הטובים לקרב 1: מול הכלוב

פרק 1

“אוף! רק זה מה שהיה חסר לי!” כריסי הטיחה את אגרופיה בהגה של הגרוטאה בת העשר ששימשה לה כלי תחבורה.

האורות האדומים והכחולים הבהבו מאחוריה. היא רטנה ועצרה בשולי הכביש.

לפני פחות משעה נשבר העקב באחת מנעלי הסטילטו האדומות האהובות עליה, כשמיהרה בגמלוניות מבית המשפט ונתקעה בחריץ במדרכה. היא דידתה לעבר מכוניתה, שנטתה לצד אחד. ברוב טיפשותה, היא התעלמה מכך.

אבל כמובן, זה היה בגלל תקר בצמיג, עובדה שהתבררה במלואה, למגינת לבה, כעבור דקות אחדות, כשכבר נסעה על הכביש המהיר. היא התקשרה לשירותי החילוץ וחיכתה שעה עד שהחליפו את הצמיג.

כעת, הצימוק שבעוגת החרא הזאת התקדם לעבר מכוניתה. אלומת אור של פנס סנוורה לפתע את עיניה. היא ראתה רק שתי נקודות שחורות צפות לנגד עיניה וצללית של גבר גבוה מחוץ לחלון הרכב. פשוט נפלא!

היא התחילה לגלגל למטה את החלון, ומיד פרצו פנימה החום והלחות של פלורידה וגרמו לזיעה לזרזף במורד עורפה ולשיער להידבק לרקותיה. כן, היא גלגלה את החלון ידנית, כי בגרוטאה שלה שום דבר לא היה חשמלי.

“רישיונות, בבקשה,” אמר הקול הצרוד מבחוץ.

הנקודות עדיין ריצדו לנגד עיניה כשפלטה אנחה קולנית ונפנתה מהחלון כדי לקחת את התיק הענקי והמבולגן שלה, שרבץ למרגלות המושב האחורי.

ידיה רעדו קלות והיא מצמצה כשחיפשה את הרישיון בתוך התיק הכבד, שאחרים היו אולי רואים בו מזוודה קטנה. היא חשה שהדופק שלה מואץ; היא שנאה להתעסק עם שוטרים. מי לא שונא את זה?

אוף, איפה הרישיון שלה? ברגע שתצליח לארגן מחדש את החיים שלה, סידור התיק יהיה הדבר הראשון שתעשה, חשבה בעודה נוזפת בעצמה על הבלגן.

כשמצאה לבסוף את רשיון הנהיגה שלה בתוך החור השחור שלו קראה תיק בקעה מגרונה תרועת ניצחון. ואז היא פתחה את תא הכפפות והתחילה להשליך החוצה ניירות בחיפוש אחר רישיון הרכב החמקמק. כן, סידור תא הכפפות יצטרך להיות הפריט הבא ברשימת המטלות שלה.

“קחי את הזמן, גברת,” אמר השוטר בעודו מתופף באצבעותיו על גג הרכב. זה היה מעצבן.

היא נאנקה.

“יכול להיות ששמעתי אותך נוהמת עליי, גברת?”

לא, טמבל. נאנקתי, לא נהמתי.

היא נאנקה שוב.

“גברת, אני מדבר אלייך.”

אחרי כל היום שעבר עליה, היא רצתה רק לעוף לכל הרוחות מהעיר שכוחת האל הזאת, שבמקרה הייתה העיר שבה גדלה. היא עזבה בגיל שמונה עשרה ולא חזרה לשם עד עכשיו. כעת התחרטה על הרגע שבו ענתה באותו בוקר לטלפון של סלֵייד, שביקש ממנה לבוא לחלץ אותו מהכלא בערבות.

טארפּוֹן ספרינגס, פלורידה. במשך אחת עשרה שנים היא נמנעה מלחזור לכאן. אחת עשרה שנים ארוכות ונטולות דרמה. ועכשיו, אחרי סדרת האירועים שהתרחשה בשתים עשרה השעות האחרונות, היא גם הבינה למה: העיר הזאת מוציאה ממנה את הגרוע ביותר.

