיות שלה. היא לא תמצא מבחנים כאלה בעירו של אביה או בסמוך לה. לפעמים ריטה תהתה אם זה היה השחרור שהיא כמהה לו או הכפירה עצמה. בגיל 14 היא הכריחה את הוריה לשלוח אותה לגימנסיה היחידה לבנות בעירם, אותה ניהלו האחיות הדומיניקניות. בגיל זה כבר הייתה גבוהה, זוויתית, שלא מצאה את מקומה במטבח אמה.

השיעורים בעיקרי האמונה הקתולית ביססו את הכפירה המושבעת שלה. אתיאיזם הקל עליה לדחות את הפטריארכיה של התרבות שלה עצמה. אבל האם לא היה זה רק תירוץ לעשות מה שרצתה לעשות בכל מקרה: לצעוד בדרכה בחיים, לא אלה שהותוו לה? האם זוהי כפירה לרצות להיות את עצמך? מי היא הייתה בדיוק, בכל אופן? מי זאת באמת מציצה החוצה בעולם מתוך גופי, ולמה היא הפכה להיות אני? היא חשה שהיא צריכה לענות על השאלה מוקדם ככל שיכלה לזכור. היא לא יכלה לקבל תשובות בעיירה קטנה בשלזיה.

אז היא הכריזה על משיכתה לעולם המשפט ובאה לקרקוב.

שלושה ימים לאחר פגישתם הראשונה, אוּרס חיכה בתחתית גרם מדרגות השיש בפקולטה לסוף השיעור בהליך אזרחי. “חיפשתי אותך בפקולטה לפילוסופיה ביומיים האחרונים. אמרת שתהיי שם.”

ריטה לא הייתה מופתעת באמת. “לא הרגשתי טוב. למדתי בחדרים שלי.” חדרים? כאילו שהיה לי יותר מאחד, צחקה לעצמה.

“אני יכול להזמין אותך לארוחת ערב?”

למה לא, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשה, אבל היא ענתה, “זה קצת מוקדם...”

“אבוא לקחת אותך בשבע. רק תני לי את כתובתך.”

“לא. אפגוש אותך שם. תגיד לי היכן.” היא לא עמדה לגלות היכן גרה. זה יהיה ישיר מדי, והיא לא גרה במקום נחשב מדי. בשביל ריטה, הדירה שלה הייתה חדר אחד בקומה החמישית מעבר לנהר הוויסלה, בשכונה היחידה שסטודנטים עניים יכלו להרשות לעצמם. הטפטים התקלפו מהקירות, והשטיח המרופט שעל המדרגות התבלה מרוב שצעדו עליו עוד מהמאה ה-19. המדרגות גנחו אפילו מתחת לצעד הקל ביותר. חדרה לא היה גרוע משל האחרים. מיטה, שולחן עץ פשוט וכיסא, כוננית, שידה שעליה עמדו קנקן וקערה סדוקים אבל עדיין ניתנים לשימוש. הכול מואר בנורת חשמל חשופה שהשתלשלה מהיכן שמנורת גז האירה פעם באור עמום את אורה. השירותים הותקנו בקומה שמתחתיה, אבל שרידיו של בית שימוש עדיין נראו במה שיכול היה להיחשב לגן של הבניין. מתחת למיטה היה סיר לילה, משהו שאפילו לבעלי היכולת לא היה. הייתה כירת גז לחימום ארוחות. הבעיה האמיתית היחידה הייתה הקור. לחמם את הבית ולקנות מספיק פחם לאח - זה כבר היה יקר יותר מהחיים עצמם, וריטה לא יכלה מעולם להרשות לעצמה.

“מה דעתך על ויז’ינק?” הציע. זאת הייתה המסעדה הטובה ביותר בקרקוב, והיא הייתה מוסקת.

ריטה הייתה בכיכר השוק בשש וחצי, צועדת לאטה לאורך הבניינים. היא הביטה כיצד משתנה הזווית של מגדל השעון של העירייה כשעברה על פני הריבוע הרחב. גשם ירד לזמן קצר, ואבני הרחוב נצצו, מחזירות את השתקפות אורות הרחוב על צריחיה המחודדים של הבזיליקה של סנטה מריה, ואלה מצידם מאירים בקרני אור הירח שהשתחלו והבקיעו דרך העננים.

