1
הכותרת מופיעה יום אחד אחר הצהריים בכמה אתרי חדשות בו־זמנית כמעט: המושל פֶּקֶר הותקף!
בטלוויזיה עולים עם הסיפור כעבור כמה דקות, קוטעים את לוח השידורים במבזק חדשות מיוחד, והמגיש מביט בחומרה אל המצלמה ואומר, "כתבינו בשיקגו מדווחים שהמושל שלדון פקר הותקף." וזה כל מה שידוע לעת עתה, שהוא הותקף. ולמשך כמה דקות מסחררות, טורדות את כולם אותן שתי שאלות: האם הוא מת? והאם יש וידיאו?
הידיעות הראשונות מגיעות מהכתבים בזירת האירוע, שמתקשרים בטלפונים הניידים שלהם ומועלים לשידור. הם אומרים שפקר שהה בהילטון שיקגו לרגל ארוחת ערב ונאום. לאחר מכן הוא ופמלייתו יצאו לגרנט פארק ללחוץ ידיים, לנשק תינוקות ושאר מהלכים פופוליסטיים אופייניים לקמפיין בחירות, כשלפתע מתוך ההמון, אדם או קבוצה של אנשים החלו לתקוף.
"מה זאת אומרת לתקוף?" שואל המגיש. הוא יושב באולפן שכולו רצפות שחורות מבהיקות ועיצוב תאורה בגוני אדום, לבן וכחול. פניו חלקים כמו עוגה מזוגגת. מאחוריו אנשים ליד מכתבות שכאילו עובדים. הוא אומר: "תוכל לתאר את המתקפה?"
"כל מה שאני באמת יודע לעת עתה," אומר הכתב, "הוא שדברים נזרקו."
"איזה דברים?"
"לא ברור בשלב זה."
"הדברים האלה פגעו במושל? הוא נפצע?"
"אני מאמין שהם פגעו בו, כן."
"ראית את התוקפים? היו הרבה מהם? אלה שזרקו את הדברים?"
"היה הרבה בלבול. וקצת צעקות."
"הדברים שנזרקו, הם היו גדולים או קטנים?"
"הייתי אומר שהם היו קטנים מספיק כדי להיזרק."
"הם היו גדולים יותר מכדורי בייסבול, הדברים שנזרקו?"
"לא, קטנים יותר."
"אז בגודל כדורי גולף?"
"זה אולי יותר מדויק."
"הם היו חדים? הם היו כבדים?"
"הכול קרה כל כך מהר."
"זה היה מתוכנן מראש? או קונספירציה?"
"אכן שאלות רבות מהסוג הזה מתעוררות."
הם מכינים לוגו. טרור בשיקגו. הוא חולף ביעף על פני המסך עד לנקודה סמוכה לאוזנו של המגיש ומתנפנף כמו דגל ברוח. בחדשות מציגים מפה של גרנט פארק על טלוויזיה גדולה עם מסך־מגע, במה שהפך לתו תקן בשידורי החדשות המודרניים: מישהו בטלוויזיה מתקשר דרך טלוויזיה אחרת, כשהוא עומד מולה ושולט במסך בידיים ועושה זוּם־אין וזוּם־אאוט בסוּפּר הַיי־דפינישן. הכול נראה כל כך חדשני.
בעודם ממתינים למידע חדש שיצוף, הם תוהים אם התקרית הזאת תסייע לסיכויים הנשיאותיים של המושל או תפגע בהם. תסייע, הם מחליטים, משום ששמו אינו מוּכּר מאוד מחוץ למחנה האוונגליסטי־שמרני הקנאי שפשוט אוהב את מה שהוא עשה במהלך כהונתו כמושל ויומינג, שם הוא אסר לחלוטין על הפלות ודרש שתלמידים ומורים יאמרו בקול את עשרת הדיברות בכל בוקר לפני שבועת האמונים וקבע שאנגלית היא השפה החוקית היחידה של ויומינג ואסר על כל מי שאינו דובר אנגלית רהוטה לרכוש בית. הוא גם התיר שימוש בנשק חם בכל שמורת טבע במדינה. והוא גם הוציא צו נשיאותי המסמיך את חוקי המדינה לבוא במקום החוק הפדרלי בכל דבר ועניין, צעד שפירושו, לפי חוקרי החוקה, פרישה בפועל של ויומינג מארצות הברית. הוא נעל מגפי בוקרים. הוא ערך מסיבות עיתונאים בחוות הבקר שלו. הוא נשא על גופו נשק חם של ממש, אקדח שתלוי על ירכו בנדן עור.
