הנשף

הנשף

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים “להשביח” את המין האנושי. (מתוך “וויקיפדיה”)

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש “לסמן” את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב”הפרדה” בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

אלה פיי, נערה עניה, חסרת השכלה, אנלפביתית, מאלצת עצמה להסתגל לתנאי המוסד, “להתנהג כשורה”, כדי שביום מן הימים תוכל להשתחרר ממנו, ולחיות חיים רגילים ככל שניתן במעמדה החברתי.

ג’ון מליגן נמצא באגף הגברים באותו מוסד – שרסטון. הסיבה בגינה נשלח למוסד לא לגמרי ברורה, אולם במהלך שהותו שם הוא מפגין, מדי פעם את מזגו הלא-לגמרי-סתגלן-וצייתני. עניין העולה לו, לא פעם, בעונשים מעונשים שונים הנהוגים בשרסטון.

פעם בשבוע, בסופו, מתכנסים החולים והחולות הנבחרים בקפידה ל”נשף”; באולם גדול, שבעבר ודאי שימש לנשפים, ניתנת לחולים ולחולות האפשרות להפגש ולרקוד לצלילי מוזיקה שמנגנים כמה מאנשי הסגל, רופא וסניטרים. המוזיקה, כך לדעתו של אחד הרופאים, יכולה להיטיב עם הנפש (ואני בהחלט מסכימה עמו בעניין הזה, אם כי לא בעניינים אחרים), והוא מתווה תוכנית טיפול כללית, שיהיו בה נגינת מוזיקה בחדרי הפנאי, מדי יום, וריקודים (בסיסיים) פעם בשבוע, לנבחרים ולנבחרות.

צ’רלס פולר, הרופא המוזיקאי שהתווה את תוכנית הטיפול, מחזיק בעמדות נוקשות הנוגעות לטיפול בחולי נפש (ויש לזכור כי חלק מאותם מאושפזים כלל אינם חולים, אלא מהווים מטרד לחברה בעוניים ובהתנהגותם). פולר מאמין בתורת האאוגניקה, ופועל להפיכת המוסד לנושא הדגל בתחום העיקורים של תשושי הנפש, מיד לכשתעבור החקיקה המתאימה בנושא. הוא אף מתנדב להתחיל במחקר מעשי בתחום, דהיינו – עיקור כפוי ועריכת מעקב אחר התנהגותם של המעוקרים, כדי שיהיה בסיס לאותה חקיקה, אם וכאשר תגיע.

מוסד שרסטון מפגיש את שני הגיבורים והגיבורה, ודרך סיפורם, וסיפורם של הגברים והנשים הסובבים אותם, נפתח צוהר בפני הקורא/ת ואפשר להכיר, ולוּ במעט, את חייהם של הנידחים והנשכחים בחברה האנגלית בתקופה הזו, שהיתה שיאה של האימפריה (וניתן רק להרהר איך לא השכילה האימפריה בה לא שקעה השמש מעולם לטפל באנשים החלשים ביותר בחברה).

הסיפור, ברובו, מרתק ומהפך דפים, אם כי הסופרת מתחמקת באלגנטיות מכמה פירכות, או, לפחות, אינה מנסה להסבירן. אבל, הסך הכל גדול מכל חלקיו, והסיפור הזה ראוי שייקרא, הן כסִפרות והן כמסמך חברתי, המציג תופעה שאינה נעימה במיוחד, אבל חשוב עד מאד להיות מודעים לה ולדון בה.

לסקירה המלאה: https://irisganor.com/3570/