היא הייתה צריכה לדחות את ההזמנה. אוּרס נראה רציני מדי. אבל מתי תהיה לה הזדמנות נוספת לסעוד בפאר כזה, בשולחן מכוסה מפה מעומלנת, ערוך בכלי כסף כבדים, עמוס בכלי חרסינה ובדולח, מתחת לחלונות גדולים מעוצבים בסגנון גותי וקורות כבדות של חדר אוכל רשמי מהודר?

ריטה עצרה באכסדרה שממנה יכלה לצפות בכניסה למסעדה. שאוּרס יגיע ראשון. מה אם לא יבוא? האם לא תיראה טיפשית כשתבקש מרב המלצרים להושיב אותה לחכות ליד שולחנו? ואם יבוא, שיושיבו אותו ויחכה, שיתבשל מעט לפני שתיכנס בעצמה.

בשעה 18:55 ראתה אותו חוצה את הכיכר. היה לה קר. היא חיכתה רק רגע קט לפני שהדביקה אותו בכניסה. “שניכנס?” שאלה במאור פנים. הוא חייך, הקלה מתפשטת על פניו. ניכר היה לעין שלכל אחד מהם היו ספקות אם השני יופיע לפגישה.

היא אחזה בזרועו כשצעדו דרך וילונות הקטיפה הכבדים בכניסה. אוּרס מסר את שמו, והם הובלו אל השולחן.

גברים מעדיפים לדבר מאשר להקשיב, חשבה ריטה. “אז, ספר לי על עצמך.”

הוא מקרפּאטין, עיר גדולה, חמש מאות קילומטרים מדרום לקרקוב, ליד לבוב, על נהר הדנייפר, מצפון לגבול עם רומניה. כמה פולנים, אבל בעיקר אוקראינים ויהודים.

“אבי רופא. אצטרף אליו במרפאה בשנה הבאה.”

שתק.

“משהו נוסף?”

“אני לא מתעניין במשהו במיוחד מלבד רפואה. ואת?”...

“אני מעיירה קטנה בשלזיה שמעולם לא שמעת עליה, גורליצה.” היא שכנה מאה קילומטרים מדרום לקרקוב, ליד הגבול עם צ’כוסלובקיה. “סבי בעסקי העץ, בעל מנסרה בנובי סונץ’. הוא זה שמשלם על שהותי פה.” אוּרס הנהן כמכיר את השם. “אבל יש יותר מדי ילדים - מהצד של סבתי יש הרבה תאומים - אז הוא שלח בן אחד לפתוח מנסרה בגורליצה. זה אבי. אין לו ראש לעסקים. לו ולאמי מעולם לא היו תאומים. רק אותי. אני לא מתלהבת לחזור לשם.”

שתיקה ירדה עליהם.

אוּרס הפר אותה. “אז, מה את עומדת לעשות?” הנה, שוב השאלה הזאת. לריטה לא הייתה תשובה מספקת יותר מאשר בפעם הראשונה ששאל אותה. פניו חמורות סבר. ריטה פנתה אל התפריט. מחשבותיו של אוּרס היו אכן רציניות. ריטה הייתה האישה הראשונה שעניינה אותו ברצינות. בתוך שלושה ימים הוא הפך רציני מאוד לגביה. הוא נזקק לתשובה לשאלתו. כולם אמרו תמיד שאוּרס גילדנשטרן היה רציני מדי. הוא היה בהחלט זהיר, שיטתי. לא ממש מחושב, אבל הוא שקל דברים בזהירות לפני שפעל. זה התאים לחרדה שהניעה אותו. תמיד יש משהו לדאוג לו. עכשיו נטל על עצמו גם את בעייתה של ריטה.

לבסוף, ריטה ענתה, “מה אעשה? אני חושבת שאזמין.”

היא לא יכלה לדעת זאת אז, אבל הערב ההוא היה תחילת הסוף של הפקולטה למשפטים עבורה. באביב היא כבר תכננה את חייה כאשת רופא. בפסחא הם ביקרו אצל משפחתו. בקיץ התחתנו בבית סבה בנובי סונץ’. בסוף ספטמבר, אחרי טיול ירח דבש לוורשה ולים הבלטי, ריטה ואוּרס עשו את שלוש מאות הקילומטרים שבמסע הארוך הביתה, מזרחה ללבוב, ואחר כך עוד מאתיים קילומטרים דרומה לקרפּאטין.