בסוף הקדנציה האחת שלו כמושל הוא הכריז שלא יתמודד שוב על הכהונה, כדי להתרכז בסדרי עדיפויות לאומיים, והתקשורת מטבע הדברים הניחה שפירוש הדבר שהוא מתכוון לרוץ לנשיאות. הוא ניחן בפאתוס של קאובוי־לוכסן־מטיף ובפופוליזם אנטי־אליטיסטי שהביא לדרגת אמנות, והוא מצא קהל קשוב בעיקר בקרב שמרנים לבנים ממעמד הפועלים שהתמרמרו על המיתון הנוכחי. הוא השווה מהגרים שתפסו עבודות של אמריקנים לקויוטים שטורפים בקר וכבשים. הוא הוסיף ר' למילה וושינגטון כך שהיא נשמעה כמו וורשינגטון ותיבל את משפטיו במבטא ובסלנג כפריים.
תומכיו אמרו שככה מדברים אנשים לא־אליטיסטים נורמלים מוויומינג.
משמיציו אהבו לציין שמאחר שבתי המשפט פסלו את כל יוזמותיו כמושל ויומינג, הרקורד החקיקתי שלו הסתכם למעשה בלא־כלום. נדמה שכל זה אינו משנה לאנשים שהמשיכו לשלם חמש מאות דולר לצלחת בכינוסי גיוס התרומות שלו (שהוא כינה, אגב, "מסיבות־שנור") ועשרת אלפים דולר להרצאה ושלושים דולר לספר בכריכה קשה, לבו של אמריקני אמיתי, כדי למלא את "עתודות המלחמה", כפי שאהבו הכתבים לכנותן, לקראת "מירוץ עתידי לנשיאות, אולי".
וכעת המושל הותקף, אף שנדמה כי איש אינו יודע כיצד הותקף, במה הותקף, מי התקיף אותו או אם נפצע במתקפה. שדרי חדשות משערים את הנזק האפשרי של פגיעת כדור מתכת או גולה במהירות גבוהה היישר בעין. הם מדברים על זה במשך עשר דקות שלמות, עם תרשימים שמציגים איך מסה קטנה שנעה במהירות של מאה קמ"ש בקירוב יכולה לחדור את הגוף הזגוגי של העין. כשהנושא ממצה את עצמו, הם יוצאים לפרסומות. הם מקדמים את הסרט הדוקומנטרי הבא שלהם שעוסק בעשור לאחד־עשר בספטמבר: יום של טרור, עשור של מלחמה. הם מחכים.
ואז קורה משהו שמציל את משדרי החדשות מהדשדוש שאליו הם נקלעו: המגיש שב ומופיע ומכריז שעובר אורח לכד את התקרית המרהיבה כולה בווידיאו, ועכשיו העלה אותו לרשת.
והנה הסרטון שישודר כמה אלפי פעמים בטלוויזיה במהלך השבוע הקרוב, שיגרוף מיליוני צפיות ויתמקם במקום השלישי במצעד הסרטונים הכי נצפים ברשת החודש, אחרי הווידיאו־קליפ החדש של סנסציית הפופ מולי מילר לסינגל "אתה חייב לייצג", וסרטון משפחתי של פעוט שנופל מרוב צחוק. הנה מה שקורה:
הסרטון מתחיל בלובן ורוח, קול משב רוח על פני מיקרופון חשוף, אחר כך אצבעות מגששות ונלחצות אל המיקרופון עד שנוצרת מעין אוושת־קונכייה כשהמצלמה מתאימה את הצמצם לאור היום והלובן הופך לשמים כחולים, לירקרקוּת מטושטשת לא ברורה שככל הנראה היא דשא, ואחר כך קול, קול גברי רם וקרוב מדי למיקרופון: "זה עובד? אני לא יודע אם זה עובד."