“הנה זה!” קראה בשמחה, ובלי להסתכל הניפה במהירות את זרועה דרך החלון הפתוח כדי לתת לשוטר את המסמכים. במקום יד הפוגשת את ידה מצאה את עצמה דוחפת את הניירות היישר לתוך בליטה. בליטה רצינית מאוד.

אנקת כאב הייתה הדבר היחיד ששמעה לפני שהוא התקפל.

“אוי!” היא הליטה את פיה בשתי ידיה, מבועתת ממה שעשתה. “אוי, אלוהים, אדוני השוטר, אני כל כך מצטערת, אני לא—”

“ששש!” השתיק אותה מהמקום שבו ישב מקופל על הארץ.

כריסי לא יכלה לפתוח את דלת המכונית, הואיל והשוטר נשען עליה ומלמל משהו שלא הצליחה להבין. היא פתחה את חגורת הבטיחות, שרבבה את ראשה החוצה מהחלון והביטה למטה.

“בבקשה תגיד לי שלא נתתי לך מכה ב...” אמירת המילה עצמה הייתה השפלה גדולה מדי.

“בביצים? כן, גברת, את החטפת לי ישר בביצים.”

“אני כל כך מצטערת, אדוני השוטר. זה היה בטעות. היה לי יום איום ונורא. יש לי בלגן בתיק, וזה הלחיץ אותי, כי לא הייתי בטוחה איפה רישיון הנהיגה. ואגב, ממש לא עזר לי שאתה תופפת על גג המכונית. לא שאני משתמשת בתיפוף הבלתי פוסק כתירוץ, אבל ברצינות, זה ממש לא עזר. ואז—” טוב, עכשיו היא כבר סתם מקשקשת בלשון. הוא טלטלה בפראות את ראשה, כאילו זה יוכל לעצור את השלשול המילולי שנשפך מפיה. “בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד זה שאני כל כך מצטערת, ממש מצטערת. אני רופאה, תן לי לעזור לך.”

“לא! לא. פשוט תישארי ברכב. נראה לי שכבר עשית מספיק. רק תני לי רגע להתאושש,” הוא נאנק בקול שנשמע גבוה מדי בכמה אוקטבות.

היא נשענה לאחור במושב הנהג, לחייה בוערות. היא כבר חשבה שהעניינים לא יכולים להשתבש עוד יותר, ואז בום! היא מחטיפה לשוטר אגרוף בביצים. היא כנראה תיעצר בגלל זה. תישלח למאסר עולם. זה לא בלתי מתקבל על הדעת, בהתחשב ביום שעבר עליה.

“אדוני השוטר?” כריסי שרבבה שוב את ראשה החוצה מהחלון, מסדרת את המשקפיים שנשמטו על קצה אפה.

“את מוכנה לסתום את הפה לדקה אחת, לעזאזל?” הטיח בה.

הוא עדיין היה מקופל שם, בגבו אל המכונית שלה. הנקודות השחורות כבר לא הפריעו לראייה שלה, וכעת ראתה את גב חולצת החאקי שלו, את כתפיו השפופות בעודו אוחז, כך הניחה, בזכרותו הפגועה. נראה שהחולצה התאמצה לא להיקרע במרכזה מלחץ הכתפיים הרחבות.

“אתה לא חייב להיות כזה מניאק,” מלמלה לעצמה. אבל ברגע שהמילים יצאו מפיה היא התחרטה עליהן.

“את קראת לי הרגע מניאק, מיד אחרי שהחטפת לי בביצים? רק לידיעתך, כבר נטרלתי אנשים בטייזר בשביל פחות מזה.”

אז ככה זה: זכר אלפא שתלטן, שחושב שהוא יכול להפחיד נשים. ההגדרה המדויקת למילה “שוטר” במילון שלה.