חודשים אחר כך, בשבתה בדירתה המחוממת, היא שאלה את עצמה איך זה קרה. האם התעייפה מהקור התמידי ומחייה לבד רוב הזמן בדירת החדר שלה בקרקוב? נבהלה בקלות יתרה מהסבירות שמצפה לה עתיד עגום עם תואר חסר תועלת במשפטים? נשחקת בשעמום של דיני חוזים ונזיקין? או שפשוט נכנעה להתעקשות של משפחתה ששום דבר לא יצא מלימודיה?

מדוע ויתרה והפסיקה לשחות נגד הזרם? התשובה שנשמעה לה משכנעת ביותר הייתה החישוב שהעולם לא יניח לה לחיות כלפי חוץ את החיים שרצתה. נישואיה לאוּרס, חיי נוחות, יאפשרו לה לפחות לחיות בתוך תוכה כפי שרצתה באמת. היא תוכל לחקור את השאלות שהניעו אותה לספריית החוג לפילוסופיה; אוּרס קנה לה בשמחה ספר אחר ספר באביב הראשון שלהם יחד. והייתה הציפייה שלא דיברו עליה ליחסי מין.

ריטה ציפתה בשקיקה לאינטימיות של נישואיה. הנגיעות הקלילות שלה במין היו מספקות דיין. פעמיים מצאה עצמה עם סטודנט עמית בשורה האחרונה בקולנוע, מתנשקת במקום לצפות בסרט, טועמים זה את לשונו של זה. בשתי הפעמים, כשפנו שוב למסך, ריטה התחילה להרגיש את זרועו נעה על גבה. היד נתלתה באגביות על כתפה, ואז האצבעות היו זוחלות לעבר שדה עד שנעו על פטמתה מתחת לסוודר ולחולצה. החמימות המענגת והרטיבות שהפיקו אמרו לה שהיא תוכל לצפות בשמחה להיבט הגופני של נישואיה. אבל היא עצרה את הנער בכל פעם שניסה להזיז את ידו לעבר חיקה. במיטה לבדה, היא לא עצרה את עצמה, נהנית מהפעימות הנעות לעבר השיא... איך הצרפתים כינו זאת? המוות הקטן. כעת קיוותה שמעשה האהבה עם בעלה יספק לה את כל האהבה שנזקקה לה.

בקרקוב, הבילוי עם אוּרס היה קל. מרגע שהחל לחזר, היא לא הייתה צריכה עוד לחסוך בדברים הקטנים - קפה, זוג כפפות, עט נובע יפה יותר, כל ספרי הפילוסופיה האלה. בתחילה, התרגלה לפינוקים קטנים, ואז החלה לצפות להם. אבל היא ידעה בהחלט שזאת לא הייתה האהבה שפיתתה אותה.

היא דחתה את הצעות הנישואים הראשונות של אוּרס. היא ניסתה לשכנע אותו שרגשותיו אינם מספיקים כדי לבנות עליהם נישואים. אבל במקום זאת הסיקה שחוסר רגש כלשהו אינו מכשול שאי אפשר להתגבר עליו. היה מספיק מכל השאר: הם היו בני אותה דת, והוא היה בן המעמד הנכון. אף אחד מהם לא ימצא משהו טוב יותר. לבסוף, עם מעט עזרה מהוריה, היא קיבלה את הזיווג כמו גזירה. כשהציע לה נישואים בפעם השלישית, נענתה.

*

זמן רב אחרי שהגיעו לקרפּאטין, פאן (האדון) דוקטור גילדנשטרן, אביו של אוּרס, המשיך לנהוג בה ברשמיות. למילה הפולנית פאן היו כל הדקויות של גינוני הכבוד של פעם כמו במילה הגרמנית הר - לא רק מסיה או מיסטר, אלא משהו שגרם לטעם מתרפס בפיה. כל המשפחה הייתה נוקשה, עצית משהו, אפילו ביחסם זה כלפי זה, ואפילו יותר מכך כלפי הנערה האקזוטית שדיברה פולנית בניב ורשאי והתהלכה כמו סטודנטית מאוניברסיטת קרקוב.

אפילו חודשים אחר כך, בהתנהגותם הקורקטית של הורי בעלה נותרה קרירות קלה אבל עיקשת. עקבות של רשמיות דבקו גם באוּרס כשחזר לדירה מהמשרד שחלק עם אביו, לאחר שעצר באמצע הדרך לבקר בבית הוריו. כילד יחיד, אוּרס נהג כשורה כשהקדיש תשומת לב לאמו. אבל האם היה חייב להתנהג ברשמיות כזאת גם בביתו?