התמונה מתחדדת בדיוק כשהאיש מכוון את המצלמה אל כפות הרגליים של עצמו. הוא אומר בקול עצבני וכעוס, "זה בכלל עובד? איך אפשר לדעת?" ואז קול נשי רגוע יותר, מלודי, שלֵו, אומר, "תסתכל ברקע. מה כתוב ברקע?" ובעלה או החבר שלה או מי שזה לא יהיה, שלא מסוגל לייצב את התמונה, אומר, "את מוכנה אולי לעזור לי?" בטון אגרסיבי ומאשים שנועד לשדר שלא משנה מה הבעיה שלו עם המצלמה, זאת האחריות שלה. לאורך כל זה נראה בצילום קלוז־אפ קופצני ומעורר סחרחורת של הנעליים של האיש. נעליים גבוהות לבנות מהודרות. לבנות להפליא וחדשות למראה. נראה שהוא עומד על שולחן פיקניק. "מה כתוב ברקע?" שואלת האישה.
"איפה? איזה רקע?"
"על הצג."
"את זה הבנתי," הוא אומר. "איפה על הצג?"
"בפינה הימנית התחתונה," היא אומרת בקור רוח מושלם. "מה כתוב?"
"כתוב R."
"אז זה מצלם. זה עובד."
"זה טיפשי," הוא אומר. "למה לא כתוב On?"
התמונה מדלגת בין הנעליים שלו למה שנראה כמו קבוצת אנשים הרחק במרכז.
"הנה הוא! תראי! זה הוא! הנה הוא!" צועק האיש. הוא מכוון את המצלמה קדימה, וכשהוא סוף־סוף מצליח לייצב אותה, שלדון פקר מופיע במרחק של כשלושים מטרים, מוקף באנשי הצוות שלו ובמאבטחים. הקהל דליל. אנשים בחזית מבחינים לפתע שמשהו קורה, שמישהו מפורסם בקרבת מקום. הצלם צועק עכשיו: "המושל! המושל! המושל! המושל! המושל! המושל! המושל!" התמונה שוב מתחילה לרעוד, ככל הנראה כי האיש מנופף או קופץ או שניהם.
"איך עושים פה זום?" הוא שואל.
"לוחצים Zoom," אומרת האישה. והתמונה מתחילה להתקרב, מה שמייצר עוד בעיות שקשורות במיקוד וחשיפה. למעשה, הסיבה היחידה שאפשר בכלל להקרין את הסרטון הזה בטלוויזיה היא שהאיש בסופו של דבר מעביר את המצלמה לאישה ואומר, "הנה, אולי תיקחי את זה ממני?" הוא ממהר משם ללחוץ את ידו של המושל.
מאוחר יותר הם יחתכו בעריכה את כל הטשטשת הזאת, כך שהסרטון שיוקרן מאות פעמים בטלוויזיה יתחיל כאן ויוקפא, כשבחדשות יוסיפו עיגול אדום קטן סביב האישה שיושבת על ספסל בפארק בצדו הימני של המסך. "נראה שזאת העבריינית," אומר המגיש. יש לה שיער לבן, היא כבת שישים, והיא יושבת שם וקוראת ספר, רגילה לגמרי, כמו ניצבת בסרט, ממלאת את הפרֵיים. היא לובשת חולצה תכולה מעל גופייה ומכנסי טייטס שחורים אלסטיים בהשראת היוגה. שערה הקצר סתור ונופל על מצחה בקוצים קטנים. היא ניחנה באיזו קומפקטיות אתלטית — רזה אך גם שרירית. היא מבחינה במתרחש סביבה. היא רואה את המושל מתקרב וסוגרת את הספר שלה וקמה ומביטה. היא בקצה הפריים, ונראה שהיא מנסה להחליט מה לעשות. ידיה על מותניה. היא נושכת את פְּנים שפתיה. נראה שהיא שוקלת את האפשרויות. השאלה שמשתמעת מהתנוחה שלה היא: כדאי לי?