היא נשענה שוב לאחור ושילבה את זרועותיה. “לא החטפתי לך בביצים. טוב, בעצם כן. אבל זה היה בטעות. אני מנסה לעזור. כבר התנצלתי. אגב, לא כדאי שתשב כל כך קרוב לכביש. חושך בחוץ, ומכונית עלולה לדרוס אותך.”

הוא כחכח בגרונו. “את צודקת. זה מה שלומדים בקורס הבסיסי באקדמיה לשוטרי תנועה. אם כי אני לא זוכר שלימדו אותנו את הפרוטוקול המדויק לסיטואציה המסוימת הזאת, שבה אישה מטורפת מחטיפה לך בביצים. מעניין מה הנוהל הרשמי.” מעבר לכאב, נשמע בקולו שמץ של הומור.

באטיות רבה, מר שוטר שתלטן קם על רגליו והסתובב לחלון שלה, נאחז ביד אחת בגג המכונית ומעמת אותה כעת עין בעין עם זכרותו הפצועה. היא כחכחה בעצבנות.

הוא התכופף בזהירות כך שראשו היה בגובה החלון, ובפעם הראשונה היא הצליחה לראות את פניו. עברה של כריסי — עבר שכל כך רצתה לשכוח — הוטח בפניה כמכת ברק.

“שיט! איזה זין! שכה יהיה לי טוב!” היא עצמה את עיניה וחבטה בראשה בהגה שוב ושוב.

* * *

ג’ק מצמץ. “כריס?”

“היי, ג’ק.”

“עכשיו הכול ברור... את החטפת לי בביצים בכוונה!”

“מה פתאום! זה היה לגמרי בטעות. אבל אם הייתי יודעת שזה אתה, התוצאות היו כנראה זהות.”

“מה את עושה כאן שוב?”

“נדמה לי שאתה יודע,” ענתה כריסי.

“אחיך?”

היא הנהנה. “יאפ. האחד והיחיד, סלייד מרטין הידוע לשמצה.”

“הוא לא היה צריך להתקשר אלייך. התכוונתי לטפל בזה מחר,” אמר ג’ק.

“מאוחר מדי. אני כבר כאן. אז עכשיו, כשאתה יודע שזה אני, אתה בטוח שלא אצליח להקסים אותך כך שתוותר לי על הדוח?”

ג’ק צחקק. “קסם מעולם לא היה הצד החזק שלך, כריס.”

כשאחיה סלייד היה בן חמש וכריסי הייתה בת שנתיים, אימא שלהם מתה, ואבא שלהם, ריצ’רד מרטין, עקר אותם ממיאמי, פלורידה, למרחק חמש שעות נסיעה צפונית מערבית משם, אל טארפּוֹן ספרינגס. סלייד סיפר לג’ק שאבא שלו חשב שעדיף לגדל ילדים בעיירה קטנה, קרוב יותר לחבריו הטובים ביותר, אבוט וג’ואן דניאלס, הוריו של ג’ק.

רצה המזל, והבית הסמוך לבית משפחת דניאלס הוצע למכירה, ובתוך שלושה חודשים ממות אשתו, ריצ’רד קנה את הבית הקטן שלחוף האוקיינוס.

ג’ק וסלייד הכירו כשאכלו יחד חול מארגז החול בגן (ושניהם גם חלו יחד בגלל זה), ומאז הם הפכו לחברים הטובים ביותר. למעשה, בלתי נפרדים.

כריסי, שהייתה צעירה מהם בשלוש שנים, ניסתה להשתרך אחריהם לכל מקום, אבל היא הייתה מבחינתם רק מטרד. בעוד שהיא הייתה תמיד כריסי הילדה הטובה והמלשנית, ג’ק וסלייד היו הפרחחים של העיר, אלה שתמיד נקלעו לצרות ובקושי הצליחו לעלות מכיתה לכיתה.

אין פלא, אם כן, שכריסי הייתה הראשונה שהתחפפה מהמקום החם, הלח ושורץ היתושים הזה כבר בהזדמנות הראשונה. היא עזבה כמה חודשים אחרי סיום התיכון. ג’ק בכלל לא הספיק להיפרד ממנה. יום אחד הוא התעורר, וכריסי כבר לא הייתה.