האמת, עם זאת, הייתה שלריטה לא היה על מה להתלונן מלבד רפיון חושים, שעמום ושגרה. היה לה חם כעת, תמיד. היה מספיק אוכל ככל שרצתה. היא דחתה את המשרתת שהוצעה לה ולמדה את עבודת הבית בניסוי וטעייה.

הבישול היה לה טבעי, וזה נתן לה סיבה לערוך את הקניות, לצאת מהבית, לחקור את העיר.

*

הרושם הראשון של ריטה מקרפּאטין היה לא רע. היא הייתה עיר בת 40,000 תושבים שהתנשאה מעל מישור גליציה השטוח. בפעם הראשונה, רוב הדרך מלבוב, הרכבת שקשקה לצד משעולים ותלמים שנחרצו באדמה הכפרית, ספוגים גשם תחת חשרת העננים שמעל. המשעולים המחורצים בין השדות החלו להתרחב. הם הפכו לדרכים כבושות, שטוחות ורחבות דיין בשביל העגלות הכפריות שהתגלגלו בהן העירה רתומות לסוסי עבודה. הבית הראשון שראתה היה צמוד לאסמים, מבולי עץ לא אחידים בגודלם שגבס מחבר ביניהם. קרוב יותר, הבתים נבנו בעיקר מלבנים. חלקם, בעלי ארובות, היו ודאי מפעלים. כעת, הרחובות שחצו את המסילות היו סלולים, לאורכם עצי דולב דלילים שגזעיהם מסוידים בלבן, אבל צנומים מכדי להיגזם בנוסח הצרפתי. קרוב יותר לכיכר העיר, הבתים היו מצופים בטיח וצבועים בגוני לבן ופסטל. כמה מהם מחופים באבן.

הרכבת עצרה סוף סוף ליד תחנת רכבת גדולה, מבנה עמודים בנוי בסגנון וינאי כדי להנציח את מרותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ריטה ואוּרס יצאו מהאולם הראשי והגיחו לכיכר המרכזית. ריטה הביטה סביבה וחייכה. היא יכלה לגור בה. הכיכר הטרפזית הייתה מוקפת קבוצת עצים בוגרים וממוסגרת בחנויות, בתי קפה, אפילו בית קולנוע. והייתה גם מה שנראה כמו מסילת חשמלית שהובילה החוצה מהכיכר. האם העיר הזאת הייתה גדולה מספיק לרכבת חשמלית? בהמשך המסילה היו כמה בניינים רבי קומות שלא היו נראים יוצאי דופן בוורשה. אוטובוס נע באטיות במורד הרחוב לעבר הכיכר.

כן, היא יכולה לגור כאן.

הדירה שאוּרס מצא להם הייתה באחד הבניינים החדשים, קרובה דיה לכיכר המרכזית כדי ליהנות מזוהרם החמים של אורות החשמל, שרק לאחרונה הותקנו במקום אורות הגז.

בימי חמישי התקיים שוק איכרים בכיכר. פעמיים בשבוע אנשים מבוגרים ונשים בעלות פנים רחבות במטפחות גדולות ניהלו ביד רמה דוכני ירקות שורש בחורף, פירות בקיץ, ובצל ירוק עם פקעות גדולות, כרישות ארוכות ותפוחי אדמה בכל ימות השנה.

היו תרנגולות כחושות, מרוטות למחצה, פרקי רגלי חזיר, ויותר מדי בתכיפות בשביל ריטה גם אוזניים של חזיר. לפעמים, כשאחד הקשישים הכין עודף והושיט לה אותו, חשבה שהבחינה בו כובש את התנועה האוטומטית להחליק על ציצית ראשו, כמי שטרם הצליח להיפטר מגינוני האריסות הנושנים.

ריטה התעקשה לערוך קניות בשוק הפתוח, למרות שחמותה הזעיפה פניה בגלל הנוהג. זאת הייתה נקודה כאובה שאשת הדוקטור הכבודה הציקה לה בגללה בכל פעם שביקרה בדירת ריטה, והיא לא אכזבה באותו יום, גם לאחר כל הזמן שעבר מאז החלו חיי הנישואים שלה בקרפּאטין.

“פרנסי את החנויות היהודיות, לא את האנטישמים האלה.”