ואז היא מתחילה ללכת במהירות לעבר המושל. היא נטשה את הספר שלה על הספסל והיא הולכת, פוסעת בצעדים גדולים כמו אנשי פרברים שמסתובבים בקניון. אלא שהזרועות שלה אינן נעות לצדיה, ידיה קפוצות לאגרופים. היא מתקרבת למושל מרחק זריקה, וברגע הזה, בדרך מקרה, נפער שביל בקהל, כך שמנקודת המבט של הצלמת דבר לא מסתיר לאישה את המושל. היא עומדת על שביל חצץ ומרכינה מבט ומשתופפת ומרימה בידיה אבנים. חמושה כך, היא צועקת — וזה ברור מאוד, כי הרוח דועכת בדיוק ברגע הזה ונדמה שהקהל משתתק, כמעט כאילו כולם יודעים שהמאורע הזה עומד לקרות, אז כולם עושים כמיטב יכולתם כדי לתעד אותו בהצלחה — היא צועקת, "חתיכת חזיר!" ומיידה את האבנים.
תחילה יש רק בלבול כשאנשים פונים לראות מאין מגיעות הצעקות, או שהם מתכווצים בבהלה ונרתעים משם כשהאבנים פוגעות בהם. ואז האישה גורפת עוד חופן אבנים ומטילה וגורפת ומטילה וגורפת ומטילה, כמו ילד במלחמת־שלג כוללת. הקהל הקטן מחפש מחסה ואימהות מגינות על פני ילדיהן והמושל מתקפל, ידו מכסה על עינו הימנית. והאישה ממשיכה לזרוק אבנים עד שאנשי האבטחה של המושל מגיעים אליה ומפילים אותה. או לא ממש מפילים אלא מחבקים אותה ונשמטים לקרקע, כמו מתאבקים מותשים.
וזהו זה. הסרטון כולו נמשך פחות מדקה. אחרי השידור עובדות מסוימות מתבררות עד מהרה. שמה של האישה מתפרסם: פיי אנדרסן־אנדרסון, שכולם בחדשות מבטאים בטעות "אנדרסון־אנדרסון" ועורכים השוואות בינה לבין כפולי־שם ידועים לשמצה אחרים, ובראשם סירחאן־סירחאן. ובתוך זמן קצר מתגלה שהיא סייעת הוראה בבית ספר יסודי מקומי, מה שמספק תחמושת לבני־סמכא מסוימים שאומרים שזה רק מראה איך האג'נדה הליברלית־רדיקלית השתלטה על מערכת החינוך הציבורית. הכותרת מתעדכנת למורה תוקפת את המושל פקר! למשך שעה בערך, עד שמישהו מצליח למצוא תמונה שלכאורה מציגה את האישה בהפגנה ב־1968. בתמונה היא יושבת בשדה עם עוד אלפי אחרים, מסה גדולה וחסרת ייחוד של אנשים, רבים מהם מחזיקים כרזות או שלטים תוצרת בית, אחד מהם מניף גבוה דגל אמריקני. האישה מביטה בצלם בישנוניות מאחורי המשקפיים הגדולים העגולים שלה. היא נוטה לימינה כאילו נשענת על מישהו שבקושי מחוץ לפריים — כל מה שרואים ממנו הוא כתף. לשמאלה, אישה עם שיער ארוך ומעיל צבאי בוהה באיום במצלמה מעל משקפי טייסים כסופים.
הכותרת משתנה לפעילה רדיקלית משנות השישים תקפה את המושל פקר!
וכאילו הסיפור הזה לא כבר עסיסי מספיק, שני דברים קורים לקראת סופו של יום העבודה הזה כדי להזניק אותו בקשת אל הסטרטוספרה. תחילה דווח שהמושל פקר עובר ניתוח חירום בעין. ושנית, נחשפת תמונה משטרתית שמעידה שהאישה נעצרה ב־1968 — אף שמעולם לא הוגש נגדה כתב אישום והיא מעולם לא הורשעה — בחשד לזנות.
זה פשוט יותר מדי. איך יכולה כותרת אחת להכיל את כל הפרטים המדהימים האלה? מורה זונה היפית רדיקלית מעוורת את המושל פקר במתקפה אכזרית!