בפעם האחרונה שראה אותה היא הייתה תולעת ספרים שמנמונת וסתמית למראה, עם שיער שחור מסודר בתספורת שדון.

היא מאז ומתמיד הרכיבה משקפיים, והמלתחה שלה הייתה בעיקר פרקטית. לא היה שום דבר מיוחד במראה החיצוני שלה. זה לא שהיא הייתה מכוערת. היא פשוט הייתה... כריס. האחות הקטנה והחנונית של החבר הכי טוב שלו.

היא לא הייתה בדיוק אחת מהחבר’ה, אבל היא ניסתה לשהות כמה שיותר במחיצת אחיה והחבר הכי טוב שלו. היא שנאה להתלכלך, אבל ניסתה לשחק בבוץ, כי סלייד וג’ק שיחקו בבוץ. היא ניסתה לשחק הקפות, אבל רוב הזמן רק נפצעה. היא השתדלה מאוד להרשים אותם, אבל תמיד נכשלה.

עם זאת, היא לא הייתה בקטע של בלט או שמלות מגונדרות, כמו הבנות האחרות. היא אהבה לקרוא, אהבה להכין שיעורים. היא הייתה חביבת העיירה, וכולם אהבו אותה. כנראה משום שהייתה ידידותית ולא ידעה להגיד לא.

למען האמת, היא הייתה פראיירית, אפשר אפילו לומר שהייתה כנועה. תמיד עשתה מה שסלייד או ג’ק אמרו לה. בלי לשאול שאלות. לפעמים היא הייתה רוקעת ברגלה או משרבבת את שפתיה ברוגז, אבל תמיד עשתה מה שהם ביקשו.

האישה שהביטה בו כעת נראתה כמו מישהי שאפילו אם חייה היו תלויים בכך לא הייתה משחקת הקפות, או מתקרבת לבוץ. והיא בוודאי לא נראתה כנועה. ובוודאות לא ניסתה להרשים אותו.

היא נראתה כועסת על כך שעצר אותה. למעשה, היא רתחה מכעס, והוא הרגיש את הלהט המפעפע ממנה, למרות מחסום דלת המכונית שחצץ ביניהם. המשקפיים היו עדיין על גשר אפה, מדגישים את העיניים הכחולות ביותר שראה מעודו, אבל ממה שראה מהצוואר למעלה, העיניים היו הדבר היחיד שלא השתנה. עכשיו היה בעיניה גם הניצוץ שחסר בהן בילדותה. פתאום הוא השתוקק לראות את השאר.

הוא לא נהג לנצל לרעה את כוחו, אבל הפעם...

הוא ניסה להציג בפניה את פרצוף האני-שוטר-רציני-ובלי-משחקים שלו, שבדרך כלל הפחיד את כולם, אבל לא הצליח להסתיר את חיוכו. הוא קיווה שהיא לא תבחין בכך. “שתית אלכוהול?”

“מה? לא!”

יאפ. היא בהחלט רותחת...

“את בטוחה? נהגת בזיגזגים,” שיקר.

“לא, זה לא נכון. אולי חרגתי קצת מהמהירות המותרת, אבל לא נהגתי בזיגזגים.”

“אולי תצאי מהרכב?”

“אתה רציני?”

היא נראתה כאילו היא מתכוונת להוציא יד ולחנוק אותו. זה חידוש מעניין! הוא לא זכר שאי פעם ראה את כריס כועסת.

“רציני כמו התקף לב.”

היא פלטה גיחוך משועשע. “התחלת לדבר איתי בקלישאות? איכס! היום הזה רק הולך ונעשה גרוע יותר...”

“את מקללת הרבה.”

“זוז הצדה, ג’ק דניאלס, כדי שאוכל להוכיח לך שאני לא שיכורה. אם אוכיח לך, אתה תשחרר אותי בלי דוח?”