“התוצרת טרייה יותר והמחירים נמוכים יותר. חוץ מזה, הם לגמרי נחמדים אליי.”

“נחמדים לכסף שלך. או נחמדים לשיער הבלונדיני שלך. חוץ מזה, מה אם תקני משהו לא כשר?”

ריטה פלטה, “אני לא מקפידה במיוחד על כשרות.”

“לא מקפידה במיוחד על כשרות?” הבוז שלה הפך לכעס. “למה שלא תיכנסי במיוחד להריון בזמן שאת לא מקפידה במיוחד על כשרות?” ובזאת, אמא גילדנשטרן פסעה אל מחוץ לדלת.

ריטה כפתה על עצמה להישאר רגועה והתיישבה שוב. היא הרימה שוב את הספר שהסתירה מתחת לכרית כאשר חמותה הופיעה בביתה. זה היה ספרו של פרויד “תרבות בלא נחת,” ספר עיון שקראה בשפה הגרמנית שבה נכתב. הארומה של הסיגריה, העקצוץ הקל בנחיריה כשעשן יגיח בשני עננים מתפוגגים, יעזרו לה אולי להעביר את עצמה לדירת החדר שלה בקרקוב. היא הניחה את הספר והדליקה סיגריה.

לאחר כמה דקות, הבינה שהפעם זה לא יעבוד. מילותיה של אשת הדוקטור המשיכו לפלוש למחשבתה. אבל זאת לא הייתה אשמתה של ריטה. נראה שלאוּרס היה מעט יותר עניין בסקס לאחר שנישאו מאשר בעבר. בשנה שעברה בקרקוב, היא הייתה מוכנה להדוף אותו ממנה כשהחזיר אותה לדירתה או לקח אותה לטיול, סרט או ארוחת ערב, אבל לא היה צורך בכך. הוא מעולם לא התקדם מעבר לאחיזת ידה בסרט, נשיקה תמימה על לחייה כשנפגשו, וחיבוק כאשר הסכימה להינשא לו. הוא לא היה כמו הסטודנטים שהתווכחו על פוליטיקה וטענו בעד אהבה חופשית.

היא חשבה שזה היה רק החינוך השמרני שלו - לשמור על בתוליו.

הוא בוודאי לא היה מתחסד. מרגע שהחליטו להינשא, אוּרס הפגין הבנה מעמיקה מספקת (אם לא מעשית) בסקס. היה לו מדריך לחיי נישואים שתורגם מצרפתית, שעודד משחק מוקדם כדי להבטיח שנשים יהיו מוכנות ומסופקות. אוּרס השאיר אותו ברשותה כמה שבועות לפני טקס החתונה מבלי שניכרה בו אי נוחות. היא הקפידה להחזיר לו אותו עם קפל באוזן הדף שמדבר על עונג האישה.

בליל כלולותיהם, שיעורי הבית ששניהם הכינו בעזרת מדריך הנישואים השתלמו, לפחות במובן הזה שלא נרשמה כל מבוכה. אולם לאחר מכן, אוּרס לא נטה לשדל את אשתו החדשה לסקס. הוא היה שבע רצון לעשות זאת לא יותר מאשר פעם בשבוע, בדרך כלל בערבי שבת. בלילות אחרים ריטה אותתה שלא תדחה ניסיונות גישוש - צועדת בדירה בכותנות לילה בעלות מחשוף עמוק, ועדיין, לעתים נדירות אוּרס טרח אפילו להתיר את העניבה שלו לפני השינה.

הוא היה מוכן להניח את ההיריון ליד המקרה, אי שם בין ערבי שבת לבין מועד הביוץ שלה. אבל כעת עברה כבר כמעט שנה מאז שנישאו.

*

מעבר לשוק האיכרים השתרעה האטרקציה העיקרית של קרפּאטין: חנות הספרים יאסטרוב’ס. ריטה ביקרה בה לפחות פעמיים בשבוע, פעם כדי להחליף את ספריה בספרייה שיאסטרוב ניהל, ושוב כדי להציץ במגזינים ובעיתונים מוורשה וקרקוב שלא היו זמינים במקום אחר בעיר. מר יאסטרוב לא נראה בשום מקום, אבל למרת יאסטרוב לא היה אכפת שתדפדף בהם.

