שוב רמלה גונחת געגוע

סורג געגוע

וְאוּלַי הָרֶגַע הֲכִי אִינְטִימִי
טָמוּן בִּנְשִׁיכַת הַזְּמַן שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ סַבְתָּא,
כֵּיצַד הִתְיַשַּׁבְתְּ לְיָדִי
וְחָשַׂפְתְּ מַחְבֶּרֶת סְתָרִים, אוֹתִיּוֹת
נְחוּשׁוֹת וַעֲגֻלּוֹת: א’, ב’, ג’.
אַחֲרֵי שֶׁיָּלַדְתְּ עֲשָׂרָה יְלָדִים בְּעִירַאק
שֶׁחָרְבָה בְּנַפְשֵׁךְ אֲבָל פָּרְחָה
בְּכִתְמֵי סִינָרֵךְ,
אַחֲרֵי הַשָּׁנִים בַּמַּעְבָּרָה
בָּהֶן עוֹרֵךְ הַלָּבָן בָּהַק כָּאֵשׁ
וְהַלֵּילוֹת הָאֵין סוֹפִיִּים בָּהֶם עָרַגְתְּ
לָעֲרָבִית שֶׁל חִלַּה —
בָּאת וְחָשַׂפְתְּ בִּפְנֵי נֶכְדֵּךְ,
שֶׁאַתְּ גַּם לוֹמֶדֶת
עִבְרִית.
וַאֲנִי, סַבְתָּא, בַּזְתִּי לָךְ.
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע יִצָּרֵב
כְּסוֹרָג גַּעְגּוּעַ.

“שוב רמלה גונחת געגוע”, ספר ביכוריו של הדר מוריץ, הוא התפרצות גועשת של ארוס וכאב. הכל מתפרץ בו בבת אחת: הזרות, התשוקה והגעגועים; הכאב העמוק על מה שהיה והרעב התמידי למלא את מה שיש. בלשון ישירה, נועזת, קצת מחוספסת וטעונה מתח רב – מעמיד לפנינו מוריץ עולם חווייתי, נמרץ מאוד, הנוגע בשורשים הקמאיים הצפונים בכל אדם: פחד האב לאבד את בנו, הרצון לשוב אל הילדות, אל מנגינת סבתא ואל שפת בית המשפחה; אך גם בתשוקה אל האחר המופלא: הרצון להיות אישה, לרקוד עם מרתה גרהם, להיות דוד המלך, ג’וליאנו מר, וכן הלאה. בנשף המסכות הכל כך רציני הזה, מהלך מוריץ כמו תייר בביתו המתפעל מכל מה שהוא מכיר, ומזמין אותנו למסע מרתק, עשיר ומופלא, בתוך אחד מספרי השירה הטובים שראו אור לאחרונה.
(יקיר בן-משה)