“כן. אני אוותר על דוח המהירות אם תעברי את מבחן הפיכחות ולא תקראי לי שוב ג’ק דניאלס.”

“בסדר. אבל זה השם שלך!”

“כן. אבל את לועגת לי.”

“איך? לא אני קראתי לך ג’ק דניאלס. תאשים את ההורים שלך בכך. ואל תקרא לי כריס. אני שונאת את זה.”

“בסדר. אני לא אקרא לך כריס, כריסטין.”

“כריסי, בבקשה. לא כריסטין, לא כריס. בהחלט לא כריסי פריסי. רק כריסי. משום מה אף פעם לא היית מסוגל לקרוא לי כריסי.”

“כי היה יותר כיף לעצבן אותך...”

“יש דברים שלא משתנים. הנה, עברו אחת עשרה שנה, ואתה עדיין מתייחס אליי ברשעות,” אמרה, ידיה עדיין אוחזות בחוזקה בהגה.

“טוב, בסדר. למען ההגינות, אני אפסיק. שיהיה כריסי. ואת יודעת איך אני מרגיש בקשר לשם שלי. אני לא צריך איזו חכמולוגית שתתגרה בי. בעיקר כשהחכמולוגית הזאת צריכה לחשוש מפני מבחן הפיכחות ומאשמת תקיפת שוטר.”

“לא תקפתי אותך. זו הייתה טעות. רק תזוז, כדי שאוכל לפתוח את הדלת.”

הוא זז הצדה, והיא פתחה את דלת המכונית.

רגל ארוכה, חטובה ובהירה, בנעל עקב אדומה, הסקסית ביותר שראה מעודו, נשלחה החוצה. ואז עוד רגל.

אלוהים אדירים! יכול להיות שזו אותה כריסי מרטין הקטנה והמגושמת?

ג’ק הרגיש את עצמו הופך לאחת הדמויות המצוירות האלה, שעיניהן קופצות החוצה מארובותיהן.

וואו, איזה זוג רגליים!

הוא התפלל חרישית שגם צמח לה זנב, או זרוע שלישית, כי מה שראה עד כה הפך את המוח שלו לעיסה. הוא לא חשב שיצליח להתמודד עם עוד, וכל מה שראה עד כה היה רק הרגליים שלה.

היא יצאה לבסוף מהמכונית והתכוונה לעשות צעד קדימה, אבל איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה.

אינסטינקטיבית הוא הושיט אליה יד, תפס במותניה והרים אותה לפני שפרצופה התנגש בכביש. היא נלחצה אליו לכל אורכה. כל סנטימטר וסנטימטר מגופה היה צמוד אליו. הוא פער את פיו וגמע אוויר. ממש גמע. כעבור כמה רגעים של שתיקה נבוכה, הוא זקף את סנטרה באצבעו והרים את פניה כדי להביט בעיניה.

“את בסדר?”

“אה... כן. שכחתי מהעקב השבור.” היא כופפה את ברך ימין, הרימה אותה והביטה מעבר לכתפה. הוא נשען קדימה לעברה כדי לראות את העקב השבור ובכך נצמד אליה עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי.

“כמה חבל. נעליים כל כך יפות,” אמר במרחק סנטימטרים ספורים מאוזנה.

“מה אתה אומר...”

היא התרחקה קצת לאחור, והוא שלח אצבע וסידר את המשקפיים על חוטמה. הוא מעולם לא הגיב כך לאישה.

היא החליקה על שמלתה השחורה והעבירה אצבעות בשערה השחור הארוך. היא עמדה זקופה, בכתפיים משוכות לאחור, מוכנה לקרב, כך נראה. טוב, דבר אחד לא השתנה — היא עדיין צדקנית וגאוותנית. אבל הפראיירית הקטנה כבר לא הייתה. והוא אהב את הדגם החדש והמשופר.

“אז איפה אתה רוצה אותי?” שאלה כריסי וחלצה את נעליה.