אחר צהריים אחד, ביוני 1937, כמעט שנה אחרי שהגיעה לעיר, ריטה בדיוק עמדה לעזוב את חנות הספרים כאשר מבטה הופנה לעבר מדף המגזינים. כשדעתה מוסחת, נתקלה בגבר די נמוך, צעיר ונאה. מעל שפתו העליונה התרומם שפם דקיק כשחייך. הוא היה שחור, כמו שערו המבושם, והוא היה לבוש אופנתי מדי באחר צהריים של אמצע השבוע בעיירת שוק פולנית. נעול נעליים איטלקיות בשני צבעים, מעיל צמר טוויד מעל מכנסיים חומים, ללא עניבה וחולצה שצווארונה מופשל מעל דשי הז’קט, כמו הזמרים האמריקאים שיכולת לראות בסרטים. או שמא נראה כמו אחד מכוכבי הקולנוע הצרפתיים - פייר פרנה? מרסל דליו בגרסתו הרזה יותר?

“סלחי לי,” הוא חייך אבל לא נע.

“זאת אשמתי. לא הסתכלתי לאן אני הולכת.” חייכה בחזרה.

די ישיר, חשבה. “החוצה. שלום.” היא כבר התרחקה כמה מטרים במעבר כאשר הדביק אותה. זה היה די מחוצף. “אני אישה נשואה,” נופפה לעברו בידה השמאלית.

“העניין שלי ספרותי, לא רומנטי. פשוט שמתי לב שאת נושאת אתך את אחד הרומנים החביבים עליי.”

“והוא?”

הוא הביט בספר בידה. “זה רמרק, ‘שלושה חברים.”

“אבל הוא רק הגיע,” ריטה הושיטה לו אותו. “כפי שאתה רואה, הוא כל כך חדש שעדיין לא הפרידו את הדפים. אני הראשונה בעיר הזאת שקוראת אותו. כך שזה בקושי יכול להיות החביב עליך.” לאחר שהעמידה אותו במקומו, התחילה ללכת משם. היא הייתה אמורה להחזיר את הספר בעוד שבוע ורצתה כבר להתחיל לקרוא בו.

האיש הצעיר השיב לה: “לא השגתי אותו מהחנות של אמי. קראתי את התרגום לצרפתית בברצלונה בשנה שעברה.” ריטה הסתובבה. “הרשי לי להציג את עצמי. טדאוש סומרמן. יאסטרוב היה שם נעוריה של אמי. הוריה הקימו את חנות הספרים.” הוא הושיט את ידו. היא לחצה אותה. הוא לחץ אותה רק רגע אחד יותר מדי.

“מה עשית בברצלונה?” לא בכל יום פגשה מישהו שהיה בספרד.

“אני קצין רפואה באחת הבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד.”

ריטה התנשפה קלות. הנה מישהו ראוי לשיחה.

“אני חוזר בקרוב,” אמר. “אוכל להזמין אותך לקפה?” איכשהו, עזיבתו הקרובה הפכה את ההזמנה לחצופה מעט פחות.

“לא, אבל אתה יכול להזמין את בעלי, ד”ר גילדנשטרן, ואותי לתה, ולספר לנו הכול על ספרד. נהיה מעוניינים בכך מאוד.”

“בעלך הוא אוּרס! נעדרתי מכאן זמן רב! הוא עשה לי את זה פעם כששיחקנו כדורגל,” טדאוש הצביע על השבר לאורך אפו. “ אשמח מאוד לבוא.”

הם קבעו תאריך, והוא חזר לחנות. ריטה חשה מיד כמה התמלאה חיים, מחוברת לאירופה שוב.

*

הטלפון צלצל. אוּרס התרומם, הניח בזהירות את ספל התה שלו על המזנון ויצא למסדרון. לאחר רגע שב ואמר, “אני תורן, וזה תוספתן שהתפוצץ. כנראה שאהיה במרפאה כל הלילה. מצטער מאוד.” הוא פנה לטדאוש. “אין סיבה שתלך. אני מצטער כל כך שאתה עוזב מחר. מתי תשוב מספרד שוב?” אוּרס שאל תוך כדי כך שהוא כורך צעיף על צווארו ופונה אל הדלת.

“אין לי מושג. זה תלוי עד כמה הרפובליקנים יכולים להילחם. כולם מחכים למתקפה על נהר האברו בקיץ. ככל שיילחמו טוב יותר, כך אוכל להישאר זמן רב יותר.”