בחדשות משדרים שוב ושוב את הקטע בסרטון שבו המושל נפגע. הם מגדילים אותו כך שהתמונה כולה מפוקסלת ומגורענת, במאמץ נועז להראות לכולם את הרגע המדויק שבו אבן חדה מתנפצת אל הקרנית הימנית שלו. בני־סמכא דנים במשמעות המתקפה, ואם היא מהווה אִיום על הדמוקרטיה. חלקם מכנים את האישה טרוריסטית, אחרים אומרים שזה מעיד על הידרדרותו של השיח הפוליטי, אחרים אומרים שהמושל פחות או יותר ביקש את זה לעצמו משום שהוא מנהל מסע צלב חסר אחריות בעד נשק. נערכות השוואות למחתרת מזג האוויר ולפנתרים השחורים. איגוד הרובאים הלאומי מפרסם הצהרה שאומרת שהמתקפה לא היתה מתרחשת אילו המושל פקר היה נושא עליו את האקדח שלו. בינתיים לא נראה שהאנשים שעובדים ליד המכתבות מאחורי המגיש עובדים קשה יותר או פחות מקודם.
חולפות כארבעים וחמש דקות עד שעולה בדעתו של קופירייטר פיקח הביטוי "בּוּל בַּפֶּקֶר", שכל רשתות הטלוויזיה מאמצות מיד ומשלבות בלוגואים המיוחדים שהן מכינות לרגל הכיסוי.
האישה עצמה מוחזקת בבית מעצר במרכז העיר בהמתנה להקראת כתב האישום, ולא ניתן לקבל את תגובתה. בלי ההסבר שלה, הנרטיב של היום מתעצב כשדעות והשערות משולבות עם כמה עובדות כדי ליצור קדם־סיפור שנחקק בתודעה הציבורית: האישה היא היפית לשעבר ורדיקלית־ליברלית בהווה ששונאת את המושל כל כך, עד שהמתינה שם במיוחד כדי לתקוף אותו באכזריות.
אלא שישנו כשל לוגי מובהק בתיאוריה הזאת, והוא שהגיחה של המושל לפארק היתה צעד ספונטני שאפילו אנשי האבטחה שלו לא ידעו עליו. כך שלא ייתכן שהאישה ידעה שהוא מגיע, ולפיכך לא ייתכן שארבה לו שם. אך הכשל הזה אובד בנבכי הידיעות החדשותיות הסנסציוניות יותר ולא נחקר במלואו.
yaelhar –
הניקס
הרבה ספרים “הניקס” מהדהד, בהם סופרים אמריקאים בני זמננו מתארים באופן ארכני מפורט ו…שטחי, את ילדותם העשוקה, על רקע – מפורט – של אמריקה במאה העשרים, ומנסים להקיף כמה שיותר מאורעות שיקרינו עליהם, ולא מצליחים לשכנע אותי.
הספר הזה אמריקאי מאד והוא מתייחס למאורעות ומוטיבים אמריקאים מכוננים. מלחמות, פוליטיקה אמריקאית, חיי המכללות האמריקאים (רמז – הם הכל פרט למעוררי השראה, או מעניקים חווייה אינטלקטואלית לתלמידיהם) והכל במין התייחסות אירונית, קצת מנוכרת ומאד שטחית.
הוא כתוב מצויין, מרתק בפרצי עניין קצרים, כאילו אין סינכרון בין האורך הבלתי אפשרי לאורך הנשימה של הסופר. היל משתמש בהומור ואירונייה לרוב, כותב אינטליגנטי ורהוט, יודע לטוות עלילות מעניינות אבל מתקשה בחיבורן לסיפור אחד. התפרים בסיפור בולטים וגם המאמץ.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104878
לילי –
הניקס
סיפור יחסיהם של סמואל ופיי מתואר בצורה טובה בשנות ילדותם, אך כשזה מגיע לציר המרכזי של הספר, המפגש שלהם 23 שנה אחרי הנטישה, הוא חסר ערך כמעט, השינוי ששתי הדמויות הראשיות עוברות בשלב זה רדוד ולא משכנע. וכאילו זה לא מספיק, בחר היל, כמיטב המסורת, להוסיף עוד שכבה של יחסי הורים וילדים, בתיאור יחסיה הנוקשים של פיי עם אביה.
אך זה לא באמת חשוב, כי בתוך הספר יש קווי עלילה טובים עד מבריקים, והם הופכים את הספר לעונג.