עירומה לגמרי ושרועה על מכסה המנוע של הניידת, עם השמלה השחורה הזעירה הזאת מופשלת מעל הירכיים שלך, כמעט פלט בתגובה. “סליחה?” הצליח לומר במקום זאת.

“מבחן הפיכחות. אף פעם לא התבקשתי לעבור מבחן כזה. מה עושים?”

“את יודעת מה? לא משנה. את לא יכולה לעשות מבחן פיכחות. עם עקב שבור, ואני לא רוצה שתלכי יחפה בשולי הכביש.”

“זה אומר שאתה נותן לי דוח?”

“לא. פשוט סעי מכאן,” נבח.

“מה נסגר איתך, לעזאזל? תמיד היית מניאק, כנראה לא השתנית בכלל.”

“אני מצטער, כריס. זה היה יום ארוך. לא התכוונתי להיות מניאק. איפה את מתאכסנת בעיר?”

“כריסי,” סיננה מבעד לשיניים חשוקות.

“מה?”

“קראת לי כריס, אז תיקנתי אותך.”

“אה, שיט, סליחה. עניין של הרגל, כנראה.”

היא כבר לא הייתה כריס. לא היה בה שום זכר לילדה הקטנה החנונית. היא הייתה כולה אישה, מקצות נעלי העקב הסקסיות להפליא ועד לשערה השחור כעורב.

“אצל סלייד,” ענתה.

הוא הביט בה, מבולבל, והיא הקישה באצבעותיה לעברו כדי להחזיר אותו לקרקע המציאות. “שאלת איפה אני מתאכסנת, אז אני עונה לך. אצל סלייד. בעצם, אני צריכה לפרוץ פנימה.” היא התכופפה אליו קצת ולחשה: “אל תספר למשטרה,” וצחקקה.

הוא לגמרי שכח את הצחקוקים האלה שלה... היא הייתה צחקנית, וזה היה מדבק. פעם הוא חשב שזה מעצבן. איזה אידיוט הוא היה.

“למה?”

“אין לי מפתח. אתה יודע שנתתי לו את הבית אחרי שאבא שלנו מת, ועברו שנים מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה. טכנית, הבית חצי שלי, אז אני לא ממש פורצת.”

“סעי אחריי הביתה. יש לי מפתח רזרבי,” אמר ג’ק.

“באמת?”

“כן. הוא כמו אחי, את יודעת את זה. גם לו יש מפתח לבית שלי.”

“אה, בסדר. איפה אתה גר?”

“באותו מקום.”

“אתה רוצה להגיד לי שאתה עדיין גר עם ההורים שלך?” שאלה בפליאה. פניה הביעו שיפוטיות ורחמים.

זה תמיד היה הקטע שלה, להיות שיפוטית כל כך. הוא לא זכר שלפני אחת עשרה שנים היה אכפת לו כל כך מהביקורת שלה, אבל כעת בהחלט היה לו אכפת. למעשה, פתאום הוא חש כעס, ואפילו לא ידע למה הוא מרגיש צורך לתקן אותה.

“לא, כריס. אני לא גר עם ההורים שלי. קניתי מהם את הבית לפני שהם עברו לדיור מוגן במרחק כמה קילומטרים משם.”

היא עשתה צעד קדימה, מצמצמת את המרחק ביניהם, ונעצה אצבע בחזהו. “אל. תקרא. לי. כריס!” אמרה באטיות, מדגישה כל מילה. “ויופי שקנית את הבית. זו הייתה סתם שאלה, אז תירגע. לא התכוונתי לכלום. אתה לא צריך להתעצבן כל כך.”

הוא אחז באצבעה בידו הגדולה. “אני לא מתעצבן. את פשוט כל כך שיפוטית.”

“זו לא הייתה שיפוטיות,” ענתה.

הוא בהה בה בהשתוממות, וכתפיה נשמטו.