אוּרס הניד בראשו, מהרהר בפיסת הפרשנות הזאת. ואז עזב. אבל ריטה התעניינה.

“אדאג לך.” היא באמת נראתה מודאגת. החדשות הרעות על הרפובליקה בספרד התמידו להגיע כבר חודשים.

טדאוש הבין שיהיה עליו לספר לה משהו שמתקרב לאמת באיזושהי נקודה. הוא חיבב אותה יותר מדי מכדי לשקר לה. “אל תדאיגי את עצמך בגללי. אני עוזב את הבריגדות בקרוב. קיבלתי הצעה לעבוד בבית חולים לנשים בברצלונה.” הוא חשב על זה יותר כמשהו שיכול להתממש כאמת מאשר שקר נוסף. הוא מעולם לא התקרב לחזית אלא עבד בבית חולים קרוב לשנה.

“אני שמחה כל כך. תקבל את ההצעה?”

“כדאי לי?”

“כן, אתה חייב,” ענתה קצת יותר מדי בלהיטות, מופתעת מכך שכבר אכפת לה.

“אספר לך על זה אם תרשי לי לכתוב לך...”

ריטה חשה שעליה להזעיף פנים בגלל ההצעה, אבל היא לא עשתה זאת. טדאוש ענה לשאלותיהם כל אחר הצהריים על שש שנותיו בפריז, אחר כך בדרום צרפת, כעת בקטלוניה במלחמה, בזמן שניסה ללמוד עליה כל מה שאפשר. השנה החולפת, אותה בילה בעולם שנשלט בעיקר על ידי הנשים בבית החולים ליולדות, לימדה אותו להקשיב לנשים. הוא המתין שריטה תאמר משהו.

היא ישבה מולו, שואפת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלה. אחר הצהריים הזה העביר את ריטה בחזרה לימיה בקרקוב, יושבת, מתרווחת, מתפרקדת על המיטה, יחד עם סטודנטים נוספים בחדרו של מי מהם, רפויה לאחר שבוע של הרצאות, יודעת שאפשר להישאר לישון שם, מהרהרת - אבל רק מהרהרת - בפיתוי. למה היא ויתרה בכלל על קרקוב?

לפתע, בדממה, הייתה בחדר אווירה מחשמלת קלות. שניהם שאלו את עצמם את אותה שאלה: מתי יהיו שוב לבד בצורה כזאת אי פעם? ביודעם את התשובה, שניהם החלו לחקור במשותף את האפשרות שעמדה לפניהם, מנסים לאמוד אותה מבלי להסתכן בדחייה. יחד, החלו במחול זוגי, רוקדים באותו כיוון, כפי שהחל להתברר, אבל מבלי לעשות צעד בלתי הפיך.

“טוב, סיפרת לנו על הרפתקאותיך,” עצרה. “למה אתה מצפה מעתה?”

הוא חשב לרגע והחל, “זה יהיה שונה מאוד לעבוד בבית חולים לנשים. כמובן, הרפובליקה הספרדית היא כמו ברית המועצות. לנשים יש אותן זכויות כמו של גברים. הן מגיעות רחוק בפוליטיקה, אפילו משרתות בצבא. אמצעי מניעה והפלות מותרים בברצלונה. רופאים מצופים לדון בבעיות אישות עם מטופליהם. אלה דברים שאצטרך לעשות בבית החולים לנשים - לספק אמצעי מניעה, לבצע הפלות.”

אמצעי מניעה היו דבר אחד, הפלה דבר אחר. ריטה רצתה לרמוז שלא הייתה לו בעיה עם הנושא הראשון. “קשה להבין איך אתה יכול להסכים לבצע הפלות. זה נגד כל העקרונות של כל הדתות - שלנו, הכנסייה הקתולית, הרפורמיסטים, כולם. זה בוודאי חטא.”

“אני מסכים, קשה להשלים עם כך. אבל נקיפות מצפון דתיות לא יעצרו אותי.”

“אז, אתה אתאיסט?” האבחנה של ריטה הייתה גלויה לעין, אבל זהו היה ניסיון נוסף לבחון את האפשרויות.

“כן, אבל גם אילו לא הייתי, דת לא הייתה עוזרת לי בבעיה זו.”

“למה לא?” פתאום, הייתה מרוכזת במה שאמר, לא במה שרמז.