“טוב, אולי זה היה קצת שיפוטי. כשאני מסתכלת עליך אני נזכרת בילדה שאתה וסלייד הייתם מתעללים בה, וזה כנראה הכניס אותי לעמדת מגננה. סליחה. תקשיב, היה לי יום מזעזע. אני רק צריכה אמבטיה חמה וארוכה ושנת לילה טובה, כדי שאוכל להגיע מחר לדיון הארכת המעצר של סלייד ולשחרר אותו בערבות.”

“טוב, בואי נלך. קדימה. סעי אחריי הביתה.” הוא חיכה שתיכנס למכוניתה ופסע בחזרה לניידת.

כמה שעות קודם לכן הוא הוזעק בגלל קטטה בבר, שם נאלץ להילחם עם ארבעה טיפוסים ולאזוק אותם. הוא כבר היה בסופה של משמרת ארוכה מאוד, ורק רצה לחזור ישר הביתה, לשתות איזו בירה קרה ולישון למשך היממה הבאה. התמודדות עם נהגת שעברה על המהירות המותרת לא הייתה משהו שהביא בחשבון. אבל תחושת החובה שלו גברה, והוא עצר אותה — בלי לדעת שזוג עיניים כחולות לוהטות ממתין לו במושב הנהג. הוא גילה שהוא נאלץ לסדר את מכנסיו כמה פעמים בדרך הביתה, וזה לא היה בגלל המכה בביצים...

היא הייתה מהממת. הילדה השמנמונת וחסרת הביטחון הייתה כעת פצצה מדהימה ובטוחה בעצמה. הוא שמח שהיא עדיין מרכיבה משקפיים. על כל אחת אחרת המסגרת השחורה העבה הייתה נראית חנונית, אבל על כריסי...

המשקפיים האלה שיוו לה את מראה האחות הרחמנייה השובבה, שלובשת שמלה לבנה קצרה וצמודה, כזאת שמדגישה את שדיה הגדולים יחסית לגזרתה הצרה. הוא זכה גם לקבל הצצה קטנה בחגורת הגרבונים שלה. הכובע הלבן הקטן היווה ניגוד משווע לשערה הגולש, השחור כעורב. ג’ק כבר דמיין אותה רוכנת קדימה כדי לבחון את הרפלקסים שלו ומושיטה יד לפיו כדי להכניס מדחום, וכמובן, אחות מקצועית ויסודית כמוה גם תבקש ממנו בקולה הרך והביישני ביותר להפשיל את מכנסיו, כדי שתוכל לבדוק...

קח את עצמך בידיים, דניאלס! אתה ברצינות הפכת עכשיו את כריס הקטנה לאחות רחמנייה מסרט כחול? מה נסגר איתך? צא מזה!

היא בכלל לא אחות, היא רופאה. בפעם האחרונה ששמע עליה, היא הייתה בחו”ל, מנדבת את שירותיה הרפואיים במדינות העולם השלישי. היא הייתה כל כך מחוץ לליגה שלו, שהוא אפילו לא יכול היה לראות את המגרש. אבל הוא נדלק לגמרי מהיחס המפתיע שלה. פעם היא לא הייתה כזאת. היא תמיד הייתה חכמה ומגושמת. אבל נועזת ומפתה? הו, לא, בכלל לא נועזת, בכלל לא מפתה.

היא הייתה עושה משהו שלא מצא חן בעיניהם של סלייד וג’ק, והם היו נוזפים בה, והיא הייתה פשוט סופגת את הנזיפות, אף פעם לא מוחה. אבל היא הייתה ממשיכה לעקוב אחריהם לכל מקום כמו כלבלב.

הוא לא אהב לראות אותה מסתובבת איתם ועם החברים שלהם. הם היו כולם פרחחים, והוא ידע את זה יפה מאוד. היא לא הייתה צריכה להזדנב אחריהם ולהשתתף בתעלוליהם.

ואז, בחודשים שקדמו לעזיבתה, היא התחמקה ממנו כמו ממגֵפה. הוא תמיד רצה לשאול אותה למה, אבל היא עזבה לפני שהייתה לו הזדמנות.