“הנה טיעון ששמעתי בפריז שאני לא יכול להשתחרר ממנו. קחי לדוגמה את האיסור על הפלות. אלוהים אוסר על כך, נכון? אז, האם בגלל זה זהו חטא, רק משום שאסר על כך? או שאלוהים אסר על הפלות משום שהן חטא? מה קדם למה?”

ריטה חשבה שידעה מה קדם למה. האם עליה לקטוע אותו? לא, הוא לא יאהב זאת. לפחות דיבר על נושא מעניין. זה היה שינוי מרענן אחרי אוּרס. היא ענתה, “אז, חטא משום שנאסר על ידי אלוהים, או נאסר על ידי אלוהים משום שזהו חטא? זה ברור. נאסר על ידי אלוהים משום שזהו חטא.”

טדאוש הנהן. “נכון. עכשיו, אם הפלה היא באמת חטא, בוודאי יש משהו על זה שהופך את זה לחטא, משהו מלבד העובדה שאלוהים אוסר על זה. מה זה יכול להיות?”

“ובכן, זה פשוט חטא. זוהי הריגה; זה לרצוח חפים מפשע.”

“ריטה, לא ענית על השאלה. למה זה חטא? זה לא יכול להיות רק משום שאלוהים אסר על כך. פסלנו כבר את התשובה הזאת. זה חייב להיות משהו על ההריגה עצמה שהופכת את זה לחטא, לרע, לרשע.” הוא עצר כדי לוודא שהיא מסכימה אתו. ואז המשיך, “סביר להניח שזה מה שאלוהים חשב על הריגה - מה שהופך את זה לחטא. בגלל זה הוא אסר על כך. אבל מה יש בהפלה שהוא הבין? משהו בהפלה עצמה שהופך אותה לחטא, לא רק חוק האלוהים נגדה.”

זה היה ניסוח של טיעון חתרני שריטה זכרה מאפלטון, אבל היא לא עמדה להזכיר זאת כעת. “אז, מהי התשובה - מה יש בהפלה שהופך אותה לחטא?”

“אני לא יודע. אבל הנקודה היא, אלוהים שאומר שזהו חטא לא יכול להפוך את זה לחטא. כשזה מגיע לטוב ורע, עלינו לחשוב בשביל עצמנו.” טדאוש חשב, האם היא תבין שהטיעון עובד באותה מידה גם עם הדיבר “לא תנאף?”

ריטה התרוממה ממקומה. “דוסטויבסקי כתב איפה שהוא: אם אלוהים אינו קיים, הכול מותר.” היא יצאה מהסלון ופנתה במסדרון החשוך לחדר השינה.

כשחזרה, ארבע או חמש דקות אחר כך, היא לבשה חלוק סאטן כחול כהה, הגדילים הלבנים שבו שירטטו פיתולים רכים בזמן שעברה ליד טדאוש, הלכה לדלת הקדמית, נעלה אותה, והבריחה את הבריח. ריטה הסתובבה לאט וצעדה ברחבי הדירה, מכבה בשיטתיות את כל התאורה בבית. היא עמדה באור בין הערביים, הביטה אליו, יושב עדיין בכיסא, עד שעיניהם התרגלו לחשיכה. היא הובילה אותו באצבע מקופלת בחזרה דרך המסדרון לחדר השינה האפל.

הוא מצא עצמו נשען לאחור על המיטה, ריטה רוכבת במפושק על רגליו. הוא יכול היה לשמוע את אוושת החלוק הנוקשה מעט כשנע מעל הגרביים שלה. בגובה הירכיים, המכפלת המשתפלת מעלה חשפה ביריות שהחזיקו את הגרביים, ואז חגורת ביריות, אבל לא תחתונים. ציצית שיער פרוותית לא כהה יותר משערה הבלונדיני על ראשה שרטטה משולש בין הביריות. ברור היה מאליו שהשאירה לו להסיר הכול מלבד התחתונים שלה. לאט לאט עשה כך, פותח כל אבזם ומשחרר אותו מהיצמדותו, מפשיל כל גרב בזמן שהמשיכה לאחוז בשולי הכותונת. כעת פתחה את החלוק לחשוף את החגורה שהייתה מונחת ברפיון על מותניה, ושרוכי האבזמים כבר לא היו מעוגנים לגרביה אלא נחו שחורים על ירכיה הלבנות. הוא החליט על גישה שריטה עוד תזכור. זה היה אחד מאותם דברים שלמד בפריז שנים קודם.